זהו פחות או יותר המסר בשיר "פיל פילון" שכתב והלחין מרדכי זעירא: פיל פילון שלנו מסרב ללכת, לא נענה לבקשותיה של אימא, עד שבבית האחרון מגיע אבא פיל המפחיד. הפיל פילון שלנו נבהל ומיד מתחיל לצעוד:
אַךְ הַסּוֹף הָיָה מַבְהִיל!
בָּא הַבַּיְתָה אַבָּא-פִּיל!
פִּיל-פִּילוֹן נִבְהַל מְאוֹד
וּמִיָּד הִתְחִיל לִצְעֹד!
המסר של השיר מפריע לכם?
לא רק לכם.
הכירו את אנשי החינוך יהודית גורביץ ושמואל נבון. בתחילת שנות ה-50 ליקטו השניים מאות שירים, והוציאו לאור את הספר "מה אספר לילד?" שישמש "ספר עזר לגננת, למורה בכתות א', ב' ולהורים".
אך הם לא הסתפקו רק בליקוט היצירות. הם גם – כך מתברר – השאירו את חותמם עליהן. וכך, בעמוד 160 במהדורה הראשונה של הספר שיצא לאור בשנת 1953, מופיע השיר "הפיל", רק שהבית האחרון בו הוחלף:
כיוון שמדובר באנשי חינוך ובספר חינוכי, החליטו העורכים שאת אבא צריך לקבל בשמחה ובאהבה – ולא לפחד ממנו.
ומה אתם מעדיפים?
את הסוף המבהיל או המצהיל?
שלוש המהדורות של "ספר הטייסים" מאת ד"ר פליקס טיילהבר
בשנים שלאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה התעצמה התעמולה האנטישמית שהאשימה את היהודים בכניעה ובתוצאותיה, וזו השתלבה במיתוס "תקיעת הסכין בגב" בידי גורמים בוגדניים שפעלו בעורף. ד"ר טיילהבר התמיד במפעלו: כך יצאה לאור גרסתו המורחבת (והידועה) של הספר, "טייסים יהודים במלחמת העולם"
תמונת טייס במטוס מעוטר צלבי קרס, המתנוססת על כריכת ספר, וכותרת בפונט גרמני גותי אשר מספרת על יהודים, מעלות אצל ישראלים בני זמננו חשד מיידי כי לפניהם כתב שׂטנה התוקף יהודים. האמת הפוכה: זהו כתב הגנה תקיף, ממוסמך וגם מלא רגש שיצא להגן על כבודם וזכרם של החיילים היהודים שלחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ובמרכזו סיפורם של האוויראים היהודים-גרמנים ששירתו במלחמה.
ד"ר פליקס טיילהבר (1956-1884) היה איש אשכולות ודמות ידועה בחוגים יהודיים וציוניים בגרמניה. במלחמת העולם הראשונה שירת כרופא צבאי בחזית המזרחית ובחזית המערבית ועוטר בצלב הברזל מדרגה ראשונה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה עלה לארץ עם משפחתו והיה ממייסדי קופת החולים "מכבי" והרופא הראשי שלה.
עוד בעיצומה של המלחמה פתחו גורמים אנטישמיים בממסד הפוליטי והצבאי בגרמניה במסע הכפשה נגד היהודים כמשתמטים וכמי שמחבלים במאמץ המלחמתי הגרמני, ומגמה זו הגיעה לשיאה ב"מִפקד" ("ספירת היהודים") שנערך בצבא הגרמני בשנת 1916. ד"ר טיילהבר מצידו החל לפרסם אז ספרים ומאמרים על תרומת היהודים למלחמתה של גרמניה, ובשנת 1919 פרסם מהדורה ראשונה ומצומצמת על האוויראים היהודים, "טייסים יהודים במלחמה, עלון זיכרון".
בשנים שלאחר תבוסת גרמניה במלחמה התעצמה התעמולה האנטישמית שהאשימה את היהודים בכניעה ובתוצאותיה, וזו השתלבה במיתוס "תקיעת הסכין בגב" בידי גורמים בוגדניים שפעלו בעורף (יהודים, קומוניסטים ואחרים). ד"ר טיילהבר התמיד אפוא במפעלו ובשנת 1924 פרסם את המהדורה השנייה (והידועה) של הספר, "טייסים יהודים במלחמת העולם". במהדורה מורחבת זו מנה המחבר יותר מ-120 אוויראים יהודים – טייסים, צופים ומקלענים במטוסים וכן אוויראים בספינות אוויר (צפלינים) ובבלוני תצפית עגונים – שכולם התנדבו לשירות בענף קרבי חלוצי ומסוכן זה. בספר הובאו סיפוריהם ומעלליהם הקרביים וכן נמסר על נפילתם באימונים ובקרב, על נפילה בשבי ועל פציעתם בחזית. הבחירה להציג על כריכת הספר תמונת טייס יהודי שצלב הקרס שימש לו קמע וסמל אישי למטוסו, נועדה ללעוג למפלגה הנאצית שזה מקרוב ניכּסה סמל עתיק זה כסימן ההיכר שלה.
