.
טמפרטורה גבוהה

יפעת טללייבסקי

.

הדגים נצלים. קרום לבן מתהווה סביב עין הדג. נורת התנור דולקת. אני יכולה לעקוב אחר הצלייה מבחוץ. בכל זאת אני פותחת את דלת התנור. איסורים קטנים שאפשר להפר אותם. ״החום יברח,״ אני שומעת נזיפה מאחוריי. אני לא מגיבה, כאילו לא שמעתי. למרות ששמעתי וגם הוא יודע ששמעתי. הוא נהנה להעיר לי כמו שאני נהנית להתעלם. החום באמת בורח, ענן עשן ישירות לתוך הפנים שלי. אני מגזימה בצלייה, ועישון הדג צובט לי בגרון. לאחרונה התחלתי להניח פרוסות עגולות של לימון על הדג, הן משחימות בתוך התנור, טעמו של גן עדן מפוחם.

פעם היה לי מאהב מבוגר ממני בכמה עשרות שנים, ומעבר לכך שהוא היה מבוגר כרונולוגית גם היו לו מנהגים של אדם זקן, כמו לבשל מרק עוף בחום של יולי־אוגוסט. מאחר שבבית ילדותי אכלו מרק עוף בכל העונות, העובדה שהוא מבשל מרק בעונה החמה לא הרעישה את עולמי. ״אטה דלה אימיונאייה סיסטמה,״ סבתא שלי הייתה בוחשת ולוחשת. אם כך, חשבתי לעצמי, זה בכלל לא אוכל, זו בעצם תרופה. למה שאני ארצה לקחת תרופה אם אני לא חולה? סבתא שלי הייתה חותכת את הירקות לחתיכות גדולות: קישוא, גזר, בצל לבן, עשבים ירוקים, עגבנייה שלמה בודדה, שורש סלרי ועוף שלם בתוך סיר ברזל שחור, ומאיימת שיום אחד היא תבשל גם אותי בתוך הסיר, כדי לחלץ ממני את כל העוקץ.

הדלת לדירת המאהב הייתה נפתחת והחום השתלח בי עם ריח טוב שעושה רע. כמו בושם מוגזם, כמו פרחים מתוקים מדי, כך גם מרק עוף כשארבעים מעלות בחוץ. הוא היה מוריד את הסיר מהלהבה, מוזג את המרק לשתי קערות ומגיש אותן לשולחן הנמוך של הסלון. שנינו רכנו מעל המרק, מזיעים, הוא בגופייה שנדבקת לעור הלבן שלו ואני בחזייה. המאהב קצץ את הירקות לחתיכות קטנטנות, מדויקות, ושם רק את הכרעיים בתוך המרק. המרק שלו היה מצוין. חסכוני אך מצוין. המרק מטפטף לי על הסנטר. הוא מצקצק ומנגב לי בחיבה את הטיפה, מאה אחוז של אינטימיות בלי שנצטרך להזדיין. כיום אני נכנסת לביתי, האוויר עומד, המזגן כבוי. המאהב הצעיר שלי יושב אל השולחן בלי חולצה, מזיע. אני צורחת עליו: ״רק חסר שתבשל מרק עוף בחום הזה!״ ״על מה את מדברת?״ הוא מרים אליי מבט. אני סוגרת את הדלת כמעט בטריקה וניגשת מייד לשלט של המזגן, לוחצת עליו בזעם, כאילו הוא אשם בכול, ומכוונת על תשע־עשרה מעלות. ״תסגרי קודם חלונות,״ הוא צועק מהחדר השני. ״תסגור אתה.״

כשנפרדתי מסבתא שלי היא קראה לי ״לוקאביה״ – משהו כמו תככנית. היא לא זכרה מי אני והמבט בעיניים לא היה שלה. כאילו שד ישב בתוכה, מונע ממנה לזכור ולחשוב. נעלבתי אך השתדלתי להמשיך ולחייך אל אמא שלי, שעמדה והֵצלה על שתינו. זה לא שבאמת יכולתי לריב עם סבתא שלי על המילה האחרונה, לא הפעם. ידעתי שלא יהיה זמן להתפייס. בשנים קודמות, כשהיא נראתה לי בת אלמוות, נכנסתי איתה למאבקים במידה של הנאה. אמנם בסוף תמיד אני זו שהתנצלה. אבל היו רגעים שבהם היינו צמד יריבות שוות ערך, נעות על הציר שבין אהבה רכה לאהבה קשה. פעם, בחופשה על הים, סבתא איטלקייה עמדה עם הנכדה שלה על המדרגה שבכניסה למים. ילדה בלונדינית עם עיני תכלת מזוגגות. ברגע אחד הסבתא זרקה את הילדה המפוחדת לתוך המים. כשהילדה עלתה משתנקת, הסבתא דחפה את הראש של הילדה בחזרה מתחת למים. אף אחד מסביב לא הניד עפעף. רק לי קפץ הלב מהגסות בתנועת היד של הסבתא. כשראשה של הילדה הופיע מחדש, היא נצמדה אל הסבתא בזרועות דקות, שחומות משמש, ואותה יד זקנה וגסה אימצה את הילדה אל חיקה. שאלתי את אמא שלי אם סבתא שלי הייתה יכולה להשליך אותי למים ככה. היא אפילו לא הייתה צריכה לענות. כעבור כמה ימים הילדה הבלונדינית שחתה בביטחון רב ללא מצופים או נוכחות של מבוגר.

סבתא שלי הכירה את המאהב המבוגר, הוא היה לטעמה, נראה צעיר לגילו ולבוש מצוין: ״קולטורני צ'לאבק,״ היא הייתה אומרת מתחת לשפם. היא הכירה מאהבים לפניו וגם אחד אחריו. את המאהב הצעיר שלי היא לא זכתה להכיר. חבל. אני חושבת שהיא הייתה מרוצה ממני היום. המאהב המבוגר אהב לבקר בבית של סבתי, עם השטיחים שהוצמדו לקירות והרהיטים הכבדים מדי, שעשו את כל הדרך ממזרח אירופה. היא על הספה והוא על כורסה, כשהיד שלה חפונה בתוך היד המטופחת שלו. הוא עזר לה להגיע מתחילת המשפט לסופו והאזין בסבלנות לאותו סיפור שחזר על עצמו. בניגוד להוריי, סבתי לא סיפרה לו עליי דבר. לא על איזו ילדה הייתי, כמה פרועה ומבטיחה, אלא על עצמה. על איך היא הייתה ומה היא עוללה. אולי אני הצטיירתי קצת דרך דמותה. היא לא הביעה לא צער ולא תדהמה כשנפרדנו, מה שגרם לי לתהות אם באמת חיבבה אותו. אולי היא דווקא הייתה רגישה אליי באופן יוצא דופן וכיבדה בשקט את סגירת הפרק ההוא של חיי. יתר בני המשפחה שלי הקיאו את כל התחושות שהיו להם בנוגע למערכת היחסים ההיא, כאילו עד כה היה עליהם להתאפק ועכשיו מותר לשחרר את כל הגועל שהצטבר, אפילו כינוי היה להם בשבילו, כמו סיסמה שכולם ידעו ורק אני לא.

