"הַכֹּל קִיֶב. שׁוּב קִיֶב. כְּאִלּוּ כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי – מִשָּׁם יֵשׁ לִי. מִמֶּנָּה בַּנּוֹף. מִכְּתִיבַת-הָאָרֶץ שֶׁלָּהּ"

עשרים שנה לפטירתו של המשורר יעקב אורלנד: היה ניגוד בלתי נתפס בין הרוגע והשלווה שאפיינו את העיירה המוריקה, והשתדלותם הרבה של מארחיו מטטייב לכבדו ולהנעים את שהותו, לבין נופי האלם השרופים מפחד שנותרו חקוקים בזיכרונו והוסיפו להטריד את שלוותו

יעקב אורלנד בבית הקברות היהודי בטטייב. אוקטובר, 1992. ארכיון אורלנד, אוניברסיטת בר אילן

יעקב אורלנד נולד בו' בתמוז תרע"ד (30 ביוני 1914) בעיירה האוקראינית טטייב, השוכנת כ-180 קילומטר מדרום לקייב. בשלהי מלחמת העולם הראשונה חיו באוקראינה כשניים ורבע מיליון יהודים. הם מנו רק שמונה אחוזים מהאוכלוסייה, אך הטביעו חותם עצום על חיי הכלכלה והתרבות. כ-350,000 יהודים גרו בארבע ערי אוקראינה הגדולות – קייב, אודיסה, יקטרינוסלב וחארקוב, אך רובם המכריע גרו בערים קטנות ובעיירות שברבות מהן הם היו רוב האוכלוסייה.

טטייב נמנתה עם העיירות שבהן היה רוב יהודי. לאחר מלחמת העולם הראשונה חיו בעיירה כ-1,400 משפחות יהודיות, שמנו כ-7,000 נפש. בפוגרום הנורא שהתרחש בעיירה במרס 1920, בהובלת קצינים לשעבר מצבא פטלורה שחלקם תושבי העיירה, נרצחו למעלה מ-4500 יהודים, ביניהם איטה, סבתו של אורלנד, סבו האהוב אברהם, שנרצחו לנגד עיניו, דודיו ובני משפחה נוספים. אירועי הפוגרום הנורא רדפו את אורלנד, אך בספריו המוקדמים הדחיק את עברו הכואב ולא העז להתעמת איתו באופן ישיר ומפורש. שיריו מחניקים את הכאב ואת הזיכרון, ומותירים חלל אפל שמתמלא בשתיקה. הנופים שמתוארים במחזורי השירים של ספרו הראשון אילן ברוח (גזית, 1939) הם ברובם נופים אוקראיניים שנחקקו בתודעתו כמראות תשתית: שדות רחוקים, אגמים שופעי מים, חשכת יערות, כרי מרעה, מסילות דרכים. נדרשו כשבעים שנה עד שאורלנד העז להתעמת באופן ישיר, גלוי ומפורש עם האירוע הטראומטי הנורא שחווה בילדותו.

הפואמה 'קִיֵב' ראתה אור לראשונה בשנת 1986 בגיליון השני של איגרא, אלמנך לדברי ספרות, בעריכתם של דן מירון ונתן זך. התגובות העזות לפרסומה עודדו את אורלנד להוציא בשנת 1991 את הפואמה כספר, ואף לצרף לה פואמה נוספת, 'אני כותב טטייב', בשתי טיוטות שונות. את הספר מלווים איוריו היפהפיים של הצייר גני דורין.

עטיפת הספר. איור: גני דורין

אורלנד עצמו התייחס למנגנוני ההדחקה הפנימיים שפעלו בו ב'דברים שלפני ואחרי' שהקדים לספר:

נתחי זכרונות-טטיב בערו וחרכו בי לסירוגין מאז הפוגרומים באפריל 1919, שהייתי עד להם ומעורב בהם בגופי. למעלה משבע עשרות שנים פרנסה אותם אש עקשת ויַקדָנית שחששה להשתלהב, אך לא דעכה מעולם. אותיות המוסיפות לרחוש במכוַת האפר מעידות על חיותן. למה לא נשתלהבו עד כה? – איני יודע, אך אין בודקים באותיות דולקות. אחר=הכול לא כנף=האש עִקר, אלא עורו של הנצלֶה.
(עמ' 5)

יצוין, כי על פי העדויות הכתובות שמצאתי ולנוכח התיעוד ההיסטורי, הפוגרום בטטייב פרץ ב-ה' בניסן תר"פ, 24 במרס 1920, ונמשך שלושה ימים רצופים – כשנה לאחר התיארוך בו נקט אורלנד.

שתי הפואמות 'קיב' ו'אני כותב טטיב' מעמידות במרכזן, בדרך תיאורית אנקדוטלית, את סיפור חייו האישי של אורלנד ואת זיקתו המיוסרת והבלתי פתורה לעיירת הולדתו ולמרחבי אוקראינה. זיקה שיש בה געגועים והתרפקות על הנופים ועל מראות הילדות, לצד זיכרונות אימה טרופים מהפוגרום: "הַכֹּל קִיֶב. שׁוּב קִיֶב./ כְּאִלּוּ כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי – מִשָּׁם יֵשׁ לִי. מִמֶּנָּה בַּנּוֹף. מִכְּתִיבַת-הָאָרֶץ שֶׁלָּהּ" כותב אורלנד (עמ' 18). הכֵּנות האישית והחשיפה העצומה שנדרשו בפואמות אלה, לא היו יכולות לבוא לידי גילום אלמלא קדמו להן הפואמות ההיסטוריות שכתב לפני כן, יום תל פאחר, כז שירים: נתן היה אומר וסמטת החבשים. הפואמות הללו שהעמידו במרכזם אירועים היסטוריים (יום תל פאחר) או דמויות היסטוריות בתקופה נתונה (כז שירים: נתן היה אומר וסמטת החבשים), הצניעו את הממד האישי, ואורלנד שימש בעיקר בתפקיד של מתבונן-מתעד המספר את סיפורו של המקום, של האדם או של האירוע. העיסוק בתיעוד האירועים ובניסיון לפענח את משמעותם סלל עבורו את התווי הפואטי לכתיבתה של הפואמה קיב, ואיפשר לו להיפתח ולהתעמת עם הכאב האישי והמשפחתי. אורלנד כתב טיוטות אחדות לשיר 'אני כותב טטיב', ובפרט לטקסט שמופיע תחת הכותרת 'טיוטה ב'. טיוטה א' וטיוטה ב' לא נכתבו כשתי וריאציות על אותו נושא, שיש ביניהן קווי דמיון, אלא כשני סוגי טקסט שונים שמשקפים דרכים שונות להתבוננות באימת הפרעות בטטייב ולהתמודדות עם רישומן. הנוסחים הראשונים של טיוטה ב' המצויים בארכיון אורלנד, כתובים כפרוזה לירית ונושאים אופי תיאורי-נטורליסטי רב-פרטים, ונטול סלקציה ועידון:

