מאת: אמיר בן-עמרם, מכון גנזים
ספרות נוצרת כאשר מחשבותיו של הכותב מועברות אל מצע חמרי – בעבר זה היה בדרך כלל נייר. החומר שעליו נכתבת הספרות משקף את הרגע של היווצרותה. יש סופרים שיושבים לעבודה כמו פקיד במשרד וכותבים במחברות מסודרות. ויש סופרים שחמרי הכתיבה שלהם פרועים כמו כתיבתם ומשקפים את רגע היצירה. בעזבונותיהם של סופרים, שנשמרים בארכיון גנזים של אגודת הסופרים, מצוי מבחר מרשים של ניירות וחמרי כתיבה לא שגרתיים. הניירות והחמרים השונים מספקים תחושה של מגע בלתי אמצעי עם היוצר ברגע היצירה, ורגע של נוסטלגיה בעידן שבו כותבים פחות ופחות על נייר.
יושב המשורר בביתו. שעת לילה והנה נוחתת ההשראה על כתפו ובכנפיה שיר חדש. הוא חייב לכתוב אותו. מיד. עכשיו. שאם לא כן, תיעלב ההשראה חלילה ותעבור לאחר. נייר? איפה יש כאן נייר? הבו לי נייר! והנה, כמעשה ניסים, על שולחן העבודה שלו מונח לוח שנה שקיבל ממפעל לתרופות. בלי להסס, בהתלהבותו הוא תולש דף ובמהירות כותב את השיר. ארכיון גנזים זכה לקבל את הטיוטה הנדירה הזאת, את התיעוד של הרגע, את כנפה של ההשראה… והספרות העברית הרוויחה עוד יצירת מופת.
המשורר שבסיפור הוא שאול טשרניחובסקי – המשורר והרופא. ובארכיונו שב"גנזים" מספר פריטים מסוג זה.
גם עמוס קינן הותיר לנו מזכרת מסוג זה בדיוק. קינן, שנולד ב-1927 בתל-אביב, התפרסם הן כסופר, הן כפסל, מחזאי ותסריטאי והן כפובליציסט בעל דיעה בענייני המדינה. בצעירותו היה חבר בלח”י, בשנות ה-40 התקרב לתנועת “הכנענים” ואחרי מלחמת ששת הימים נעשה ל”שמאלן” בעל דיעות יוניות. שהותו בפריס בשנים 1954 – 1962 הייתה בעלת משמעות רבה בחייו, כפי שמתארת נורית גרץ בביוגרפיה “על דעת עצמו”. אולי היה זה בטיסה מפריס לארץ, שהרגש היצירתי דחף את קינן לכתוב רעיונות לסרט “חור בלבנה” על גבי שקית ההקאה המסופקת לנוסעים.
בהיבט ארכיוני, חשוב לציין את העובדה שקינן החשיב את כתב היד הזה מספיק כדי לשמור אותו כל חייו. וכך גם כתבי היד האחרים שנציג בהמשך – על אף שנרשמו בחטף, על ניירות מכל הבא ליד, הם נשמרו בארכיון האישי של היוצר.
לפעמים נראה שאנשי רוח היו בחסרון כיס כזה שלקנות בלוק-כתיבה נקי ויפה לא הייתה אפשרות. במיוחד היה הדבר קשה בשנות ה-40, כאשר נייר היה בכלל מוצר יקר (ומהארכיון אנו למדים שעיסוק מתמיד של מוציאים לאור באותה תקופה היה להתחנן לפני השלטונות להקצבת נייר). אפשר לדמות למשל את ש”א הורודצקי, חוקר החסידות והמסתורין בישראל, חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל, מחטט במיכל המיחזור כדי למצוא דפים שאפשר לכתוב על צידם האחורי. וכך אנו מוצאים הקדמה לספרו “המסתורין בישראל” רשומה על גבו של דו”ח ייצור ממפעל נעליים.
כמובן – בימים בהם כתבו על נייר – גם מכתבים התקבלו בדואר רגיל ולא בדואר אלקטרוני. מכתבים כאלה מגיעים בדרך כלל במעטפות, ולפעמים המכתב נזרק לפח, אבל המעטפה משמשת מייד כניר טיוטה לכותב היצירתי. בארכיון נמצאת, בין היתר, מעטפה ששמשה כנייר-טיוטה למשורר האהוב אברהם חלפי (1906 – 1980), מחבר “עטור מצחך זהב שחור” ושירים נוספים שהולחנו והושרו על ידי אריק איינשטיין.
ומעטפה ששמשה את המשוררת מירי בן שמחון (1950 – 1996): בן שמחון היא מחברתם של חמישה ספרי שירה (אנתולוגיה של שירתה יצאה בעריכת דן אלבו ב-2010) וכתבה גם סיפורים קצרים. היא נהרגה בלא עת בתאונת דרכים.
