הכירו את הבולים ל"הגנת פלסטין" של 1946

אל מול עיניהם ראו הערבים כיצד רוכשים העולים היהודים את אדמותיהם. הכירו את אחת הדרכים שבחרו כדי להשיב מלחמה.

דוגמה לבול ירדני להגנת פלסטין

עם סוף מלחמת העולם השנייה נדמה שיהודי היישוב הגבירו את קצב בניית "המדינה שבדרך". חדשות מטרידות מהארץ המשיכו לזרום אל מדינות ערב: אנשי עסקים יהודים קונים אדמות מבעליהם הערבים ב"כסף רב". על מנת להילחם בתופעה המדאיגה, ידעו השלטונות במדינות האזור כי עליהם לתאם את מאבקם. לשם כך, התכנסו במאי 1946 שגרירים ונציגים של מדינות ערב בכנס באלכסנדריה כדי לדון בהתפתחויות האחרונות בסכסוך הפלסטיני-ציוני, והחליטו להקים קרן כדי לסייע לערבים בפלסטין.

כבר במפגשי ההכנה ל"כנס הערבי הכללי" באלכסנדריה הציעו חלק מהנוכחים את הרעיון הבא: הנפקת בולים אשר יוצמדו לכל ההתכתבות הרשמיות בתוך מדינות ערב, בולים אשר הרווחים ממכירתם יוקדשו לייסוד קרן האומה הערבית שמטרתה הצלת אדמות הערבים בפלסטין. הרעיון קסם לרבים מהמשתתפים.

 

כתבות נוספות:

האירוע שפתח מלחמת דת בכותל המערבי ב-1928

מבצע קוקה קולה: כך הבסנו את החרם הערבי

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

 

 

את הדיווח הראשון על תמיכת אחת ממדינות ערב ביוזמה החדשה אנו מוצאים בעיתון היפואי "פלסטין". בתאריך 13 באוקטובר 1946, מדווח "פלסטין", כי הממשלה הסורית החליטה להנפיק בולים אלה  לכל ההתכתבויות הרשמיות.

 

ידיעה מעיתון "פלסטין" שפורסמה ב-13 באוקטובר 1946, הידיעה לקוחה מאתר "ג'ראיד"

 

ב-15 ביוני 1947 פרסם עיתון "אל-דפאע" (ההגנה) ידיעה המבשרת שמיום המחר מתחילה ממשלת הממלכה הירדנית להשתמש בבולים המיוחדים כדי לסייע לערבים בפלסטין. על מנת למשוך את תושבי הממלכה לרכוש את אותם בולים, הבינו הרשויות כי יצטרכו להוזיל את מחירם בהשוואה לבולים שבשימוש. הבולים להצלת פלסטין נמכרו ב-50 אחוז מערכם של הבולים בשימוש.

 

ידיעה מעיתון "אלדפאע" (ההגנה) שפורסמה ב-15 ביוני 1947, הידיעה לקוחה מאתר "ג'ראיד"

 

כיצד נראו הבולים המיוחדים? הידיעה בעיתון "אל-דפאע" מסבירה שבאמצע הבול מופיע ציור של כיפת הסלע, יחד עם ציור נוסף של מסגד – רפרודוקציה של מסגד אל-אקצא. בראש הבול הוטבע שמו של מלך ירדן "עבדאללה בן אל-חוסיין" ולמטה התווסף הכיתוב "הממלכה הירדנית ההאשמית", יחד עם הסבר על הבול – "לסיוע הערבים בפלסטין".

 

 

 

 הבולים "להגנת פלסטין"

 

מדובר באחד המאמצים המתואמים הראשונים של מדינות ערב הצעירות לסייע לערביי הארץ להגן על אדמותיהם מפני אובדנן. אך כל ניסיונותינו לאתר איך ולאן הועבר הכסף העלו חרס.

 

סייע בהכנת הכתבה: חן מלול

* כל החומרים בכתבה לקוחים מאתר "ג'ראיד" – ארכיון דיגיטלי של הספרייה הלאומית לעיתונות ערבית היסטורית בארץ מימי המנדט הבריטי והשלטון העות'מני.

