כשחושבים על חג השבועות חושבים על ביכורים, קציר חיטים, שיבולת בשדה, מוצרי חלב ולילות לבנים. לפעמים שוכחים שהחג הזה הוא גם ובעיקר חג מתן תורה, חג שמעלה על נס את לימוד התורה ואת ייסוד הקשר בין עם ישראל לתורת ישראל. לכבוד החג, אנחנו מרחיבים קצת את ההגדרה ומבקשים להנכיח במרחב את סיפורי התנ"ך.

ככה ביקשו גם יוצרי הפריטים שנציג כאן היום. בתוך האוסף המיוחד והאהוב עלינו במיוחד שנקרא "קובץ דברים שונים" בספרייה הלאומית, מצאנו במקרה תיק שמכיל כמה משחקי קלפים שעוסקים בסיפורי התנ"ך. אחד בעברית, כמובן, אחד באנגלית, ועוד שניים בגרמנית. כולם נועדו לטובת המשימה החשובה – הנגשת סיפורי התנ"ך לקהל הרחב, ולילדים בפרט.

המשחקים פשוטים. בקופסה קטנה שוכן המשחק האנגלי שנקרא "חמשת הספרים של משה" בהתייחס לחמשת חומשי התורה. המשחק, בהוצאת איחוד הקהילות האמריקניות-עבריות, הוא משחק טריוויה, ואפילו לא מורכב במיוחד. כל קלף עוסק בדמות מקראית אחרת – יעקב, אהרן, מרים, הגר או כל מי שתרצו. בכל קלף יש חמש שאלות, שהתשובה להן היא תמיד נושא הקלף שבידינו. כך יכולים אנשי החינוך, מורים והורים, להקריא לילדים ולילדות את השאלות ולהמתין לתשובה. חלק מהקלפים מוקדשים גם לחגים שמקורם בספרי התנ"ך, כמו פורים, או אפילו לדיבר ספציפי מתוך עשרת הדיברות.

***

תרצו לנסות? הנה כמה שאלות לדוגמה:

1. איזה חג מספר כיצד נערה יהודייה הפכה להיות מלכתה של אימפריה אדירה?
2. מי שימש כדוברו של משה בפני פרעה?
3. על בנה של מי נאמר "ידו בכל ויד כל בו"?
4. מיהו האדם הראשון שמוזכר בתנ"ך?
5. על שם בניו של מי נקראו שבטי ישראל?

כמה תשובות נכונות עניתן ועניתם?

***

כל המשחקים הבאים שייכים לז'אנר משחקי הרביעיות. כולנו ודאי זוכרים כיצד משחקים בהם: כרטיסי המשחק מסודרים כולם בסדרות של ארבעה. כל משתתף מקבל ארבעה כרטיסים אקראיים, ובתורו יכול לבקש מהמשתתפים האחרים כרטיסים שדרושים לו לשם השלמת סדרה. אם למשתתפת שנשאלה יש את הכרטיס המבוקש – המבקש יכול להמשיך ולדרוש עוד. אם לא, לוקחים כרטיס מהקופה והתור עובר לשחקנית הבאה. אחרי שכל הכרטיסים נגמרים, המנצח הוא זה שברשותו מספר הסדרות המרובעות הרב ביותר.

רק שבמקום סדרת מקצועות, כלי רכב או חיות משק, במשחק שנקרא "האחרונים", כל הסדרות עוסקות בציטוטים מדבריהם של הנביאים האחרונים. בחוברת המצורפת למשחק מציין היוצר את מטרתו: "להשגיר בפי המשחקים את דברי האחרונים שהם יוצרי הנבואה בישראל, לעורר בהם התשוקה להנות ולהתעניין בספרים יקרים אלו ולקיים את הכתוב 'והגית בם יומם ולילה'".

על כל קלף מופיעים כל ארבעת הציטוטים מהסדרה, וכך מתוודעים השחקנים לדברי הנביאים כדוגמת "אריה שאג מי לא יירא" (עמוס), "אל יתהלל חכם בחוכמתו" (ירמיהו) ו"אין שלום לרשעים" (ישעיהו). כדי להקשות על השחקנים וגם כדי להבטיח את השגת מטרת המשחק, אנחנו ממליצים לדרוש שבבקשת קלף יקריאו בדיוק את הפסוק המבוקש.