ברבות השנים נעלם הספר מידיעת הקהל הרחב – בוודאי זה היהודי והישראלי – וגם תרגום לאנגלית משנת 1988 לא הופץ באופן מסחרי. לחסך זה ניתן מענה לראשונה בשנת 2012 עם פרסומה בארץ של מהדורה עברית מוערת ומבוארת, "טייסים יהודים בחיל האוויר הגרמני במלחמת העולם הראשונה", פרי מחקר של שנים בנושא על ידי אלימור מַקֶּבֶת בשיתוף ד"ר דיטר גרושל מארה"ב ומתנדבים אחרים; הספר פורסם בתמיכת עדין טיילהבר-טלבר (2013-1921), בנו של ד"ר טיילהבר. מלאכת המחקר נמשכה ובשנת 2019, מאה שנה מפרסום המהדורה הצנועה הראשונה של "ספר הטייסים", פורסמה בבריטניה המהדורה האנגלית המורחבת והעדכנית "Jewish Flyers in the World War" בעריכת מקבת וד"ר גרושל המנוח.
המהדורה הנוכחית מעשירה עוד יותר את המידע שנאסף על האוויראים היהודים-גרמנים ומרחיבה את רשימת האוויראים הנספחת לספר לסך של 245 אוויראים ששירתו בחילות האוויר של הצבא והצי הגרמניים. הרשימה מכילה תמציות ביוגרפיות על האוויראים, ובהן פרטים על שירותם במלחמה ועל חייהם וגורלם לאחריה של אלה מהם ששרדו. רבים היגרו מגרמניה, אחרים סבלו מרדיפת המשטר הנאצי ואף נכלאו במחנות ריכוז – חלקם שרדו אך אחרים נספו בשואה.
כאן המקום לשוב אל "הטייס בעל הצלב הקרס" מכריכת הספר: פריץ בקהרדט שירת מפרוץ המלחמה כחייל חי"ר ועוטר בצלב הברזל מדרגה ראשונה עוד בטרם התנדב לטיס. ימים אחדים לאחר תום המלחמה נמלט במטוסו המעוטר בצלבי קרס (הצלבים על מטוסו היו 'הפוכים' בכיוונם לצלב הנאצי) לשווייץ, על מנת שלא למסור את המטוס למדינות ההסכמה המנצחות. פטריוט זה שב לחיים שקטים של סוחר בוויסבאדן, אך גזירות המשטר הנאצי הובילו לסגירת עסקיו. בשנת 1937 נעצר בגין "עבירת גזע" על חוקי נירנברג בשל יחסיו עם אישה "ארית", נשפט למאסר ולאחר ריצוי עונשו הועבר למחנה הריכוז בוכנוולד בשנת 1939. לבסוף עלה בידי פרקליטו להגיש עתירה להרמן גרינג, שהיה מפקד הלופטוואפה ובעצמו אלוף טיס ממלחה"ע הראשונה ואחראי על מחנות הריכוז. במרץ 1940 שוחרר בקהרדט ממחנה הריכוז ובסוף השנה אף יצא מגרמניה עם רעייתו. הזוג הגיע לבריטניה מליסבון ב-1941, שם התאחדו עם ילדיהם שהגיעו לשם עוד ב-1939 ב"קינדרטרנספורט". בקהרדט שב לגרמניה המערבית ב-1950 והשתקע מחדש בוויסבאדן. השלטונות הערימו קשיים על תביעות הפיצויים שלו ובשנות חייו האחרונות לא נחסכו ממנו וממשפחתו חרמות וגילויי אנטישמיות בסביבת מגוריו.
פרקליטו של בקהרדט היה ברתולד גוטמן, שאף הוא היה אוויראי (מקלען אווירי) במלחה"ע הראשונה והפך לאחד מעמודי התווך של קהילת ויסבאדן לאחר המלחמה; מסוף 1938 היה עורך הדין היהודי היחיד שהורשה על ידי השלטונות הנאציים לפעול כנציג היהודים בוויסבאדן ובסביבתה. גוטמן נתמנה לטפל בפירוק נכסי היהודים לאחר גירושם מוויסבאדן ב-1942, בשנת 1943 גורש עם משפחתו מפרנקפורט למחנה טרזינשטט, בספטמבר 1944 נשלח לאושוויץ עם בנו ושם נספה. בנו פאול נספה במחנה מטהאוזן ב-1945.