יְהוּדִים אֲחֻזֵי-אֵשׁ. נוֹאֲקִים.
פֵּאוֹת עֲקוּרוֹת. זְקָנִים תְלוּשִׁים. עָפִים. מְנֻפְנָפִים בָּרוּחַ. נוֹטְפִים דָּם.
לַפִּידִים עִוְרִים. מַחְלְפוֹת=הַכֹּחַ הַשְׂרוּפוֹת שֶׁל נֶצַח יִשְׂרָאֵל.
וְהָרוֹצְחִים. מִי סַכִּינִים. מִי גַרְזְנִים. חֲרָבוֹת מְמֹרָטוֹת. חֹד-קִלְשׁוֹנִים […]
הִנֵּה דוֹדִי קוֹרֵס. הַנְחַת-חֶרֶב עָלָיו. נָהָר אָדֹם מִגְרוֹנוֹ.
הִנֵּה דוֹדָתִי יְרוּיָּה. קְנֵה-הָרוֹבֶה בֵּין שָׁדֶיהָ. עֵינֶיהָ מְפֻלְבָּלוֹת.

(ארכיון אורלנד, 17/2ב)

לעומת זאת, בנוסח הסופי בחר אורלנד באופציה פיוטית שירית נטולת סממני פרוזה, תוך שהוא מהדק ומשכלל את היסוד הצורני באמצעות האפיפורה החותמת את הטורים בבית הראשון (המילה 'שֶלי'), חריזה משוכללת בסופי טורים (בבתים ב-ד) וארגון מבני מוקפד, אך נטול סימני פיסוק כלשהם, עובדה היוצרת קצב הולך וגובר ככל שמתקדמים בקריאת השיר, ללא נשימה, ללא הפסקה. ההעצמה של העיצוב הצורני מגויסת ליצירתן של העֲמדות גרוטסקיות. כמו יצירת שוויוני ערך מעוותים בין אונֵס לבין נֵס, בין חתן לבין שטן וכיוצא באלה.

קְנֵה-רוֹבֶה בַּחַלּוֹן יוֹם-אֵימִים שֶׁלִי
מֵת נוֹפֵל עַל פָּנַי יוֹם-דָּמִים שֶׁלִי
אֵיךְ אַסִּיחַ עֵינֶיךָ תָּמִים שֶׁלִי
וְעֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֵין-עוֹנִים שֶׁלִי
עֶרְוַת-אֲבוֹתֶיךָ קְלוֹנִים שֶׁלִי
טֵרוּף פְּנֵי אִמְךָ צֵל-פָּנִים שֶׁלִי

צַוַּאר דּוֹדוֹתֶיךָ בַּתַעַר עוֹבֵר
סָבְךָ לַפִּיד-אֵשׁ וְגוֹשֵׁש עִוֵּר
גֻּלְגֹלֶת אָבִיךָ קַרְדֹּם שׁוֹבֵר
מִי זֶה בְּבֵית הָעַלְמִין קוֹבֵר
אִישׁ עָרוּף רֹאשׁ וְהַכֶּלֶב נוֹבֵר
לָמָה יַלְדִּי אַתָּה כֹה חִוֵּר

הפרטים אינם נמסרים ברצף מסודר, אלא בדרך של שחזור מקוטע המושתת על קליטתו החושית של הדובר-המתעד. השימוש בחומרים קונקרטיים, אקטואליים, עשוי היה להוליך לתיאור מזעזע ומעורר דחייה שיש בו עודף של רגש והבעה, ובמידה מסוימת גם גלישה לטון פתטי. הבחירה בנוסח השירי לכתיבת הטיוטה (בניגוד לנוסח הפרוזאי שבכתב היד) אפשרה רטוריקה תמציתית והבעה מדויקת, המושגות באמצעות שליטתו המוחלטת של אורלנד בשפה ובמשמעויותיה המגוונות. לחזרות הרטוריות תפקיד ריתמי, ומההקפדה היתרה על החריזה והמצלול מהדהד הפיוט הימי ביניימי, ובפרט זה של לשון הקינות. עירוב זה הוא חלק ממתח מכוון שיוצר אורלנד בין חומרי מציאות מעוררי דחייה לבין ארגונם הקומפוזיציוני וכוח אחדותם הפנימי שמתקבל כאסתטי ועז מבע. כתיבת השיר מסתמנת כתהליך תרפויטי שמאפשר לאורלנד לפרוק את המטענים הרגשיים הכבדים מנשוא שנשא במשך שבעה עשורים, ולשתף בהם את קוראיו כחלק מהתהליך התרפויטי. בד בבד עולה מהנימה האירונית גם טון אחר, שיש בו סרקסזם וביקורת על הסיטואציה, ובפרט על בורא עולם שעמד מנגד ואפשר את התרחשותה.

קייב. איור: גני דורין

פרסומה של הפואמה קיֶב עורר הדים, ואורלנד קבל תגובות רבות. המשורר חיים גורי היה נרגש מאוד מהספר, ופנה ביוזמתו במכתב ליושב ראש הסוכנות היהודית, שמחה דיניץ: "המשורר יעקב אורלנד כתב יצירה גדולה, "קיב", פואמה ביוגרפית. לפני 70 שנה עלה ארצה יעקב, ועברו דורות עד שפורסמה הפואמה הנפלאה הזאת. זה מאורע לאומי=תרבותי ורצוי מאד שיצירה זו תוודע ברוסית לקהל הקיֶבי היהודי והרוסי. יש בה חשבון נוקב עם עַם הארץ. לדעתי יעקב אורלנד ח י ב לנסוע לקיב ולקרוא את היצירה ש ם. זה מאורע שאסור להחמיצו. כחבר אני מעז לבקש אותך כי תעזור לו'. (ארכיון אורלנד, 288/1.)

