"אָנוּ בְּעַד הַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל
נֵלֵךְ אַחֲרָיו עִם תַּרְמִיל וּמַקֵּל
אֶל כָּל מָקוֹם שֶׁאוֹתָנוּ יָבִיא
הַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל הוּא בּוֹמְבָּה שֶׁל נָבִיא.
אֶל אֶל אֶל יְחֶזְקֵאל…"
"יחזקאל", שירה של להקת "החלונות הגבוהים" המיתולוגית, לקוח מהאלבום הבלתי נשכח הנושא את שמה – האלבום היחיד במוזיקה הישראלית שכל שיר מתוכו הפך לקלאסיקה. חברי השלישייה – אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ – הפכו במהרה ליפים והנכונים של הביצה המקומית ונעשו לחביבי תחנות הרדיו. אולם, במפתיע, שירם נאסר להשמעה מיד לאחר צאתו.
עדיין לא בהלם? אז אזכיר שמדובר בשיר על אחד מנביאי ישראל… ואם אתם ממש חייבים עוד סיבה לחבב את השיר, אז אריק איינשטיין (קלף מנצח מאז ומעולם). אם כך, מדוע נכנס הפזמון הקליט לרשימת השירים האסורים לשידור ברדיו?
השיר הנדון שטח את מעלליו של הנביא יחזקאל כפי שהוצגו בתנ"ך; בפרט חזון מעשה מרכבה וחזון העצמות היבשות. אך החידוש שלו – מה ש"תפס" את האוזן – הוא השילוב בין מילים וביטויים מנבואותיו של יחזקאל (חשמל, גלגל, אבן תרשיש), לבין מילות סלנג עבריות (בומבה, לכייף, חתיכות). עד כאן – נשמע כמו להיט.
אולם, משום שמילות השיר התייחסו ליחזקאל ללא שמץ של קדושה, בביטויים כמו "הוא ואלוהים כמו אני ואתה" או "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא", הוא נתפס באוזני הציבור הדתי בישראל כחילול הקודש, והשמעתו ברדיו נאסרה. מרתיח? כן. אבל אפשר לנשום לרווחה – האיסור בוטל לאחר שנים בודדות.
עובדה מעניינת נוספת על ה'סרנדה לנביא', היא שהגרסה העברית שאנו מכירות/ים היא לא היחידה! בהוצאה המחודשת לאלבום האלמותי (והיחיד) של "החלונות הגבוהים", נכללו גרסאות לשיר "יחזקאל" באנגלית ובצרפתית, שנקראו "El El Israel", כשורת הפזמון החוזר. מה שמעניין הוא שלגרסאות האלה אין קשר למילים המקוריות בעברית. הגרסה בצרפתית ממשילה את ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים לניצחון של דוד על גוליית, ומיודעינו יחזקאל נזנח לאנחות.
במכתב ששלח אריק איינשטיין לכותב השיר, חיים חפר, מפריז ב-1967, הוא האיץ בו לאפשר לשלישיית החלונות הגבוהים לכתוב לשיר "אל אל יחזקאל" גרסה צרפתית בשם: "אל אל ישראל" – וזאת בעקבות תהילת מלחמת ששת הימים.
כך הוא כתב:
"שלום חיים!
אני יכול להבין שאתה כועס ואין לי ספק שהצדק איתך אבל הייתי בכל זאת רוצה שתנסה קצת להתחשב ב"נסיבות מקלות" אם אפשר להתבטא כך. שלישית החלונות הגבוהים למרות ההצלחה היחסית שזכתה לה לא ליקקה דבש (אני מתכוון לארץ) מכל מיני סיבות צודקות או לא צודקות[,] לא הכל הלך חלק ובעיקר לא מהבחינה הכספית.
