גילה בשארי מביאה את מורשת יהדות תימן לבמה המרכזית

"אני הייתי ילדה אבל רק דבר אחד אני זוכרת - שכל כך רציתי לשיר! אז אמרתי לעצמי שכשאני אהיה גדולה אז אני אשיר". סיפורה של גילה בשארי, זמרת פורצת דרך

832 629 Blog

גילה בשארי. מתוך המופע בפסטיבל בסוד קולות רבים בספרייה הלאומית, 2023

סוף שנות החמישים. סביב בית ילדותה של הזמרת גילה בשארי, בשכונת בן ציון בנתניה, עמדו שלושה בתי כנסת של קהילת יוצאי תימן. כמעט מדי שבוע התקיימה בשכונה שבת חתן, וכחלק מהחגיגות היה נערך גם טקס הליווי – "זאפה", בתימנית – תהלוכה שבה כל חברי הקהילה מתקבצים יחד ללוות את החתן בשירה, מבית הכנסת ועד מקום הקידוש. "מישהו אחד שר משפט וכולם עונים אחריו", נזכרת בשארי. "וככה הולכים לאט-לאט-לאט. אני זוכרת שהם עברו ליד השער של הבית שלנו, כי הבית שלנו היה על הכביש. אני הייתי ילדה אבל רק דבר אחד אני זוכרת – שכל כך רציתי לשיר עם האנשים האלה! אז אמרתי כאילו לעצמי שכשאני אהיה גדולה אז אני אשיר את השיר הזה". על פי רוב על הבנות נאסר לשיר יחד עם הגברים, אבל בשארי, בעידודו של אביה, לא ויתרה על הזמרה, שהפכה לחלק כל כך חשוב בחייה.

גילה בשארי גדלה בבית שהמוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. אביה, יוסף, היא מספרת, היה חזן וזמר: "האהבה הגדולה שלו הייתה שירה, ואי אפשר רק לחיות משירה, אז הוא היה עובד בבניין. אבל הייתה לו חוץ מזה להקה תימנית כזאת שמופיעה בחתונות. ובחתונות הוא היה נותן את הקטע המסורתי – כל השירים התימניים של הרקדה, והיו לו עוד זמרים שהיו שרים את המוזיקה הפופולרית של הצעירים". "אמא שלי גם היה לה קול אדיר אבל היא הייתה ביישנית. היא לא הייתה כזאת שתצא להופיע או משהו כזה. אבל אצלנו כל היום היו היינו שרים, זה מצחיק, אבל באמת כל היום שרנו – אם זה כששוטפים את הכלים, אם זה כשעושים איזושהי עבודה. אני לא זוכרת את עצמי יותר מדי בשקט – תמיד אהבתי לשיר".

Gila Doco Cut 05 00 05 12 00 600
יוסף, אביה של גילה, עם להקתו | ארכיון משפחת בשארי

את האהבה למוזיקה הנחילו ההורים לשבעת ילדיהם. בשארי, שהייתה הבת הבכורה, מספרת שכבר באמצע השבוע – מיום שלישי בערך – כל המשפחה הייתה מתחילה להתכונן ל"ג'עלה": הישיבה המסורתית סביב שולחן השבת. בתום הסעודה, לצד פיצוחים, עוגות ופירות לקינוח, פותחים את הדיוואן – ספר שירת הקודש של יהדות תימן. "הדיוואן תמיד מאורך, כי ככה אפשר לשים אותו מתחת לבית השחי", בשארי מדגימה. "עם הדיוואן הולכים לשכן או למשפחה ביחד". מרבית שירי הדיוואן נכתבו על ידי רבי שלום שבזי, והפכו לפיוטים שמזומרים בצוותא כחלק מהג'עלה. וכך היה גם בבית ילדותה של בשארי: "אבא מתחיל לשיר ומסמן לנו. עובר ואומר איזשהו פסוק, ואנחנו חוזרים אחריו", היא מספרת.

השירים בדיוואן מבוססים על מוטיבים מספרות הקדש היהודית לדורותיה: מהתנ"ך, מהקבלה, מהמשנה ומהתלמוד. על אף שבמקורם פיוטי הדיוואן יועדו לשירה של גברים בלבד, זה לא הפריע לבשארי ללמוד אותם כבר מילדות, בעידודו של אביה. האב חשב שהיא צריכה להכיר את השירים – והיא, בתורה, התמסרה ללימוד. מגיל צעיר היא נהגה להצטרף אליו לחתונות ולעלות איתו לבמה לשיר, וכך למדה ממנו את רזי השירה. הסביבה המסורתית, הגברית, מבלי לעשות מזה עניין אידיאולוגי, פשוט קיבלה את המציאות, בכח מנהיגותו של האב ובכח ההתמסרות של הבת.  

