פריט הלבוש המושמץ ביותר בהיסטוריה היהודית הוא בלי שום ספק הטלאי הצהוב. את חתיכת בד זו הוכרחו יהודי מערב אירופה לענוד על דש בגדיהם מן המאה ה-13 ואילך, טלאי שאומץ לאחר מכן בידיי הנאצים עם פלישתם לפולין. בכתבה הזו אנחנו רוצים לדון דווקא בפריט אחר: הכובע המחודד, ובשמו הלטיני, Pileus Cornutus (כובע מקורנן). פריט לבוש שיש הרואים בו את האב הקדמון של אחד מסממני היהדות המוכרים ביותר כיום.
קשה לקבוע בדיוק מתי ואיפה התמקם לראשונה הכובע המחודד על ראשי היהודים באירופה. על הופעת "כובע היהודים", אנחנו יודעים בעיקר מציורים, שחלק ניכר מהם הופיע בכתב יד.
אחד האיורים המוקדמים ביותר של הכובע המחודש כשהוא ניצב על ראשו של יהודי, אנחנו מוצאים בקודקס מנסה (Codex Manesse). בתמונה שלפנינו אנו רואים את Süßkind von Trimberg, שעל ראשו ניצב הכובע. סוסקינד נזכר בקובץ השירה הגרמני כמשורר וטרובדור יהודי. זהו אגב המשורר היהודי-גרמני הראשון המוכר לנו בשמו המלא(!), ולו מיוחסים שישה שירים בקובץ.
לא תמיד זוהה הכובע עם היהודים. ברור שהכובע הסתובב במקומות שונים ונחבש בין השאר בידי אריסטוקרטים ופקידים רמי דרג באירופה של ימי הביניים. עד המאה ה-12 אומץ הכובע אפילו בידי איכרים באנגליה, שחבשו אותו לראשיהם בחיקוי המעמדות הגבוהים. אז איך קרה שזוהה הכובע האופנתי דווקא עם היהודים?
באותה מאה (ה-12) שבה נראה שהכובע המחודד קונה אחיזה בכל רחבי אירופה, דווקא המפגש האלים והטרגי בין המערב למזרח בזמן מסע הצלב הראשון הביא לירידת המוניטין שלו. במהלך הפוגרומים שביצעו הצליינים בקהילות יהודי גרמניה, החלו להופיע דימויים אנטי-יהודיים שבהם מופיע הכובע המחודד על ראשי היהודים, וכך החל להיות מזוהה עם רוצחי המשיח ועם בוגדנות בכללה. וכי איזה נוצרי בר דעת ירצה לחבוש כובע שכזה?
חיי היהודים ולבושם השתנו דרמטית בעקבות החלטות ועידת לטראנו הרביעית ב-1215, שבה נקבע כי על היהודים החיים במדינות נוצריות להתלבש בצורה שהמבדילה אותם מלא-יהודים. ייתכן שזו גם הסיבה שהעיצוב של כובע אנשי הכנסייה שונה: הכובע בעל הקצה המחודד שהיה בשימוש בכנסייה עד אז, זכה לקצה מחודד נוסף. כפי שניתן לראות באיור הזה:
אנגליה הייתה הראשונה לאמץ את הטלאי המזהה, ואיתה אזורים נוספים במערב אירופה. הערים דוברות הגרמנית הוסיפו על הטלאי גם את הכובע המחודד. הראשונה לאמץ את הכובע המחודד כסממן יהודי הייתה העיר ברסלאו בשנת 1266, כיום העיר ורוצלב שבמערב פולין. מחוקקי העיר קבעו שעל היהודים לענוד את הטלאי, ו"לחזור ולחבוש את הכובע המחודד (Pileus Cornutus) המזוהה עם היהודים באזורים אלו, ושבחוצפתם הם הפסיקו לחבוש".
בניגוד לטלאי שהוגדר היטב על פי הגודל, הצורה והמוטיב שיופיע במרכזו, צורת הכובע היהודי המחודד לא הוגדרה באופן מדויק. כתוצאה מכך, מספר סוגים של "כובעים יהודיים" הופיעו באזורי גרמניה. חלקם נאסרו מיד, אחרים הורשו לשימוש. אבל כל ניסיון לאכוף צורה אחת מוסכמת נכשלה.
כהרגלנו בכוח, בחרו מנהיגי עם ישראל לראות בגזירה דווקא מצווה. זו הסיבה שרבנים שונים ממנחם המאירי (1310-1249) ועד מחבר שולחן ערוך יוסף קארו (1575-1488) קבעו שעל היהודי המאמין לומר את שם השם או להתפלל רק כשיש כיסוי על ראשו. היו אף שהמליצו, כדוגמת רבי יעקב בן רבנו אשר (1340-1270), שאל ליהודים לצאת את ביתם בראש גלוי. כך שאפשר לראות בכיפה המודרנית צאצא ישיר של הניסיון להפוך את ה"כובע היהודי" לדבר שיש להתגאות בו ולשלבו בחיי הדת.
כמה דוגמאות שאספנו לכובעים מחודדים בכתבי יד עבריים (וגם שניים שלא):
ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים (שמאל) ויהודים (ימין), חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים, 1483:
דוגמה לסוגים השונים של כובעים יהודים בקהילות אשכנז אנחנו מוצאים במודעה הזו מתחילת המאה העשרים בהוצאת יפת שביפו. שם המודעה מתורגם מיידיש הוא "כובעים יהודיים למועדים שונים":
ולסיום, ב- Très Riches Heures du Duc de Berry, ספר שעות נוצרי מן המאה ה-15, אנחנו פוגשים את האמגושים כשעל ראשיהם הכובע המחודד:
לקריאה נוספת
Naomi Lubrich, The Wandering Hat: Iterations of the Medieval Jewish Pointed Cap, Jewish History, Vol. 29, No 3/4 (December 2015), pp. 203-244
Raphael Straus, The "Jewish Hat" as an Aspect of Social History, Jewish Social Studies , Vol. 4, No. 1 (January, 1942), pp. 59-72
