"לב שבור הוא לב שלם": מאמירה מסתורית של רב סגפן להמנון רוק ישראלי

"אין שלם מלב שבור", קבע רבי מנחם מנדל מקוצק. למה הוא התכוון? ואיך פירש את המילים הללו ברי סחרוף, שיצר בהשראתן את אחד השירים האהובים ברוק הישראלי?

ברי סחרוף. צילום אלדד שושן

כְּשֶׁאַתְּ לְיָדִי אֲנִי הוֹלֵךְ צוֹלֵל
כְּשֶׁאַתְּ רְחוֹקָה אֲנִי מַתְחִיל לָרוּץ
אַתְּ רוֹאָה לְתוֹכִי אֲנִי רוֹאֶה דַּרְכֵּךְ
אַתְּ רוֹצָה נְקֻדּוֹת אֲנִי רוֹצֶה רָצוּף

וּכְשֶׁאֲנִי מִתְפָּרֵק
אַתְּ יוֹתֵר שְׁלֵמָה
גַּלִּים גַּלִּים בָּא הַכְּאֵב
לֵב שָׁבוּר הוּא לֵב שָׁלֵם
לֵב שָׁבוּר הוּא לֵב שָׁלֵם

לִפְעָמִים אַתְּ אֶצְלִי וַאֲנִי אֵצֶל כֻּלָּם
לִפְעָמִים אֲנִי כָּאן אֲבָל אַתְּ כְּבָר לֹא
אַתְּ רוֹצָה לְחַכּוֹת אֲנִי רוֹצֶה מִיָּד
אַתְּ רוֹצָה קְצָת אֲוִיר אֲנִי רוֹצֶה לִנְשֹׁם

("לב שלם". מילים: ברי סחרוף, לחן: חיים לרוז)

כמה דרכים מובילות אל שיר? לפעמים הדרך מתחילה בתמונה מחלום, ברגש מסוים שנחרט בלב או במילים של פיוט עתיק שהתגלה בספר. ולפעמים, כמו במקרה שלנו, מספיקה אמירה מסתורית אחת כדי להפיח רוח חיים בסיפור אהבה מוכר, כזה שכל כך הרבה מאיתנו חוו ולא בהכרח ידעו לנסח במילים. בטח לא מילים של שיר יפיפה שכזה. האמירה שאנחנו מדברים עליה היא "אין שלם מלב שבור". והשיר הוא כמובן "לב שלם". את האמירה המקורית השמיע רב חסידי נודע ממזרח אירופה. את השיר כתב מי שהוכתר בשנות התשעים בתור "הנסיך של הרוק הישראלי".

מאז ומתמיד נמשך ליבו של רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק (1787–1859) אל ההחמרה במנהגי היהדות ובהלכותיה. הוא ייסד את חסידות קוצק וזכה לכינוי "דער קוצקער רבי". על אף שהשתייך לזרם החסידות, לא הדגיש את אהבת ישראל או את החדווה שבעבודת השם כפי שהדגישו מנהיגים אחרים בחסידות, אלא את הקונפליקט הפנימי שצריך היהודי המאמין לטפח בליבו במטרה להגיע לחקר האמת. תלמידים רבים ביקשו להצטרף לחצרו ולבחור בו לאדמו"רם ומנהיגם הרוחני, אך הוא נהג לדחות את רובם ולדבוק רק באלו שעמדו ביחסו התובעני. רק כך הצדיקו את היותם יחידי סגולה בעיניו של הרב החריף והאליטיסטי. בעשרים שנות חייו האחרונות הסתגר הרב בחדרו בעיר קוצק אשר בפרובינציית לובלין במזרח פולין. ולמרות שכבר יצא שמו למרחוק וחסידים ומאמינים המשיכו להגיע אל ביתו, סירב הרב להיפגש עימם והרשה להכניס אליו רק קומץ מובחר מחסידיו.

הרבי מקוצק לא הותיר אחריו כתבים, ויש מתלמידיו ששיערו שלא כתב אף דף אחד של הגות. כך נותרנו עם סיפורים על המנהיג החסידי בעל האופי העז ועם קובצי אמירותיו. אחת מאותן אמירות קצרצרות ומלאות חוכמה להתפקע היא: "אין שלם מלב שבור; אין זעקה גדולה מהדממה; אין ישר מסולם עקום". את הצלע הראשונה במשולש היפיפה והפרדוקסלי למראה הזה אימץ ברי סחרוף אל שירו "לב שלם" – שיר האהבה־אכזבה שנכלל באלבומו "נגיעות" משנת 1998 והפך ללהיט אהוב.

 

ברי סחרוף, זיו יחזקאל ותזמורת אלמוגרביה בניצוח אוריין שוקרון מבצעים את "לב שלם"
בחזרה לקראת המופע: "אנא לבנטיני", שיפתח את פסטיבל "בסוד קולות רבים" בספרייה הלאומית

 

בשונה מהשיר "הינך יפה רעייתי" – עיבוד של עידן רייכל ל"שיר השירים", שיר האהבה הגדול של התנ"ך – האמירה שהנפיק הרבי מקוצק עוסקת ביחסים מסוג אחר. כבר לפני מאות שנים פירשו חכמינו את "שיר השירים" כסמל לאהבת אלוהים לכנסת ישראל (כינוי מקובל לכלל עם ישראל לדורותיו בעבר, בהווה ובעתיד). בהשוואה לאהבת השולמית והאהוב משיר השירים המקראי, ברור בהחלט שהרבי מקוצק לא התכוון באמירתו ליחסי אהבה זוגיים, אלא לקרבה בין האדם לבוראו. ובעצם הכוונה למצב שבו היחיד המאמין יכול להתקרב אל אלוהיו, כמו שאמר הקוצקר (הרבה כינויים היו לו לרבי מקוצק) בהזדמנות אחרת: "די לו לאדם שיפתח בלבו פתח זעיר של תשובה, כ'חודו של מחט', בתנאי שירגיש כעין דקירה בלב, כצריבה בבשר חי ולא כמחט בבשר המת".