Gila Doco Cut 05 00 05 31 24 600
גילה ואביה יוסף | ארכיון משפחת בשארי

לימוד השירה היה מבחינתו של אביה חלק מהנחלת המסורת של יהדות תימן לדורות הבאים, מתוך חשש שתלך ותישכח כאן בארץ. משום שרבים מפיוטי הדיוואן מבטאים את הכיסופים בני מאות השנים של יהודי תימן לארץ אבותיהם ולירושלים, יחד עם תחינות לסיומה של הגלות, השאלה מה עלול לקרות למסורת הזו, המבוססת על ערגה וגעגועים, מרגע שהגיעה למחוז חפצה, התעוררה ביתר שאת. ויותר מכך, כיצד תוכל המסורת התימנית להשתלב בתוך המרחב הישראלי החדש, של קיבוץ הגלויות? "אני זוכרת שאבא שלי כל כך דאג" מספרת בשארי. "הוא אמר לי יום אחד: 'תגידי לי, אנחנו פה רק 50 שנה, כבר אתם מאבדים את כל המסורת שעליה שמרנו במשך מאות שנים?" גם לאחר שבשארי כבר בגרה ונעשתה לזמרת, היא נזכרת שאביה תמיד הקפיד לשאול אותה אחרי כל הופעה: "שרת שיר תימני? זה היה כל כך חשוב לו שאשיר שירים מהדיוואן. שהם לא ישכחו".

מאז גילה פועלת ללא הפסקה לשימור מורשת יהודי תימן. היא המשיכה לשיר על במות בארץ וגם בעולם, וב-1999 אף הוציאה את אלבום חלומותיה שנקרא "זאפה" – כשמו של אותו ליווי החתנים שמשך את ליבה ואוזנה בילדותה. בנוסף, מזה עשרות שנים עוסקת בשארי גם במחקר ובהוראה של שירת יהדות תימן – הן שירת מעגל החיים, שבוצעה על פי רוב על ידי הנשים, והן שירת הקודש, שבוצעה על פי רוב על ידי הגברים. 

כמו אביה שעבד בבניין, גם גילה מעולם לא התמסרה רק לעשייה המוזיקלית, ובמקביל תמיד עבדה גם בהנהלת חשבונות. כששאלנו אותה האם יש קשר בין שני העיסוקים היא ענתה: "ממש לא. חוץ מזה שלפעמים כשאני בהנהלת חשבונות אני מפזמת לעצמי משהו", וצחקה. 

במפגש אינטימי עם תאיר חיים, המייסדת של הרכב האחיות A-WA (שהתקיים במסגרת פסטיבל "בסוד קולות רבים" בשנת 2023 בספרייה הלאומית), סיפרה בשארי את סיפור ילדותה יוצא הדופן, על האופן שבו גדלה כאן בישראל כילדה וכאישה בחממה של מסורת שירת תימן, ועל דרכה הייחודית בעולם השירה. המפגש הפך לסרט, שגם מלווה את גילה אל הקהילה בה היא גדלה בשכונת בן ציון בנתניה, ומתמקד באתגר של בניית הגשר בין עבר, הווה ועתיד. 

גילה בשארי – מהלכת בגן השירה של מסורת יהודי תימן: צפו בסרט המלא

הסרט הופק במסגרת "בסוד קולות רבים" | פסטיבל פיוט, תפילה ומוזיקה בספרייה הלאומית 

שיתוף פעולה של הספרייה הלאומית עם "הזמנה לפיוט" מבית סנונית ומשרד המורשת

בשיתוף ותמיכה של "תימא" האגודה לקידום חברה ותרבות מורשת יהדות תימן 

תסריט ובימוי: רותם בן חמו / עורך תוכן: יאיר הראל  / צילום : סינמרק  / תחקיר: נעם פלג

קראו עוד על הפיוט והתפילה במסורת תימן

חכם דוד מנחם – הפייטן שהביא את בגדד לירושלים

כשהגבאים הוותיקים ראו את הנער הצנום הם היו בטוחים שנפלה טעות ומה הם יעשו כעת בלי חזן ליום כיפור. כשדוד פתח את הפה ושר בהיגוי עיראקי כבד הם נרגעו. נשמה עתיקה בגוף צעיר. מזה עשרים שנה, מחייה חכם דוד – כפייטן, מוסיקאי ומורה את מסורת החזנות והשירה העתיקה של יהודי בבל לצד המסורת הספרדית ירושלמית, אותה ינק בילדות. זהו סיפורו

832 629 Blog

דוד מנחם

1991, מלחמת המפרץ. סבא, חכם גורג'י יאיר עובר לגור בבית הוריו של דוד מנחם, בשכונת מקור ברוך בירושלים. מדי חצות לילה מתעורר סבא גורג'י לתיקון חצות ולשירת מזמורים ופיוטים עד עלות השחר. לילה אחד דוד בן ה-11 מתעורר ומבקש להצטרף. שבועות אלה של שירת לילה משותפת עם סבו הופכים לזמן מכונן עבור מי שהפך להיות אחת הדמויות המרכזיות בהתחדשות הפיוט בישראל. 

חכם דוד מנחם, יליד ירושלים, כיום רב בקהילת אוריאל במבשרת ציון, ואחד הפייטנים החשובים בישראל, הוא נצר למשפחת חזנים ופייטנים הנושאים את המסורת של יהודי בבל – עירק. סבו, חכם גורג'י יאיר, היה מגדולי החזנים של יהודי עירק במאה ה-20. וראוי כאן לציין עוד נכד מפורסם של חכם גורג'י, הפייטן והמוסיקאי הדגול משה חבושה.

