"מצאתי את זה על המדף, וחשבתי שאולי תדעי מה לעשות עם זה", היא אמרה לי והושיטה עלון נייר צנום, שעל עמוד השער שלו התנוססו כותרת בגרמנית וצלב קרס.
כשאת עובדת במחלקת התוכן הדיגיטלי בספרייה הלאומית, ניקיון אביבי במשרד יכול להוביל לתגליות מעניינות, כך נראה.
הספר שהחזקתי בידי היה עותק של "Du Und Dein Volk" – "אתם ועמכם" – יצירת תעמולה נאצית שפורסמה בראשית 1940 וזכתה לתפוצה רחבה: מיניסטריון החינוך של הרייך חילק אותה לכל הצעירים שסיימו את לימודיהם. אלפי עותקים של העלון נדפסו והופצו ברחבי גרמניה הנאצית, ושימשו לבוגרים הצעירים חומר קריאה קל, גרסה מקוצרת של הדוקטרינה הנאצית שאותה נדרשו כל הגרמנים להכיר.
העותק המסוים הזה של העלון, שאותר על המדפים שלנו, הוענק לאוגוסט פייגל בסיום לימודיו בבית הספר המקצועי לנגרות (Berufsschule für Tischler) בווינה. שמו של פייגל נכתב בכתב יד, בדיו כחולה, על העמוד הראשון של הספר. הוא מתנוסס שם לצד שם המוסד שבו למד, התאריך שבו ניתן הספר במתנה (6 ביולי, 1940) וחתימת מנהל בית הספר – עדות אפשרית לכך שהספר הוענק כמתנת סיום לבוגרים.
כשבחנתי את הספרון עוד, נעזרת מאוד בדוברי הגרמנית מבין עמיתיי, הבנתי ש"חומר הקריאה הקליל" הזה מכיל סיכום כללי של האידיאולוגיה הנאצית: הוא משרטט את תחומי אחריותו של האזרח הגרמני מן השורה, מעודד את הצעירים להינשא ולהביא ילדים רבים לעולם – תוך שהוא מזהיר אותם מפני הסכנות הטמונות בנישואים לאדם שאיננו ראוי, לרבות מי שלא ניחנו בתפיסה גרמנית ראויה או אדם שאינו בעל דם נורדי.
בפרק שכותרתו "הנישואים וילדיכם" מדגיש הטקסט את חשיבותם של הנישואים, וכמה חשוב להביא לעולם כמה שיותר ילדים בריאים כדי לשמר ולחזק את הרכיבים הגזעיים הנכונים, לטובת החברה.
"השושלת הגנטית שלכם היא כמו שורשים מתחת לפני האדמה. כששני שורשים כאלה נפגשים ומתאחדים, הם מצמיחים אדם כמו צמח, ופורצים את פני הקרקע", נכתב בעלון. "השמש מאירה אליו פנים, הגשם משקה אותו, הרוחות מטלטלות אותו, הוא נובל וגווע, ולבסוף מת מוות אנושי. אבל הנהר הגנטי מוסיף וזורם, הרבה אחרי שהשמש והגשם וסערות חייו של האדם חלפו מהעולם".
"כעת אתה יודע כיצד לבחור את רעייתך ומבין מהי משמעותם של העקרונות הבאים, שניסח המשרד לבריאות העם של הרייך", מסביר הטקסט. ואז הוא מונה את עשרת הדיברות לאיתור בני זוג הולמים:
1. זכרו תמיד שאתם גרמנים. 2. אם אתם בריאים מבחינה גנטית – הקפידו להינשא. 3. הקפידו לשמור על גופכם נקי. 4. שמרו על נפש ועל רוח נקיות. 5. כגרמנים, עליכם להינשא אך ורק לגרמנים או לבעלי דם נורדי. 6. בבואכם לבחור בני זוג, בדקו את שורשי משפחתם. 7. יופי חיצוני דורש בריאות פיזית. 8. הינשאו רק מתוך אהבה. 9. במערכות יחסים, אל תחפשו אחר בידור זמני, אלא אחר מועמדים לנישואים. 10. עליכם לרצות כמה שיותר ילדים.
הדגש על הקפדה על מוצא אתני ועל הגדלת האוכלוסייה הגרמנית הטהורה היה נקודת מפתח מבחינת אותם בוגרים טריים בשעה שיצאו מהסביבה המובנית של המוסדות שבהם זכו להשכלה, אל העולם האמיתי שבו היה עליהם לדאוג לעצמם.