ב-14 באוקטובר 1992 הבשילה היוזמה, ואורלנד ורעייתו בת-אל נסעו מטעם הסוכנות למסע בן שבועיים לטטייב, לקיב, למוסקבה ולסנט פטרבורג. במהלכו הם נפגשו עם הקהילות היהודיות ועם אנשי רוח מקומיים. לקראת המפגשים הפיצה הסוכנות את התרגום לרוסית של הפואמה 'קיב', שעורר התעניינות מרובה. הנסיעה לטטייב נעשתה בלימוזינה, עם נהג חמוש ומספר רישוי. כשלושה קילומטרים מן העיירה התלוו למכונית שני ג'יפים משטרתיים מלפנים ומאחור. בעיירה עצמה התקבלו אורלנד ובת-אל ברוב פאר והדר. מושל המחוז ופרנסי העיירה יצאו מגדרם כדי להסב קורת רוח לאורחים ולהנעים את שהותם. הם מצאו עיירה יפהפייה ומוריקה שמנתה 16,000 תושבים, אך ללא יהודי אחד. אורלנד היה נרגש ונסער. המראות שבו והיכו בו. היה ניגוד בלתי נתפס בין הרוגע והשלווה שאפיינו את העיירה המוריקה, והשתדלותם הרבה של מארחיו לכבדו ולהנעים את שהותו, לבין נופי האלם השרופים מפחד שנותרו חקוקים בזכרונו והוסיפו להטריד את שלוותו.

ארכיון אורלנד, אוניברסיטת בר אילן

בסוף שנת 1993 זיכתה הפואמה 'קיֶב' את אורלנד בפרס עיריית חיפה ע"ש המשורר ש' שלום. בחוות הדעת של השופטים נכתב כי "ביצירה זו הגיעו היבטיה המיוחדים של שירת אורלנד למלוא הבשלתם: הן האסתטית, באוצר ציוריה צלולי המבע, והן התבונית, בפכחונה ובעומק ראייתה הפסיכולוגית והתרבותית". אולם דומה, כי מבחינתו של אורלנד הזכייה הגדולה ביותר היתה עצם כתיבתה של הפואמה וההתעמתות עם עברו, שהתעצמה בעת ביקורו הייחודי בטטייב.

 

לקריאה נוספת

תמר וולף-מונזון "בהיר וגבוה כזמר – יעקב אורלנד: פואטיקה, היסטוריה, תרבות"

"אף גבר לא ירצה אישה חכמה כל כך": סיפורה של ז'קלין כהנוב

את המילים שכתבה ז'קלין כהנוב לא לומדים בשיעורי ספרות בבתי הספר. ההגות שלה נשארה רחוקה ומוכרת רק ליודעי דבר, על אף הרעיונות המרתקים שלה. הסופרת אילה דקל על חייה של הסופרת והמסאית שמתוך ילדותה בקהיר הקוסמופוליטית, ידעה ליצור תמהיל מזוקק של חידוש ומסורת והעזה לסטות מהדרך המקובלת

ז'קלין כהנוב, מתוך כריכת הספר "בין שני עולמות"

אמא שלה אמרה לה שתפסיק ללמוד. "אף גבר לא רוצה אישה חכמה כל כך, אף גבר לא יסכים להתחתן איתך" היא טענה. אבל ז'קלין כהנוב המשיכה. היא למדה וקראה וכתבה הגות ייחודית, יהודית, מזרחית ונשית. בכתיבתה היא העזה לפרוץ את הנורמות המקובלות ולצייר מציאות אחרת. אבל המילים שלה לא נשמעו בעולם. היא הייתה אישה, היא הייתה מזרחית ובמקום להפוך לדמות קאנונית בחברה הישראלית היא הפכה לדמות שולית שכמעט אינה מוכרת לציבור הרחב. 

ז'קלין כהנוב גדלה על תפר בין עולמות. היא נולדה בשנת 1917 כבת למשפחת שוחט בקהיר, שהייתה באותם ימים עיר קוסמופוליטית שברחובה נשמע בליל מיוחד של שפות: יוונית, צרפתית, אנגלית וערבית. ז'קלין כהנוב פסעה בין המילים והתרבויות השונות וגילתה עולם חדש בכל מפגש שאליו נחשפה.

המפגש עם המשרתת הנוצרייה של המשפחה, מריה, היה אחד המפגשים המשמעותיים בילדותה. בימי ראשון ביקשה מריה לקחת את ז'קלין יחד איתה אל הכנסייה. ז'קלין הילדה שאלה את אביה אם תוכל ללכת, והוא ענה לה שהיא יכולה ללכת איתה אל המיסה ובלבד שלא תצטלב. צריך לזכור, הוא הסביר לה, ש"לכל עם יש דת משלו, ממש כמו שלכל ציפור יש שיר משלה, והאלוהים הוא שבראם, והוא אוהב ומבין את כולם" (מתוך "הצעיף הכחול של הקדמה", עמ' 50). מתוך תפיסה שפניה אל העולם ומכילה את השונות, נחשפה ז'קלין הצעירה לדתות השונות, והתחילה לפתח מערכת ערכים מרתקת ומיוחדת במינה, המאירה את כל בני האדם במבט אוהב וחומל.  

1
כריכת הספר "בין שני עולמות", הוצאת כתר

מפגש נוסף שעיצב את דמותה הבוגרת התרחש דווקא בחברת הילדות והילדים עם חברתה הטובה קאדריה. יום אחד הגיעה קאדריה לביתה של ז'קלין בדיוק בזמן ההכנות לחג הפסח. אנחנו, שחוגגים וחוגגות את חג הפסח בארץ המובטחת ומספרים על "יציאה ממצרים", לא יכולים לדמיין את המבוכה שאוחזת בילדים וילדות שצריכים לחגוג את ליל הסדר בעודם חיים בקהיר, בירת מצרים עצמה. ילדים וילדות שמקשיבים לסיפור ההגדה מגלים לפתע שהם חיים בארצו של פרעה, ומי יודע, אולי בעוד רגע יקומו המצרים סביבם ויתחילו להעביד אותם בפרך. כהנוב מתארת כיצד סיפרה לקאדריה על החג שאותו הם חוגגים. היא וחברתה נבהלו מהסיפור העתיק, אולם לאחר כמה דקות אמרה לה קאדריה: "אילו היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, הייתה ניתנת לכם הארץ המובטחת ואנחנו היינו תמיד ידידות. אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא יתנו לכם" ("לזכור את מצרים", עמוד 64).

גם במקרה הזה ז'קלין כהנוב היא ילדה ואישה שחיה בעולם גברי. הפעם קאדריה היא שמעלה את אתגר הגבריות וטוענת שאם אלוהים וסגניו היו קצת יותר נשיים הסכסוך בין העמים היה נפתר בקלות. אולם מכיוון שזה אינו המצב, שתיהן מבינות שבקרוב חברות הילדות שלהן תגיע לסיומה. במשחקי הדמיון שלהן חוזרות הילדות לתקופת התנ"ך אבל הפעם בת פרעה היא השליטה במקום פרעה. בת פרעה מלווה את משה ואת עם ישראל לארץ המובטחת, שם הם כורתים הסכם שלום ומבטיחים שלא להילחם יותר לעולם. 