סבתא שלי שנאה ריח של סיגריות, אלא אם כן הוא נדף מעורו ומהבל פיו של בעלה. תוך כדי נסיעה במכונית, סמל סטטוס בשנים ההן במקום ההוא, היא הייתה מדליקה לו את הסיגריות בשרשרת. היא מתחילה והוא מסיים. עד כדי כך אהבה אותו. כשהתאלמנה בגיל חמישים ותשע היא לא העלתה בדעתה להכיר גבר אחר. היא דיברה עם סבא שלי בעֵרות ובשינה והתלוננה שהוא מסרב ללכת, כאילו היא עלמה צעירה קשה להשגה שמנסה לשמור על חזות תמימה. היא מעולם לא הייתה אישה יפה. אני הכרתי אותה רק בחזות אחת, של אישה זקנה. כל הזקנות והמכשפות ששמעתי וקראתי על אודותיהן מילדות ועד בגרות קיבלו את הפנים שלה, עם הקמטים שחוצים זה את זה בשתי וערב מפותל. קמטים־קמטים, עור כהה ודק, העצמות בולטות בכל הצמתים; מעצמות הלחיים, דרך המרפקים, לברכיים, במפרקי כף היד ובעיקר במפרקי האצבעות. אותן אצבעות שטיגנו שניצלים בלי מרית. היא לא חשה בחום הלוהט ולא בצריבה של העור. לי יש עוד כחמישה עשורים לשכלל את היכולת לא להיכוות, אני מכניסה את היד לתוך התנור כדי ללחוץ מעט עם קצות האצבעות על הדגים, גב כף היד שלי נכווה מחלקו העליון של התנור ופס ורדרד של עור חרוך מצטרף לגלדים נוספים. כשחזרתי מבית החולים אחרי ניתוח חירום להסרת התוספתן סבתא שלי טפחה על הירך שלי, כמו לאשר את סף הכאב הגבוה שלי. כל הכבוד לי שלא הסגרתי כאב, שלא נתתי לכאב לנהל אותי. היום כולם מדברים על מודעות ועל חיבור לעצמי, סבתא שלי דיברה איתי על הישרדות ועל התנגדות לכאב של הלב ושל הגוף. תהיתי אם בדור שלה מַטבּע החיים היה בעל ערך נמוך יותר, או שריבוי האסונות חייב את הנפש להתקשות. רק בחודשים האחרונים לחייה, בעוד אנחנו הפכנו להפרעה שעליה לחמוק ממנה, השדים והמתים חגו סביבה. היא עברה לחיות ביניהם, מנהלת שיחות וסוגרת חשבונות עם הורים, אחים וילדים מתים כאילו לא חלפו עשרות שנים. כאילו היא לא בת תשעים, סובלת מפצעי לחץ מודלקים בגב ובישבן מרוב חוסר תזוזה. היא נזפה בסבא המת שלי כאילו הרגע קם מהשולחן ושכח לפנות את הצלחת שלו. הזמן לא עצר, הוא הלך לאחור. אולי גם זו עצה שמקבלים ביום מן הימים, השאירי את עצמך מאחור ולכי חזרה אל אלה שלא באו איתך. שלום לזיכרון לטווח קצר, שלום להיגיון, לנימוסים ולהליכות. אפשרות אחרונה לעלות על הרכבת, לנסוע בזמן לפגוש אהובים, אירועים, מקומות. אני מבינה למה היא הסכימה לעלות.

*

מעולם לא התלוננתי בפני המאהב המבוגר על המרק באמצע הקיץ. בגדול, לא התלוננתי על שום דבר. כל כך שמחתי שהוא איתי. בדיעבד למדתי לשנוא אותו על הצמצום, הנעורים והעצמי שנגזלו ממני. אולי פשוט חיפשתי אשמים. המאהב הצעיר שלי, בנחרצות רבה, כאילו אין לי הזכות לערער על כך, אומר שהמאהב המבוגר אשם בכל מה שקרה מאז שהסתיים הרומן ההוא ועד שהתחיל הרומן הזה. העובדה שרעבתי כל כך עם המבוגר, וזה דורש הסבר, כי דווקא הרגשתי עשירה ומפונקת מאי פעם, הוא טיפל בי, אהב אותי, הלין אותי, לימד אותי והעשיר אותי במוזיקה, היסטוריה ואמנות. אבל כל מה שפראי בי גסס. לא רקדתי בשנים ההן, לא השתוללתי, לא רבתי מכל הלב. ישנתי והתרפקתי. למדתי להתנהג, להנהן כשצריך, לחייך בלי שיניים, לגלות עניין בשיחות של מבוגרים.

*

חיות שבויתו מאבדות את האינסטינקטים שלהן, והדרך חזרה למקור רצופה ניסיונות וטעויות.
את רוצה לנגוס בהכול ואז מגלה שהגזמת. ידיים נשלחות לכל עבר, מנסות לאחוז בכול ובכולם בבת אחת. כמו פילה תאוותנית בחנות חרסינה, את מרעידה את האדמה ושוברת בלי כוונה. ומי ששברה צריכה לאסוף אחר כך את השברים ולהדביק שבר לשבר עד שייווצר כלי, פגום אבל מכיל, שלתוכו ניתן להתחיל ליצוק דבר מה. אני צריכה להתאמץ מאוד להיזכר בווריאציה ההיא של חיי. איך היה לקום איתו בבוקר? אילו איברים שלו נגעו בשלי כששכבנו לישון. איך הוא שתה את הקפה שלו ואיך אני את שלי. אולי באחד הצרורות העזובים שבביתי נמצאים עדיין המפתחות לדירה שלו. אני מפנטזת שאם אגיע לגיל תשעים, או אתחיל לאבד את צלילות הדעת הרבה לפני כן, אני אשכח את ההווה ואתרכז בלאסוף מחדש את העבר ובתוך כך את השגרות שחלקתי איתו, מה הכי אהבתי בו? הריח? המגע? או בכלל האופן שבו דיבר אליי. איך הוא נמוג לי כך? איך אני נמוגתי כך, בלי להשאיר זכר. קפצתי בזמן ותוך כדי קפיצה פרקים שלמים, שנים שלמות של עצמי, מילדה לנערה לאישה, נמחקו כליל. כאילו כל אלו היו בסך הכול הכנה, ואני עדיין מחכה לדבר האמיתי.

 

יפעת טללייבסקי, מעצבת, עוסקת בפיתוח תוכן ובמיתוג. בעלת תואר שני במחקר תרבות מאוניברסיטת תל אביב. גרה ביפו. סיפור ראשון פרי עטה פורסם בכתב העת מאזניים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נעמה", סיפור קצר מאת אופיר פלדמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אוקראינה: גְלויות מסִפרות בְּמלחמה

אסף ברטוב

.