חכם גורגי יאיר צעיר 600
חכם גורג'י יאיר | מתוך ארכיון המשפחתי

קהילת יהודי בבל היא אחת הקהילות העתיקות והחשובות ביותר בהיסטוריה היהודית. הקהילה שיצרה את התלמוד הבבלי והייתה מרכז של הנהגה רוחנית לאורך אלפי שנות גלות. מסורת הפיוט והתפילה של קהילה כל כך עתיקה היא מלאכת מחשבת מרובת שכבות. מספר דוד: "היסוד הכי חשוב, כך הנחיל לנו סבא,  הוא היכולת לקרוא בטעמי המקרא ולא מדובר רק על הקריאה התורה וההפטרה המוכרים לנו מהבר מצווה. לכל אחת מהמגילות (אסתר, איכה, רות, קהלת, שיר השירים) יש טעמים משלה, יש כמה סוגים של טעמים לתהילים, לספר איוב ולספר משלי". משם נאספות עוד ועוד שכבות של ידע, נוסחי תפילה, פיוטים ועוד ועוד. ובכל זאת אפשר לסמן כמה נקודות ציון והראשונה שבהם אולי נובעת ממזמור התהילים "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו".  

הבכי על הגלות הפך לריטואל שאחד המופעים המרכזיים שלו הוא "תיקון חצות", מנהג של מקובלים מיסטיקנים לקום בחצות הלילה ולקונן על גלות השכינה. שילוב של מזמורי תהילים, קטעי זוהר, תפילות ופיוטים המנסים להאיר את הלילה האפל של הגלות. כל כך עמוק השתרש לו המנהג עד שגם אחרי העלייה לישראל ולירושלים במאה ה-20, המשיכו יחידי סגולה, וחכם גורג'י יאיר ביניהם לקום מידי לילה לתיקון חצות. לשמר איזה תמימות, קשר אינטימי עם השכינה שעוד לא מצאה את מקומה בבית המקדש. 

וליהודי בבל יש אפילו שם לאיכות קולית כזו – "קול בוכים" – חזן עם סוג של הבעה קולית שיודע לגרום לקהל לבכות. חכם גורג'י היה ידוע ומוכר בין השאר בגלל האיכות הייחודית שהייתה לו כמעט כמו לכשף את שומעיו ולגרום להם להזיל דמעה.  ודוד הצעיר, ינק מסבא גם את היכולת הזו. בפעם הראשונה שהוא נשלח להיות חזן בימים נוראים באחד המושבים של יוצאי בבל בישראל הוא היה בן 16. כשהגבאים הוותיקים ראו את הנער הצנום הם היו בטוחים שנפלה טעות ומה הם יעשו כעת בלי חזן ליום כיפור. כשדוד פתח את הפה ושר בהיגוי עיראקי כבד הם נרגעו. נשמה עתיקה בגוף צעיר.

חכם ג'ורגי יאיר ודוד מנחם 600
דוד מנחם וסבו, חכם גורג'י יאיר | מתוך ארכיון המשפחתי

אבל איכות השירה לא מצטמצמת לבכי. אומרים שמי שיודע לבכות באמת יודע גם לצחוק ולשמוח. בספר הפיוטים של יהודי בבל, מדור הפיוטים לשמחות ובפרט לחתונה רחב במיוחד. חכם גורג'י חיתן מעל 6000 זוגות! זה לא מספר בעלמא, הכל כתוב ומתועד בפנקס ששמור אצל דוד. 

מזה עשרים שנה, מחייה חכם דוד – כפייטן, מוסיקאי ומורה את מסורת החזנות והשירה העתיקה של יהודי בבל לצד המסורת הספרדית ירושלמית, אותה ינק בילדותו. "אבא שלי ממש לא רצה שאהיה מוסיקאי ובשונה מהאחים שלי שלמדו לנגן מגיל צעיר, אותי הוא לא שלח ללמוד מוסיקה, הוא ייעד אותי להיות רב". אבל דוד למד לבד, בהתחלה לנגן בתוף, ואז בחליל ובעוד ובעיקר לשיר. 

0074 00
דוד מנחם ויאיר הראל, מתוך כיתת אמן במסגרת פסטיבל בסוד קולות רבים בספרייה הלאומית, 2023. צילום: שמואל כהן

בין השאר הוא לימד ושיתף פעולה עם זמרים רבים מעולם המוסיקה הפופולארית בישראל.  "אם סבא היה שומע את הפיוטים כמו שהם שרים אותם, יכול להיות שהוא בכלל לא היה מזהה" … אין ספק שהמציאות הישראלית שינתה באופן דרמטי את אופן העברת המסורת. המסגרת הקהילתית הסגורה כמעט ולא קיימת. קהילות יהודי בבל הלכה והתפזרה ומסורת השירה המסורתית הולכת ונעלמת. לעומת זאת מתרחש המפגש עם החברה הישראלית, הפיוט חורג מגבולות העדה, יש בו סוד שמצליח לחצות גבולות, ויש לזה גם מחירים. יש איכויות שנעלמות. 