כהנוב נמשכה אל קסמו של העולם המסורתי, אל הסיפורים, המנהגים והריחות. היא פגשה את המסורת דרך עיני אביה ועיני סבה וסבתה: 

"תמונות של ממש לא היו בביתו של סבא. זה היה בחזקת איסור. אבל היו שני גווילים כתובים, נתונים במסגרות, על הקיר הפשוט והמסויד לבן, שראיתי תמיד בהרימי את ראשי לאחר הברכה שקיבלתי את ברכתו של סבא. אבא הסביר שהאחד הוא עשרת הדיברות בעברית…הגוויל השני היה הצהרת בלפור באנגלית ובה נאמר כי הולכת וקרבה עת שובנו לארץ המובטחת" ("הצעיף הכחול של הקדמה", מתוך: "בין שני עולמות"; מסות ופרקי התבוננות בעריכת דוד אוחנה, עמ' 51).

1
כריכת ספר התערוכה "הלבנט כמשל", הוצאת מוזיאון ארץ ישראל תל אביב

על שני הגווילים הללו מבססת ז'קלין כהנוב את היהדות שלה. הראשון כולל את עשרת הדיברות, מבדיל בין טוב ובין רע. הוא מדגיש את האלמנט האנושי והמוסרי ביהדות כאלמנט מרכזי. הגוויל שני, האנגלי, ובו הצהרת בלפור, מבשר על פעמוני הגאולה בתמהיל מיוחד של ארץ עתיקה ומובטחת עם מילים מערביות וזרות. במילותיה מעניקה לנו כהנוב הצצה אל הריקוד המרתק שבין חידוש למסורת שהתקיים בקרב יהדות ארצות המזרח.

אבל אימה והאומנת האנגלייה שלה כיוונו אותה למחוזות אחרים. הן רצו שתקרא הגות מודרנית, שתתרחק מן העולם המסורתי ותתקרב אל העולם המערבי. ז'קלין כהנוב מתארת איך השתנו חייה מרגע שהגיעה האומנת אל ביתה. היא חוותה סוג של רעידת אדמה פנימית בנפשה כשזו הגיעה לשבת קבע. מאותה עת היא הייתה צריכה ללבוש צעיף מיוחד כשיצאה החוצה אל הרחוב, כדי להגן עליה מהחיידקים, ואולי כדי להפריד אותה מהרחוב הקהירי ולחבר אותה דווקא אל העולם האנגלי והמערבי ממנו הגיעה האומנת. ז'קלין כהנוב מתארת את החיכוכים בין הסבתות לבין האומנות. בין החינוך המערבי לחינוך המסורתי ודווקא משם, מתוך הכאב של המפגש נוצרה הכתיבה המיוחדת שלה. 

ז'קלין כהנוב משרטטת בכתביה הגות חדשנית ואחרת ביד בטוחה. כזו שמעניקה מקום להומניזם מזרחי ששואב מתוך מקורות יהודיים ולציונות שיונקת מתפיסה מסורתית ומגיעה עד לימי משה רבנו ויציאת מצרים.

בין מילים גדולות לאירועים יומיומיים

ז'קלין כהנוב עלתה ארצה בשנת 1954 אחרי לימודים באוניברסיטת קולומביה ומגורים בצרפת. היא גרה במשך שנתיים במרכז קליטה בבאר שבע ומשם עברה להתגורר בבת ים. היא התחתנה פעמיים והתגרשה פעמיים, ומעולם לא נולדו לה ילדים. ואז חלתה בסרטן הרחם. תוך כדי ההתמודדות עם המחלה היא המשיכה לכתוב, ותיארה את הפחד והחשש מההליכים הרפואיים שעברה וגם את תחושת ההודיה שחשה לצידם. "דווקא הטכנולוגיה הרפואית הבלתי-אישית היא שאפשרה לי לא רק לחיות עוד כמה שנים (נקווה), אלא לחוות דבר-מה שהוא מעין התגלות, חגיגה מיסטית כמעט של החיים. אני חשה חדווה עזה בהתבונני בעולם – אילנות, רקיע, פרחים, איוושת הרוח – בו ובכל ריחותיו, צורותיו, צבעיו". בשנת 1979 היא נפטרה ונקברה בבית העלמין של בת ים. 

את המילים שכתבה לא לומדים בשיעורי ספרות בבתי הספר. ההגות שלה נשארה רחוקה ומוכרת רק ליודעי דבר, על אף הרעיונות המרתקים והחדשניים החבויים בה. ז'קלין כהנוב הקדימה את זמנה. היא דיברה על רב תרבותיות כשתפיסת כור ההיתוך עוד כיכבה בחברה הישראלית. הקול שלה כאישה לא ממש הצליח להישמע מעל פגזי המלחמות שישראל התמודדה איתן.

1
כריכת הביוגרפיה של ז'קלין כהנוב מאת אבירמה גולן, מתוך הסדרה "הישראליות"

אני חושבת שכהנוב בכתיבתה מצליחה ליצור תמהיל מיוחד ומזוקק דווקא בשל היותה אישה. בכתיבה שלה היא פוגשת דלתות נעולות, היא מלאה בחלומות שכמעט לא ניתנים למימוש ומנסה כל חייה לחצוב את הדרך כדי לגשר על הפער הזה של היותה אישה-אורחת בעולם היהודי והישראלי. 

כהנוב מחוללת בהגות שלה מהלך נשי נוסף. בדרך כלל הגות נכתבת במילים גבוהות ובשפה פילוסופית. אבל היא כתבה הגות כמעט אינטימית ומתארת רעיונות גדולים מתוך העיניים שלה כילדה, בהתבסס על חוויות הילדות שלה. ההגות שלה נעה בין מילים גדולות לאירועים יומיומיים ולכאורה שוליים. 

במילים מלאות כנות ובסיפורים שובי לב שמשקפים ילדות מורכבת, ז'קלין כהנוב טוותה רעיונות עמוקים על הומניזם חוצה גבולות ומגדר. היא חיה במתח שבין העולמות, ליהטטה בין שפות שונות – מזרח ומערב, מסורת וחידוש – והעניקה לנו הגות חד פעמית ומהפכנית שניזונה מכל העולמות הללו יחד. 