א

אילו ספרים מונחים ליד מיטתו של ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין? אינני יודע, ולא בטוח שאפילו שירותי הביון יודעים. לעומת זאת, אני יודע בביטחון אילו ספרים לא קרא פוטין: ספרות אוקראינית. זאת מניין? משום שאילו היה פוטין קורא ספרות אוקראינית, לא היה יכול לטעות בעם האוקראיני כפי שטעה בו, כשחשב שהרחבת הפלישה לאוקראינה לפני שנה תמוטט את השלטון ותפיל את כל אוקראינה לידיו כפרי בשל.

מדוע הייתה קריאה בספרות אוקראינית מונעת את טעותו האסטרטגית, הטרגית הן לאוקראינים והן לרוסים? משום ששני הנושאים המרכזיים של הספרות האוקראינית במאה ה־20 וה־21 הם זהות אוקראינית והשאיפה לחירות ועצמאות מדינית.

התפיסה האימפריאליסטית הרוסית רואה באוקראינים מעין רוסים סוג ב', כפריים תמימים וחמודים, שפשוט זקוקים לקצת הכוונה כדי שיאמצו את הזהות הרוסית וייהנו מזיו התרבות הרוסית הגדולה, ולאוקראינה, הארץ, מייחסת תפיסה זו גורל נצחי של תפקוד כ"סל הלחם של רוסיה", אתר נופש לימות הקיץ, אזור כרייה למחצבים ותו לא. למסונוורים מאור התרבות הרוסית קשה להבחין בתרבות החיה והממשית בשפה האוקראינית. גם את השפה האוקראינית עצמה מתקשה השוביניזם הרוסי לתפוס כשפה ולא כניב כפרי של רוסית, וזאת על אף שגשוג התרבות הגבוהה באוקראינית במקביל לתרבות הרוסית, מהמאה הי"ח ואילך.

גם קריאה מועטה בספרות אוקראינית הייתה מוכיחה לפוטין כי בניגוד לתפיסה זו, העם האוקראיני חי וקיים, ומתעקש על היבדלות מן העם הרוסי (כפי שהתעקש על היבדלות מן העם הפולני בתקופת השיעבוד לפולין), עַם שרוחו (בהכללה, כמובן) נשברה מזמן, ושמתייחס לשלטון – לכל שלטון – כאל כוח טבע הרסני שיש להתכופף מפניו ולקוות שיחלוף ויפגע באחרים ולא בנו. הספרות האוקראינית מעידה שהאוקראינים מעולם לא ויתרו על הצמא לעצמאות ולחירות מדינית, ובצד מאמצים מדיניים וצבאיים בכל הזדמנות, המשיכו לטפח לאומיות אוקראינית שואפת־עצמאות באמצעות בתי ספר, עיתונות וכתבי עת, תיאטרון, מלאכות יד עממיות (מרקמה ועד אוּמנות הציור על ביצים) ופסטיבלים גדולים לתרבות עממית בשנות ה"פרסטרויקה" של עידן גורבצ'וב, טרום קריסת ברית המועצות.

.

ב

בעבור רוב העולם, המלחמה החלה ב־24 בפברואר 2022, כשטילים נפלו לכל רוחב אוקראינה, וטנקים רוסיים החלו מתקדמים אל קייב. אבל האוקראינים יודעים שהיא פרצה ב־2014, כשרוסיה פלשה לחצי האי קרים ולדונבאס במזרח אוקראינה, ומבחינת אוקראינים בעלי תודעה היסטורית, המלחמה נמשכת זה למעלה משלוש מאות שנה, מאז נאלץ חְמֶלְניצקי לחתום על מה שאמור היה להיות "ברית אחים" עם רוסיה הקיסרית, והתברר עד מהרה כשיעבוד גמור של אוקראינה לרוסיה. אוקראינה, על מישוריה הפוריים, נלחצה מאות שנים בין אימפריות שכנות – פולין־ליטא, אוסטרו־הונגריה, רוסיה הקיסרית, ברית המועצות, וגרמניה הנאצית, אשר כפו עליה שלטון זר ודיכאו במידה זו או אחרת את התרבות והשפה האוקראינית.

מאז קריסת ברית המועצות והקמת אוקראינה העצמאית התמודדה התרבות האוקראינית עם שאלת הזהות האוקראינית באור חדש: לא עוד מאבק לעצמאות, אלא שאלות של תוכן וגבולות. איך להיות עצמאיים אחרי מאות שנים של שיעבוד פוליטי? מיהו אוקראיני? מה צריך להיות מעמד השפה האוקראינית, שאינה שפת אם עבור כשליש מאוכלוסיית המדינה? איזו מין מדינה עלינו לבנות, מהחורבות הפוסט־סובייטיות של שנות ה־90 הקשות, על מורשת האוליגרכים והשחיתות שעדיין זורמת בעורקי המדינה? אלו נושאים שהעסיקו ומעסיקים את ספרות אוקראינה העצמאית זה שלושים שנה ויותר.

.

ג

הרחבת הפלישה הרוסית לאוקראינה (כפי שנכון לקרוא למה שאירע בפברואר 2022) תפסה את העולם בהפתעה.

לא את האוקראינים, כאמור. בתחום הספרות, היו מי שראו את הנולד לא שבועות או חודשים לפני 24 בפברואר, אלא עשורים ממש. אחד מהם הוא הסופר האוקראיני יוּרי אנדרוּחוֹביץ'. בסוף ספרו מוסקוביאדה (בתרגום אנטון פפרני, הוצאת תשע נשמות, 2020; גילוי נאות: כותב שורות אלו הוא עורך סדרת נְמָלָהнемала, שבמסגרתה יצא התרגום, ויוזם ועורך התרגום עצמו), שנכתב ב־1992 וראה אור ב־1993. הרומן מתרחש במוסקבה, באוגוסט 1991, ערב קריסת ברית המועצות, ובו מתואר מפגש של לאומנים רוסים אשר מתכננים את הרגע שאחרי. אנדרוחוביץ' שם בפי מנהיגם דברים שמזכירים מאוד את נאומו של פוטין רגע לפני הרחבת הפלישה:

.

זו תהיה תחייתנו האחרונה והנצחית, […] הידיים והרגליים שנכרתו תחזורנה ותתאחדנה לכדי גוף שלם ומושלם. עצם הרעיון של העצמאות יימח שמה, ינחל חורבן גלובלי וישתווה בתודעה האנושית לפשיזם או אפילו לסטיות מיניות. הפרי האסור של האימפריה ימתק לכול. מיליוני אנשים מצפים ומייחלים רק לכך שיעשו אותם עבדים. שיוליכו אותם לחפירת תעלות או לבניית פירמידות, חומות גדולות וגשרים גדולים. רק באימפריה מגלה הפרט את תכלית קיומו. הרי כל אימפריה היא שליחות נעלה, השליחות בת שנות אלף. זהו כיבוש העולם, זהו קומוניזם, זהו האלמוות של החנוטים הנחים במאוזוליאומים. זהו אור השמשות והשליטים. זהו מגדל שבונים במשך עשרת אלפים שנה. זוהי עוצמת הצבאות, זוהי העלאת מכשפות על המוקד, זוהי נדידת העמים – המתמדת והמאחדת. זהו משכב העמים, זוהי בליעת הקטנים בידי הגדולים.