הסרט מתחיל בסדנא שהתקיימה במסגרת פסטיבל בסוד קולות רבים בספריה הלאומית בשנת 2023  משם לוקח אותנו חכם דוד למסע אישי חוצה דורות בנוף ילדותו ומספר על פס הקול שמלווה אותו, על האופי הייחודי של המסורת הבבלית ועל אתגרי ההמשכיות של מסורת עתיקה בתרבות הישראלית העכשווית. לאורך הסרט הוא שוזר קטעי פיוט ותפילה נבחרים. 

דוד מנחם – מבגדד לירושלים: צפו בסרט המלא

הסרט הופק במסגרת "בסוד קולות רבים" | פסטיבל פיוט, תפילה ומוזיקה בספרייה הלאומית 

שיתוף פעולה של הספרייה הלאומית עם "הזמנה לפיוט" מבית סנונית ומשרד המורשת

במאי: רותם בן חמו

עורך תוכן: יאיר הראל 

צילום : סינמרק 

תחקיר: נעם פלג

הפקה: הספרייה הלאומית בשיתוף הזמנה לפיוט מבית עמותת סנונית  

קראו עוד על הפיוט והתפילה במסורת בבל (עירק)

"לב שבור הוא לב שלם": מאמירה מסתורית של רב סגפן להמנון רוק ישראלי

"אין שלם מלב שבור", קבע רבי מנחם מנדל מקוצק. למה הוא התכוון? ואיך פירש את המילים הללו ברי סחרוף, שיצר בהשראתן את אחד השירים האהובים ברוק הישראלי?

ברי סחרוף. צילום אלדד שושן

כְּשֶׁאַתְּ לְיָדִי אֲנִי הוֹלֵךְ צוֹלֵל
כְּשֶׁאַתְּ רְחוֹקָה אֲנִי מַתְחִיל לָרוּץ
אַתְּ רוֹאָה לְתוֹכִי אֲנִי רוֹאֶה דַּרְכֵּךְ
אַתְּ רוֹצָה נְקֻדּוֹת אֲנִי רוֹצֶה רָצוּף

וּכְשֶׁאֲנִי מִתְפָּרֵק
אַתְּ יוֹתֵר שְׁלֵמָה
גַּלִּים גַּלִּים בָּא הַכְּאֵב
לֵב שָׁבוּר הוּא לֵב שָׁלֵם
לֵב שָׁבוּר הוּא לֵב שָׁלֵם

לִפְעָמִים אַתְּ אֶצְלִי וַאֲנִי אֵצֶל כֻּלָּם
לִפְעָמִים אֲנִי כָּאן אֲבָל אַתְּ כְּבָר לֹא
אַתְּ רוֹצָה לְחַכּוֹת אֲנִי רוֹצֶה מִיָּד
אַתְּ רוֹצָה קְצָת אֲוִיר אֲנִי רוֹצֶה לִנְשֹׁם

("לב שלם". מילים: ברי סחרוף, לחן: חיים לרוז)

כמה דרכים מובילות אל שיר? לפעמים הדרך מתחילה בתמונה מחלום, ברגש מסוים שנחרט בלב או במילים של פיוט עתיק שהתגלה בספר. ולפעמים, כמו במקרה שלנו, מספיקה אמירה מסתורית אחת כדי להפיח רוח חיים בסיפור אהבה מוכר, כזה שכל כך הרבה מאיתנו חוו ולא בהכרח ידעו לנסח במילים. בטח לא מילים של שיר יפיפה שכזה. האמירה שאנחנו מדברים עליה היא "אין שלם מלב שבור". והשיר הוא כמובן "לב שלם". את האמירה המקורית השמיע רב חסידי נודע ממזרח אירופה. את השיר כתב מי שהוכתר בשנות התשעים בתור "הנסיך של הרוק הישראלי".

מאז ומתמיד נמשך ליבו של רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק (1787–1859) אל ההחמרה במנהגי היהדות ובהלכותיה. הוא ייסד את חסידות קוצק וזכה לכינוי "דער קוצקער רבי". על אף שהשתייך לזרם החסידות, לא הדגיש את אהבת ישראל או את החדווה שבעבודת השם כפי שהדגישו מנהיגים אחרים בחסידות, אלא את הקונפליקט הפנימי שצריך היהודי המאמין לטפח בליבו במטרה להגיע לחקר האמת. תלמידים רבים ביקשו להצטרף לחצרו ולבחור בו לאדמו"רם ומנהיגם הרוחני, אך הוא נהג לדחות את רובם ולדבוק רק באלו שעמדו ביחסו התובעני. רק כך הצדיקו את היותם יחידי סגולה בעיניו של הרב החריף והאליטיסטי. בעשרים שנות חייו האחרונות הסתגר הרב בחדרו בעיר קוצק אשר בפרובינציית לובלין במזרח פולין. ולמרות שכבר יצא שמו למרחוק וחסידים ומאמינים המשיכו להגיע אל ביתו, סירב הרב להיפגש עימם והרשה להכניס אליו רק קומץ מובחר מחסידיו.