שני המשחקים הקטנים הנוספים שנמצאים בתיק גם הם משחקי רביעיות – אבל בגרמנית. המשחק הראשון דומה למשחק העברי שאך תיארנו, אלא שכל סדרה בו היא סדרת פסוקים מספר שלם או כמה ספרים. סדרה אחת עוסקת בדברי הימים, אחרת ביחזקאל, ושלישית בנביאים הראשונים. הפסוקים מופיעים בעברית ובתרגום לגרמנית.

המשחק האחרון שמצאנו בתיק הקטן גם הוא מתהדר בדפוס גותי מרשים, ומרחיב מעט את היריעה מבחינת נושא המשחק. כאן עוסק המשחק בגדולי העם היהודי לאורך הדורות, ולא רק בסיפורי התנ"ך. הכרטיסים מציגים שמות של יצירות מופת של יוצרים יהודים. כך למשל בסדרת "יהודה הלוי" תצטרכו למצוא בין היתר את קובץ השירים "דיוואן" ואת ספר הכוזרי.

אז אם הקוראות והקוראים מחפשים פעילות לליל שבועות, אנחנו מקווים שהמשחקים האלו יעבירו כמה שעות. אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

מקורם של מרבית החגים ידוע לנו – ובדרך כלל צידוקם עטוף בסיפור בנוסח "אויבינו באו עלינו לכלותינו, האל הושיענו מידם – בואו נאכל!". המקור ההיסטורי לל"ג בעומר מסובך קצת יותר, וכולנו מכירים את התשובה העממית שלמדנו בבית הספר לשאלה למה אנחנו מדליקים מדורות דווקא ביום זה? המדורות הן רמז למדורות הניצחון שהיו מדליקים חיילי צבאו של בר כוכבא במהלך המרד ברומאים.

אבל האם לא כשל המרד הזה? הרי חלק מרכזי בסיפור הציוני – ואולי הסיפור הציוני כולו – מושתת על הטענה ההיסטורית שיצאנו לגלות וחזרנו. ואכן, המרד של בר כוכבא, שבעקבותיו נספו כשליש מיושבי הארץ ובמהלכו אבדה סופית העצמאות העברית כאן עד 1948, נזכר במקורותינו בעיקר כאסון, עד כדי כך שמנהיגו של המרד נקרא לרוב בר כוזיבא: הכוזב, ולא הגיבור שקרא לדרור, זה שחידשה הציונות.

אז מאיפה בכל זאת הגיע אלינו ל"ג בעומר? והאם החג הזה, שהתחיל בכלל כיום טוב בגולה, קשור בגיבור אחר של המרד, הוא רבי שמעון בר יוחאי? כמו שנראה, גם כאן העניינים מעט מורכבים. ננסה להתיר את המסובך.

איש היה בישראל,
בר כוכבא שמו.
איש צעיר גבה קומה,
עיני זוהר לו.
הוא היה גיבור,
הוא קרא לדרור,
כל העם אהב אותו,
הוא היה גיבור!
גיבור!

[הבית הראשון של השיר בר כוכבא, מילים: לוין קיפניס, מנגינה: מרדכי זעירא]

הראשון לקשור את ל"ג בעומר עם העלייה להר מירון – מקום קבורתו של רבי שמעון בר יוחאי – הוא רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש (רבי יצחק בן שלמה לוריא). ויטאל סיפר שהוא, מורו ושאר בני חוגם נהגו לעלות להר מירון בל"ג בעומר לבקר את קבר הרשב"י. היות שהאר"י חי בארץ ישראל בסך הכל שנתיים לפני שנספה במגפת הדבר שפקדה את האזור, נוכל להעריך ביתר ביטחון שהמסורת החלה בשנת ה'ש"ל, 1570, או אולי שנה לאחר-מכן.