.

זה אצל אנדרוחוביץ' ב־1993, כן? לא פוטין ב־22 בפברואר 2022. המוזיקה, עיניכם הרואות, אותה מוזיקה: האדרת האימפריה, שיקום המוניטין של הקומוניזם (בלי כל מחויבות לסוציאליזם), דיבור גלוי על שיעבוד פשיסטי, ואפילו התרגיל של השלכת ההאשמה ב"פשיזם" על המתנגדים לו.

ובחזרה ל־2022, אז סיפר אנדרוחוביץ' בריאיון איך רגע אחרי הרחבת הפלישה, לאחר שמונה שנות לחימה שלא עניינו את העולם, הוצף בבת אחת בפניות להתראיין או לכתוב מאמרים לעיתוני המערב. "מה הדדליין?" שאל. "היום, מקסימום מחר!" הייתה התשובה הצפויה. "אם אכתוב באנגלית, יידרש לי זמן רב יותר," אמר אנדרוחוביץ', וזכה לתשובה הסימפטומטית "אין בעיה! אתה יכול לכתוב בשפת אימך; מרוסית יש לנו מתרגמים!"

אנדרוחוביץ' עומד על כך שלשפה חשיבות מכרעת בעיצוב עתידה של אוקראינה. לשאלה על מעמד הלשון האוקראינית, ועל הגברת השימוש באוקראינית באוקראינה (על פני הרוסית), השיב: "אינני מתנגד לשפות אחרות. סופר אינו יכול להתנגד לשפה. אבל אני חושב שעוול עיקרי כלפי אוקראינה הוא ששפתה – האוקראינית – תמיד הייתה משנית בארצה מסיבות היסטוריות ידועות. אם היא תהפוך לשפה העיקרית עבור כל האוקראינים, נגלה שאנחנו בדרך הנכונה."

"אירוני למדי," הוא מוסיף, "שכל ניסיון מצד רוסיה להשמדת התרבות האוקראינית נכשל והשיג את ההפך. האוקראינים הם עם קשה עורף. מאז הרחבת הפלישה וחשיפת הזוועות שעוללו החיילים הרוסים נגד אזרחים אוקראינים, גברה הנטייה בקרב אוקראינים לעבור לדבר רק או בעיקר אוקראינית. […] נראה כמה השינוי הזה יחזיק אחרי המלחמה."

לשאלה על תפקודם של סופרים כשגרירים של אוקראינה השיב: "אף סופר לא אמור להציב לעצמו תפקיד כזה. אין בכוחו של אף סופר להציל את אוקראינה בכוחות עצמו. סופרים עשויים לעיתים לעשות או לומר דברים שיש בהם משום שגרירות תרבותית, אבל רק באופן ספונטני. מחויבותו הראשונה של הסופר היא לאיכות הפואטית של הטקסט שלו; כל דבר אחר גובל בפרודיה."

אנדרוחוביץ', סופר ומתרגם עטור פרסים, זכה בשנה החולפת בפרס היינריך היינה על "מחויבותו לערכים אירופאיים". הוא הרבה לפרסם מאמרים ולהתראיין בכלי תקשורת אירופאים (היות שספריו מתורגמים לרוב לשונות אירופה), ובהם סייע לבטא את העמדות והלכי הרוח באוקראינה. בחודשים האחרונים השתתף בסדרת אירועי ספרות ברחבי אוקראינה תחת הכותרת "הידברות תרבותית פנימית".

.

ד

המשוררת והסופרת האוקראינית אוקסנה זאבּוּזְ'קוֹ, שבמאי 2022 התארחה (דיגיטלית, מרחוק) בפסטיבל משכנות שאננים, מצאה את עצמה נדרשת להסביר ולפרש את המתרחש בימים הראשונים, כשחיילים רוסים הגיעו לפאתי קייב, ואף הייתה האדם הראשון שאינו אזרח האיחוד האירופי ואינו דיפלומט שהוזמן לנאום בפני מליאת הפרלמנט האירופי.

זאבוז'קו חיה בפולין זה שנה (ונוסעת משם למדינות אחרות), ובניגוד לתפיסתו של אנדרוחוביץ', מקדישה את זמנה למאמצי הסברה ושכנוע של מדינות אירופה והעולם לסייע לאוקראינה להתגונן מפני המתקפה הרוסית ולהבין את אוקראינה כשלעצמה, ולא – כמקובל זה עידן ועידנים – דרך עדשת המבט הרוסי על אוקראינה, שגם סובייטולוגים וקרמלינולוגים עוינים לרוסיה ינְקו עם חומר העבודה שלהם, בעוד שבכתבי האוקראינים עצמם לא השתמשו.

גם זאבוז'קו ראתה את הנולד: עם הפלישה הרוסית לגאורגיה בשנת 2008 (זוכרים?), הבינה ש"אנחנו נהיה הבאים בתור", ופרסמה מאמרים מתריעים על כך. ב־8 במארס 2014, ימים בודדים אחרי הפלישה הרוסית לקרים, נאמה בברלין, אך כשהשוותה בין פוטין להיטלר, מיהרו המארחים הנבוכים לכבות את המיקרופון שלה. בנאומה בפרלמנט האירופי במארס 2022, לאחר הרחבת הפלישה, עמדה על אי־הרצון במערב להתייחס ברצינות לפלישה לקרים, אי־רצון שדרבן את פוטין ושכנע אותו שהעולם יאפשר לו לכבוש את אוקראינה כולה. היא חזרה על ההשוואה בין פוטין להיטלר, והפעם זכתה למחיאות כפיים סוערות.

באפריל פרסמה במוסף הספרותי של ה"טיימס" הבריטי מאמר בשם "איך לקרוא ספרות רוסית אחרי בּוּצָ'ה" (יסולח לכם אם זה מזכיר לכם הערה של אדורנו על שירה ואושוויץ). בשנה האחרונה חיברה ספר חדש, "המסע הארוך ביותר", שמטרתו הסברת המלחמה למערב, ופירוק הסיפר הרוסי המוטמע עמוק ברוב התפיסות המערביות בנוגע לאוקראינה.

.