הרבי מקוצק לא הותיר אחריו כתבים, ויש מתלמידיו ששיערו שלא כתב אף דף אחד של הגות. כך נותרנו עם סיפורים על המנהיג החסידי בעל האופי העז ועם קובצי אמירותיו. אחת מאותן אמירות קצרצרות ומלאות חוכמה להתפקע היא: "אין שלם מלב שבור; אין זעקה גדולה מהדממה; אין ישר מסולם עקום". את הצלע הראשונה במשולש היפיפה והפרדוקסלי למראה הזה אימץ ברי סחרוף אל שירו "לב שלם" – שיר האהבה־אכזבה שנכלל באלבומו "נגיעות" משנת 1998 והפך ללהיט אהוב.

 

ברי סחרוף, זיו יחזקאל ותזמורת אלמוגרביה בניצוח אוריין שוקרון מבצעים את "לב שלם"
בחזרה לקראת המופע: "אנא לבנטיני", שיפתח את פסטיבל "בסוד קולות רבים" בספרייה הלאומית

 

בשונה מהשיר "הינך יפה רעייתי" – עיבוד של עידן רייכל ל"שיר השירים", שיר האהבה הגדול של התנ"ך – האמירה שהנפיק הרבי מקוצק עוסקת ביחסים מסוג אחר. כבר לפני מאות שנים פירשו חכמינו את "שיר השירים" כסמל לאהבת אלוהים לכנסת ישראל (כינוי מקובל לכלל עם ישראל לדורותיו בעבר, בהווה ובעתיד). בהשוואה לאהבת השולמית והאהוב משיר השירים המקראי, ברור בהחלט שהרבי מקוצק לא התכוון באמירתו ליחסי אהבה זוגיים, אלא לקרבה בין האדם לבוראו. ובעצם הכוונה למצב שבו היחיד המאמין יכול להתקרב אל אלוהיו, כמו שאמר הקוצקר (הרבה כינויים היו לו לרבי מקוצק) בהזדמנות אחרת: "די לו לאדם שיפתח בלבו פתח זעיר של תשובה, כ'חודו של מחט', בתנאי שירגיש כעין דקירה בלב, כצריבה בבשר חי ולא כמחט בבשר המת".

למוטיב הלב השבור באמירה של הרבי מקוצק יש תקדימים. בתהילים לד, יט כתב המשורר כי "קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ". וגם רבי נחמן מברסלב, שנולד 15 שנים לפני הרבי מקוצק, הדגיש את חשיבותו של הלב השבור. ואכן רבים מייחסים את האמירה שאין שלם מלב שבור דווקא לרבי נחמן, כנראה בגלל הדמיון בינה לאמירה אחרת שלוקטה בספר "חיי מוהר"ן", פרשת חייו של רבי נחמן שחיבר תלמידו רבי נתן: "אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לְשַׁבֵּר ליבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה" (ליקוטי מוהר"ן, סימן כד). ובמילים אחרות, יש להכיר בלב השבור ולקבל אותו, אבל גם להיעזר בו ולא לאפשר לו להפריע לאדם בחייו.

ובהשראת תפיסותיהם של רבי נחמן והרבי מקוצק, נחזור לשיר המקסים שכתב ברי סחרוף והלחין חיים לרוז. סחרוף שומר על הניגוד בין רצונותיהם של בני הזוג, ובו הוא מוצא את הקונפליקט שמניע את השיר קדימה. היא רוצה נקודות והוא רוצה רצוף. כשהוא כאן היא כבר לא. תורת הקבלה מדברת על "שבירת לב". כשאדם מתפרק – במילותיו העכשוויות של סחרוף – אז הוא נעשה שלם. כי האדם, ממשיכה הקבלה, חייב להיות מודע למורכבות ולהכיר בחסרונות שלו, ברצונות הסותרים המושכים אותו לכיוונים שונים ובניסיון חייו המר –  שם הוא פוגש את האל. חוכמת המזרח מדברת על כך שכשהכוס מתרוקנת, מתפנה מקום להתמלא. כי אין ישר מסולם עקום. ואין שלם מלב שבור.

אִם נִנְעֲלוּ: ר' שלום שבזי בלב הזמר העברי

מברכה צפירה ועד עפרה חזה, משירת קודש אל לב הזמר העברי ומוזיקת העולם

עופרה חזה

אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים
דַּלְתֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ 

אֵל חַי מְרוֹמָם עַל כְּרוּבִים
כֻּלָם בְּרוּחוֹ יַעֲלוּ 


כִּי הֵם אֱלֵי כִּסְאוֹ קְרוֹבִים
יוֹדוּ שְׁמוֹ וִיהַלְלוּ 

חַיּוֹת שְׁהֶם רָצוֹא וְשָׁבִים
מִיּוֹם בְּרִיאָה נִכְלְלוּ 


גַּלְגַּל וְאוֹפָן רוֹעֲשִׁים 

מוֹדִים שְׁמוֹ וּמְקַדְּשִׁים 
מִזִּיו כְּבוֹדוֹ לוֹבְשִׁים 

אֶל חַי

וּבְשֵׁשׁ כְּנָפַיִם סְבִיבִים
עָפִים בְּעֵת יִתְגַלְגְּלוּ 

יַעְנוּ בְּקוֹל שִׁירִים עֲרֵבִים
יַחַד בְּאוֹתוֹת נִדְגְּ
לוּ

אִם נִנְעֲלוּ

*

אִם נִנְעֲלוּ הוא אחד מתוך כשלושים פיוטים מפרי עטו של ר' שלום שבזי, מגדולי משוררי תימן, שחדרו אל רפרטואר שירי הזמר הישראליים. עוד פיוטים מוכרים של שבזי הם אודה לאלי, איילת חן, אהבת הדסה ואיומה בהר המור.