בדומה לאליהו הנביא המבקר אותנו בליל הסדר, גם התנא בן המאה השנייה לספירה, ר' שמעון בר יוחאי, נזכר במקורותינו כמנהיג דתי קפדן ועיקש – מהסוג שאינו מתפשר לעולם על שום דבר. המסורות שנקשרו בשמו של מי שהיה תלמידו של רבי עקיבא (המורה הרוחני של בר כוכבא) מספרות על חכם ששם את לימוד התורה מעל הכל, והתגאה בכך שאת לימודיו הוא לא מפסיק אף פעם, אפילו לא בעבור קריאת שמע. ואכן, גם עם פרוץ המרד ברומאים מסופר שלא פסק רשב"י מלימודיו. הוא ובנו יצאו להסתתר 12 שנים ארוכות בתוך מערה בפקיעין. עץ החרוב שהצמיח אלוהים הוא שסיפק להם את מזונם.

הפרישה למערה הרחיקה את רשב"י עוד יותר ממנהגי העולם, וכשיצאו הוא ובנו בפעם הראשונה מהמערה וחזו בחקלאים העובדים את השדות לאחר האסון הנורא שהתרחש בארץ, מסופר כי "כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף". האל, שראה את ההרס שהשיתו האב והבן על הארץ שרק החלה להתאושש מהחורבן הרומי הוציא בת קול שקראה להם לחזור למערה (מסכת שבת דף לג עמוד ב).

אפשר שבזכות הפרישות והדבקות הקיצונית בלימוד, זכה רשב"י לשמש כדמות הראשית והגיבור של ספר הזוהר, שם הוא מכונה פעמים מספר בתור הנר הקדוש (בוצינא קדישא).

איך קשור כל זה לל"ג בעומר?

השתטחות על קברי צדיקים היא חידוש של מקובלי צפת. מקובלים אלו וביניהם ר' יוסף קארו, ר' משה קורדוברו (הרמ"ק) והאר"י הסתמכו על ספר הזוהר שטען מפורשות כי בשעה שזקוק העולם לרחמים, הולכים החיים ומודיעים על כך לצדיקים שנפטרו, בוכים על קבריהם ו"אז מתעוררות נפשות הצדיקים ומתאספות ומשוטטות לישני חברון ומודיעות להם על צער העולם" (זוהר ח"ג, ע ע"ב-ע"א ע"א). וכי אצל מי ראוי יותר להשתטח ולבקש מזור לצער וסגולה לרחמים מאשר גיבור ספר הזוהר ומי שלפי המסורת הוא גם מחברו, רבי שמעון בר יוחאי?

המסורת מסמנת את הר מירון בתור מקום קבורתו של הרשב"י, ויחד איתו גם את קבריהם של ברי הפלוגתא האגדיים שמאי והלל. כבר מהמאה ה-11 נמצאות עדויות של יהודים העולים לרגל במירון כדי לבקר – לא את קבר הרשב"י, אלא את קברם של הלל ושמאי. גם התאריך שבו עלו לרגל לקברם לא היה ל"ג בעומר, אלא תאריך קרוב – פסח שני, ארבעה ימים לפני ל"ג בעומר. החידוש של ל"ג בעומר הוא כנראה של בני חוגו של האר"י, שלא זיהו את ל"ג בעומר כפטירתו של הרשב"י אלא דווקא כיום שמחת רשב"י. הזיהוי עם פטירת הרשב"י מקורו ככל הנראה בטעות כתיב – "שמחת הרשב"י" שעליה כתב ר' ויטאל הפכה ברבות השנים ל"שמת הרשב"י". זה קרה רק בדורות הבאים, אז התקבע ל"ג בעומר כיום עזיבתו של התנא האגדי את העולם.

מסורת חדשה זו קבעה את יום ההילולה כיום פטירתו של הרשב"י, שבו, לפי ספר הזוהר, גילה לתלמידיו את סודות ה"קבלה" טרם הסתלקותו. לשמחת ההילולה הצטרפה הדלקת המדורה כזכר לאש שאפפה, על פי המסורת, את ביתו של רשב"י ביום פטירתו. ידוע גם כי במאה ה-16 יוחס ל"ג בעומר לתאריך הסמכתו של הרשב"י על ידי רבי עקיבא.