ה

תופעה לעצמה היא המשורר, המתרגם, המוזיקאי והפעיל החברתי סֶרהִייְ זַ'דאן, תושב חארקיב. הוא אחד הסופרים והמשוררים הבולטים והאהובים באוקראינה, וזכה בעשרות פרסים ספרותיים, אוקראיניים ובינלאומיים, ובמקביל גם מנהיג להקת רוק ("סרהיי ז'דאן והכלבים"), מנהל קרן פילנתרופית ומשתתף פעיל במאבקי אוקראינה לחירות:

במהפכה הכתומה (2004–2005), שבה התקוממו האוקראינים נגד גנבת הבחירות בידי ינוקוביץ', פיקד ז'דאן על מאהל המוחים בחארקיב. במחאת יורומאידאן (תחילתה של "מהפכת הכבוד") ב־2014, השתתף בהגנה על בניין הממשל המחוזי בחארקיב מפני פורעים פרו־רוסים, ואף נפצע שם. לאחר הפלישה הרוסית לקרים ולדונבאס ב־2014, הקים קרן פילנתרופית לחינוך ולתרבות והתרים בעבורה, והקרן מימנה מיזמי קריאה במזרח אוקראינה.

ב־24 בפברואר היו ז'דאן ולהקתו אמורים להופיע בעיר ויניצה, וכבר שהו בקייב בדרכם אליה. לנוכח הרחבת הפלישה, חזרו מייד לחארקיב והצטרפו לכוח המתנדבים שקיימו את החיים בעיר, שבאותם שבועות ראשונים נלחמה על קיומה, כשרק הצבא ועובדי התשתיות מתפקדים. הם העבירו אוכל ותרופות לקשישים, חילצו מהריסות ועוד. במארס קיימו הופעת מוזיקה בפני הלוחמים. בְּמאי הפיק ז'דאן פסטיבל רוק בחארקיב. הוא ממשיך לקיים אירועי ספרות, ולהשתתף באירועים בינלאומיים (מקוונים) ולגייס תמיכה באוקראינה.

על הספרות במלחמה אמר לאחרונה בריאיון ל־The Paris Review: "ספרות גדולה תיווצר רק אחרי המלחמה. כרגע יש די זמן ומקום רק לשיקופים ישירים של הנעשה. כל השאר – שירה, רומנים – יבואו בהמשך. […] אני קורא עכשיו שוב את ברונו שולץ. […] אני קורא אותו על אף שלא כתב על מלחמה – אולי דווקא משום כך. אני רוצה להמשיך לתרגם את פאול צלאן, ואגיע לכך אחרי הניצחון. אבל איני קורא צלאן עכשיו. לדידי, לשירת צלאן תמיד היה טעם 'בתר־מלחמתי'. לא סביר שיכלה להיכתב בשנות השלושים. בעת מלחמה, אין משוררים ולא־משוררים; ישנם רק מי שמוכנים להילחם ומי שאינם מוכנים."

.

ו

קתרינה קאליטקוֹ היא משוררת וסופרת אוקראינית זוכת הפרס הלאומי היוקרתי על שם טאראס שבצ'נקו, מתרגמת ספרות מסֶרבּית ומקרואטית ומייסדת פסטיבל אינטרמצו לסיפור הקצר (היחיד המוקדש לסוגה זו באוקראינה). הזהב המור והדבש, מבחר משירתה בתרגום לעברית של אנטון פפרני, יצא לאור ב־2014 בהוצאת מקף.

קאליטקו מדגישה את הפן הלשוני־תרבותי של המלחמה שכפתה רוסיה על אוקראינה, את הרצון הרוסי לאַיין, להעלים, את השפה האוקראינית ואת התרבות האוקראינית העצמאית מן התרבות הרוסית.

בשיר שחיברה במארס 2022 היא כותבת:

.

אַהֲבָה בִּזְמַן מִלְחָמָה פֵּרוּשָׁהּ

לַעֲנֹד עֲגִילִים עַל אַף הַכֹּל,

לְבַל יִסָּתְמוּ הַחֹרִים בָּאָזְנַיִם

שֶׁאוֹתָן הָלַכְתְּ לְנַקֵּב עִם סָבְתָא

בַּמִּסְפָּרָה הַיְּשָׁנָה.

מַחַט הָרַפָּדִים חוֹדֶרֶת

אֶת הַבָּשָׂר הַוָּרֹד הַיַּלְדִּי

שֶׁטֶּרֶם נִפְצַע.

הַצְּלִיל הַנִּשְׁמָע כְּשֶׁהַמַּחַט

מְנַקֶּבֶת הַתְּנוּךְ לְאִטָּהּ,

עָדִין מִלְּהִקָּרֵא קְרִיעָה אוֹ פִּצּוּחַ,

וּבְכָל זֹאת יֶשְׁנוֹ.

לָמָּה הִיא לֹא בּוֹכָה? – שׁוֹאֶלֶת

הַסַּפָּרִית וּמַבִּיטָה בְּסָבְתָא.

– הִיא לֹא תִּבְכֶּה –

מְשִׁיבָה סָבְתָא.

(תרגום: א"ב)

.

ז

גם המשורר לֶסיק פַּנַסְיוּק, תושב בּוּצָ'ה (כן, אותה עיר לוויין של קייב שבה נתגלו זוועות המלחמה הראשונות) רואה את המלחמה (גם) כמלחמה על התרבות. בריאיון למשורר שחר מריו מרדכי ב־ynet אמר: "קודם כל ולפני הכול זו מלחמת תרבות. הם גנבו לנו את ההיסטוריה, גנבו לנו את התרבות, ורוצים להרוס אותנו. הם שורפים את המוזיאונים שלנו, את הספריות, הם שורפים אתרים היסטוריים. הם נכנסים לבתי ספר ושורפים קודם כל את ספרי ההיסטוריה לילדים".

פנסיוק מבטא זאת גם בשירתו. בשיר בשם "פנים מפוזרים" הוא כותב:

.

חַיָּלִים רוּסִים מְכִינִים אֹכֶל שֶׁהוֹצִיאוּ מֵהָאֲרוֹנוֹת וְהַמְּקָרְרִים שֶׁלָּנוּ

מְבַשְּׁלִים עַל מְדוּרָה מִסְּפָרֵינוּ

שׂוֹרְפִים מַהֲדוּרוֹת אוּקְרָאִינִיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל אַלְפַּיִם וְעֶשְׂרִים

אַחַר כָּךְ אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר, אַלְפַּיִם, תִּשְׁעִים, שְׁמוֹנִים, שִׁבְעִים,

שִׁשִּׁים

וְכָךְ עַד סוֹפָהּ שֶׁל הַסִּפְרוּת הָאוּקְרָאִינִית

שׂוֹרְפִים אֶת הַסְּפָרִים הַמְּתֻרְגָּמִים

שׂוֹרְפִים אֶת הַסְּפָרִים בַּמָּקוֹר

שׂוֹרְפִים אֶת הַסּוֹפְרִים בְּנֵי זְמַנֵּנוּ וְאֶת הַקְּלָסִיקוֹנִים

כָּל הַמְּחַבְּרִים שֶׁהִשְׁפִּיעוּ עָלֵינוּ בּוֹעֲרִים

כָּל מָה שֶׁלֹּא סִיַּמְנוּ לִקְרֹא בּוֹעֵר

כָּל מָה שֶׁקָּרָאנוּ וְשֶׁעָמַדְנוּ לִקְרֹא

שִׁירֵינוּ בּוֹעֲרִים

הַשִּׁירִים שֶׁפֻּרְסְמוּ בּוֹעֲרִים

הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא פֻּרְסְמוּ בּוֹעֲרִים

הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ בּוֹעֲרִים

וְהַשִּׁיר הַזֶּה עַל פָּנֵינוּ בּוֹעֵר בְּאוֹתָהּ מְדוּרָה

כְּדֵי שֶׁהַחַיָּלִים הָרוּסִים סוֹף־סוֹף יֹאכְלוּ לָשֹׂבַע

(תרגום: שרה כּוֹי)

.