ייתכן שד”ר טשרניחובסקי היה ממליץ להם להימנע מכך, אבל כמה מטובי משוררינו הרבו לעשן… ולשרבט על קרטוני סיגריות. בין המעשנים האלה אנו מוצאים את אבות ישורון ואת יונתן רטוש, שניהם משוררים מהשורה הראשונה, בעלי שפה עשירה וייחודית להם. יונתן רטוש (שם העט של אוריאל שלח) בא ממשפחה ספרותית – אביו יחיאל היילפרין היה ממחדשי גן הילדים העברי וכתב שירים וסיפורים לילדים. גם אמו, פנינה היילפרין, ואחיו, עוזי אורנן, שלחו ידם בכתיבה, ואחותו מירי דור הייתה משוררת וסופרת בזכות עצמה. יונתן רטוש היה ממייסדי תנועת “הכנענים”, שראו את הגשמת הציונות בתחיית העם העברי במולדתו אחרי אלפיים שנה – ובניתוק מן היהדות הגלותית ומן הדת בכלל (על כן הקפידו להיקרא “עברים” ולא “יהודים”). אבות ישורון עלה לארץ בשנת 1925 (כאשר עוד נקרא יחיאל פרלמוטר), ועבד כפועל ושומר בפרדסים. בשנות השלושים כתב את שיריו על גבי קרטוני סיגריות, בעוד שבשנים מאוחרות יותר, כאשר היה כבר משורר מכובד ו”התברגן”, כתב על גליונות גדולים ונאים.
ועוד דוגמת כתב יד של חלפי, שהיה כידוע שחקן ב”האהל” והתיאטרון הקאמרי, הפריט הבא שנציג מספר לנו שחלפי הוזמן להצגת “הבימה ובדקות שלפני עליית המסך (אנו מניחים שלא במשך ההצגה עצמה) ירדה עליו המוזה והוא מיהר לשרבט שיר על כרטיס ההזמנה. חלפי היה ידוע בקאמרי כמי שיושב מאחורי הקלעים וממלא מחברות בשירים (וכיום הן נמצאות, כמובן, ב"גנזים").
היכן יושבים משוררים? זה ידוע – בבתי הקפה (ודי להזכיר את קפה כסית בתל אביב, שהתפרסם כמקום מפגש לסופרים ומשוררים). ועל מה כותבים משוררים היושבים בבית קפה? על כל הבא ליד… בתמונות – מפית של אברהם חלפי, קרע-תפריט של מירי בן שמחון, ודף מפנקס החשבונות שתרם מלצר ידידותי למשוררת ש. שפרה שממש היה חשוב לה לכתוב משהו, תיכף ומייד.
בקפטריה "פרק" (Frack) בתל אביב, ברח' דיזנגוף 131 (היום יש בו בית-תה בשם "פַּלֶה דֶּה תֵה"), ישבו המשורר נתן זך והסופר, הצייר והפסל עמוס קינן. שני יוצרים פורצי-דרך. ב-10 לאוגוסט 1989 היה הדבר, ושני היוצרים שתו מה ששתו ודנו בענייני ספרות. נתן זך כה התלהב מכך שקינן הסכים אתו על גדולתו של המשורר יהודה קרני, שחטף מייד מפית ורשם עליה הצהרה בנושא זה.
אליעזר שטיינמן היה סופר, עתונאי ועורך חשוב, חתן פרס ביאליק ופרס ישראל לספרות בשנת תשכ"ג. והנה אנו מוצאים את הזוג הלא-רשמי, אליעזר שטיינמן וחיה פיקהולץ, מבלים זמן אינטימי במסעדה על סיפון האניה “תל אביב” של Palestine Shipping Company. השנה היא 1935, ושטיינמן המאוהב משרבט על צידו האחורי של תפריט. חיה פיקהולץ, מורה לאנגלית מתל-אביב, אהבה סופרים. על הרומן שלה עם ביאליק כבר נכתבו דברים, ולא נרחיב. והתפריט – פיסת נוסטלגיה בפני עצמה. שימו לב לשפות התפריט: עברית וגרמנית.
ארי אבן-זהב (1899 – 1971) היה סופר, משורר, סופר ילדים, מחזאי, עורך והמזכיר האקדמי הראשון של האוניברסיטה העברית. השיר שלפנינו נרשם על גבה של עטיפת בישקוטים.
ונסיים עם משורר ידוע ואהוב, אלכסנדר פן (1906 – 1972), דמות ידועה בבוהמה התל-אביבית (משיריו הנודעים – וידוי, סורו מני, על גבעות שייח' אבריק, לא אני הוא האיש). והוא נפגש בבית קפה עם משורר נודע אחר, יונתן רטוש (1908 – 1981), איש האצ"ל והתנועה הכנענית ומחברו של השיר "על חטא" שהולחן ע"י צביקה פיק. בפן התעורר בפגישה זו דווקא יצר הציור והוא רשם (על מפית, כמובן) פורטרט של רטוש.
כל הפריטים בכתבה באדיבות ארכיון גנזים – אגודת הסופרות והסופרים העברים שבבית אריאלה בתל אביב.