השירים יצאו מן העדה ובוצעו לקהל מגוון על בימת הקונצרטים תחילה על ידי הזמרת ברכה צפירה ואחר כך על ידי זמרות וזמרים אחרים בני העדה. ביצועים אלו היו לרוב בליווי כלי נגינה מערבי (פסנתר) והשירים נרשמו בתווים, שודרו ברדיו והוקלטו וכך הגיעו לכל בית בישראל ובתפוצות.

כך כותבת ברכה צפירה בספרה "קולות רבים" על "שירת יהודי תימן":

"העדה התימנית הביאה עמה ערכים שנשתמרו בעינם דורי-דורות, ביניהם ערכי-רוח ואמנות בתחום השירה, הריקוד ומלאכת היד. במשך תקופה ניכרת השפיעה שירתם על המוסיקה בארץ…הייתה זו השפעה מבורכת שהביאה עמה מבושמו של המזרח: רוח מלודית מקורית, עושר של מקצבים ותחושה בלתי אמצעית בשורשי האומה במזרח בערב הרחוק". עוד היא מוסיפה "משוררם הדגול של יהודי תימן הוא רבי שלום שבזי. אהובים מאוד על העדה כולה שיריו, המלאים התעלות וכיסופים לגאולה".

ברכה צפירה הייתה כאמור הראשונה ששרה את השירים התימניים של שבזי על בימות הקונצרטים. הינה הקלטה של צפירה  לאִם נִנְעֲלוּ, מתוך ריאיון שערכתי איתה בשנת 1980.

צפירה לא הייתה היחידה, בתקופתה ביצעו גם זמרות תימניות אחרות כמו שרה אסנת הלוי, נעמי צורי, אסתר גמליאלית משירי תימן ומשירי שבזי. כעשר שנים אחרי הצלחתה של צפירה עלתה על הבמה הזמרת שושנה דמארי שביצעה אף היא מן השירים. כעבור כמה עשרות שנים הצטרפה עפרה חזה לזמרות הגדולות האלו ופרצה את גבולות העדה והמדינה עם אותם השירים של שבזי והמנגינות המסורתיות של העדה. היא הציגה אותם כמוסיקה פופולרית ישראלית-מזרחית שנעשתה למוסיקת עולם.

השירים של שבזי עברו שינוי, משירת גברים מסורתית באירועים שסביב בית הכנסת, לשירה של זמרות בנות העדה, ממנגינות שעברו בעל פה לכאלה שנרשמו ופורסמו בשירונים כשירים ישראליים, משירה מאולתרת לשירה ללא אלתור ועוד שינויים – אולם הטקסטים של השירים לא הוחלפו. התוכן הדתי-מיסטי, השפה המליצית, "קודשו" והתקבלו אל הרפרטואר של הזמר העברי.

לעומת השירים התימניים מה"דיוואן" – ספר השירים התימני, ההתייחסות לשירים יהודיים מסורתיים מעדות ותרבויות אחרות הייתה שונה. ברוב המקרים הוחלפו המילים המקוריות במילים עבריות מודרניות. כאשר המילים המקוריות של השירים לא היו בעברית אלא בלאדינו, ביידיש, ברוסית, בערבית, בפרסית וכד', הוחלפו המילים במילים חדשות פרי עטם של משוררים בני הארץ, או פרי עטן של גננות ומורות שזכרו מנגינות מבית אבא וכתבו להן טקסטים לצרכים פדגוגיים.

כאשר המקור היה ללא מילים, כמו בניגון החסידי, או שהניגון כלל פסוקים קצרים – נוספו מילים. תופעה זו ידועה בתולדות המוזיקה כ"פרודיה" "קונטרפאקט" והיא קיימת מאות בשנים במערב ובמזרח כאחד. הזמר העברי "גייר" את המנגינות ולעיתים את השירים (טקסט ומנגינה) ופרסם אותם בשירונים ובהקלטות בתקופת היישוב והמדינה הצעירה, בציון מקור המנגינה כ"עממי". לעיתים צוין המקור כ"עממי תימני" או "עממי יידי" או "עממי בבלי" או "עממי ספרדי", אבל ברוב המקרים לא.

איך קיבלו הטקסטים של שבזי הכרה ומקום משמעותי בזמר העברי? איך קיבלו הטקסטים מה"דיוואן" התימני גם לחנים חדשים של מלחינים – אף הם תימנים כמו עובדיה טוביה, אהרון עמרם ואביהו מדינה?

הזמר העברי, הוא רפרטואר דינמי אשר מגדיר את התרבויות המוזיקליות של ה"ישראלים" מתקופת היישוב ועד היום. הזמר העברי משקף את הדינמיות בתפיסה התרבותית של מערב מול מזרח או מזרח מול מערב. היחסים בין המרכז התרבותי לפריפריה התרבותית הם דינמיים ומקומם של התימנים הוא מרכזי בהקשר המוזיקלי.