ח

המשוררת והמתרגמת אִיָה קִיוָה, ילידת דוֹנֶצְק 1984, ממוצא אוקראיני, רוסי, ויהודי, נאלצה לברוח מביתה עם הכיבוש הרוסי ב־2014, וחיה מאז בקייב, וכיום בלביב, במערב אוקראינה. היא מתרגמת מרוסית, מפולנית, מבֶּלרוסית ומאנגלית, ובין היתר תרגמה ספרי ילדים במסגרת המיזם היהודי־אמריקאי "ספריית פיג'מה". על הפנמת מצב המלחמה המתמשך כתבה בין היתר "שְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְהַגִּיד: בַּבַּיִת שֶׁלִּי מִלְחָמָה / כְּדֵי סוֹף-סוֹף לְהַפְנִים: הַבַּיִת שֶׁלִּי הוּא מִלְחָמָה" (תרגום: גלי־דנה זינגר).

בדצמבר 2022 נחת פגז סמוך לביתה בדונצק וגרם לו נזק ניכר. על כך כתבה: "הבית שבו גרתי 25 שנה, חלונותיו מנופצים, עומד כעיוור מבוהל בפרשת דרכים. […] איני יכולה לעשות למענו דבר. […] מדי יום ביומו אני עוצמת את עיניי ורואה זרים חודרים לדירתי. הם מחטטים בחפציי. הם מדברים על דירתי כאילו הייתה גוף אישה נאָה. הם תוקעים בה אצבעות. צוהלים. הם מותירים טינופת של נוכחותם המתועבת על הרצפה. וזה מעורר בי בחילה. מילולית ומטפורית כאחד. אני רוצה להקיא, להקיא, להקיא. הבחילה היא ביתי החדש" (תרגום: א"ב).

.

ט

ארטֶם צֶ'ךְ הוא משורר אוקראיני. הוא שירת בצבא האוקראיני בחזית דונבס בשנים 2015–2016, והתגייס מחדש במארס 2022. הוא מפרסם רשמים מחייו בחזית, וה"ניו יורק טיימס" פרסם מאמר שחיבר בשם "אני חייל אוקראיני, והשלמתי עם מותי". הוא כותב:

"אסרתי על עצמי להאמין שאני והיקרים לי נשרוד. קשה להתקיים במצב כזה, אבל ההשלמה עם המוות הכרחית לכל חייל. […] יותר מכל דבר אחר, אני רוצה להיות עם אשתי, שעודנה בקייב, עם בננו. אני רוצה לחיות איתם, לא למות אי־שם בחזית. אבל השלמתי עם מותי כמעט כעובדה מוגמרת. חציית הרוביקון הזו הרגיעה אותי, עשתה אותי אמיץ יותר, חזק יותר, קר רוח יותר. אין מנוס מכך, למי שצועדים בנתיב המלחמה ביודעים" (תרגום: א"ב).

.

י

אסיים בכמה מילים על הערוגה שלנו: על אף פעילותם של תועמלנים רוסים בישראל, ניכרת בציבור ההכרה שמדובר במלחמת שולל רוסית. יש אהדה רבה לאוקראינים, תמיכה ורצון כן לסייע, על אף הסירוב העיקש של ממשלת ישראל להתבטא ולפעול בנושא.

גם בשדה הספרות ניכרת אהדה כללית לאוקראינים, ובשנה החולפת נערכו לא מעט אירועי ספרות בסימן אוקראינה ותרבות אוקראינית, וכן אירועי התרמה למען אוקראינה. אסתפק בלהזכיר שיחה עם סשה דובז'יק, שלום בוגוסלבסקי ועימי באירוע במשכנות שאננים; אירוע מקוון שקיימה חבורת "משיב הרוח" במאי 2022 בהשתתפות לסיק פנסיוק ומשוררים אחרים; ואת הגיליון המיוחד שהקדישו גלי־דנה ונקודא זינגר, עורכי כתב העת הספרותי "נקודתיים", לספרות אוקראינית, שאליו הזמינו תרגומים הן של ספרות אוקראינית קלאסית והן של ספרות (בעיקר שירה) עכשווית, מאוקראינית ומרוסית.

יוצר אחרון שאזכיר הוא המשורר והמתרגם האוקראיני־ישראלי אלכס אוורבוך. הוא נולד במחוז לוּהַנְסְק במזרח אוקראינה, ולמשפחתו שורשים יהודיים, רוסיים, ואוקראיניים כאחד. הוא מבטא את מלוא מורכבות הזהות הזו הן בשירתו (באוקראינית, ברוסית, ובעברית, לעיתים בתרגום עצמי) והן בבחירותיו התרגומיות בשירת אחרים. מאז המלחמה הגיע למסקנה שהרוסית "לעולם תתגעגע לרוסיה", וחדל לכתוב ברוסית.

.

סָלַחְתִּי לְעַצְמִי

עַל הַסַּבָּא רַבָּא הָאוּקְרָאִינִי שֶׁפָּרַע בַּסַּבָּא רַבָּא הַיְּהוּדִי

סָלַחְתִּי לְסַבְתָּא רַבְּתָא הַפּוֹלָנִיָּה

שֶׁתָּלְשָׁה אֶת צַמּוֹתֶיהָ שֶׁל הַסָּבְתָא רַבְּתָא הַיְּהוּדִיָּה

סָלַחְתִּי לְעַצְמִי עַל הַסַּבָּא רַבָּא הָרוּסִי

שֶׁלָּקַח פַּת לֶחֶם אַחֲרוֹנָה מֵהַסָּבְתָא רַבְּתָא הָאוּקְרָאִינִית

סָלַחְתִּי לְסַבְתָּא רַבְּתָא הַיְּהוּדִיָּה

שֶׁהִלְשִׁינָה לַסּוֹבְיֵטִים

עַל הַסַּבָּא רַבָּא הָאוּקְרָאִינִי

(תרגום: אלכס אוורבוך, מתוך: "המלך היהודי", ספר שירה באוקראינית, שראה אור בקייב שבוע לפני הרחבת הפלישה)

.