אפשר שבתפוצות, ועם החיבור בין רשב"י לל"ג בעומר, נוצר הקישור האחרון. יש בידינו עדויות לכך שמאז ימי-הביניים נחשב ל"ג בעומר ליום מיוחד עבור מספר קהילות יהודיות באירופה, בייחוד בצרפת, למרות שהסיבה לכך אינה ברורה. מה שברור הוא שהפסקת תענית ספירת העומר ביום הל"ג היא מסורת עתיקה, ששורשיה אמנם לא מגיעים עד תקופת המקרא או התלמוד, אך אנחנו שומעים עליה כבר בימי הביניים באירופה. ל"ג בעומר נחשב אז ליום טוב, שבו מפסיקים זמנית את ספירת העומר. מדוע? לא ממש ברור. עם הפצת קבלת האר"י והקישור שעשתה בין ל"ג בעומר לר' שמעון בר יוחאי מצאו יהודים בכל העולם סיבה ברורה להפסיק את האבל ובמקומו לצאת ולחגוג את חייו ומשנתו של אחד מגדולי חכמינו.

אם נסכם את ממצאינו עד עתה: הציונות אומרת – מרד בר-כוכבא, המסורת הקבלית טוענת – יום פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי, וההיסטוריונים כהרגלם מסרבים להתחייב. ואנחנו מצדנו – נאחל לכם חג שמח ובטוח, באיזו צורה ובכל מקום שתחגגו.

לקריאה נוספת

בועז הוס, מקום קדוש, זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר, קבלה 7, 237-256.

יום טוב לוינסקי, ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, 323-480.

את המושג "דיבוק" רובנו משייכים לאמונות תפלות. איש (או אישה) שנכנסת בגופו רוח הגורמת לו להתנהג שלא כשורה ובניגוד לרצונו. הרוח הרי לא הוזמנה להיכנס, והקולות שהיא מוציאה מגרונו אינם הקולות שלו. אם התעמקנו במשמעות הדיבוק, אולי שיערנו שמדובר בדרך לא מדעית במיוחד להסביר תופעות מתחום בריאות הנפש. כתב היד של הקמע שנציג כאן מוכיח שהרוח המדבקת קשורה לא רק לקשיים נפשיים, אלא גם למחלות גופניות.

 

אישה חולה בכל מיני חוליים, ליבה הכבד מחליש את גופה וגורם להתעלפויות בלתי מוסברות. בתקופה המודרנית ועם התפתחות הרפואה כבר נמצאו והוגדרו הסברים מדעיים לתסמינים הללו, אך בעידן קודם הם הובנו בדרכים שונות. זהו סיפורו של הקמע שהוכן במיוחד עבור העלמה ריזל בת שינדל, ובו מדובר על רוח רעה החוברת אל כוחות הסטרא אחרא (בארמית "הצד האחר" – כינוי לשדים, שטן ומזיקים אחרים) ואל שאר כוחות הרשע כדי לאמלל את האישה המסכנה ולפגוע בה.

מטרתו האמיתית של הקמע היא לזמן את כוחות הטוב ובעזרתם להפחיד את הרוח כדי שתצא מגופה של האישה. רק כך תחזור ריזל אל קו הבריאות שקדם לכניסת הדיבוק.

