סוף שנות החמישים. סביב בית ילדותה של הזמרת גילה בשארי, בשכונת בן ציון בנתניה, עמדו שלושה בתי כנסת של קהילת יוצאי תימן. כמעט מדי שבוע התקיימה בשכונה שבת חתן, וכחלק מהחגיגות היה נערך גם טקס הליווי – "זאפה", בתימנית – תהלוכה שבה כל חברי הקהילה מתקבצים יחד ללוות את החתן בשירה, מבית הכנסת ועד מקום הקידוש. "מישהו אחד שר משפט וכולם עונים אחריו", נזכרת בשארי. "וככה הולכים לאט-לאט-לאט. אני זוכרת שהם עברו ליד השער של הבית שלנו, כי הבית שלנו היה על הכביש. אני הייתי ילדה אבל רק דבר אחד אני זוכרת – שכל כך רציתי לשיר עם האנשים האלה! אז אמרתי כאילו לעצמי שכשאני אהיה גדולה אז אני אשיר את השיר הזה". על פי רוב על הבנות נאסר לשיר יחד עם הגברים, אבל בשארי, בעידודו של אביה, לא ויתרה על הזמרה, שהפכה לחלק כל כך חשוב בחייה.
גילה בשארי גדלה בבית שהמוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. אביה, יוסף, היא מספרת, היה חזן וזמר: "האהבה הגדולה שלו הייתה שירה, ואי אפשר רק לחיות משירה, אז הוא היה עובד בבניין. אבל הייתה לו חוץ מזה להקה תימנית כזאת שמופיעה בחתונות. ובחתונות הוא היה נותן את הקטע המסורתי – כל השירים התימניים של הרקדה, והיו לו עוד זמרים שהיו שרים את המוזיקה הפופולרית של הצעירים". "אמא שלי גם היה לה קול אדיר אבל היא הייתה ביישנית. היא לא הייתה כזאת שתצא להופיע או משהו כזה. אבל אצלנו כל היום היו היינו שרים, זה מצחיק, אבל באמת כל היום שרנו – אם זה כששוטפים את הכלים, אם זה כשעושים איזושהי עבודה. אני לא זוכרת את עצמי יותר מדי בשקט – תמיד אהבתי לשיר".
את האהבה למוזיקה הנחילו ההורים לשבעת ילדיהם. בשארי, שהייתה הבת הבכורה, מספרת שכבר באמצע השבוע – מיום שלישי בערך – כל המשפחה הייתה מתחילה להתכונן ל"ג'עלה": הישיבה המסורתית סביב שולחן השבת. בתום הסעודה, לצד פיצוחים, עוגות ופירות לקינוח, פותחים את הדיוואן – ספר שירת הקודש של יהדות תימן. "הדיוואן תמיד מאורך, כי ככה אפשר לשים אותו מתחת לבית השחי", בשארי מדגימה. "עם הדיוואן הולכים לשכן או למשפחה ביחד". מרבית שירי הדיוואן נכתבו על ידי רבי שלום שבזי, והפכו לפיוטים שמזומרים בצוותא כחלק מהג'עלה. וכך היה גם בבית ילדותה של בשארי: "אבא מתחיל לשיר ומסמן לנו. עובר ואומר איזשהו פסוק, ואנחנו חוזרים אחריו", היא מספרת.
השירים בדיוואן מבוססים על מוטיבים מספרות הקדש היהודית לדורותיה: מהתנ"ך, מהקבלה, מהמשנה ומהתלמוד. על אף שבמקורם פיוטי הדיוואן יועדו לשירה של גברים בלבד, זה לא הפריע לבשארי ללמוד אותם כבר מילדות, בעידודו של אביה. האב חשב שהיא צריכה להכיר את השירים – והיא, בתורה, התמסרה ללימוד. מגיל צעיר היא נהגה להצטרף אליו לחתונות ולעלות איתו לבמה לשיר, וכך למדה ממנו את רזי השירה. הסביבה המסורתית, הגברית, מבלי לעשות מזה עניין אידיאולוגי, פשוט קיבלה את המציאות, בכח מנהיגותו של האב ובכח ההתמסרות של הבת.
לימוד השירה היה מבחינתו של אביה חלק מהנחלת המסורת של יהדות תימן לדורות הבאים, מתוך חשש שתלך ותישכח כאן בארץ. משום שרבים מפיוטי הדיוואן מבטאים את הכיסופים בני מאות השנים של יהודי תימן לארץ אבותיהם ולירושלים, יחד עם תחינות לסיומה של הגלות, השאלה מה עלול לקרות למסורת הזו, המבוססת על ערגה וגעגועים, מרגע שהגיעה למחוז חפצה, התעוררה ביתר שאת. ויותר מכך, כיצד תוכל המסורת התימנית להשתלב בתוך המרחב הישראלי החדש, של קיבוץ הגלויות? "אני זוכרת שאבא שלי כל כך דאג" מספרת בשארי. "הוא אמר לי יום אחד: 'תגידי לי, אנחנו פה רק 50 שנה, כבר אתם מאבדים את כל המסורת שעליה שמרנו במשך מאות שנים?" גם לאחר שבשארי כבר בגרה ונעשתה לזמרת, היא נזכרת שאביה תמיד הקפיד לשאול אותה אחרי כל הופעה: "שרת שיר תימני? זה היה כל כך חשוב לו שאשיר שירים מהדיוואן. שהם לא ישכחו".
מאז גילה פועלת ללא הפסקה לשימור מורשת יהודי תימן. היא המשיכה לשיר על במות בארץ וגם בעולם, וב-1999 אף הוציאה את אלבום חלומותיה שנקרא "זאפה" – כשמו של אותו ליווי החתנים שמשך את ליבה ואוזנה בילדותה. בנוסף, מזה עשרות שנים עוסקת בשארי גם במחקר ובהוראה של שירת יהדות תימן – הן שירת מעגל החיים, שבוצעה על פי רוב על ידי הנשים, והן שירת הקודש, שבוצעה על פי רוב על ידי הגברים.
כמו אביה שעבד בבניין, גם גילה מעולם לא התמסרה רק לעשייה המוזיקלית, ובמקביל תמיד עבדה גם בהנהלת חשבונות. כששאלנו אותה האם יש קשר בין שני העיסוקים היא ענתה: "ממש לא. חוץ מזה שלפעמים כשאני בהנהלת חשבונות אני מפזמת לעצמי משהו", וצחקה.
במפגש אינטימי עם תאיר חיים, המייסדת של הרכב האחיות A-WA (שהתקיים במסגרת פסטיבל "בסוד קולות רבים" בשנת 2023 בספרייה הלאומית), סיפרה בשארי את סיפור ילדותה יוצא הדופן, על האופן שבו גדלה כאן בישראל כילדה וכאישה בחממה של מסורת שירת תימן, ועל דרכה הייחודית בעולם השירה. המפגש הפך לסרט, שגם מלווה את גילה אל הקהילה בה היא גדלה בשכונת בן ציון בנתניה, ומתמקד באתגר של בניית הגשר בין עבר, הווה ועתיד.
הסרט הופק במסגרת "בסוד קולות רבים" | פסטיבל פיוט, תפילה ומוזיקה בספרייה הלאומית
שיתוף פעולה של הספרייה הלאומית עם "הזמנה לפיוט" מבית סנונית ומשרד המורשת
בשיתוף ותמיכה של "תימא" האגודה לקידום חברה ותרבות מורשת יהדות תימן
תסריט ובימוי: רותם בן חמו / עורך תוכן: יאיר הראל / צילום : סינמרק / תחקיר: נעם פלג