למוטיב הלב השבור באמירה של הרבי מקוצק יש תקדימים. בתהילים לד, יט כתב המשורר כי "קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ". וגם רבי נחמן מברסלב, שנולד 15 שנים לפני הרבי מקוצק, הדגיש את חשיבותו של הלב השבור. ואכן רבים מייחסים את האמירה שאין שלם מלב שבור דווקא לרבי נחמן, כנראה בגלל הדמיון בינה לאמירה אחרת שלוקטה בספר "חיי מוהר"ן", פרשת חייו של רבי נחמן שחיבר תלמידו רבי נתן: "אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לְשַׁבֵּר ליבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה" (ליקוטי מוהר"ן, סימן כד). ובמילים אחרות, יש להכיר בלב השבור ולקבל אותו, אבל גם להיעזר בו ולא לאפשר לו להפריע לאדם בחייו.

ובהשראת תפיסותיהם של רבי נחמן והרבי מקוצק, נחזור לשיר המקסים שכתב ברי סחרוף והלחין חיים לרוז. סחרוף שומר על הניגוד בין רצונותיהם של בני הזוג, ובו הוא מוצא את הקונפליקט שמניע את השיר קדימה. היא רוצה נקודות והוא רוצה רצוף. כשהוא כאן היא כבר לא. תורת הקבלה מדברת על "שבירת לב". כשאדם מתפרק – במילותיו העכשוויות של סחרוף – אז הוא נעשה שלם. כי האדם, ממשיכה הקבלה, חייב להיות מודע למורכבות ולהכיר בחסרונות שלו, ברצונות הסותרים המושכים אותו לכיוונים שונים ובניסיון חייו המר –  שם הוא פוגש את האל. חוכמת המזרח מדברת על כך שכשהכוס מתרוקנת, מתפנה מקום להתמלא. כי אין ישר מסולם עקום. ואין שלם מלב שבור.

500 פילים שיכורים: סיפור אחר לחנוכה

קהילה יהודית מפוארת, ניסיון השמדה, הצלה פלאית והרבה מאוד פילים. כל אלה ועוד מרכיבים את הספר החיצוני "מקבים ג'", ספר בעל מקורות מפוקפקים שהושמט מהזיכרון התרבותי היהודי. לכבוד החג, אנחנו מביאים סיפור גאולה קצת אחר מהרודנות ההלניסטית

הפילים תוקפים את אדוניהם. תחריט מאת הצייר ההולנדי יאן לאוקן, 1700, באדיבות רייקסמוזיאום

אנטיוכוס והפילים שלו עזבו את עזה מובסים.

אחד מהקרבות הגדולים בעת העתיקה נגמר זה עתה. זה היה קרב היסטורי ברמה אפית – ככל הנראה הפעם הראשונה אי פעם בה נלחמו פילים אפריקניים מול פילים אסיאתיים – על אף שעל פי הסיפורים, עדר הפילים של המנצח נמלט משדה הקרב במנוסת בהלה מוטרפת.

אנטיוכוס שהובס בקרב הזה לא היה אנטיוכוס המוכר לנו מסיפורי חנוכה. אנטיוכוס "שלנו" הוא אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, וזהו אנטיוכוס השלישי, שנקרא גם אנטיוכוס הגדול.

המנצח בקרב הזה לא היה מכבי ולא מבית חשמונאי, אלא מבית תלמי. זה היה תלמי הרביעי פילופטור, הפרעה של מצרים שהיה ממוצא יווני ושלט שם מעט לפני שהתרחש סיפור חנוכה המוכר לנו.

פסל ראשו של תלמי הרביעי, מוצג כיום במוזיאון לאמנויות של בוסטון. צילום: קית שנגיל-רוברטס

בתור פרעה, תלמי ממילא נחשב כדמות אלוהית, אך מעמדו התחזק אפילו יותר לאחר הניצחון הגדול הזה בקרב מול אנטיוכוס השלישי, הקרב שזכה לאחר מכן לשם קרב רפיח.

מצבת האבן שחרט תלמי הרביעי בעקבות הניצחון הגדול הועתקה לאחר מכן והופצה ברחבי האימפריה שלו. "כתובת רפיח", כפי שהיא נקראת, חוגגת את הניצחון ומתארת כיצד עזרו לו האלים למגר את אויבו ולבזוז את שללו – כולל הפילים.

אחרי הניצחון שיפץ תלמי אינספור מקדשים פגאניים באזור שכבש והקים עוד מזבחות נוספים, מקומות סגידה נוספים לאלים שעזרו לו כל כך.

תבליט דמותו של תלמי הרביעי פילופטור במקדש בדיר אל-מדינה. צילום: קיירה ג'יאניני, המכון ללימודי העולם העתיק

למרות הכל, הגורל לא הועיד לתלמי את תפקיד הצר והאויב במסורת היהודית של חנוכה. זה נפל בחלקו של הבן של יריבו. אבל תלמי הרביעי כן מגלם תפקיד דומה בספר החיצוני והמפוקפק היסטורית, בעל השם הלא מדויק, ספר מקבים ג'.

 

ספר מקבים ג'

ספר מקבים ג' נכתב ביוונית, ככל הנראה על ידי יהודי שהתגורר באלכסנדריה במאה הראשונה לפני הספירה. לספר אין באמת שום קשר לסיפור חנוכה שאנחנו מכירים, אך הוא קרוב לסיפורי המכבים המוכרים לנו מבחינה נושאית וסגנונית.