1
כרזת הסרט התיעודי "לבנטינית" על חייה של ז'קלין כהנוב

למרות כל הקשיים, היא המשיכה לכתוב. היא מעולם לא ויתרה אפילו כשצעדה לגמרי לבדה בארץ לא זרועה. ז'קלין כהנוב תיארה כמה מאתגרת ההתמודדות עם הבדידות, אולם אפילו אז שמרה על הקו שאותו החזיקה לאורך כל הגותה. מה שהפיג את בדידותה היה דווקא החיבור אל העבר, העובדה שהיא חוליה אחת בשרשרת דורות ארוכה:

"כל פעם שהרגשתי קצת בודדת ומה אני עושה ואולי זו טעות ולמה אני כל כך רחוקה או למה אני כותבת דווקא בארץ ישראל על לוונטיניות אז התשובה היתה תמיד: את שייכת, שייכת לשיירה של סבא משה. וזה מה שאת צריכה לעשות, כאן, עכשיו" (מתוך ראיון שערך עימה גדעון לב ארי. הראיון מופיע בתוך הספר "ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות").

אני שייכת, אומרת לנו ז'קלין כהנוב. למרות שהיא אישה, למרות שהיא סוטה מהדרך המקובלת, למרות שהיא צועדת בדרך חדשה. היא מושכת חוט של חסד ואהבה מתוך העולם הישן ומייצרת חיבור ייחודי ומשמעותי בין אתמול ומחר. היא מתווה לנו דרך שגם היום נוכל לצעוד בה.  

אנחנו זקוקות להגותה של ז'קלין כהנוב. לצד כתיבתן של לאה גולדברג, רחל וזלדה. לצד ביאליק עגנון וברנר. אנחנו זקוקות גם לקול שלה. קול שמאפשר לרבים ורבות לשכון בין כתליו ולהרגיש סוף סוף שייכות לאותה שרשרת דורות מסתורית שכולנו חלק ממנה.

נדיר: שירים וסיפורים בעברית שחיברו הילדים היהודים מחרקיב שבאוקראינה

החוברת "חיי-הילדים" שחיברו תלמידות ותלמידי גימנסיה תרבות באוקראינה לפני מאה שנה

עמוד השער של חוברת "חיי-הילדים" שחיברו תלמידי הגמנסיה תרבות בחרקוב

באוסף הנדירים של הספרייה הלאומית נמצא ספר שירים וסיפורים מיוחד שכתבו נערים ונערות לקראת הפסח בעיר חרקיב שבאוקראינה בשנת 1920.

זה ודאי לא יפתיע איש, אבל שפה שמתעוררת משנתה צריכה דוברים, ומעל הכל דוברים מסוג מסוים: דוברים צעירים, ילדים וטף, שיגדלו לתוכה וידברו בה באופן טבעי וחופשי. מלבד דוברים צריכה השפה הזאת כלים ללמידה, והכלי העיקרי והראשון במעלה שפיתחה התנועה הציונית כדי ללמד את חסידיה הצעירים עברית היא המקראה. בשנת 1887 מפרסמים אליעזר בן יהודה ודוד ילין את החוברת הראשונה בשם זה, המקראה לילדי ישראל.

בעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה פורסמו מאות מקראיות עבריות שנכתבו בידי מורים, מחנכים וסופרים שנתרמו ליצור, יש מאין, טקסטים עבריים לשימושם של תלמידים בבתי הספר העבריים הרבים שקמו באירופה. היה זה פרויקט איתנים עצום בהיקפו ובחשיבותו, ועדיין – כל מי שלמד אי פעם שפה זרה שנייה יודע שאין זה מספיק.

שלב ראשון בלימוד שפה הוא הקליטה הפסיבית, השלב השני הוא כבר התרגול. חוברת חַיֵּי-הַיְּלָדִים היא דוגמה חיה לשלב הזה: המעבר מהקריאה אל הכתיבה, מהקליטה הפסיבית אל היצירה הספונטנית. האמת היא שתלמידי בית ספר תרבות בעיר חרקיב (חרקוב) שבאוקראינה לא יכלו לבחור נושא מתאים יותר: התחדשות האביב וזכר שחרור העם מעבדות לחירות בחג הפסח.

ארגון תרבות הוקם בסך-הכל שלוש שנים קודם לפרסום החוברת, באפריל 1917, דווקא במוסקבה. הייתה זאת שנת נפילתו של הצאר, שנה הרת גורל שבסופה יוקם השלטון הבולשביקי העוין את הציונות ואת השפה העברית. בעקבות מלחמת האזרחים הרוסית ובייחוד בשל המדיניות האנטי-ציונית של הבולשביקים אולץ ארגון תרבות לעקור את מרכזו שבמוסקבה ולהתחיל מחדש בקייב, באודסה ובקרקוב באמצע 1918. תחילה זכה הסניף האוקראיני של תרבות לתמיכה ממשלתית מהשלטון האוקראיני העצמאי קצר הימים. עם ההשתלטות הקומוניסטית על המדינה גם זה נגמר. הפריחה העברית באוקראינה הייתה גם היא קצרת ימים והתרחשה בדיוק בזמן פרסום החוברת של ארגון תרבות בחרקיב.

חוברת חַיֵּי-הַיְּלָדִים מאפשרת לנו הצצה ישירה אל חיי הילדים היהודים בחרקיב במילותיהם, מילים בעברית צחה ויפה. לכל קטע פרוזה או שירה צורף שם התלמידה או התלמיד שחיברו את הקטע, וכולם כאמור עוסקים באביב ובחג הפסח. זוהי למעשה אסופה של תלמידי מחלקה א' ו-ב' בגימנסיה תרבות המכילה "שִׁירִים סִפּוּרִים זִכְרוֹנוֹת רְשָׁמִים וְדִמְיוֹנוֹת". לא מדובר בכיתות א' או ב' שאנחנו מכירים. ברור מהטקסטים שאלו תלמידים בוגרים יותר, וסביר להניח שמדובר בתלמידים בני 14 או 15, בני ובנות השנים הראשונות בגימנסיה.

אחרי תוכן העניינים צורף ציור שלו עם הכיתוב "על חוף דניפר" – הוא נהר הדְניֶיפְּר, הזורם מרוסיה דרך בלארוס ואוקראינה אל הים השחור.

 

הטקסט הראשון הוא שירו של התלמיד דניאל פרחאבמק בשם עבר חורף. לשיר צורף אפילו תאריך כתיבה, ה' ניסן תר"פ:

עבר חורף, חלף קור,

גיל התבל מלאה.

אט מנשב רוח נגב,

משיב נפש נכאה.