"השיר הארץ ישראלי" הוא היצירה הציונית, אשר שללה את הגלות, היצירה שהייתה מערבית ולאומית והייתה ל"קול המדינה" בתקופת טרם מדינה וקום המדינה. עם הזמן נכנסו קולות אחרים לשיר הישראלי כמו אלו של שירי הרוק הישראלי בשנות ה-70 של המאה שעברה, והזמר הישראלי הים תיכוני. ביחסים המורכבים בין הזמר העברי ובין הזמר הים תיכוני תפס השיר התימני מקום מרכזי, והצליח לשמור על זהותו ולעבור מז'אנר לז'אנר עד היום.

השיר הארץ ישראלי אימץ את השירים התימניים כרכיב אותנטי-פולקלורי עתיק, כדי ליצור את הסינתזה של ישן וחדש מערב ומזרח. עבודתה החשובה של ברכה צפירה בשנות ה-1930 הביאה לחשיפה מעודנת של השירים המזרחיים בלבוש מערבי ובקולה היפה והאקזוטי.

משנות ה-40 ועד שנות ה-80 של המאה שעברה, המשיכה שושנה דמארי במידה מסוימת את דרכה של צפירה והופיעה בשירים התימניים בקונצרטים עם ההגייה המיוחדת של השפה העברית והמראה האקזוטי שלה. הנה ביצוע של שושנה דמארי לאִם נִנְעֲלוּ, ביצוע שהוקלט בראשית שנות החמישים.

להקות הקצב הישראליות, אשר בתחילת דרכן השתמשו בכלים חשמליים כדי ליצור שירים שהיו שירי מחאה נגד הצליל של "שירי ארץ ישראל", אף הן שרו שירים תימניים ורבים מהיוצרים והמבצעים בהן היו בני העדה התימנית. להקות הקצב, לפי מחקרה של גלית סעדה-אופיר, היו הגרעין להתפתחות הזמר הים תיכוני. אנשי הזמר הישראלי הים תיכוני, אשר בין יוצריו ומבצעיו היו רבים מבני העדה התימנית – הוסיפו על הבסיס המערבי-תימני אלמנטים ים תיכוניים מהמוזיקה היוונית, הערבית, התורכית, הפרסית וכד' ויצרו סגנון מוזיקלי חדש. גם בסגנון זה, למרות שנכתבו מנגינות וטקסטים חדשים שהנושאים שלהם היו אהבה, משפחה, מלחמות ועוד – הטקסטים של שבזי נשארו וקיבלו עיבודים חדשים, ונעשו לחלק מהזמר הים תיכוני. אין ספק שלמעבדים המוסיקליים תפקיד נכבד ביצירת הגרסאות החדשות של השיר העתיק, אבל זה נושא לכתבה רחבה יותר על מעבדים מוסיקליים.

הינה הקלטה מ-1975 שבה שר יגאל בשן (בשארי) את אִם נִנְעֲלוּ כאשר את הליווי הקולי עושה עפרה חזה. יגאל בשן התחיל את דרכו כמבצע של מוזיקה פופולרית ואחרי שירות בלהקה צבאית וקריירה בינלאומית הוא ניסה לשלב בין השירים המסורתיים והמוזיקה הפופלרית של זמנו.

ייחודה של הקהילה התימנית והמסורת המוזיקלית שלה מקורה ביחסים שבינה ובין הציונות האשכנזית בתקופת היישוב שהייתה התרבות הדומיננטית. התרבות הדומיננטית המערבית שאלה מרכיבים מהמוזיקה התימנית, באופן מודע, תוך מתן יחס של כבוד ליהודי התימני ה"אותנטי" המהווה סמל ליהודי התנכ"י שהציונות חיפשה זיקה אליו אחרי 2000 שנות גלות. התימנים, אשר עלו לארץ בסוף המאה ה-19, כיחידים ובקבוצות, סייעו במפעל הציוני של בנייה וחקלאות, המשיכו לעלות מטעמים ציוניים-דתיים והיטיבו להשתלב בתרבות ההגמונית.

החוקרת גלית סעדה-אופיר טוענת שהתימנים כבשו להם מקום של כבוד בזמר העברי ובמוזיקה הפופולרית הישראלית והפכו ל"אליטה" של התרבות המוזיקלית הישראלית יחד עם האשכנזים והדירו תרבויות מוזיקליות מזרחיות אחרות כמו המוזיקה העיראקית, המוזיקה המרוקאית הלובית, וכד'. סעדה אופיר מגדירה את הסגנון המוזיקלי של הזמר העברי בכללותו כאשכנזי-תימני לאומי. הזמר העברי הלאומי יצר חיץ בין הישראלי והערבי. המוסיקה של היהודים יוצאי ארצות ערב האחרות, נתפסה כדומה יותר למוסיקה הערבית של האויב ועל כן נדחתה על ידי התרבות ההגמונית.