הספר פותח בתיאור קצר של מזימה שנכשלה להתנקש בתלמי, ואחר מספר על הניצחון הגדול על אנטיוכוס. על פי הספר, הרוח הגבית מאחורי הניצחון המופלא היה נאום חוצב להבות שנשאה אשתו-אחותו של תלמי, ארסינואה, שרכבה גם היא בראש הכוחות אל הקרב. עיקרו של הסיפור כאן הוא במסעו של פרעה בין מזבחות האלילים, שבסופו של דבר מביא אותו לירושלים, ואל המקדש היהודי המאוד לא-אלילי. תלמי מביא עימו מנחת תודה לאלוהי היהודים ומתפעל מיופיו והדרו של בית המקדש.

על פי הסיפור תלמי הגיע אל קודש הקודשים: אותו חדר מקודש אליו רק אדם אחד יכול להיכנס ורק פעם אחת בשנה – רק הכהן הגדול של בית המקדש ורק ביום הכיפורים. תלמי, פרעה מצרים, מלך שעומד בראש אימפריה ענקית ובעל מעמד אלוהי בעיני רבים, חקר ודרש על החדר המסתורי. הוא ביקש להיכנס אך סורב בשל קדושת המקום. פרעה הזועם לא מוותר.

היהודים הזועמים והיראים מתפללים להתערבות אלוהית שתמנע את חילול הקודש. אחרים – ממש כמו המכבים – קוראים לאחוז בנשק ולהתנגד. בסופו של דבר, תחנוניו של הכהן הגדול שמעון נענים, ואלוהים פועל: לפתע תלמי מתחיל לרעוד, שיתוק אוחז בו והוא אינו מסוגל לזוז או לדבר. תלמי המושפל נגרר מהמקום על ידי אנשי פמלייתו המזועזעים והמפוחדים. הוא חוזר למצרים ונשבע לנקום ביהודים.

תלמי הרביעי פילופטור מתקרב לקודש הקודשים בבית המקדש בירושלים. תחריט של הצייר ההולנדי יאן לאוקן, 1700, שמור ברייקסמוזיאום

תלמי מחליט לבזות את היהודים ולכפות עליהם עבודת אלילים. על היהודים שיסרבו, וידבקו בדתם החריגה, הוא מטיל מיסים נוספים, קובע שיימכרו לעבדות ומטביע בבשרם את אות האל דיוניסוס. שלוש אפשרויות עומדות כעת בפני היהודים: להמיר את דתם, להישאר יהודים במחיר הגזירות שהוזכרו לעיל, או לסרב לשתי האפשרויות הראשונות ולמות. ספר מקבים ג' מספר שאמנם חלק קטן מהיהודים המיר את דתו, אך רוב רובם בחרו באפשרות השנייה ונשאו את הגזירות בגבורה.

עקשנותם של היהודים ונחישותם לשמור על מנהגיהם השונים מובילים לעוינות גוברת מצד שכניהם הנוכרים, כמו גם מצד השליט המתוסכל. מאוכזב מכשלון תוכניתו, הוא מצווה ללכוד את כל היהודים שברחבי האימפריה שלו, ולהוציאם להורג. כל מי שיסייע או יסתיר יהודים יומת גם הוא; מספקי מידע על יהודים יזכו לקבל את רכוש הקורבנות.

החלק הבא בספר מתאר את קינות היהודים ואת הפינוי הכפוי שלהם אל ההיפודרום, בו הוצאתם להורג תהפוך למופע בידור עבור הציבור הרחב. מבחינה ספרותית מדובר בעירוב סגנונות שהוא קצת מגילת אסתר, קצת תפילות לתשעה באב וקצת סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "שורשים".

"ההרס", מאת מוריסי טרבאץ', סביבות 1903. מאוספי הספרייה הלאומית

יהודי אלכסנדריה קיבלו "פטור" מהגזירות הקודמות, אך הפעם מחליט תלמי שהזדהותם עם סבלות אחיהם עמוקה מדי, ומהגזירות החדשות הם לא יתחמקו. כל יהודי האימפריה יוצאו להורג.

התכנית של תלמי מקורית ומזעזעת. הוא קורא לשומר הפילים שלו, ומצווה עליו להביא לו 500 פילים. את הפילים ישקו ביין ויגרמו להם להשתכר, ואז ישחררו לחופשי בהיפודרום בו כבולים היהודים. משם הפילים כבר ידאגו לשאר. שומר הפילים מבצע את המוטל עליו, אבל שוב יש טוויסט אלוהי בעלילה: כשמועד המשתה הגדול וההוצאה להורג מתקרב, נופלת על המלך תלמי תרדמה עמוקה. כשהוא מתעורר, יום ההוצאה להורג כבר עבר.

היהודים, כולם עדיין קשורים וממתינים לגורלם העגום, ממשיכים להתפלל לישועה. בבוקר שלאחר מכן משכים שומר הפילים קום וכבר מעמיד את הפילים במקום, מוכנים לדרוס את היהודים בהינתן ההוראה.

אך גם בפעם הזאת מתערב אלוהים ומושיע את היהודים. הפעם התכנית כולה נשכחת ממוחו של תלמי, שאף נוזף בשומר הפילים על פעולותיו בהכנה לטבח.

היהודים משבחים את אלוהים שהציל אותם פעם נוספת, אך למחרת בבוקר תלמי שב לעצמו וגם אל התכנית המקורית. יועציו המודאגים מהתנהגותו הלא-צפויה מדרבנים אותו להוציא כבר את תכניתו לפועל ותלמי קצר רוח לקיימה.

חמש מאות פילים שיכורים ומוטרפים מובלים אל ההיפודרום, ויחד איתם תלמי ואנשיו. סביר להניח שגם הם שיכורים מימים ארוכים של סביאה וזלילה. היהודים, חרדים ועייפים, רואים את ענן האבק המתקרב ומבינים את משמעותו. פעם נוספת הם מרימים את עיניהם אל השמיים ומכוונים את ליבותיהם בתפילה נואשת.