 

שמש צעיר, שמש אביב,

מזהיר בשמים,

שופך ארצה שפעת-אורים

מעוורי העיניים.

 

העצים העירומים,

מתעוררים שנית לתחיה,

לבשה פנים חדשות,

גם הקריה ההומיה.

 

הכל עלז, חי, ומזהיר

על כל שפוך רוח אביב

צהלים הבתים הגבהים,

הרמים יעטרונו סביב.

 

אמנם עוד יקרום קרום קרח,

על הביצות, על הנחלים,

עוד חשופים האלנות

לא התפתחו עוד העלים.

 

עוד לא שבו הציפורים,

פוצחי שיר ורינה,

אולם כבר מורגש האביב,

בכל זוית ופינה.

 

שונו פני הרקיע

לאחרת היתה האדוה,

וכבר חדר האביב,

אל עמק הנשמה.

 

לא זהו העולם,

לא זוהי כעלי הבריאה,

הכל חי, רענן, עלז,

הכל שב לתחיה!

 

 

התלמידה שרה אספל כותבת על העצים בבוא האביב:

מה רע החורף עם קורו הגדול

מה יפה האביב ברוחות הנעימים,

העצים, אם ראיתם, מה יפים הם באביב,

בחרף כך עמדו אבלים נרדמים,

ואך בא האביב הקיצו, התעוררו,

התחילו מביטים סביב, סביב,

תודה לאל שעבר החורף

התחילו העצים מתלחשים ביניהם

אך עתה נצמחה בבוא האביב!

 

 

בתום תשעה שירים על סיום החורף, בוא האביב וחגיגות הפסח, מופיעים הסיפורים. בסיפור הראשון מספר התלמיד אליעזר אהרנוב על ההכנות לפסח:

בביתנו העבודה בכל תקופה. כל בני ביתנו מתכוננים, לחג הגדול חג גאולת ישראל, הוא חג הפסח. אבי לוקח מהארון את ההגדות, אמי ודודתי מסיבות את החדרים, מנקות את השולחנות, הכיסאות והמיטות: אני חפצתי לעזור להם אבל אמא גערה בי שאלך לטייל. יצאתי החוצה, האויר זך, השמים טהורים וכאילו כל העולם טיהר את עצמו, לפגוש את החג הגדול. והנה אחותי קוראת אותי לאכול את ארוחת הצהרים. קה היה לי לעזוב את החוף וללכת הביתה אבל ניחמתי את לבי בזה: אפשר שאמי תתן לי ללכת החוצה אחרי ארוחת הצהרים. שבתי הביתה, אכלתי ויצאתי עוד פעם החוצה. קשה לתאר איזה עונג הרגשתי ברגע ההוא!!!

 

בכל הסיפורים (מלבד אחד) כותב הסיפור הוא גם הדמות הראשית בו, וברבים מהם נזכרים גם אבא ובעיקר אמא. אימו של אליעזר שלחה אותו לטיול בחוץ כדי שלא יפריע בניקיונות, בעוד שהסיפור של חיים שיינגאלד נפתח בשאלה ששואל התלמיד את אימו: מדוע זה היום אור ואין עננים כמו אתמול?

בניגוד למיתוס הציוני על התלישות של היהודי בגולה, ברור שהתלמידים בחרקיב מרגישים קשר הדוק לטבע שסובב אותם. תקופת האביב נחווית כתקופה חיה וזוהרת על ידם, תקופה של שינויים אדירים של פריחה. הקור נוטש, השמש חוזרת, השמיים מתפזרים מענני גשם וסערה. עם זאת, ברור למשוררים ולסופרים הצעירים שיש קשר הדוק בין הטבע המתעורר לבין חג הפסח הקרב.

 

כמה נפלא לקרוא תמונות מחיי הילדים העבריים באוקראינה ולהרהר – לא במרחק הזמן (עברו יותר ממאה שנה בכל זאת), אלא דווקא בקירבה שבין התלמידים שחיו וכתבו עברית לפני מאה שנה לילדים שהיינו אנחנו. גם הם, בדיוק כמונו, ועם כל האהבה לעברית וללימודים, השתוקקו כבר שהשיעור בגימנסיה יסתיים כדי שיוכלו לחזור ולטייל בחוץ בטבע, והם וחבריהם יצאו מהכיתה הסגורה. או כמו שכותב דוד לומזוב בסיפורו בא האביב:

שוכב אני במיטתי. כבר הקיצתי ואינני מבין מדוע האור כל כך אדמדם? פקחתי את עיני והנה השמש מלהטת אותי בשכבי על מיטתי! אנוכי בשמחה קפצתי מעל המטה וראיתי: מעט השלג שהיה נמס במהירות. האביב בא! עברה מחשבה בלבי מה נפלאה המלה אביב! כמה מחשבות בוראה היא בלבי! אלך אל הגנים, אפשר שנסע אל הקיטנה, אאסף פטריות אקטף אגוזים ועוד ועוד…

"לקחתי את ספרי והלכתי אל הגימנסיה בפנים צוהלים גם שם פגשונו חברי בפנים עליזים. – "אפשר שנלך היום אל אקסקורסיה [טיול קצר בטבע?]" – אמר לי ילד אחד. פתאום נשמע הצלצול ואני רצים אל המחלקה. שמה מבארים לנו דברים יפים ואנחנו כלל איננו מתעניינים בדברים שמבארים לנו ועושים את עצמנו כשומעים, אבל ליבנו שם בחוץ.

 

שלוש זירות מרכזיות שמשותפות בין מרבית הקטעים: הבית – בו נערכות ההכנות לפסח ובו נחגג ליל הסדר. הטבע המתעורר מתרדמת החורף, ובית-הכנסת שבו נפגשת הקהילה עם הרב ועם עצמה. הזירה הרביעית, הנזכרת פה ושם כפי שראינו, היא הגימנסיה.

אז איך מבלים ילדי חרקיב את חג הפסח? התיעוד מלמד בהחלט שלא הרבה השתנה, וזה מה שכל כך יפה ומרגש. מרדכי הלוי איזגור כותב:

"ימים אחדים לפני חג הפסח נשאנו, אני ואמא, את כלי הפסח שלנו אל דודנו, כי בביתו יחד עמו ערכנו את החג. שם התחילו להכין ולהכשיר את הכלים ולנקות את החדרים. בערב פסח בתשע שעות בבקר מהרנו לאכול את החמץ ולהוציא את הנשאר מן הבית. במלה אחת: השתדלנו שבכל החדרים יהי 'פסח'".