סיפוריהם של בקהרדט, גוטמן ואוויראים אחרים חוברים לשקף לפחות במקצת את השבר הגדול שחוותה יהדות גרמניה המפוארת עוד בטרם השואה, ואת עוצמת העוול שהייתה מנת חלקם של החיילים היהודים לאחר שלחמו כגרמנים למען ארצם. אף שקרוב למאה אלף חיילים יהודים לחמו למען גרמניה במלחה"ע הראשונה ומתוכם נפלו כ-12,000, גבורתם, קורבנם ונאמנותם לגרמניה בשדה הקרב לא היו להם למגן לאחר שכונן המשטר הנאצי.
פרסום המהדורות העדכניות (עברית ואנגלית) אִפשר לסגור מעגלים רבים על ידי איתור בני משפחה וצאצאים של האוויראים. אלה נענו ברצון לבקשות המידע והעשירו את המחקר בפרטים רבים, בתצלומים נדירים ובתעודות רבות ערך, שחלקם אף שולבו במהדורות החדשות. המחקר בנושא האוויראים היהודים-גרמנים נמשך גם בימים אלה וכל מידע חדש ומוסמך על אודותם, בייחוד תעודות ותצלומים, יתקבל בברכה.
ילדים נחשפים לקורונה
"אמא, למה לא הולכים לגן?"; "למה לא נפגשים עם סבא וסבתא?"; "למה כולם מסתובבים עם מסכה?"... גל של ספרי ילדים מנסה להסביר לקטנטנים את מציאות הקורונה
אבל זו המציאות שנכפתה עלינו, על ילדינו ועל נכדינו. מציאות הקורונה.
אומנם אנחנו (נכון לכתיבת שורות אלו) עדיין בעיצומה של המגפה, אבל ספרי הקורונה לילדים מתפשטים בעצמם כמו מגיפה על מדפי הספרים, ולכולם יש מכנה משותף אחד: להמתיק את הגלולה. ומהי הדרך הכי טובה להמתיק אותה? ארוז אותה במתנה. כאשר נפתלי קיבל את הסיר המפורסם שלו ב"סיר הסירים", אלו לא באמת היו חדשות טובות עבורו; לא בטוח שהפעוט רצה להיפרד מהחיתולים, אבל הטריק עבד: הסיר הוצג כמתנה, וברגע מכונן פתאום הופך הפעוט לילד גדול שעושה את צרכיו בסיר. כך גם רונה ב"המסכה של רונה": כשהיא מקבלת את המסכה היא ארוזה בנייר עטיפה, ופתאום – הגלולה נעשית קצת פחות מרה.
עטתה אותה רונה סביב ראשה
ופנתה אל הנגיף בדרישה:
'נגיף, אתה אורח לא רצוי,
לא אניח לך אצלי להיות מצוי!'
ועכשיו, הכירו את נגיף הקורונה.
אנחנו המבוגרים מכירים אותו כנגיף מסוכן שכבר הביא למותם של מאות, ועלול להביא חלילה גם לקריסה של מערכת הבריאות.
אז איך "משווקים" את הקורונה לילדים בלי להפחיד אותם?
בספרי הילדים לא תמצאו את המילים "מחלות רקע", "מונשמים" ו"מחלקות מיוחדות בבתי חולים". סופרי הגל החדש של ספרי ילדים על המגפה נאחזים בכל מה שהם יכולים, ובמקרה שלנו – בעובדה שלקורונה (ומכאן שמה) יש כתר. עובדה איזוטרית מאוד, לכאורה – אבל למעשה יש בה גם להמתיק, במעט, את הגלולה.
לא מדובר במגפה נוראה, אלא בנגיף קטן ושובב שעוטה כתר על ראשו.
"אבל למה השם המצחיק הזה?" שאלה רונה.
"כי אם מסתכלים על הקורונה במיקרוסקופ עם זכוכית מגדלית,
אפשר לראות שיש לו כתר על הראש."
"כתר?! כמו בפורים?" שאלה רונה.
"כמעט כמו בפורים," ענתה אמא של רונה.
"אז למה לא קוראים לו 'כתרוני'?" שאלה רונה.
(מתוך הספר "רונה קורונה")
ככה הוא נראה בספר "רונה קורונה":
ותראו איזה מתוק הוא בספר "חופשת קורונה" כשהוא בפעולה:
והמחלה עצמה?