מבחר משירתו התפרסם ב"מוסך", והוא יזם והפיק כמה אירועי שירה מקוונים בהשתתפות משוררים עברים ואוקראינים, והוא עורך אסופּה של שירה אוקראינית עכשווית בתרגום לעברית.

.

יא

היו שכבר העירו כי זו, עכשיו, היא מלחמת העצמאות האוקראינית ש"נחסכה" מאוקראינה בקריסה הלא־אלימה־יחסית של ברית המועצות. "קיבלנו אז עצמאות במתנה," אומרים אוקראינים לא מעטים, "בלי להילחם עליה. עכשיו נילחם." כמלחמת עצמאות, אין ספק שהיא קו פרשת מים בהיסטוריה של אוקראינה ושל העם האוקראיני, ושהיא מכוננת הן תודעה היסטורית חדשה והן דורות ספרותיים חדשים.

רבות עוד ייכתב בזמן המלחמה הזו, ולאחריה. טמונות בה טרגדיות שימשיכו להדהד עוד דורות ארוכים: למשל, באלפי הילדים האוקראינים שנחטפו, פשוטו כמשמעו, אל רוסיה ונמסרו שם ל"אימוץ". הרבה אחרי שיידומו התותחים, חייהם הקרועים של הילדים הללו ימשיכו להתנהל בין רוסיה לאוקראינה; יהיו כאלה שיזכרו את מוצאם וכאלה שלא; כאלה שיגלו זאת בבגרותם, וכאלה שלא יגלו לעולם שבאוקראינה התאבלה עליהם משפחתם המקורית, שמעולם לא ויתרה עליהם מרצונה.

רק בתבוסה מוחצת של רוסיה הפוטינית תסתיים המלחמה הזו, ורק אז יוכלו האוקראינים להתחיל לעכל את גודל הזוועות, הקורבנות, האבדות, השכול והטראומה המתמשכת שגרמה המלחמה. וגם אז יידרשו לספרות.

.

אסף ברטוב הוא פעיל תוכן חופשי, מייסד פרויקט בן־יהודה ומפתח תוכנה. פרסם תרגומי שירה ב"הו!". עורך סדרת נְמָלָהнемала לספרות אוקראינית בהוצאת "תשע נשמות".

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: טליה אריאב על "המלך מאוהב: שני מחזות מהודו העתיקה", מאת קאלידאסה בתרגומו של עמרם פטר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.
"אולי הקול הוא זה שמרד בצייתנות שלי": קריאה ב"יש אנשים שמדברים ככה" מאת יונתן שגיב

דינה עזריאל

.

לקראת סופה של חופשת מולדת מתעורר יונתן ביחידת המגורים בבית הוריו, ומגלה שאינו יכול לדבר, אפילו לא ללחוש, אף על פי שיש לו המון דברים לומר לרביד, בן זוגו, שהתעורר לפניו.

"הוא שאל שוב מה קרה. הדממה ישבה בינינו, מעיקה. תמיד גירשתי אותה מאיתנו כאילו הייתה אויב. אבל עכשיו הגרון שלי היה סתום בבערה" (עמ' 10).

יש אנשים שמדברים ככה הוא ממואר אישי ומסה על הקול הפיזי והמטפורי – הפנים שאנו מציגים, הזהות והביטוי האותנטי שלנו. הסיפור נמתח בין שתי היאלמויות של יונתן, שתוקפות אותו תוך כדי שני ביקורים בארץ, בהפרש של שנה זה מזה. הוא מתאר את התרפיה בדיבור שעבר בשנה הזאת בלונדון, מקום מגוריו עם בן זוגו, ואת התובנות שעולות בעקבות התהליך.

במשפחה של יונתן מדברים הרבה על חתולים: רוב שיחותיהם של האב, האם והאחות, שגרה בשכנות להורים, עוסקות בתנועותיהם ומעלליהם. אבל מהר מאוד מתברר שהשיחות על חתולים הן קביים, מילים תותבות שנועדו למלא את החלל ברסס מרגיע, להסוות את מה שלא מדברים עליו.

בהדרגה מתגלה שכל בני המשפחה של יונתן מאותגרי קול ודיבור בדרגות שונות; יונתן אילם, אחותו צרודה, החתול השחור חרישי והחתולה הלבנה חירשת, אימו תובעת ממנו שתיקה ואילו האב, שבעבר שתק, אפוף בעשן סיגריות, עובר ממצב שתיקה למצב של פטפוט בלתי פוסק. אלא שהפטפוט הוא לא ההפך משתיקה, אלא עוד אמצעי השתקה, נשק הסוואה, המגן מפני הדיבור המאיים.

הניסיון להתחקות אחר הקול שאבד מפגיש את יונתן עם מטפלת בדיבור בשם רחב עוואד, ובעזרתה הוא מאתר את נקודת החיתוך המדויקת, הפיזית, של הקול: בגיל ההתבגרות. והוא מגלה גם את סיבתה: ההתנגדות לשינוי הקול. אך כפי שמציין שגיב, "…הקול הוא בגוף, אבל הקול הוא גם מטאפורה" (עמ' 62). ועל כן נקודת החיתוך מתרחשת במעבר שבין ילדות לבגרות – כלומר, בשלב שבו הילד אמור לגדול לתוך תבנית מסוימת, בתוך פס ייצור חברתי שבסופו ייהפך לגבר על פי המודל "הנכון". אבל מה קורה כאשר התבנית לא מתאימה?

הקריאה בספר היא הזמנה לבחון את הקשרים בין הקול, השפה וההוויה שלנו. במצב אופטימלי הקול משמש גשר בין ההוויה הפנימית למציאות החיצונית. במצב פחות אופטימלי הקול מתפקד כשריון ומגן. שגיב מציע אפשרות נוספת: לפעמים, הוא אומר, הקול הוא מרד בתבנית, בתהליך החִברות. הקול נשבר כיוון שהציות לציווי החברתי מתנגש חזיתית בציווי פנימי שמתקומם נגדו. הקול הוא לא רק פונקציונלי, הוא חלק בלתי נפרד מהתקשורת הבין־אישית, והוא אף קודם לשפה במובן זה שהוא מזהה ומסמן אותנו עוד לפני המילים, בצליל ובהגייה.

"כי הקול שלנו הוא תעודת זהות. הדיבור שלנו – מסדר זיהוי. הוא מסמן אותנו ברגע שפתחנו את פינו, מסגיר אותנו לידי המאזין" (עמ' 66).