 

מרבית הקטעים בחוברת הם של תלמידים ולא תלמידות, אבל הסיפור של חנה בריק מתייחדת מכל הקטעים בכך שהוא נכלל במה שמכנה החוברת בשם "דמיונות". זהו הטקסט היחיד שלא נכתב בגוף ראשון. הגיבורה שלו היא שרה הקטנה:

 

בכתבה קצרה שכזאת לא נוכל לעשות צדק עם כל התלמידות והתלמידים בגימנסיה "תרבות" בחרקיב ולפרסם את כל יצירותיהם. אך אנחנו שמחים לספר שחוברת זאת נסרקה בשלמותה והועלתה לאתר הספרייה הלאומית במסגרת פרויקט "450 שנה לספר העברי". תוכלו לעיין בחוברת המלאה כאן. כדאי לכם, היא כתובה בעברית. זוהי אגב חוברת מספר 12, כך שהיו לפחות 11 חוברות קודמות. ויש לשער שאף יותר.

נסיים בתפילה לסיום המלחמה הנוכחית באוקראינה ולחזרת השקט והשלום לאזור במהרה.

 

לקריאה נוספת

ורד טוהר, "של מי הסיפור הזה? הבניית אתוס לאומי באמצעות סיפור עממי במקראות ללימוד עברית", הד האולפן החדש 103 (תשע"ה), עמ' 120 – 129.

Kenneth B. Moss, Bringing culture to the nation: Hebraism, Yiddishism, and the dilemmas of Jewish cultural formation in Russia and Ukraine, 1917-1919, Jewish History 22,3 (2008) 263-294

אוקראינה בוערת: עדויות נדירות מהפוגרומים

אוקראינה הייתה במשך מאות שנים מרכז יהודי חי ושוקק, בו פעלו וחיו גדולי התרבות העברית והיהודית. מסמכים נדירים שמצאנו בתוך חצי ארגז חבוי במחסני הספרייה הלאומית, חושפים טפח מהקשיים והאלימות איתה התמודדו יהודי אוקראינה לפני כמאה שנה: "הקוזאקים ניפצו בתים, שברו רהיטים והיכו אותי בחרב"

פצועים יהודים בעקבות פוגרום בעיר חודורקוב שליד קייב. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אוקראינה שוב בכותרות. לא כאן המקום לפרט על החדשות האחרונות והמשבר עם רוסיה, אבל בכל זאת יש לנו מה לתרום ורצינו להביט על המדינה הצעירה הזאת מנקודת המבט שלנו.

כשחושבים על יהודי מזרח אירופה כנראה שקודם כל חושבים על פולין. אבל בדיקה קצרה תראה שדווקא אוקראינה הייתה מוקד יהודי גדול ומשפיע יותר. בסוף המאה ה-19 חיו בתחומיה יותר יהודים מאשר בפולין ובליטא גם יחד. בתחומי אוקראינה של היום פעלו הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש. העיר אודסה שלחופי הים השחור הייתה מרכז תרבותי יהודי שוקק חיים שפעלו בו שלום עליכם, שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק, זאב ז'בוטינסקי ועוד רבים. מאותה עיר יצאה "המייפלאואר הישראלית", אוניית המעפילים "רוסלאן". בתחומי אוקראינה של היום נולדו משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר – שלושה ראשי ממשלה ישראלים. וכל זה עוד לפני שהספקנו לסקור את תרומת העולים החדשים יותר שהגיעו מהמדינה – אלה שעלו לישראל בשנות השבעים ובעלייה הגדולה של תחילת שנות התשעים.

1
גדולי הספרות היהודית והעברית בתמונה שצולמה באודסה, אוקראינה. מימין: חיים נחמן ביאליק, מ. בן-עמי, שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים. אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, הספרייה הלאומית

אז חיפשנו במאגרי הספרייה הלאומית כדי למצוא סיפורים מעניינים מאוקראינה. דפדפנו בין עשרות אלפי תמונות ומסמכים מהאזור הזה ומתקופות שונות, ונתקלנו לפתע בארכיון קטן – בסך הכל חצי ארגז במחסן – שרק שמו מעיד כבר על עושר החיים היהודיים במדינה. "אוסף המיניסטריון לעניינים יהודיים באוקראינה", כתוב בכותרת, ולא יותר. 

עיון מעמיק מעט יותר בתוכו, העלה כמה אוצרות היסטוריים.

1
חצי ארגז בערך, בו שמור אוסף המשרד לעניינים יהודיים באוקראינה. צילום: מחלקת ארכיונים, הספרייה הלאומית

לא ברור כל כך איך הגיע ארכיון של משרד ממשלתי אוקראיני לידי הספרייה הלאומית בירושלים. על פי הקטלוג, הוא מכיל מסמכים מהשנים 1919 ועד 1923, תקופה רבת תהפוכות באוקראינה. במהלך שנים אלו הייתה אוקראינה רפובליקה עצמאית בראשות סימון פטליורה – זמן קצר לאחר שהייתה תחת שליטת האימפריה הרוסית – והפכה לרפובליקה סובייטית, שוב תחת שליטת רוסיה, הפעם בגלגולה כברית המועצות.

מה שכן ברור הוא שהמדינה האוקראינית הייתה צריכה משרד כזה עבור היהודים. היו, כאמור, לא מעט מהם בשטחה – והיו להם בעיות, חלקן ייחודיות. במדינה שמורכבת מכמה לאומים – אוקראינים, רוסים, טטרים, בלארוסים, מולדובנים, וגם יהודים – היה כנראה צורך לטפל בצרכי המיעוטים. 

1
גלויה ועליה תמונה של רחוב בעיירה ברדיצ'ב, אוקראינה. באדיבות המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים

כשהצצנו לתוך הארכיון המדובר, מה שנראה אולי במבט ראשון כמו אוסף מסמכים אדמיניסטרטיביים יבשושיים ביידיש ובאוקראינית, הפך לנגד עינינו לתיאור קורע לב של כמה סיפורים מזעזעים שמעידים במעט על חייהם של יהודים באוקראינה באותן שנים. נכון, יש בארכיון גם מסמכים משפטיים כמו תזכיר חוק שאיפשר ליהודים באותן שנים לארגן באופן עצמאי את חייהם הלאומיים – לפחות מבחינה רשמית. אבל יש בו גם את המסמכים שנציג כאן, מסמכים שמתארים מציאות של פרעות ופוגרומים, של נישול ושל עבודות כפייה.