פה חסידי פרופסור יורם לס וודאי יצהלו, כי הנגיף מתואר לא פעם זהה לשפעת, רק בלי החיסון:
ואיך מנצחים את המגפה?
היגיינה היגיינה היגיינה. זה המסר של (כמעט) כל ספרי הילדים הללו. הקטנטנים למדים שהדרך הטובה ביותר לנצח את הנגיף השובב היא פשוט לשטוף אותו במים ובסבון. אם את הטיפ הזה יאמצו הילדים – (ולאו דווקא בימי הקורונה) – זה כמעט היה שווה את זה.
אז מה למדנו בינתיים?
שמסכה זו מתנה, שנגיף הקורונה שובב, ושהמחלה היא (פלוס מינוס) שפעת.
לא חגיגה גדולה, אבל גם לא סוף העולם מבחינתם של הילדים. אבל הינה עוד דרך להמתיק את הגלולה: לציין את הדברים החיוביים שיש לתקופה הזו לתת לנו:
הרבה מאוד (יותר מדי?) חופש:
והכי חשוב: המון זמן איכות עם המשפחה כמובן!
"אתה יודע, יאיר, מה הכי מיוחד בחג הקורונה?" שאלה אמא.
"בחג הקורונה כל המשפחה כמעט כל הזמן יחד,"
אמרו אמא ואבא במקהלה.
"את זה אני הכי אוהב בעולם,"
אמר יאיר וחייך.
(מתוך הספר "איזה חג לי")
בונוס לסיום
כוכבת הילדים מיקי קוראת את "רון ורונה נלחמים בקורונה":
לכאורה, סיפורו של אברהם אבינו ידוע לכל. המונותאיסט הראשון, אברהם, עזב את בית אביו ומילא אחר הציווי האלוהי להגיע לארץ המובטחת. אשתו, שרה, הייתה עקרה, ואברהם הכניס להיריון את אמתה, הגר, שילדה את ישמעאל. מאוחר יותר, שרה כפתה על הגר וישמעאל גלות. אלוהים התגלה אל אברהם והודיע לו שהוא יהיה לאביה של אומה גדולה, וכי שרה תלד את בנו יצחק. לאחר מכן, אלוהים ביקש מאברהם שיקריב את בנו – קורבן שנמנע ברגע האחרון בעקבות התערבות אלוהית.
קוראים יהודים ונוצרים של ספר בראשית ופרשנויותיו המאוחרות, מזהים באברהם את אחד מגיבורי התנ"ך הידועים ביותר. אך סיפורי אברהם קיימים גם בגלגולים אחרים. בקוראן, שבו הוא מוזכר בכ-245 פסוקים, וכן ב"סיפורי הנביאים" (קצץ אל-אנביאא) – הספרות הפרשנית על הנביאים הקדם-אסלאמיים – אברהם משחק תפקיד חשוב כמונותאיסט המייסד, האב הקדמון ומבשרו של הנביא מוחמד.
הקוראן מכנה את אברהם "ח'ליל אללה", ידיד האלוהים (ומקור השם הערבי, אל-ח'ליל, לעיר חברון). כינוי נוסף לאברהם הוא 'חניף', מונח המשמש גם לתיאור מוחמד, ונועד להבחין בינם לבין עובדי האלילים באותה תקופה.
כמו בתנ"ך, כך גם בקוראן מתוארים קורותיו של אברהם: יציאתו לארץ חדשה, הברית שכרת עם אלוהים, ההכרזה על לידתו של יצחק בגילו המתקדם וניסיונו להקריב את בנו – אף שבקוראן לא ברור איזה בן נבחר להיות קורבן, ופרשנים חלוקים ביניהם אם מדובר ביצחק או בישמעאל.
אך יש כאן טוויסט נוסף: בקוראן כלולים סיפורים שאינם קיימים במסורת המקראית כלל. רבים מהסיפורים הללו ארוגים לתוך אחד מהטקסים המשמעותיים ביותר באסלאם: העלייה לרגל למכה, המוכרת כחג'.
בכל שנה, החג' מביא מיליוני מוסלמים מרחבי העולם לאתרים הקדושים במכה – העיר שבה נולד הנביא מוחמד ושבה חווה את ההתגלויות הראשונות שלו. סדר הפעולות הפולחניות – המוכר כ"מנאסיק" ונערך במהלך העלייה לרגל – נקבע על ידי הנביא עצמו. המאמינים חגים מסביב לכעבה, "הבית של אללה", שנחשב לאתר הקדוש ביותר באסלאם ושאליו מפנים המוסלמים את תפילותיהם. בפעולות טקסיות אלה הם עוקבים הלכה למעשה, אחר צעדיו של מוחמד. הלה השתתף בחג' הראשון והיחיד שלו ב-630 לספירה, זמן קצר לפני מותו.