אם כן, מדוע "קודשו" שיריו של שבזי ושרדו בזמר העברי לדורותיו?
יש לכך כמה השערות:

  • הטקסטים של שבזי – קודשו כפי שקודש התנ"ך – כחלק מהחזון הציוני לחזור אל ארץ התנ"ך.
  • הטקסטים של שבזי שרדו בזכות עבודתן החלוצית של הזמרות ברכה צפירה ושושנה דמארי שהוציאו אותם מהקשרם – ויצרו להם הקשר חדש ומרוכך.
  • טקסטים של שבזי שרדו כי מעמדם של התימנים במוזיקה הישראלית היה שווה ערך למעמדם של יוצרי התרבות המוזיקלית ההגמונית – האשכנזים.
  • הטקסטים שרדו בזכות המנגינות – המנגינות שנבחרו היו מתוך ה"שירה התימנית" הקיצבית, העיטורים לא בוצעו (ולא נרשמו בתווים). המנגינות אינן מבוססות על מערכת סולמית מאקאמית, ואפשר היה לרשום אותן בתווים במערכת הסולמית המערבית כמינור ומאז'ור – מה שעשה אותן לפופולריות – כאשר הטקסט הוא משני.
  • הטקסטים של שבזי מרתקים ואפשר לפרש אותם כל פעם מחדש ולמצוא בהם משמעות חדשה.
  • הטקסטים שרדו כמוזיקת עולם שלוקחת רכיבים מתרבויות וזמנים שונים והופכת אותם ליצירה חדשה – והטקסט הוא רק מסמן של מקור וזמן.

גם אם כל ההסברים שהבאתי אינם משכנעים, זוהי עובדה ששירתו של שלום שבזי היא חלק מהזמר העברי מיום היוולדו בסוף המאה ה-19 ועד היום, ואחריתו מי ישורנו?

נחזור כעת לגלגולי אִם נִנְעֲלוּ:

בראשית שנות השבעים התגלתה עפרה חזה כזמרת צעירה בסדנת התיאטרון של שכונת התקווה. בהקלטה זאת שנעשתה ב-1978 בעבור הטלוויזיה הישראלית, שרה עפרה חזה את אִם נִנְעֲלוּ בהגייה תימנית בליווי של גיטרות ותופים.

ב-1984, הקליטה עפרה חזה לבדה את הגרסה העברית לאִם נִנְעֲלוּ. על אלבום זה מספר המוזיקאי יאיר ניצני: "השיר נכלל באלבום שיצא לאור בחברת הד-ארצי בעיבודו של בני נגרי. בהמשך הופץ האלבום באנגליה עלי ידי חברת 'גלובסטייל' ובארצות הברית על ידי חברת 'שנקי'. מאוחר יותר הופצה גרסת דאנס של השיר 'גלבי' בהפקתו של יזהר אשדות המבוססת על העיבודים של נגרי. שנה לאחר מכן הפקנו גרסת דאנס נוספת של 'אם ננעלו' בהפקת יזהר אשדות על בסיס העיבוד של בני נגרי וזו הפכה ללהיט עולמי ענק וכבשה את אירופה כולה. בנוסף היה גם רמיקס של הרכב בשם 'Eric B. & Rakim' שהתשמשו בקולה של חזה באחד הרמיקסים שלהם מה שדחף מאוד את הצלחת אִם נִנְעֲלוּ".

ב-1988 תרגמה חזה את חלק מבתי השיר לאנגלית ושרה לסירוגין בעברית ובאנגלית.

והינה לסיום, הגרסה האלמותית של עפרה חזה לאִם נִנְעֲלוּ. הסרטון שמלווה את השיר מוסיף רובד ויזואלי ובו דימויים שמשקפים את האופן שבו המערב בשנות השמונים תפס את המזרח – דימויים כלליים, אקזוטיים שמשתלבים במוטיבים של מוזיקת העולם. ויחד עם זאת, דמותו של המתופף הלבוש בבגדים מסורתיים ומעוטר בפיאות, רומזת למקור היהודי תימני של השיר.

 

לקריאה נוספת

 

אידלסון, אברהם צבי, אוצר נגינות ישראל, כרך 1 תימן
אידלסון, אברהם צבי, שירי תימן
בהט, נעמי ואבנר, ספרי תמה שירי הדיוואן של יהודי מרכז תימן, פיוט-לחן-מחול, בית התפוצות, 1995
רבינא מנשה, שירי תימן
פלם, גילה, פעולתה המוסיקלית של ברכה צפירה בשנות ה-30 וה-40 בארץ ישראל, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1982
צפירה, ברכה, קולות רבים, מסדה, גבעתיים-רמת גן, 1978
Saada-Ophir, Galit, "Bordeland Pop: Arab Jewish Musicians and the Politics of Performance" in Cultural Anthropology 205-233
Zohar, Zvi, "Non-Ashkenazic Jewry as the ground of contemporary Israeli Mulitculturalism"
שלום שבזי,שירים. ערך, הוסיף הקדמות והערות: יוסף טובי בשיתוף פלטיאל גיאת, סדרת שירת תור הזהב, תל-אביב, 2012
שלום שבזי ומשוררי תימן בפרויקט בן-יהודה
אם ננעלו באתר הפיוט והתפילה

כתבות נוספות

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

מגע ראשון עם יהודי צנעא

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הקלטה נדירה: כשיגאל בשארי שר שבזי