אחרי עשרת הדיברות הראשוניות הללו הטקסט מוסיף אזהרה חשובה לקוראים: "אנשים בעלי דם טהור לחלוטין הם נדירים". העובדה שמישהו ניחן במאפיינים חיצוניים של הגזע הארי, "אין משמעה שהאדם הזה ניחן בהכרח בכל המאפיינים הרוחניים שהולמים את חזותו החיצונית".
"די לעצות ולאזהרות", נכתב בסוף החלק הזה בעלון. "אם החוקים נהירים לכם, אין ספק שהאינסטינקטים שלכם יובילו אתכם בכיוון הנכון. אל לכם להינשא משיקולים מחושבים, אלא רק מתוך אהבה!"
כמה עמודים לאחר מכן מציג העלון תמונה שבה נראית המשפחה המושלמת: אישה בלונדינית מוקפת בילדיה. הטקסט ממשיך ומתאר את חשיבות המשפחה, ואז עובר לדיון ב"שאלה היהודית" ובמניעת הולדת צאצאים בעלי גנטיקה חולה.
בעמודיו האחרונים של העלון מופיעה טבלה, על הבוגרים הטריים למלא בה את פרטי אילן היוחסין שלהם עצמם, עד לדור של סבות-סבותיהם, כדי שיוכלו להוכיח שהם בעלי שושלת דם טהורה. אוגוסט פייגל, שקיבל לידיו את העותק האמור, לא עשה זאת.
"אוי לו, לדור שזוכה להכרה ואינו שועה לה", מסכם הטקסט. "ישנן רק שתי אפשרויות: להעפיל לפסגות משחררות, או להידרדר. אנו בוחרים בנתיב הראשון, אף שאנחנו יודעים שהוא טומן בחובו קורבנות ואתגרים, אף שאנחנו יודעים שהוא קשה ושידרשו לנו יותר מדור אחד, שניים או שלושה".
מבט לאחור על פני שלושת הדורות האחרונים מעיד שהנאצים לא צלחו במטרתם "לטהר" את מאגר הגנים, אבל העלון הזה, השמור כיום בספרייה הלאומית, הוא עדות לסכנות שבגזענות ובאנטישמיות – סכנות שעדיין אורבות לפתחנו גם כיום.
תודה מיוחדת לד"ר סטפן ליט על עזרתו בכתיבת המאמר.
אמא אווזה שמה לה פודרה – גלגולן של אגדות ילדים מאז ועד ימינו
על הקשר שבין מוסיקה ישראלית פופולרית לאגדות עם אירופאיות. מה, יש כזה? ובכן, תתפלאו. בחיפוש אחר הסיפור מאחורי שירו של אביתר בנאי, התגלו גלגולם של כמה מסיפורי העם המפורסמים והאהובים שכולנו גדלנו עליהם
כך שר אביתר בנאי בלהיט "שמתי לי פודרה" מאלבום הבכורה הנושא את שמו משנת 1997. מה שמבדיל את השיר משאר השירים באלבום העל-זמני הזה, היא העובדה שהוא היחיד שבנאי לא כתב בעצמו; מילותיו של השיר נלקחו מתרגום של אורי סלע לקטע מתוך ספר הילדים הצרפתי "אמא אווזה".
אומרים שהקטע הגיע לאביתר בנאי ממש בטעות; את הטקסט קיבלה זוגתו דאז, השחקנית והזמרת אפרת בן-צור, כתרגיל בלימודי המשחק. היא השאירה את הדף עם מילות השיר על השולחן בדירתם, ובנאי החליט להלחין אותו כמעין הלצה. רצה הגורל והבדיחה הפרטית של השניים נעשתה להיט גדול.
אולם, אין זה הלהיט היחיד שיצא מספר הילדים הזה.
"סיפורי אמא אווזה" הוא אוסף מעשיות שנכתב בידי שארל פרו ויצא לאור בפריז ב-1697. קריאת מעשיות הייתה מנהג מקובל בסלונים ספרותיים בעת החדשה המוקדמת, עובדה שסייעה לפרסומו של הספר. לכן, קהל היעד היו בני האצולה והאריסטוקרטיה.