"שם, בעיראק, יודע כל יהודי שהוא יושב על הר געש"

להיטמע או לשמור על זהותם העדתית? יהודי עיראק משרטטים דרך ביניים

חברי תנועת "החלוץ הצעיר" מבגדאד, שנת 1947. התמונה לקוחה מתוך הספר "משם מכאן" בהוצאת הסוכנות היהודית

העלייה הגדולה מארצות ערב, אירועי ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, הם לא נחמדים. הזיכרון הישראלי מקשר את התעוררות המודעות המזרחית בארץ לאירועים הסוערים שהתרחשו בעקבות האפליה שחוו העולים בשנות החמישים והשישים. עשור או שניים קודם לכן, בטרם הוקמה המדינה, התקבצה חבורת אינטלקטואלים יוצאי עיראק ועמדה על זכותה לשמר את התרבות המפוארת ממנה הגיעו כנגד הלחצים שהופעלו עליהם להוריד את הראש ולהיטמע.

 

הישן והחדש

 

התאריך הוא יולי 1946 וחבורת אינטלקטואלים יוצאי עיראק מחליטים לעשות לביתם: הם מקימים ביטאון בשם "נהרים", כולו קודש לקהילת עולי בבל ביישוב העברי. מה שהיה להם להגיד יכול ללמד אותנו כיום על ההיסטוריה הנשכחת של המזרחים בארץ ישראל.

 

דיוקנו של אברהם בן יעקב, התמונה לקוחה מתוך ארכיון דוד תדהר במחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית

 

מאמר הדעה של המחנך, החוקר וההיסטוריון אברהם בן יעקב מופיע בעמוד השני של הגיליון הראשון של נהרים, ומאתגר את התפיסה ההיסטורית הרווחת ביישוב העברי של אותם הימים: "תולדות היישוב העברי החדש בארץ, אינם מתחילים מימי הצהרת בלפור, ובודאי שאינם מתחילים מימי ה"עלייה החדשה" בשנת 1933." בניגוד למקובל לחשוב, מבהיר בן יעקב, "שורשיהם קדומים יותר. הישוב הישן, הוא אשר סלל את הדרך לישוב החדש."

 

"העדה הבבלית בארץ", כתבתו של א. בן יעקב שהופיעה בגיליון הראשון של "נהרים"

 

התפיסה הרווחת של הציונות את הקמת היישוב החדש בארץ ישראל כבריאת עולם חדש יש מאין, היא תפיסה שגויה. מדובר לכל היותר ביצירתה של חולייה חדשה בשרשרת קיימת: "הראשונים – הם שהניחו את אבני היסוד ללבנים ההולכים ונבנים היום." ובין מניחי היסודות, לא ניתן להתעלם מתרומתם המכרעת של בני העדה הבבלית, הלוא הם יהודי עיראק.

רשימת "התפקידים שמלאה העדה הבבלית בבנין הארץ" מלמדת על תפיסת הזהות הייחודית של בני העדה: בניגוד למיינסטרים הציוני-חילוני, לא התקשו בני העדה לשלב בין דבקות במסורת ישראל ובין העשייה הציונית העכשווית. בני הקהילה "היו מהראשונים שבנו בארץ מוסדות-תורה שונים", בו בזמן "שגאלו קרקעות מידי לא-יהודים ויסדו מושבות מחוץ לעיר העתיקה". עבור בני העדה הבבלית בארץ, הישן והחדש לא נתפסו כסותרים האחד את השני.

דבקותם של יוצאי עיראק במסורת ישראל הפנתה כלפיהם לא מעט ביקורת מהיישוב החילוני ברובו. היא גם העלתה שאלות חשובות הנוגעות לאתוס הציוני: האם יש צורך בקיומו של ארגון עדתי בתוך אומה עברית מתחדשת? האם לא הגיעה השעה לזנוח את תרבות העבר וליצור יהודי עברי חדש?

 

"כור ההיתוך": מאבק והסכמה

 

שאלות על עדתיות והסכנות הטמונות בה פזורות לאורך גיליוני הביטאון. בגיליון השני של נהרים התפרסם "מכתב אל העורך" מאת המחנך הירושלמי אליעזר מרגובסקי, ובו מברך הכותב את עורך הביטאון על הופעתו. איחולי הברכות וההצלחה מפתיעים בהתחשב בעובדה שמשפט לאחר מכן פונה מרגובסקי להזהיר מפני העובדה ש"בעצם הופעתו" של הביטאון הוא עלול "לפתוח פתח של סכנה שהשתרשות מורשת-גלות".

 

תמונתו של אליעזר ארגוב מרגובסקי, התמונה לקוחה מתוך ארכיון דוד תדהר שבמחלקת ארכיונים, ספרייה הלאומית

 

היות שמשימתו העיקרית של היישוב העברי בארץ היא מלחמה ב"הפיצול הממאר של פיזורי עמנו בתפוצות – שהנחילה לנו הגלות הארוכה", יש סכנה חמורה בהופעת ביטאון עדתי המבדיל את יוצאי בבל מהכלל. מרגובסקי קורא לחברי המערכת לזנוח את נטיות הבדלנות ולסייע במלאכת "יצירת טפוס ארץ-ישראלי עברי חדש שיצמח מהווי חיינו המתהווים".

מרגובסקי אינו מתכחש לעובדה שב"ארצנו, כארץ עליה, כל אחד מהעולים מביא איתו, ברצונו או שלא ברצונו, שפת-לעז ותרבות-נכר". אך אין עובדה זו צריכה להרתיע אותנו, "יש להתיך את כל התרבויות והנמוסים הללו לכור-אחד – ולהפכם למתכת אחת, לצביון אחד ואחיד".

 

"מכתב אל העורך"  מאת אליעזר מרגובסקי הופיע בגיליון השני של נהרים

 

בהיכרותנו עם ההיסטוריה של היישוב, אין זה מפתיע לגלות שהקמת ארגונים עדתיים הפחידה רבים ביישוב. גם בני הקהילה הבבלית בארץ נדרשו לשאלה זו: בגיליון הראשון של נהרים, במאמר שחיבר יצחק מצליח ונקרא "דרכנו", כותב מצליח כי "יש כאלה שמתנגדים באופן עקרוני ליצירת ארגון עדתי איזה שהוא. הנמוק הוא: כי דבר זה עלול להוביל אותנו לקראת גולה חדשה בארץ-ישראל."

לכל המעליזים, ענה מצליח כי הקמת ארגון שכזה לא תעמוד בניגוד למאבק הכללי של הישוב לעצמאות, "אלא להיפך, הוא ייסע לאותו מאבק, ויגביר את הלכוד על-ידי זה שירכז סביבו את כל האלמנטים שעד כה לא היתה להם גישה לישוב המאורגן."

באותם ימי מאבק פטריוטים, האמין מצליח, וכמוהו רבים ביישוב – אין ערך לארגונים עדתיים כשלעצמם, אולם עם ההנהגה המתאימה יוכלו החברים המקופחים להרגיש שייכים יותר לקבוצה העדתית ממנה הגיעו ודרכה – אל הכלל הארץ ישראלי. עם זאת, מביע מצליח את האמונה "שהמסגרת העדתית היא רק תחנת מעבר זמנית ולא מטרה בפני עצמה, ושהיא יחידה בלתי נפרדת של הישוב."

 

מי דואג ליהודי ערב?

 

"היהודים בעיראק", מאמר מערכת

 

הרצון להשתלב ולתרום לכלל העברי לא הפריע לבני הקהילה לעקוב בדאגה גוברת אחר מצבם ההולך והמדרדר של היהודים בעיראק. דיווחים על השביתה הערבית בבגדאד, ישיבות ועד העדה בירושלים על "מצב יהודי עיראק" ומאמרי מערכת העוסקים ב"ידיעות מדאיגות, מדאיגות מאוד, על מצב אחינו בגלות בבל" תפסו את מרבית דפי הביטאון.

האופטימיות של בני העדה בנוגע לסיכויי השתלבותם בארץ עומעמה על ידי הדכדוך עקב השמועות על גורל אחיהם ואחיותיהם בעיראק. הגיליון השני של נהרים התפרסם באוגוסט 1946 וסיפר סיפור עגום של אפליה גזעית קשה: הציונות בעיראק נאסרה, השפה העברית הוחרמה, נמנעה מהנוער היהודי האפשרות "להשתלם בבתי ספר גבוהים" וחופש התנועה של יהודי עיראק הוגבל קשות.

המצב הקשה של יהודי עיראק ושאר ארצות ערב האיר גם את המצב הבעייתי של יהודי ערב בארץ ישראל. מאמצי הקליטה של "המדינה שבדרך" שיקפו עבור חברי המערכת את ההתעלמות של היישוב העברי מצרכיהם הבוערים של יהודי ארצות ערב. "כשדנים כעת בשאלת ארץ-ישראל ועל העליה לא"י", נטען במאמר המערכת הפותח את הגיליון, "מעלימים עין לגמרי משאלת עליתם של יהודי המזרח, ובכלל זה יהודי בבל, כאילו אין הם זקוקים להצלה מחיי גלות מנוונים, נגישות ורדיפות. גם בתוך הישוב היהודי בארץ ובמוסדות היהודיים בגולה מתעלמים לגמרי משאלה זו".

את הפסקה האחרונה של המאמר מסיימת מערכת הביטאון בקביעה נחרצת הנובעת מהקטסטרופה שעומדת לפתחם של יהודי עיראק: "המוצא ליהודי עיראק – אינו יכול להיות שונה מהמוצא המוצע ליהודי המחנות הנידחים (הכוונה לניצולי השואה היושבים במחנות עקורים באירופה): יש לאפשר את עליתם למולדת. אל נא תשכח יהדות המזרח על כל ארצותיה. ואם יהדות בבל אילמת היא מתוך אונס – אל נא תוזנח. "יש להגביר את השליחות בארצות המזרח הסמוכות", הציעו חברי המערכת, ולא שכחו להזכיר לקוראות ולקוראים את תפקידם: "ויהודי בבל היושבים לבטח בארץ-ישראל חייבים לתת את חלקם במאמץ המשותף."

 

תודעה מזרחית "זמנית"?

 

ארגונים ועיתונים של יהדות ספרד והמזרח קמו לפני ארגון העדה הבבלית בארץ – חלקם עוד בתקופה העות'מנית. בין חשובי העיתונים שנשאו את קולה של יהדות המזרח ניתן לציין את "שבותנו", "דרכנו", הד-המזרח" ו"קול יוצאי עיראק בישראל". העובדה שביטאון "נהרים" לא היה העיתון היחיד או הראשון, לא גורעת מהעובדה שמדובר בדוגמה נפלאה לתודעה מזרחית-יהודית מפותחת לפני קום המדינה והעלייה ההמונית ממדינות ערב – גם אם מדובר בתודעה מזרחית שהאמינה בהיותה פלטפורמה זמנית בדרך להשתלבות מלאה ושלמה בתוך העם העברי בארץ ישראל.

בום! ההגדה הקומוניסטית שמפוצצת את הבורגנים

הכירו את הגדת הפסח מרוסיה הסובייטית שאיחלה (ביידיש) למסובים בליל הסדר: "בשנה זו מהפכה כאן. בשנה הבאה – מהפכה עולמית!"

"בשנה הבאה בירושלים" היא הקריאה שליוותה (ועוד מלווה) יהודים מכל רחבי העולם כשהם מסיימים בקריאת ההגדה. בזמן הסדר, הארוחה הלא נגמרת של יהודים בפסח, מספרים ההורים לילדיהם בכל דור על שחרור אבותיהם ואמותיהם מהשעבוד במצרים. בכל דור ובכל מקום, חוץ מברוסיה הסובייטית.

השנה היא 1922 ויהודי סובייטי בשם משה אלטשולער לוקח על עצמו את המשימה הרת הגורל: יצירת הגדה סובייטית שתסייע למפלגה הקומוניסטית בהפצת האידאולוגיה המהפכנית שלה. השפה בה נכתבה ההגדה שחיבר אלטושלער (היא הגדת קומוסומולישה – קאמאסאמאלישע), הייתה יידיש.

 

שער הגדת קומוסומולישה

 

וכיצד מפיצים את אידיאל המהפכה הקומוניסטית באמצעות חג הפסח? אחד השינויים הראשונים שהכניס משה אלטשולער היא קריאה חדשה שתסגור את ההגדה: "בשנה זו מהפכה כאן. בשנה הבאה – מהפכה עולמית!"

רעיון גרוטסקי בהרבה שפיתח אלטשולער הוא בדיקת חמץ מסוג חדש: כפי שהיהודים מצווים לבער את החמץ שנותר בבית, כך ביערה ומבערת ברית המועצות את החמץ הבורגני שנותר ברוסיה. עם פרוץ המהפכה שרפה בריה"מ קולאקים, בעלי אדמות גדולים וכל גורם אנטי-מהפכני שעלול לבגוד במהפכה מבפנים. אך העבודה טרם הסתיימה.

 

ביעור חמץ בורגני

 

בשפה קשה זו ביקש אלטשולער לעודד את בניה ובנותיה הצעירים של המהפכה לזנוח כל זיקה למסורת אבותיהם המעוותת ולהימנע מפיתויים מסוכנים אחרים כמו תמיכה בציונות או בבונד. על ידי תרגומה ועיבודה של ההגדה ליידיש הנגיש אלטשולער את אידיאל המהפכה הסובייטית לא רק עבור יהודי רוסיה עצמה, אלא עבור יהודי אירופה כולה.

ההגדה מלאה בדוגמאות בהן אלטשולר מנכס את המסורות של ליל-הסדר על מנת להעביר את הרעיונות של קומוניסטים של המהפכה הסובייטית. למשל ביחץ הקומוניסטים שוברים את הקשר בין האליטה ובין אמצעי הייצור, בכורך הקומוניסטים אוכלים את הבוסים והבורגנים המדכאים את מעמד הפועלים וכמובן קרבן הפסח שנראה מאד מסורתי לעומת השינויים האחרים של אלטשולר.

 

יחץ, הגדת קומוסומולישה

 

כורך, הגדת קומוסומולישה

 

קרבן הפסח, הגדת קומוסומולישה

 

אבל סלחו לנו אם אנחנו נעדיף להישאר בליל הסדר שלנו עם "בשנה הבאה בירושלים!"

 

תודה לאוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ד"ר יואל פינקלמן, על הסיוע בהכנת הכתבה.

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

 

כתבות נוספות שאנחנו בטוחים שתיהנו מהם:

תפריט לסדר הפסח: מתכוני האימה של שנות הארבעים בעולם האשה

תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?

הגדת תל אביב משנת 1933 מלמדת כמה מעט השתנה כאן מאז

הגדות בכתב ברייל




היסטוריה בתמונות: הפעם הראשונה שביקר אותנו מיסטר פרזידנט

רגע אחרי שסיפק לישראל רכבת אווירית של נשק במלחמת יום הכיפורים, יצאו ההמונים בישראל לרחובות כדי להגיד לנשיא ניקסון תודה. ובדיעבד גם להיפרד, כי חודשיים אחר כך יהפוך גם הוא להיסטוריה בצל פרשת ווטרגייט. צפו בתמונות מהביקור.

16 ביוני 1974. הביקור של ראשון הנשיאים האמריקנים המכהנים למדינת ישראל החל פחות משנה אחרי שהסתיימה האיומה שבמלחמות ישראל עד אותה התקופה, מלחמת יום הכיפורים.

 

 

מרבית אזרחי המדינה, אלו שהשכול חדר לחייהם ואלו שלא, הרגישו תחושה של יתמות.

 

 

הביקור היה אמור להוות התחלה חדשה, לספק רוח גבית לניסיונותיו של ראש הממשלה הטרי יצחק רבין להניע את שיחות השלום עם האויבות הגדולות של אותה מלחמה ארורה, ובראשן מצרים.

 

 

התמונות מאותו ביקור מתעתעות: הן חושפות היטב את צהלות השמחה וההתרגשות של אזרחי המדינה לנוכח הכבוד שנפל בחלקם, בו בזמן שהן מסתירות את העובדה שהאורח הנשיאותי היה נלהב פחות.

 

 

הביקור ההיסטורי התאפיין כולו באווירת נכאים. טרוד בשפל הפוליטי שאליו נקלע, הרגיש ריצ'רד ניקסון כיצד סקנדל ווטרגייט דוחק אותו אט אט מהמשרה הרמה בעולם.

 

 

טקס קבלת הפנים שהתקיים לכבודו בנמל התעופה בן גוריון הכיל אולי מילים חמות, אך ארך בקושי חמש עשרה דקות. קברניטי המדינה הופתעו מהסירוב הראשוני של הנשיא לבקר ביד ושם, וכשכבר השתכנע שסירוב יהווה עלבון לאזרחי המדינה, רעמו על סירובו לחבוש כיפה בזמן הביקור.

 

 

אך העלבון, אם היה כזה, הושם בצל: אזרחי ישראל זכרו לנשיא את משלוחי הנשק החיוניים שסיפק לצה"ל במהלך המלחמה.

 

 

חודשיים לאחר אותו ביקור, הדהים ניקסון את אזרחי הרפובליקה החזקה בעולם כשהודיע על התפטרותו ממשרת נשיא ארצות הברית, ובכך – יחד עם ביקורו בישראל – קבע שני תקדימים היסטוריים בתוך חודשיים ימים.

כל התמונות לקוחות מביקור הנשיא ניקסון בישראל. 16-17.6.1974. התמונות מאוסף דן הדני, הספרייה הלאומית. 

 

כתבות נוספות:

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

מבצע קוקה קולה: כך הבסנו את החרם הערבי

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

1931: דרייפוס מגיע ארצה ב-100% גרמנית!