כהן בשם אלעזר מוביל את התפילה, ומזכיר לקהל את הניסים והנפלאות שעשה אלוהים בעבר לאבותיהם ולהם. התפילה מגיעה לקיצה בדיוק כשעדר הפילים הגדול והמלך עצמו מתקרבים, והיהודים זועקים בהכנעה אל השמיים, בעוצמה גדולה כל כך שקולם נישא על פני העמקים שמסביב. שני מלאכים מופיעים לפתע – כולם יכולים לראות אותם מלבד היהודים עצמם – והם מפילים את חיתתם על הפילים ועל אדוניהם.

שני מלאכים מצילים את היהודים מהפילים השיכורים של פרעה תלמי הרביעי פילופטור. תחריט מאת יאן לאוקן, 1700, שמור ברייקסמוזיאום

תוהו ובוהו פורץ במקום, כשהפילים המבוהלים משתוללים ומתפזרים לכל עבר, רומסים למוות בדרכם רבים מאנשי חצרו של תלמי. המלך המזועזע לנוכח מרחץ הדמים ניחם על החלטתו ומורה לשחרר את כל היהודים מכלאם.

פרעה בעצמו מספק ליהודים יין ושאר מצרכים נחוצים לטובת משתה בן שבעה ימים, חגיגת ענק כדי להלל ולשבח את אלוהים על הניסים שהצילו את חייהם של יהודי האימפריה. הסעודה הגדולה תיערך באותו היפודרום עצמו בו היו אמורים היהודים למצוא את מותם. תלמי שוב שולח הוראות לרחבי האימפריה, אבל הפעם מצווה להגן על היהודים ולהשיב להם את רכושם שנגזל. אלו מבין היהודים שבחרו להתכחש לדתם נענשים, וגם חג נוסד כדי לחגוג את הגאולה הניסית מתלמי ופיליו השיכורים.

סירת הדגל של תלמי פילופטור. תחריט בצבא של רוברט פון ספלארט, מתחילת המאה ה-19. מתוך Wellcome Library, לונדון

פילים שיכורים קטלניים בעת העתיקה

תלמי הרביעי לא היה העריץ היחיד בעת העתיקה שהחזיק צבא של פילים שיכורים, והסיפור הזה אינו היחיד בו הם מככבים. למעשה, פילים מופיעים גם בסיפור חנוכה שלנו, כשאנטיוכוס מביא עדר לשדה הקרב מול המכבים. על פי הסיפור הידוע, אלעזר החורני, אחיו של יהודה המכבי, מת בניסיון להרוג את פיל המלחמה הגדול ביותר שראה, משום שהאמין שעליו יושב המלך; אלעזר דקר את הפיל בבטנו אך חיית הענק נפלה עליו ומחצה אותו.

מאז שאלכסנדר מוקדון הביא איתו לראשונה פילי מלחמה ממסעותיו לכיבוש המזרח, הפכו הפילים לסמל השלטון היווני והתפשטותו רחבת הידיים. בסופו של דבר, ההשפעה ההלניסטית כללה גם את אזורי המחייה של הפילים האסיאתיים וגם של קרוביהם האפריקניים.

איור של פיל מלחמה יווני, מתוך "Dictionary of Roman and Greek Antiquities", הספרייה הלאומית

לכידת פילים, אימונם לקרב והשליטה עליהם היו פעולות קשות, מסובכות ויקרות מאוד. וכמו שראינו במקרה של קרב רפיח שהוזכר קודם, נוכחותם של הפילים לא תמיד הבטיחה ניצחון. עם זאת, השליטים השקיעו בגידול פילים. על פי ההיסטוריון היווני הקדום פוליביוס, בקרב רפיח היו 200 פילים משני הצדדים. גם שימוש בפילים שיכורים לא היה נדיר בעולם העתיק, כך על פי החוקר פטריק אוקרניק, על אף שהוא טוען גם ש"חוקרים מודרנים דנים בשאלה האם המנהג הזה היה מוצלח – השכרות אולי הבליטה את הצדדים האגרסיביים והמאיימים של הפילים, אבל גם הפכה את היצורים הענקיים לצייתנים פחות".

כתובת שיש יוונית המספרת על ציד פילים, ונכתבה ככל הנראה בזמן שלטונו של פרעה תלמי הרביעי פילופטור © שייך למוזיאון הבריטי (British Museum, CC BY-NC-SA 4.0)

"כמו בני אדם, פילים שונים מגיבים אחרת לכמויות שונות וסוגים שונים של אלכוהול", כותב אוקרניק. "שומר פילים מאומן היטב וצוותו היו יודעים כיצד להשתמש באלכוהול בצורה הטובה ביותר כדי להשיג את האפקט הרצוי אצל כל פיל".

 

זכרון הישועה מהפילים השיכורים של פרעה

גם ההיסטוריון היהודי-רומאי המפורסם פלביוס יוספוס מספר באחד מספריו על מקרה בו פרעה זועם בשם תלמי הורה לרמוס למוות את כל יהודי אלכסנדריה ברגלי פיליו השיכורים. שלא כמו בספר מקבים ג', יוספוס מציין שההוראה ניתנה משום שהיהודים תמכו ביריבתו של אותו פרעה, קליאופטרה השנייה, ששניים ממפקדי צבאה הבכירים היו יהודים גם כן.

איור מתוך The Works of Flavius Josephus, הספרייה הלאומית

על פי יוספוס, גם במקרה הזה, במקום לתקוף את הגברים, הנשים והילדים שקובצו במקום, פנו הפילים השיכורים נגד בעליהם והרגו רבים מאנשי חצרו של המלך. גם תלמי הזה מבטל את ההוראה לבסוף, וגם אצל יוספוס מצוין שנקבע חג לזכר המאורע. חלק מהחוקרים סבורים שהאירוע הזה, שמככב בו תלמי אחר, הוא המקור לסיפור שמופיע בספר מקבים ג'. סיפורים דומים בגרסאות שונות הופיעו גם בשלל מקורות ביזנטיים לאורך האלף הראשון לספירה.