שארל פרו (12 בינואר 1628 – 16 במאי 1703) היה סופר צרפתי, מחלוצי ז'אנר המעשיות בספרות הילדים. עם זאת, פרו לא המציא את כל המעשיות; רובן נשאבו ממקורות עממיים ועברו מפה לאוזן במשך דורות.
דוגמה נהדרת לכך היא גרסת הסיפור העממי של "היפהפייה הנרדמת" שנכתבה מחדש בידי פרו בלשון פשוטה עבור קהל לא משכיל; הוא הנגיש את הסיפור לקהלים המתוחכמים שביקרו בסלונים הספרותיים בהצלחה רבה. עוד דוגמה בולטת היא המעשייה שפרסם ב-1691 ושמה "גריזלדה". הייתה זו נובלה מודרנית שהתבססה על מהדורה מוקדמת יותר של הדמות בספרו של בוקאצ'ו, "דקאמרון", מהמאה ה-14.
אך כפי שרבות מיצירותיו של פרו נלקחו מסיפורי עם, במרוצת השנים הן נעשו בעצמן אגדות שמהן כותבים שאבו השראה.
בשנת 1697 פרסם פרו את ספרו הנודע "סיפורי אמא אווזה" (Les Contes de ma Mère l'Oye) תחת שמו של בנו, פייר. המעשיות תורגמו לשפות רבות ונעשו אהובות על ידי רבים. סביר להניח שאפילו מי שלא מכיר את שארל פרו או את ספרו, מכיר את המעשיות והדמויות המתוארות בו, שכן הן נעשו נכסי צאן ברזל בתרבות סיפורי הילדים בכל העולם.
פרו כלל במעשיותיו דמויות כ'המפטי דמפטי' ו'מלכת הלבבות' שקיבלו מקום של כבוד ביצירתו של לואיס קרול (שם העט של צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון), ב"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" – ספר הילדים הפופולרי בכל הזמנים.
הסיפורים הללו היו השראה למעשיות האחים גרים המפורסמות; במאה ה-19 חלה התעניינות מחודשת בסיפורי מעשיות, בין השאר בשל עליית תנועת הרומנטיקה. האחים גרים האמינו שהפולקלור חיוני לזהות גרמנית לאומית, ולכן אספו סיפורי מעשיות לכדי קובץ שפורסם ב-1812 כמעשיות האחים גרים. האחים הגדירו אותן כגרמניות על אף שהן כללו סיפורים מאת שארל פרו הצרפתי.
בשנת 1864 יצאה מהדורה של הספר שבה כלולים 36 ציורים נפלאים של גוסטב דורה (Gustave Doré), אמן מהמאה ה-19 שנודע באיוריו לספרים של רבלה, באלזאק, קולרידג', "העורב" של אדגר אלן פו, "דון קיחוטה" של סרוונטס ו"הקומדיה האלוהית" מאת דנטה אליגיירי.
ואיפה אמא אווזה היום? היא לא נעלמה מנוף תרבות הילדים המודרנית וניתן למצוא ייצוגים שלה גם ביצירות בנות ימינו. בסרט "החתול של שרק", למשל, ישנם אזכורים רבים למגוון אגדות עם, אחד הבולטים שבהם הוא זה שבו המפטי דמפטי מוצג כיריבו המר של החתול במגפיים. החיבור בין השניים נלקח מעצם היותם שתי דמויות בקובץ סיפורי אמא אווזה, שאגב, מוצגת שם כדמות בעצמה.
כיצד נראתה ירושלים לפני 150 שנה? אנחנו, כנראה, הדור הראשון שיכול לענות על כך די בבטחה, בזכות הדפסים מוקדמים שנשתמרו בספרייה הלאומית, מאותם ימים של ראשית הצילום בארץ ישראל
העשורים האחרונים של המאה ה-19 התאפיינו בגל גואה של תיירים, חוקרים וצליינים שפקדו את "ארץ הקודש", כחלק ממסלול קבוע מראש של אתרי תיור במזרח הקרוב. למרביתם לא היתה מצלמה, מכשיר כבד ומסורבל להפעלה באותם הימים. ה"אוריינט" ורוח התנ"ך שביקשו לספוג, ניכרים היטב בתצלומים שהפיקו עבורם הצלמים המקצועיים הבודדים שפעלו כאן, ובראשם פליקס בונפיס.