וכיצד מזמן הקמע את כוחות הטוב? באמצעות פנייה כפולה, ואולי אף משולשת. בפנייה הבולטת ביותר, מימין למעלה, קורא מחבר הקמע אל העומד בראש כוחות הטוב, אל האל, ומבקש ממנו שירפא את האישה ממחלותיה:

אנא אלהי הצבאות היושב בסתר עליון בצל שדי בבקשה ממך שתשמור ותגן ותציל ותסיר ותנצור את ריזל הנולדת מן שינדל הנושאת קמיע זו ובשם כל השמות הקדושים הכתובים בקמיע זו בכלל ובפרט צווה למלאכיך הקדושים הממונים על כל ענייני בני אדם ועל כל השמירות וההצלות שישמרו ויגינו וירפאו ויסירו ויצילו וינצרו את ריזל הנולדת מן שינדל הנושאת קמיע זו מכל מיני כוחות הטומאה והחיצונים וסטרא אחרא שבעולם בכלל השוכנים מעומקא דתהומא רבא עד רום רקיע ומכל מיני גרדיני טהירין הממונים על פג חולאים התלוים במרה היוצאים משלש טיפין של מוח אדם הנופלים על לבה ומכבידים אותה ועל ידי מעילופים את לבה ומחליש ובא החולי הנופל והחולי הנכפה ושלאק ואסכרה ומבללים אותן בשערן…

 

ולהגברת היעילות, כי לא בטוח שהפנייה לאל תספיק, מחבר הקמע פונה ישירות לשד שהדביק את האישה האומללה ומצווה עליו לצאת החוצה. השד מתואר כ"מלך בלא חדר" הנכנס לגופה, פוגע בבריאותה ומסכן את חייה:

אתה ברווש מלך בלא חדר השוכן אצל ריזל הנולדת מן שינדל הנושאת קמיע זו בקשה ממך שתלך למקום מדבר לבירא עמיקתא הואיל ואין לך חדר ואם לא תלך משביע אני עליך בסנדלפון השר שילך ומשביע אני עליך סנדלפון בשם אל שדי ובשם כל השמות הכתובים בקמיע שתוציא ברווש מגוף ריזל הנולדת מן שינדל מכל רנ"ב איבריה ושס"ה גידיה וערקיה וילך למקום מדבר ומשביע אני עליכם מלאכי השרת בשמות האלו יאן יאואייא אויא בשכמלו ובשם כל השות האלו בכלל ובפרט שתגינו ותרפאו ותצילו ותשמרו את ריזל הנולדת מן שינדל מכל חולי ובפרט מהחולי הנופל והנכפה ושלאק ומאסכרה ומכל פחד ובהלה ומכל רע שבעולם מעתה ועד עולם…

שימו לב שאיבריה של ריזל נמנים במספר רנ"ב (252), בשונה מרמ"ח איברים (248) המוכרים לרובנו. ההסבר לכך הוא שכבר בגמרא נספרים ארבעה איברים נוספים בגופה של אישה בהשוואה לגוף הגבר.

 

אחד מסוגי הקמעות הקדומים הנפוצים היה קערות השבעה, שבהן היו כולאים את דמות השד המאיים ולרוב קוברים אותן במהופך מתחת לבית. אך לא כך היה בקמע שהוכן לריזל, ובו האל והקדושה מוצבים במרכז. בהתאם לזאת, כפי שרואים בפנייה לאל, את הקמע ממלאים שמות קדושים, וביניהם המלאכים מטטרון שר הפנים, סנדלפון ואחרים. יתרה מזה, דמות האדם המאוירת במרכז הקמע מסמלת את דמות האל בקבלה, שהופעתה בעולם מבוטאת ב"עשר הספירות האלוהיות". כותב הקמע חילק את דמות האדם שאייר לעשר הספירות האלוהיות לפי הסדר:

כתר

חכמה, בינה

גדולה, גבורה

תפארת

נצח, הוד

יסוד

מלכות

 

הקורא הלא מיומן הבוחן את הקמע מרגיש מייד בהצפה חושית ומבחין בכיתובים שנראים כמו ג'יבריש. מה זה "כוסו במוכסז כוזו"? ומדוע נכתב שם ההוויה בדרכים שונות ובניקודים שונים?