ספר מקבים ג' נכנס לקאנון של כמה פלגים נוצריים אורתודוקסיים, אך בניגוד לספרי מקבים א' ו-ב', מעולם לא קודש על ידי הכנסייה הקתולית. ועל אף העלילה המסעירה והדמיון לסיפור חנוכה המוכר, ספר מקבים ג' – כמו ספרים רבים אחרים – מעולם לא התקבל לקאנון היהודי.

ספר מקבים ג' בוודאי לא היה היחיד מסוגו באותה תקופה. לפי החוקרת רבקה פישמן-דוקר, הוא היה רק "חלק מספרות התפוצות של תקופת בית שני, שעיקרה נקמה בגויים וביהודים בוגדים, ניצחון המאמינים על ידי תפילה, וסירוב עיקש להיכנע לעבודת אלילים".

יש סיבות רבות שמנעו מהספר, כמו גם מספרים אחרים, להיכנס לארון הספרים היהודי. סיפור חנוכה הוא הראשון מבין סיפורי הליבה היהודיים בו מוזכרת התרבות המערבית או האירופית, והוא מעלה שאלות שנראות נצחיות, בנוגע לשמירת המסורת מול פיתויי העולם החומרני והמודרני. ייתכן שזאת הסיבה שסיפור חנוכה הוא עדיין סיפור פופולרי ואהוב מאוד, גם מחוץ לחוגים המסורתיים והדתיים. לעומת זאת, הסיפור שמתואר בספר מקבים ג' פחות עוסק באותם מרכיבים שרלוונטיים לחיי היהודים גם אלפי שנים אחרי. יש בו אמנם פילים שיכורים, אך אין בו כהנים לוחמים צדיקים שנאבקים במעצמת העל העולמית במישור הפיזי והרוחני גם יחד, מעצמה שמנסה להכחיד את האמונה היהודית ולטמא את מקדשה.

אמנם בספר מקבים ג' מוזכר ניסיונו של תלמי להיכנס אל הדביר, קודש הקודשים, אך רוב הסיפור מתרחש באלכסנדריה. באלכסנדריה הייתה אז קהילה יהודית משגשגת, אך בסופו של דבר הקהילה הזו הידלדלה. מעמדה של העיר עומד בניגוד למעמדה של ירושלים, מקום המקדש ובירתו הנצחית של העם היהודי.

הריסות אלכסנדריה העתיקה, מאת הנריק ואן קרונוולד, 1698, מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

בנוסף לכל אלו, גם זמן חיבור הספר לא סייע להתקבלותו בציבור היהודי. ספרי המקבים כולם נכתבו מאוחר יחסית לשאר הספרים שנכנסו לתנ"ך, אולי אפילו אחרי שהקאנון התנ"כי נסגר.

ספר מקבים ג' נכתב ככל הנראה בשפה הלא נכונה, בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. הנתונים האלה מנעו ממנו לרתק את דמיונם של היהודים בעולם לאורך זמן. ספר מקבים ג' שקע באופן יחסי בתהום הנשייה, כמו זכרון הקהילה היהודית של אלכסנדריה ההלניסטית, אותה קהילה שאולי פעם שניצלה באורח נס מהשמדה ברגליהם של 500 פילים שיכורים.

 

הכתבה תורגמה ע"י עמית נאור.

צמודים כפתילה לנר – פנקס אגודת הנאהבים והנעימים

סיפורה של אגודת הצעירים היהודים שהחליטו ערב מלחמת העולם הראשונה לקשור קשרי ידידות ואהבה לפני שמהלך החיים יפריד ביניהם

בט' בשבט תרע"ד (5.2.1914), חודשים מועטים לפני שחשכת המלחמה העולמית ירדה על אירופה, התכנסו שישה אנשים צעירים כדי לדבר על ידידות ואהבה. המתכנסים היו בחורי בית המדרש בעיר בנדין (Będzin) שבפולין, ורצונם היה להנציח את ידידותם במסגרת אגודת "הנאהבים והנעימים". כל חבר באגודה התחייב לשמור על 31 תקנותיה, וההצטרפות הייתה לכל החיים בלי אפשרות יציאה. תקנה מספר 26 קבעה:

כל אחד ואחד משיכתוב בחתימת ידו […] הרי הוא נחשב לחבר האגודה, ואי אפשר לו להתיר עצמו מהאגודה […] ואפילו בעת שלא יעשה ויקיים את מקצת התקנות או כולן, הוא נחשב רק כמורד ברעיון הגדול של האגודה, אבל להיות נחשב לאיש שחלץ עצמו מהאגודה זה אי אפשר.

ספר התקנות של האגודה

הצעירים שגילם נע בין 23-18 ראו את הערפל שממתין להם מחוץ לדלתות בית המדרש, וחיפשו דרך לרפד את המעבר אל החיים האמיתיים בקשרי ידידות ואהבה. נקעה נפשם מהציניות והבדידות שאיפיינה לדעתם את החיים החברתיים שסביבם, והם ביקשו לייסד אגודה שכל חבריה חשופים ומחוייבים זה לזה. המצב הקיים שבו "כל אחד ואחד נושא על שכמו את ערמת שאיפותיו והולך לו. כל אחד אינו נכנס לרשות דעת חבירו […] כל אחד אינו רוצה לדרוך על מפתן חבירו, לראות ולהתבונן ולהשתתף בשמחתו ובצערו", מצב זה אולי נסבל כרגע אבל אינו מתאים לחיים העתידיים שנדרשת בהם תמיכה חברתית.

נצייר נא את עתידנו הנשקף לנו […] אנו בחורי לומדי תורה מה תהיה אחריתנו […] זרם החיים שלנו שוטף בדרך סלולה ופשוטה כל כך. [אבל] לאחר זמן הנישואין הרי כל אחד מאיתנו נעשה לאדם אחר. חיים, לפעמים עצובים ועל פי רוב מלאי טרדות כל כך, מתחילים לסבב אותו […] השנים עוברות וחולפות […] ומכל חלומותיו ושאיפותיו שחלם ושאף עליהם בעת שחרותו […] הרוח נשאם ואינם.