1
בני נוער פצועים בעקבות פרעות בעיר תיאופיפול (יידיש: טשאן), אוקראינה. מתוך אלבום תצלומים מהעיר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

סיפור שמדגים איך בירוקרטיה אוקראינית הפכה ברגע לאלימות אנטישמית הוא, למשל, מכתבו של שלמה דגדמן. שלמה היה מוכר פירות וביקש יום אחד להגיע לעבודתו בשעה תשע בבוקר, כמדי יום ביומו. כשהגיע למקום פנה אליו שוטר זוטר וביקש לקחת אותו לעבודות כפייה. כשהוא סירב ללכת, סיפר שלמה, "הוא התחיל להכות אותי, איים עליי באקדח וקרע את הבגדים שלי. בינתיים השעון שלי נעלם". בסוף המכתב מתברר ששלמה לא כתב אותו בעצמו משום שלא ידע קרוא וכתוב – או לכל הפחות לא ידע קרוא וכתוב באוקראינית – ואת המכתב כתב אדם אחר בשמו.

פריט נוסף בארגז מספר על התמודדותם של היהודים עם ההכרח להתגייס בכפייה למען המדינה האוקראינית. במכתב שמופנה אל "החבר השר לענייני יהודים", מספר אדם בשם אהרון פלדבליט, נציג מועצה יהודית, ש"קוזאקים מסתובבים בעיר ולוקחים יהודים לעבודה, מכריחים אותם, ללא קשר למעמדם בחברה. בשביל שחרור העצורים דורשים כסף, והרבה". בהמשך מבקש הכותב מהמשרד "לנקוט את כל האמצעים האפשריים על מנת לעצור את הלכידה הבלתי מורשית של יהודים, ובמקרה בו יש צורך באנשים לעבודה סוציאלית וממלכתית, אנא פנו למינהל המקומי קמניץ, אשר יספק את המספר הדרוש של אנשים בזמן הנכון ולמקום הנכון". ובקצרה – מספיק לחטוף לעבודה אנשים באקראי, אנחנו רוצים להחליט את מי נשלח.

1
מסמכים מתוך אוסף המיניסטריון לעניינים יהודיים באוקראינה. המסמכים עוסקים בדיווחים מפורטת מצוקתה של האוכלוסייה באזור העיר ויניצה. צילום: מחלקת ארכיונים, הספרייה הלאומית

השנים בהן נכתבו המסמכים האלה היו, כאמור, שנים של חוסר יציבות מסוימת באוקראינה. שנת 1919 במיוחד, השנה בה נכתבו כל המסמכים שמוזכרים כאן, הייתה שנה בה אוקראינה נלחמה עם רוסיה (מוכר?), וכוחות בולשביקים, מלוכנים ואנרכיסטים הסתובבו בין גבולותיה ועשו בה כבשלהם. היהודים סבלו מכך במיוחד. בשנה זו ערכו כוחותיו המובסים של סימון פטיליורה, מי שעמד במשך תקופה בראש המדינה האוקראינית קצרת הימים של אז, סדרה של עשרות פוגרומים ביהודים. עשרות אלפי יהודים נרצחו באותן פרעות. שורה ארוכה מתוך המסמכים שבארגז עוסקת בבקשות סיוע הומניטרי לפליטים, בקשות סיוע לאוכלוסיה שלא נותר לה מה לאכול, בקשות לפיצויים על הרס שנגרם ודיווחים על מצוקת התושבים בערים מסוימות.

באחד מהמכתבים, למשל, פונים למשרד קבוצת יהודים ויהודיות ומספרים סיפור כזה: כיצד במשך שנים היו בעליהן של טחנות קמח שפועלות על מים, עד שקבוצת פורעים הגיעה וגירשה אותם מבתיהם. הם נאלצו לעזוב את כפר הולדתם, המקום בו הוריהם וסביהם גדלו, ונמלטו למקומות אחרים, שם לטענתם שולטים "עוני ואומללות". באותם מקומות, הם מספרים, המשיכו לפגוע בהם, והם נותרו ללא פרוטה". בתקופה שבה נכתב המכתב הורו רשויות הרפובליקה העממית האוקראינית להשיב רכוש שנגזל לבעליו. אך כותבי המכתב מספרים שהגיעו לדרוש את רכושם על פי צו השלטונות, גירשו אותם שוב מהמקום. לכן הם פונים אל השר לענייני היהודים על מנת שיסייע להם לקבל את טחנות הקמח שלהם בחזרה, "כדי שיהיה לנו לפחות קצת כסף לפרוסת לחם". הם חותמים את המכתב "עם דמעות בעיניים ולב שבור".

1
פצועים יהודים בעקבות פוגרום בעיירה חודורקוב, אוקראינה. מתוך אלבום תצלומים בעקבות הפרעות, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המכתב האחרון שנספר עליו מתאר את קורותיו של יהודי אחד בשם דוד ברון ומה שעבר עליו ועל משפחתו בזמן הפרעות. הוא מספר שהוכה על ידי פורעים פטליוריסטים במאי 1919, והם "ניפצו בתים, שברו רהיטים, שברו כלים. הם קרעו כריות וכסתות ממולאות נוצות, והוציאו מהן את הנוצות. הם אנסו נשים וילדות. הם אנסו את אשתי מולי. אחד הקוזאקים היכה אותי בחרב, ואילץ אותי להביא את בתי אליו". את ההמשך מותיר דוד לקוראים לדמיין לבד. הוא מוסיף במכתבו שהקוזאקים "היכו הורים כי החביאו את ילדיהם, שדדו, הציתו", ומסיים בעוד תיאור של הנזק שגרמו לביתו: "הם הסיתו את התושבים המקומיים להרוס את הגינה שלי, עצים נשברו שם, והייתי צריך להסתכל על זה בשקט".

חצי ארגז קטן שעשה את דרכו מקייב אל מחסני הספרייה הלאומית בירושלים מכיל כל כך הרבה סיפורים קשים, ועוד עשרות ואולי מאות אחרים שלא הספקנו לסקור הפעם. בזמן שאוקראינה בוערת שוב היום, חצי ארגז קטן מזכיר לנו גם את הטלטלות שעבר אותו האזור גם לפני מאה שנה.

האם גם למשפחתכן/ם יש סיפור מאותה תקופה? אם תרצו להוסיף דבר מה לאמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה מיוחדת נמסרת לאירנה ארונסקי שסייעה לנו בתרגום המסמכים ובלעדיה כתבה זו לא הייתה מתפרסמת. תודה לאלינה סוקולצקיה ממחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית על עזרתה הרבה. תודה גם לאירה רפפורט על העזרה שלא תסולא בפז בהכנת הכתבה.