אם היינו נשארים בארץ היינו מכסים בקלות את כל החובות שלנו כולל כמובן את החוב שלך. אבל אנחנו נסענו מכיוון שהייתה ויש עדיין מטרה מסוימת שחותרים להשיג אותה. שלא תחשוב לרגע שאנחנו משתמטים למרות שזה אולי הרושם. אני נותן לך את דיברתי שחובך יסולק בהקדם האפשרי ואני יכול לומר שאנחנו בדרך הנכונה, חבל שקרה מה שקרה והיחסים השתבשו, תאמין לי שאף אחד מאיתנו לא רוצה בכך ואנחנו מוקירים לך תודה על שעזרת לנו – זה יקח עוד קצת זמן אבל זה יסודר ואני מקווה שנוכל להפגש עם חיוך על הפנים. זה לא חנטריש ואתה חייב להאמין לי[,] ותתפלא[-] גם לשמוליק.
יש לי בקשה גדולה אליך. יש לנו הזדמנות בלתי חוזרת לדעתי לעשות שיר גדול שיכנס להיסטוריה אולי לא כמו ירושלים של זהב אבל לא הרבה פחות.
הכוונה היא לאל אל ישראל, אילו יכולת להתעלות מעל לכל הסיבות שגרמו למצב בינינו ומתלבש על השיר ושולח לנו אותו כמה שיותר מהר (זה חשוב בגלל הטיימינג). הכוונה במקום אל אל יחזקאל לכתוב שיר או על המלחמה או סיפור על דוד וגולית 1967 ברוח היתולית ואופטימית כשהפזמון החוזר הוא אל אל ישראל, זה מוכרח להיות דבר גדול מאוד וכמו כן מסחרי מאוד. הקלטנו כבר את הרקע המוסיקלי לשיר הזה ואנחנו היינו מאושרים ממש אילו היית עושה את הג'סטה הזאת שאולי לא מגיעה לנו. ההקלטה משגעת ממש. 30 כלים מלווים אותנו[,] וחיים![,] חבל להחמיץ הזדמנות גדולה כזאת. זה יהיה בארץ שיר גדול. אילו יכולת להתלבש על זה כמה שיותר מהר זה היה נפלא.
אני מתכוון לכל מילה שכתבתי ושוב: אני נותן לך את דיברתי שהכל יסודר כמה שיותר מהר, זה לא קל לנו תאמין לי.
מחכה לתשובה מהירה
שלך
אריק"
במכתבו של איינשטיין אפשר לראות כי התגלע ויכוח בין המשורר לזמר הלאומי על רקע כספי. משתמע מן המכתב כי שכרו של חפר טרם שולם לו על כתיבת השיר "יחזקאל" בשל החלטתם של חברי להקת 'החלונות הגבוהים' לנסות את מזלם בחו"ל. במכתב, איינשטיין מתנצל תחילה על המחדל, ומביע כוונה לשקם את היחסים ולסגור את החוב; הוא מנסה לפייס את חפר הכעוס כדי שיעזור לשלישייה וישלח להם מילים לגרסה מחודשת של השיר עבור קהל בינלאומי.
המכתב ששלח חפר חזרה לאיינשטיין לא בנמצא, אך נראה כי הוא התרצה – שכן לא הרבה זמן לאחר מכן, הופיעו איינשטיין, קראוס וכץ בצרפת עם השיר "אל אל ישראל".
עדות נוספת לפיוס ההיסטורי היא האופן שבו ספד איינשטיין לחפר לאחר פטירתו:
"זה עצוב באופן טבעי, אבל אפשר להתנחם בירושה האדירה שהוא השאיר לנו, מאות שירים פנטסטיים. הוא היה משורר ענק, יותר ממשורר רגיל, תמיד עם היד על הדופק של העם שלנו בכל הנוגע למעורבות של יוצר ברמה הלאומית וההיסטורית של ישראל. מההתחלה שלנו, עוד מלהקת הנח"ל – תמיד הוא השפיע עלינו. היינו בני 19 כששרנו כל היום "דינה ברזילי". ומשם "גשר הירקון", "החלונות הגבוהים", "התרנגולים". בנימה אישית, הוא היה איש עם הומור אדיר, הרבה לצחוק על עצמו. זה עצוב, אבל לפחות נשארנו עם תרומה אדירה שתרם לכולנו ב-87 השנים שבהן חי".
[מתוך ראיון עם אריק איינשטיין ז"ל לאתר "וואלה", 18.9.2012]