כשקשיי החיים הולכים ונערמים נזכר האדם מתוך צער נוסטלגי בימי נעוריו השלווים, "ימים שבהם היה המאושר מכל, שאך עולם גדול של חלומות ושאיפות סבבוהו". ואז הוא נזכר בחבריו הנשכחים.

ויאמר אז לנפשו חברי זה או זה שהייתי עמו דבוק כאח, צמוד כפתילה לנר, עתה הוא רחוק ממני כל כך. אינו משתתף עמדי כלל, בשמחתי או בצערי […] כל מי שיש לו לב מרגיש כמה יתכווץ עליו לבבו ויעגם עליו נפשו, בזכרו את ימי נעוריו ובהשליכו את מבטו לאחוריו לימים שעברו, לחבריו לידידיו […] שיחד אתם נתגדל, יחד אתם למד, יחד אתם חלם את חלומותיו.

כדי להתכונן לעתיד ולמנוע בדידות וצער התאספו ששת הצעירים ונכנסו בברית של מחוייבות וידידות.

בטרם שנפרדנו איש מאחיו, בטרם שיצאנו לאויר העולם הרחוק […] עתה בעוד שלא כהה הזיק האחרון של של ידידות בינינו […] עתה אנו צועדים בצעדי ענקים ליסד ולשכלל אגודת "הנאהבים והנעימים" […] באגודה אחת שתאגד ותחבר אותנו במשך כל ימי חיינו […] אנו מפתחים את לבבותינו זה מול זה […] אינם קיימים שום סודות […] האגודה אינה מיוסדת רק על העת הזאת, רק בעיקרו על החייים העתידיים. לקחת חבל בשמחתו ובצערו ובכל עניניו הן בממון הן בעצה.

כדי למסד את קשרי הידידות כתבו החברים תקנות מפורטות שנועדו לקיים את האגודה לאורך זמן, ולוודא שהיא מממשת את מטרותיה. בתקנות התחייבו החברים לסייע זה לזה; לא לאהוב מן השפה ולחוץ אלא להיות מחוברים ומדובקים ממש כמו אח; להתעניין במצבם של החברים; לכתוב מכתבים זה לזה, ולכל הפחות אחת לשלושה חודשים לשלוח מכתב אל יושב ראש האגודה ולספר על כל הקורות אותו; להשתתף בשמחות משפחתיות; לבקר זה את זה במידת האפשר; להתאסף כשאחד החברים זקוק לעזרה מיוחדת; ובסיכום: "להיות אוהבים ונעימים זה לזה באהבת דוד ויונתן שאינה תלויה בדבר, במשך כל ימי חיינו. אהבה אמיתית הנובעת ממחבואי עמקי חביון הנשמה ונדיבת הלב".

מטרות האגודה ותקנותיה נכתבו בפנקס גדול מימדים, שבראשו נכתב: "ספר הזהב של האגודה". באגודה הצעירה היו שישה חברים, שחתמו את שמותיהם בפנקס. על שלושה מהם נכתבו גם מעט פרטים אישיים. זאב יעקב בן משה ווטינסקי (יליד 1891), ישעיה יונה בן שמעון יהודה פשניצה (יליד 1896), חיים יצחק בן אלטר שמואל וולנר (יליד 1896), אשר אריה לאנגפוס, יום טוב ליפא רוטנברג, ומשה בצלאל זיידמן.

מה עלה בגורל האגודה וחבריה? האם נשמרו קשרי האהבה בין חבריה? אינני יודע. אך על גורל שניים מהחברים אני יכול לספר מעט. ישעיה יונה פשניצה היה שותף להקמת סניף של צעירי המזרחי בעירו בסוף מלחמת העולם הראשונה, ולאחר כמה שנים ניהל את בית הספר "יבנה" בעיירה דזיאלושיץ (Działoszyce) הסמוכה לבנדין. על דרכי ניהולו נכתב כי "הוא התמסר מאוד להרחבת בית הספר ולפיתוחו. הנקיון והסדר בבית הספר היו למופת. השיעורים התנהלו בדייקנות, לפי לוח זמנים קבוע מראש" (ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה, תל אביב תשל"ג, עמ' 116). ישעיה יונה, אשתו חנה ושתי בנותיו אסתר ושפרה, נספו ביום אחד במחנה ההשמדה בלז'ץ (ספר הזכרונות, תולדות … ר' צדוק הכהן, תל אביב תשט"ז, עמ' 224).

גורלו של חיים יצחק וולנר היה שונה. הוא נפטר בתל אביב בשיבה טובה בשנת תש"ם (1980). בכרך השישי של האינציקלופדיה של הציונות הדתית יש עליו ערך, ומסופר שם שגם הוא היה שותף בהקמת סניף צעירי המזרחי בבנדין בשנת תרע"ח, ואף נבחר לוועד המרכזי של צעירי המזרחי בפולין. בשנת תרפ"ה הוא עלה לארץ, אך נאלץ לשוב לפולין בגלל קשיי הקליטה. עשר שנים מאוחר יותר עלה שוב, והשתקע בתל אביב. הוא היה תלמיד חכם למדן ובקי אך סירב להתפרנס מרבנות, ועבד כפקיד. שני בנים נולדו לו: אלתר (1923-2020) שהיה עיתונאי ומנכ"ל עיתון "הצופה", ושמחה (1931-2011) שהיה מדען לפיזיקה גרעינית ומרצה במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן. לגבי תאריך לידתו של ולנר יש שני מקורות סותרים. על מצבתו בבית העלמין בקרית שאול כתוב שנולד בב' בתמוז תרנ"ה (24.6.1895), אבל בפנקס של אגודת 'הנאהבים והנעימים' כתוב שהוא נולד בכ"ג בתמוז תרנ"ו (4.7.1896). אני נוטה לסמוך על התאריך שנכתב על ידיו בהיותו צעיר, ולא על מה שנכתב על מצבתו.

חיים יצחק ולנר
הכיתוב בפנקס סותר את השנה במצבה

פנקס האגודה נרכש לאחרונה על ידי הספרייה הלאומית, וכך נחשפנו אל התמימות האופטימית והמרגשת שניבטת ממנו.

המלאך שיגן על ביתכם מפני גנבים

הצצה לספר רזיאל המלאך, מתנה של האל לאדם הראשון לאחר הגירוש מגן עדן

רזיאל המלאך, ציור המיוחס לחוגו של פרנסיסקו דה סורבראן, שנת 1650 לערך

אחר ג' ימים לתחנוניו בא אליו רזיאל המלאך והוא ישב על הנהר היוצא מגן העדן ונגלה אליו עד חום השמש ובידו ספר ואמר אליו אדם למה אתה משתומם למה תתעצב ותדאג…

(ספר "רזיאל המלאך", מהדורת אמסטרדם, עמ' 5)

כאשר גורש מגן עדן, כך מסופר בספר הזוהר, התחנן האדם הראשון לעזרת הבורא: כיצד יצליח לשרוד עתה? מה יעשה? שמע בורא עולם את תחינותיו ושלח אליו את המלאך רזיאל ועימו ספר. בספר הזה, הבטיח המלאך רזיאל לאדם, נמצאים רזים עמוקים והוראות מעשיות שיצילו את גופם ואת נפשם של אדם ושל הדורות הבאים מכל הפורענויות שבעולם.

ועכשיו נקפוץ לרגע במנהרת הזמן שנים רבות קדימה, מימי האדם הראשון והספר שקיבל מרזיאל המלאך אל ימי הביניים. אז, בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד, הוזכר לראשונה "רזיאל המלאך" – הספר הקדום המוכר לנו כיום. הבלשן והמשורר רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא היה הראשון שהזכיר את הספר. מאוחר יותר, בשנת תס"א, היא 1701, יצאה לאור באמסטרדם המהדורה המודפסת הראשונה של ספר "רזיאל המלאך", המכונה בימינו "מהדורת אמסטרדם".

עמוד אחרי עמוד בספר המוכר כיום מתוארים הקמעות, התפילות והשיטות שירחיקו את המזיקים ויבטיחו בריאות, הגנה והצלחה לאדם הראשון ולצאצאיו. בין דפי הספר מסתתר גם סמל מיוחד במינו שמאחד בתוכו את השמות, הברכות והאותיות שישמרו עליהם מכל רע.

הסמל הזה, שספר "רזיאל המלאך" היה מהראשונים בכתובים היהודיים להציגו, מלווה אותנו גם היום. זהו כמובן המגן דוד, המשמש מגן רוחני לעם ישראל כבר דורות רבים.

שער "רזיאל המלאך". מהדורת אמסטרדם, המהדורה המודפסת הראשונה של הספר

המלאך רזיאל מגלה רזי אל

ציינו שבימי הביניים החלו להזכיר את ספר "רזיאל המלאך" המוכר לנו. אבל מתי נזכר לראשונה שמו של המלאך רזיאל?

הופעתם של מלאכים בעלי שם ותפקיד היא חידוש של תקופת בית המקדש השני. ברוב ספרי המקרא מלאכים הם חסרי שם ומשמשים לרוב בתור שליחים ותו לא. מספר דניאל ואילך התחלנו לפגוש מלאכים המזוהים בשמם – בספר דניאל היו אלו גבריאל ומיכאל. לחז"ל הייתה השערה מעניינת מניין הגיעו שמות המלאכים: "אמר רבי חנינא: שמות חודשים עלו מבבל. ריש לקיש אמר: אף שמות מלאכים מיכאל רפאל וגבריאל" (בראשית רבה, מח, ט, מהדורת תיאודור אלבק, עמ' 485).

רזיאל לא נמצא ברשימה המכובדת של שמות המלאכים שהוזכרו במקרא, ולמעשה הוא לא נזכר כלל בתלמוד בשם המוכר לנו. אז באיזה שם הוא כן הוזכר? נראה שמדובר במלאך גליצור. ואם נדייק, גליצור היה שמו של "מלאך מכריז" שמאוחר יותר זוהה עם המלאך רזיאל. בספר "ילקוט ראובני" מוסבר מהו תפקידו של "מלאך מכריז":

ופגע בו גליצור המכונה רזיאל וכו'. למה נקרא גליצור שמגלה טעמי צור. רזיאל שומע מאחורי הפרגוד מה שנגזר להיות ומכריז בעולם ועומד אליהו ז"ל על הר חורב ושומע קול הכרזה מפיו והולך ומשמיע הקול בעולם, וכן כתוב כי עוף השמים יוליך את הקול זה רזיאל, ובעל הכנפים יגיד זה אליהו.

אז גליצור מגלה טעמי צור. רזיאל מגלה רזי אל. ולכן רזיאל – הוא גליצור – נבחר להיות המלאך הממונה על ההכרזה. רזיאל מתואר כמי שנמצא ברקיע השביעי והעליון, ניצב מנגד לפרגוד המסתיר את האל ושומע ראשון את ציווייו. תפקידו של רזיאל להביא את ההכרזות מטה מטה, אל העולם התחתון – הוא עולמנו.

בהקדמה למהדורת אמסטרדם של ספר "רזיאל המלאך" נכתב: "ראה זה ספר תולדות אדם ספרא דאדם קדמאה כראית בזוהר זה ספר ודאי…". כלומר בפתיחתו מסתמך ספר "רזיאל המלאך" על מובאה מספר הזוהר – הנחשב לחיבור הקבלי החשוב ביותר ומתוארך לימי הביניים. בזוהר מסופר על ספר הסודות שמסר המלאך רזיאל לאדם הראשון ועל משמעות התכנים שבספר. המובאה מרתקת כל כך, ולכן מצאנו תרגום עברי שלה ואנחנו מביאים אותו במלואו:

זְהִ סֵפֶר – סֵפֶר וַדַּאי. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ, כְּשֶׁהָיָה אָדָם בְּגַן עֵדֶן, הוֹרִיד לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֵפֶר עַל יְדֵי הַמַּלְאָךְ רָזִיאֵל הַקָּדוֹשׁ הַמְמֻנֶּה עַל הַסּוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים הַקְּדוֹשִׁים, וּבוֹ חֲקוּקִים חֲקִיקוֹת עֶלְיוֹנוֹת וְחָכְמָה קְדוֹשָׁה, וְשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם מִינֵי חָכְמָה הָיוּ מִתְפָּרְשִׁים מִמֶּנּוּ לְשֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים חֲקִיקוֹת שֶׁל סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים.

בְּאֶמְצַע הַסֵּפֶר חֲקִיקַת הַחָכְמָה לָדַעַת אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת מַפְתְּחוֹת שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְעֶלְיוֹנִים קְדוֹשִׁים, וְכֻלָּם נִסְתָּרִים בַּסֵּפֶר, עַד שֶׁהִגִּיעַ [לו לאדם, כיון שהגיע] אֵצֶל אָדָם, מִמֶּנּוּ הָיוּ מִתְכַּנְּסִים מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים לָדַעַת וְלִשְׁמֹעַ, וְהָיוּ אוֹמְרִים (שם נז) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךְ.

(ספר הזוהר, חלק א, דף נה, עמוד ב; זוהר חדש, תיקונים, חלק ב, דף סב, עמוד א)

אולם רבים לא קיבלו את הייחוס המסורתי של ספר "רזיאל המלאך" לימי האדם הראשון. זאת אומרת אפשר בהחלט שהמלאך רזיאל העניק ספר לאדם הראשון – בזה לא כפרו רבנים – אבל לא כולם הסכימו שזה זה הספר. רבים נהגו לייחס את כתיבת ספר "רזיאל המלאך" (המוכר לנו) דווקא למקובל אלעזר מוורמייזא, מגדולי חסידי אשכנז, או למקובל אברהם אבולעפיה.

מלבד סיפור המסגרת על תולדות אדם לאחר הגירוש מגן עדן, משולבים בספר "רזיאל המלאך" ספרים וקטעי ספרים שונים. בסופו נחשפים בפנינו גם כמה וכמה מתכונים לקמעות וסגולות, וביניהם הסגולה הנפוצה ביותר עד היום – שמירה על היולדת והנולד מפני שד ופגע רע.

הקמע היהודי הנפוץ להגנה על היולדת והנולד. "רזיאל המלאך", מהדורת אמסטרדם

בסוף מהדורת אמסטרדם של "רזיאל המלאך" הודפס סמל המגן דוד, המשמש קמע (בתמונה למטה). מחוץ לשני המעגלים החיצוניים המקיפים את המגן דוד נרשמו שמות ארבעת נהרות גן עדן. בין שני המעגלים נכתבו שמותיהם של אדם, חוה, לילית, חסדיאל, שלושת המלאכים השומרים מפני לילית – סנוי, סנסנוי וסמנגלף – וכן המילים "כי מלאכיך יצווה עליך לשמרך".

מתחת לקמע פורטו ההוראות לכתיבתו: "למקשה לילדה קח קלף צבי כשר וכתוב עליו בשם קוף קפו וקף ופק ופקו ופוק וקשר לה על טבורה ולחוש לה באוזנה הימנית צא אתה וכל העם אשר ברגליך".

קמע המבוסס על מגן דוד, בצירוף הוראות לכתיבתו. "רזיאל המלאך", מהדורת אמסטרדם

דעות שונות ומשונות ביטאה המסורת בנוגע למעמדו של ספר "רזיאל המלאך" וחשיבותו: במסורת העממית הוא נחשב לספר קדוש; במחקר ההיסטורי מקובל לראות בו ערמה של כתבים שחוברו כמו פסיפס – ממקורות מרובים ושונים מאוד שכנראה נאספו אי אז בימי הביניים.

עם השנים התגבש קונצנזוס בנוגע לספר "רזיאל המלאך": מעטים, אם בכלל, קוראים את תוכנו. ועם זאת עד היום החזקתו נחשבת בעיני רבים לסגולה גדולה. לא מעט סבתות מניחות את הספר מתחת לראשו של תינוק. ויש שפשוט שומרים אותו בבית כהגנה מפני כל צרה שלא תבוא.

אולם רבנים ומקובלים רבים החזיקו בדעה שונה מהקונצנזוס שהתגבש. כך למשל רבי נחמן מברסלב לא חשב שהחזקת ספר "רזיאל המלאך" היא בחזקת סגולה גדולה, ואפילו התפלא על כך: "אָמַר סֵפֶר רָזִיאֵל אֵינוֹ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן וְלא זֶהוּ הַסֵּפֶר שֶׁנָּתַן הַמַּלְאָךְ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין בּוֹ כּחַ לְהַצִּיל מִשְּׂרֵפָה וּכְבָר אֵרַע שֶׁהַסֵּפֶר בְּעַצְמוֹ נִשְׂרַף וְהֶאֱרִיךְ בָּזֶה בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת" (חיי מוהר"ן תעח).

כך או כך, אנחנו סבורים שאת הדעה המעניינת ביותר שמענו מפרופ' רמי ריינר, חוקר ומרצה בתחומים של תלמוד והלכה, שאמר לנו: "זה ספר חשוב. מספיק להחזיק אותו בבית כדי להרחיק גנבים. עובדה, אני מחזיק עותק כבר שנים, ואף פעם לא פרצו לי הביתה!". האם ההמלצה המלומדת נאמרה בהומור או ברצינות? קשה לדעת עם הפרופסורים האלה.