אך המאמינים המוסלמים הולכים גם בעקבותיו של אברהם. אף שהסיפורים על תפקידו של אברהם בחג' קודמים להיווצרותה של דת האסלאם, וקשורים בעלייה לרגל לכעבה – אתר פולחן עתיק שקדם לנביא מוחמד – הקוראן צירף מעשיות אלה לקורפוס הדת החדשה.
הקוראן אומר לנו שאברהם וישמעאל בנו את הכעבה וקידשו אותה בעצמם. כפי שמופיע בקוראן, סורה 2, קכז (תרגום רקנדורף):
שמנו את הבית מחוז חפץ לאנשים ומקום מבטחים. קחו לכם מקום אברהם למקום תפילה. ציווינו על אברהם ועל ישמעאל לאמור, טהרו את ביתי למען המקיפים אותו ולמען הפורשים אליו ולמען הכורעים והמשתחווים.
האתר או המושב של אברהם ("מקום מושב אברהם"), המוזכר בפסוק, ממוקם בתוך מסגד אל-חראם במכה, סמוך לכעבה. הנקודה המסוימת מסומנת באבן, מקום שבו העולים לרגל מתפללים כחלק מסדרת פולחני החג'. לפי המסורת, באבן זו מוטבעת כף רגלו של אברהם.
קיימות כמה גרסאות המסבירות את הופעת חתימת כף רגלו של אברהם באבן: לפי גרסה אחת, אברהם עמד על האבן בעת שבנה את הקירות העליונים של הכעבה; לפי גרסה אחרת, הוא עמד על האבן בעת שקרא לאנושות כולה לבצע את מצוות העלייה לרגל; גרסה שלישית מספרת שאברהם עצמו התפלל על האבן. פרשנים אחדים, כמו ההיסטוריון של מכה, אל-אזרקי (834 לספירה), אומרים שאברהם וישמעאל לא רק בנו את הכעבה, אלא גם השלימו את סדרת פולחני החג', כפי שנהוג עד ימינו אלה.
הסיפור על הגר וישמעאל, אולי אחד הסיפורים הנוגים ביותר בתנ"ך, קשור גם הוא בקשר הדוק לחג'. לפי ההיסטוריון הנודע א-טברי (923-839 לספירה), אחרי ששרה גירשה את הגר וישמעאל, המלאך גבריאל הורה לאברהם להוביל את השניים למקום שבו עתיד היה להיבנות מבנה הכעבה, שהיה באותו הזמן לא יותר מגבעה שוממה.
אחרי שאברהם השאיר מאחור את הגר ובנה התינוק, ישמעאל נעשה צמא, אך לא היו מים באזור. הגר, שהייתה נואשת, חשבה שהיא שומעת פכפוך מים בגבעת ספא הקרובה, אך לא מצאה דבר. לאחר מכן, חשבה שהיא שומעת רעש המגיע מגבעת מארווה, אך גם שם לא מצאה דבר. אחרי שהתרוצצה הלוך ושוב בין הגבעות, הממוקמות מאות מטרים בודדים מאתר הכעבה, שבה לבנה ישמעאל ומצאה אותו יושב במים שנבעו באופן פלאי מתוך מעין תת קרקעי.
סיפור זה, המוכר בגרסאות שונות, נועד להסביר את טקס הסעי, הנערך במהלך החג', ובו המאמינים "רצים" הלוך ושוב בין הגבעות ספא ומארווה, שבע פעמים בסך הכול, ושותים ממי מעין זמזם. כיום, טקס הסעי נערך במסדרון מקורה שבו נתיבים ייעודיים לכל כיוון.
עיגון טקסי החג' בסיפורי אברהם מייצר קשר בל ינותק בין מוסלמים בעבר ובהווה לבין המסורות המונותאיסטיות העתיקות והאותנטיות ביותר. זו אחת מהסיבות לכך שחוויית החג' נחשבת עוצמתית כל כך עבור המשתתפים. ילדים מוסלמים ברחבי העולם גדלים על הסיפורים האלה, "מפנימים את הגיאוגרפיות שלהם ומאמצים אותן אליהם כנופים פרטיים, שמתוך קווי המתאר וההיסטוריה שלהם מתגבשת זהותם האישית", כפי שכתב הוגה הדעות העכשווי, זיא אל-דין סרדאר (Mecca: The Sacred City, London: Bloomsbury, 2014). במהלך החג', הגיאוגרפיה של הסיפורים האלה מתעוררת לחיים באופן פלאי.