התשובה לשאלה היומיומית "מה השעה" מתפקדת בסיפור כמו המילה "שיבולת" במשמעותה כאמצעי לזיהוי אנשים המשתייכים לקבוצה מסוימת, או שלילת השתייכותם לקבוצה אחרת.  התשובה לשאלה "מה השעה" מסמנת אותו, מסגירה אותו: פעם אחת היא מעוררת גיחוך קולקטיבי באירוע משפחתי, כשאחד הדודים מחקה את יונתן, ובפעם אחרת היא מעוררת תגובה אלימה של שני בריונים בטיילת. כי לא התוכן, אלא ניגון הקול וההגייה מסגירים אותו: "ידעתי בבשר ובאינסטינקט כי מספיק משפט וחצי בקול רם. בקול שלי. זה כל מה שנדרש כדי שמשהו בי ייחשף כראוי למכות" (עמ' 19).

"אולי אובדן הקול הוא המחיר שאני משלם על חוסר היכולת שלי לדבר" (עמ' 56).

כאשר יונתן יוצא מהארון בפני הוריו, האם גוזרת עליו שתיקה והוא מציית, אבל מתברר שהשתיקה חותכת יותר מהמילים כי כשמוטלים איסורים על השפה, וכפועל יוצא על הקול, מה שלא נאמר מקבל משקל אדיר. "והרי מה שריסק אותנו אז … לא היו המילים שדיברנו אלא כל הרווחים שעמדו ביניהן" (עמ' 41).

הספר מציג מנגנון חִברות שמופעל על כולנו. ומראה איך הפיתוי להשתלב בזרם המרכזי ולחיות חיים פשוטים ושקטים גורם לנו לציית כשהמחיר עלול להיות ויתור על חירותנו והתנכרות לעצמנו – להוויה הפנימית שלנו. אז השפה, אומר שגיב, מתפקדת כהסוואה של האמת; הדיבור – כאקט של התנגדות להסוואה הזאת; והקול – גשר שקורס שוב ושוב ביניהן, נשבר ונאלם. ההיאלמויות ממלאות את יונתן בחרדה מצמיתה; לא רק שקולו לא יחזור, אלא שהוא עצמו ייעלם. הוא אינו יודע מהו מקור האלם הזה, ומה סודו, ואיזה חוקיות ניצבת מאחורי התנודות בין קול לאלם.

"גם אני שכל חיי נקרעתי בין הפחד להשתתק ולהיעלם לבין הפחד להישמע ולהיפצע, בכל זאת פוחד יותר מכול מהדממה … הדממה תמיד היתה עבורי הצליל הנורא של הישארותנו לבד בעולם" (עמ' 28).

חוויית האלם מעוררת את החרדה הקיומית. ובהעדר היכולת להשתמש בדיבור כהסחת דעת וכמיסוך, המספר נותר חסר הגנה. הוא עומד ללא מילים מול ההוויה הפנימית שלו. האלם גורם לו להיעלם, לצאת מזרם הזמן, להביט מבחוץ על החיים, על עולם שמתקיים בלעדיו, שנראה כמעט אותו דבר, אלא שהוא סובל מעיוות קל, מבעית. ההזרה מגבירה את החרדה הקיומית והאבסורד הנלווים להיאלמות, שמתוארת כצלילה לעומקו של עולם הדממה.

"כאמודאי בחליפת ברזל ששוקע באיטיות אל קרקעית הים, בזמן שמעליו שוחים באלגנטיות מרהיבה אנשים שלא יכולים לשמוע את צעקותיו" (עמ' 34).

נדמה שהזמן והדממה מתגבשים לחומר. הספר מתוח בין שתי היאלמויות ושני גבישי זמן שהדממה הקפיאה. שני רגעים שמונצחים "כמו במאובן שנקרש בתוך ענבר" (עמ' 76) יחד עם החתכים שנחרצו בו; הסיפור של נתן, הדוד שנפל במלחמה – ומונצח בשמו של יונתן – דומם בתוכו, וכך גם אותו לילה של היציאה מהארון בפני אימו, שתובעת ממנו עוד זמן שתיקה, וכמו כל אירוע שאינו מדובר, גם הם אינם מתחדשים בפרטים וגרסאות, אלא קופאים ומתקבעים, ורגע החיתוך מונצח בהם ללא אפשרות ריפוי.

אבל אובדן הקול מצביע על הזיוף, והחרדה הקיומית היא הטלטלה הנחוצה כדי להיפטר ממנו. היא מכריחה את המספר לצאת למסע בחיפוש אחר הקול הנכון ולספר את הסיפור מחדש, להכניס תנועה חדשה, להפשיר את הזמן ולהתחיל לאחות את השבר. זאת אחת המסקנות של יש אנשים שמדברים ככה, העוסק בריפוי הקול – הפיזי והמטפורי – באמצעות הכתיבה. אריגת סיפור החיים מחדש היא מהלך הכרחי לשם פיתוח היכולת לדבר אחרת. ואכן, יש כאן קול מספר אחר. יונתן שגיב כתב עד כה שלושה רומנים בלשיים, שהדובר בהם, "בלש שלא מסוגל לסתום את הפה לדקה" (עמ' 44) שכינויו "החופרת", מעיד על פטפטנותו חדת הלשון, המצחיקה, הקאמפית. בספר הנוכחי יש קול מספר אחר,  שמדבר בגובה העיניים, בלי בריחות להגחכות או סרקזם מושחז, אבל גם בלי התגוננויות, הצדקות עצמיות והאשמות. המגן והשריון נשמטו, ותחתם נגלתה כתיבה ישירה וחשופה, נטולת הסחות דעת מן העיסוק הישיר בקול כציר מרכזי, שסביבו נרקם סיפור החיים. התחושה היא שהטקסט הקצר נחצב מתוך טקסט ארוך בהרבה וזוקק מתוכו. הטון חף מזיוף.

"'דבר על מנת שאוכל לראות את פניך,' אמר סוקרטס, והרגשתי שהנה אני מאבד את פניי ונעלם" (עמ' 45).

בספר יש אנשים שמדברים ככה בוחן יונתן שגיב את קצוות הספקטרום של הקול והאלם, ואת מנעד האפשרויות שבתווך. הוא מראה איך הדבר שאמור להיות גשר מתעוות וקורס, פיזית ומטפורית, כאשר נעשה בו שימוש לא נכון. ללמוד לדבר, ככותבים וכבני אדם, זה פרויקט חיים. שגיב מציע להשתמש בקול לא רק כגשר אלא גם ככלי אבחון, קולן שבאמצעותו אפשר לאתר זיוף, לבדוק כמה אנחנו נאמנים לעצמנו. קול שנשבר ונסדק מאפשר לנו למצוא ולזקק את האמת שלנו, לסמן את כיוונה.

 

דינה עזריאל, אדריכלית, מתרגמת ועורכת, בוגרת תואר שני בספרות עברית במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון. רומן הביכורים שלה עתיד לראות אור בהוצאת ידיעות ספרים.

 

יונתן שגיב, "יש אנשים שמדברים ככה", כתר, 2022.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: זמירה פורן ציון על "שפת הסוד" מאת נג'וא ברכאת

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן