מאת: אדיבה גפן, יו"ר מכון גנזים
עריכה: יצחק בר יוסף
שִׁירִי, בַּת־הָאֱלֹהִים, חֲרוֹן אַף אֲכִילֵס בֶּן־פֵּלֵס,
(שִׁיר רִאשׁוֹן: הַמַּגֵּפָה / הַמַּשְׂטֵמָה מהאיליאדה של הומרוס בתרגומו של שאול טשרניחובסקי)
אַף הָאֲבַדּוֹן, שֶׁהֵמִיט מַתְּלָאוֹת בְּלִי־קֵץ עַל־אֲכַיִּים,
רַבּוֹת נְפָשׁוֹת עֲצוּמוֹת הִשְׁלִיךְ אֶל־יַרְכְּתֵי הָדֵס,
נַפְשׁוֹת גִּבּוֹרִים, וְאוֹתָם נָתַן טֶרֶף לִכְלָבִים
אַף לְצִפּוֹר כָּל־כָּנָף – עֲצָתוֹ שֶׁל־זֵאוּס הִיא קָמָה- 5
לְמִן־הַיּוֹם בּוֹ רִאשׁוֹנָה הִתְפָּרְדוּ בַּמְּרִיבָה בֶּן־אַטְרֵס
שַׁלִּיט עוֹצֵר בָּעָם – וַאֲכִילֵס הַגִּבּוֹר הַנֶּהְדָּר.
ארוכה הדרך מהאיליאדה לאודיסיאה
המסע של אודיסאוס (יוליסס) נמשך עשר שנים – זהו הזמן שחלף מאז נפילת טרויה ועד שובו לאיתקה. מתוך אותן עשר שנות נדודים, שבע שנים בילה אצל הנימפה קליפסו באי אוגיגיה, שאהבה אותו וסירבה לשחררו – עד שזאוס הורה לה לבסוף לתת לו ללכת. שאר השנים כוללות את הרפתקאותיו הידועות – הקיקלופס פוליפמוס, הקוסמת קירקי, הסירנות, סקילה וכריבדיס ועוד – ואת שהותו הממושכת אצל הפאיאקים לפני שהגיע סוף־סוף הביתה.
המסע של שאול טשרניחובסקי עד השלמת התרגום של האיליאדה והאודיסיאה היה ארוך אף יותר – משנת 1918 ועד שראה אור ב-1930. מסע של הרפתקאות שונות ומשונות. אמנם לא פגש בקיקלופים, אך התנסה בצרות אחרות.
שתי היצירות יצאו יחד במהדורה מלאה ב־1953 (תשי"ד), עשר שנים אחרי מותו ב-1943.
הסיפור המרתק ביותר הוא לאו דווקא על תהליך התרגום עצמו, אלא על מה שקדם לו.
טשרניחובסקי החל לתרגם בשנת 1918 את שיר א' של האיליאדה, עבור כתב העת "התקופה". לרוע המזל, פרצה מחלוקת בינו לבין המערכת, ובשעה האחרונה לפני התקבלותו נטל את כתב־היד בחזרה. כך קרה שדוד פרישמן העורך נאלץ לקבל על עצמו את מלאכת התרגום במקומו.
פרישמן אף השאיר בתרגומו כמה חרוזים שהושפעו מהנוסח הקודם של טשרניחובסקי. גרסה נוספת לסיפור, מפי בן־ציון כ"ץ, מספרת שפרישמן הטיל דופי בתרגום וטען שטשרניחובסקי, אף שהוא משורר מעולה, אינו מסוגל לתרגם טוב פרוזה מדעית.
הסיפור לא נגמר שם. כמה שנים אחר-כך נסעו המו"ל א.י. שטיבל ודוד פרישמן לפטרבורג, לנהל משא־ומתן עם טשרניחובסקי על תרגום האיליאדה והאודיסיאה. טשרניחובסקי נענה להצעה, והסכים לוותר על עבודתו כרופא בשני מקומות כדי להתמסר למלאכה.
כלומר: אותו פרישמן שדחה את התרגום הראשון שלו, הוא זה שבא לשכנע אותו להתמסר לפרויקט – סיפור יפה על מחילה ופיוס ספרותי. על תרגום האודיסיאה עבד בתקופת ברלין הקשה שלו (1924-1927), כאשר חי בחשש מתמיד מרעב ולא מצא עבודה בעיתונות העברית.
מה אמרו המבקרים?
הביקורת המרכזית נגעה למשקל ולהברה. יהודה ליבס ניסח את זה בצורה החדה ביותר. לדעתו תרגום טשרניחובסקי "לא יצלח" כפתרון קבע, כי אי אפשר לדרוש ממי שמבקש לקרוא אפוס יווני עתיק, שיעבור גם להברה אשכנזית הזרה לו.
לעומתו, מבקרים אחרים ראו בתרגום הישג של ממש שאין לערער עליו.
עמנואל בן־גריון ואברהם רגלסון כתבו עליו בהתפעלות. רגלסון אף השווה אותו להיינריך שלימן – זה שגילה את חורבות טרויה מתוך אמונה עיוורת בהומרוס.
לדברי רגלסון: "אני מדבר בשלימן, ומתכוון לטשרניחובסקי… שהאמין בהומרוס וגילה אוצרות מלכים, והביא אותם אל מקדש העברית".
גם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי העיד שרק דרך קריאת הומרוס בתרגום טשרניחובסקי הבין לעומק את משמעות הקרבנות במקרא – עדות יפה על האופן שבו התרגום פתח צוהר להבנת המקורות העבריים עצמם.
שאול טשרניחובסקי תרגם את האיליאדה ואת האודיסיאה ישירות מן היוונית העתיקה. תרגומו נחשב עד היום כאחד ההישגים הגדולים של התרגום לעברית – בהצליחו לשמר לא רק את משמעות הטקסט, אלא גם את המצלול, המקצב והאופי האפי של שירת הומרוס.
ב-1943 הוכרז על שמו פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, מטעם עיריית תל אביב. הוא עצמו השתתף בעריכת תקנון הפרס ונכח בחלוקה הראשונה של הפרס סמוך למותו. על שמו נקרא גם בית הסופר בתל אביב, שבו שכן שנים רבות ארכיון גנזים – עד שהועבר לבית אריאלה באדיבות עיריית תל אביב.
ארכיונו של שאול טשרניחובסקי הועבר במלואו למכון גנזים על ידי חתנו ד"ר אברהם וילנסקי. וילנסקי היה בעלה של איזולדה, בתו היחידה של טשרניחובסקי. בסידור הארכיונים זכה הארכיון הגדול והעשיר למספר 1, והוא אחת משכיות החמדה היקרות שלנו לצד גדולי הספרות והשירה העברית. הארכיון סרוק כולו, וזמין לחוקרים ולמעיינים מכל העולם.