רק בחינה מדוקדקת (ובעזרת אנשים שמבינים עניין, שלמזלנו גודשים את הספרייה השכם והערב) מלמדת שיש כאן ניסיון לאגור כמה שיותר אמצעים, כוחות ונשקים נגד הרוח הרעה המדביקה. כנראה מתוך אמונה שביחד יוצרות כל הטכניקות הללו כוח מצטבר שאין לעמוד בפניו. קחו לדוגמה את הריבוע הענק ששורטט בבטן הדמות. זהו "שם ע"ב האותיות" – שם נסתר (ויש אומרים המפורש) של האל, המורכב מ­־72 יחידות של שלוש אותיות כל אחת ונכתב בדרך המזכירה את סידור אבני החושן של הכהן הגדול.

 

נחזור אל החלק העליון בדמות המצוירת של האדם הקבלי, הגולגולת. הגולגולת מייצגת כאן את שלוש הספירות העליונות: כתר, חכמה, בינה. כמו דמות האדם כולה גם הגולגולת שופעת סמלים קבליים. אחד מהסמלים האלה הוא חמש "מוצאות הפה" הכתובות בתחתית הגולגולת לפי החלוקה הקבלית של כל אותיות האל"ף־בי"ת בהתאם להגייתן בעזרת אחד מאיברי הפה: אותיות האח"ע מהגרון; גיכ"ק מהחך; דטלנ"ת מהלשון; זסשר"צ מהשיניים; בומ"פ מהשפתיים.

 

יחד עם הספירות האלוהיות ומלאכי עליון, מצוירים בצידי הקמע ארבעה עיגולים בחלוקה לארבע החיות בחזון המרכבה של הנביא יחזקאל: אריה, שור, נשר ואדם. לכל חיה מוצמדים אחד מארבעת מלאכי השרת ואחד היסודות (אש, מים, אוויר ועפר).

 

לעדויות בדבר השתלטות שד על גופו של אדם יש היסטוריה ארוכה. במשך יותר מאלף שנה זו הייתה תופעה נוצרית נפוצה, וכבר בברית החדשה עסק ישו בגירוש שדים. גם בספרות התלמודית דווחו מקרים כאלו. אך במשך כאלף השנים שלאחר תקופת התלמוד ועד מחצית המאה השש־עשרה התופעה כמעט שנשכחה מלב היהודים. סביב שנת 1550 חזרה אל העולם היהודי השתלטות השדים על אנשים, הפעם בצורת "דיבוק". השד, שהיה מרכזי כל־כך בדיבוק הנוצרי, הפך לרוח. הרוח היא נשמת חוטא שמת המשתלטת על איש, אישה או ילד יהודים ופוגע בנפשם ובבריאותם. בקמע שלפנינו הדיבוק משמש נתין של כוחות "הסטרא אחרא שבעולם".

קשה לתארך במדויק את השנה ואף את המיקום שבו נכתב הקמע של ריזל, אך המועד ודאי מאוחר מהמאה השש־עשרה. האם מקור הקמע באמצע, תחילת או סוף המאה התשע־עשרה? אולי אף ראשית המאה העשרים? לא ידוע לנו, אך כן ברור שהוא מגיע ממסורת אשכנז. מאפיין נוסף שמיוחד בקמע הוא השימוש העמוק בקבלת האר"י. ואולי זה לא צריך להפתיע אותנו יותר מדי. רבות מהעדויות היהודיות על דיבוק צצו דווקא בצפת, שהאר"י נחשב לגדול מקובליה במאה השש־עשרה. ולכן מה הפלא שהטכניקות שפותחו להיאבקות בתופעה התבססו על הקבלה של האר"י, שחי ופעל באחת מארבע ערי הקודש של ארץ ישראל בשנים שבהן חזר הדיבוק לעולם היהודי?

הקמע שמור כיום בבית המדרש לרבנים באמריקה, השוכן בניו יורק. סריקת הפריט טרם עלתה לקטלוג הספרייה, אבל את דף הפריט תוכלו לראות בקישור: https://tinyurl.com/yckkz6v7.

 

תודה לאליעזר באומגרטן, דויד לנג, דניאל ליפסון ויעקב פוקס על עזרתם בפענוח הקמע.

 

לקריאה נוספת

J.H. Chajes, Between Worlds: Dybbuks, Exorcists, and Early Modern Judaism (University of Pennsylvania Press, 2003)