הנופים ריקים, רחבי ידיים, אולי גם בשל הקושי לצלם את העוברים ושבים בשל החשיפות הארוכות שדרשו לוחות הזכוכית המשוחים בתחליב הרגיש לאור. לעיתים, כאשר הקומפוזיציה דרשה זאת, דווקא נראים אזרחי ירושלים של אותם ימים רחוקים, כניצבים בתוך תפאורה רבת הוד.
אוהבי שירתה של רחל ודאי מכירים את יחסה המיוחד של רחל לאביב.
לשלושה שירים, משלוש תקופות חיים שונות, נתנה רחל את הכותרת "אביב". אך גם בשירים נוספים מלבד השלושה הללו, עסקה רחל באביב ותיארה את העונה הזו, הכובשת אותה בעוצמתה.
הנה למשל, בשירה המוכר "עץ אגס" המתחיל במילים "יד אביב בקשר הזה".
נראה כי בבסיסם של כל שירי האביב של רחל חוויית יסוד משותפת:
הדוברת, אשת החורף, הסגרירית והעגמומית מטבעה, נגררת בעל כורחה להביט החוצה, לחזות במראות האביב המלבבים. היא מגלה כמה האביב מלא חיוּת. הוא פתיין, הוא מנסה לשדל אותה לצאת ממצב הרוח המדוכדך שלה, ולחגוג את עצם היותו, עם כל בני האדם חפצי החיים.
רעיון ההתפעלות מיופיו של האביב, על רקע הדכדוך התמידי של המשורר, איננו המצאה של רחל. זוהי מסורת שירית ידועה ומוכרת, שנדדה אל שירתנו היישר ממשוררי הרומנטיקה של אירופה. הללו נטו להתגדר במזג פנימי של סגריר וגשמים, ובעודף רחמים עצמיים, ונטייתם זו מקשה עליהם לחגוג את הטבע הפורח.
אך גם אצלנו, בשירה העברית, רחל לא הייתה הראשונה לאמץ את התבנית.
הנה למשל שירו של משורר צעיר מבריק, שהיה ידוע חולי וייסורים. גם הוא, כמו רחל, ניסח פעם אחר פעם, בשירים שכותרתם "אביב" את חוסר ההתאמה בינו, המזוכך ביסורים, ובין העולם הצוהל וחוגג את יופיו של הטבע.
"לֵב כָּל אָדָם יִפְרַח, תַּעֲלוֹז כָּל נֶפֶשׁ
וּבְקֶרֶב לִבִּי אַךְ תֹּהוּ וָאֶפֶס"
זהו שירו של מיכ"ל, מיכה יוסף לבנזון שהיה כוכב עולה ונוצץ במיוחד בשמי השירה העברית בתקופת ההשכלה. הוא הספיק להוציא בחייו הקצרים ספר שירה אחד, ותרגום רב כישרון לאיניאדה של וירגיליוס. כמו רחל, גם מיכ"ל סבל ממחלת השחפת ונפטר ממנה בדמי ימיו – כשהיה בן 24 בלבד.
והנה דוגמה מוכרת יותר, מדור משוררי התחייה, לתיאור אביב מפי דובר סגרירי, בתוך "צנח לו זלזל" לביאליק:
וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.
ב. "מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ" – שיר טבע או שיר על אנשים?
בחזרה לרחל.
ארבעים שנה לאחר מותה, בשנת 1971, פרסם אורי מילשטיין, בן אחייניתה של רחל, רשימה קטנה ויפה העוסקת באביב בשירתה. מילשטיין, בנה של שרה, בת אחותה של רחל, נולד אחרי מותה וקיבל את שמו "אוּרי" בעקבות מילות השיר "עקרה" – "אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי! רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר".
המשוררת נזכרת לפתע כמה פזורת-דעת הייתה כאשר "שכחה" להגיף את תריסיה מפני האביב, שלא יחדור לביתה העצוב והקודר בעוצמתו הפרחונית, ולא ינסה להפר את בדידותה ולפתות אותה לשמוח.
אָבִיב
שַׁי לְשָׂרָה
הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ,
אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? –
הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ,
וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.
מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ,
אַדְמוֹנִי, מְבֻסָּם וְנִלְהָב?
אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ
אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?
הַאֶרְגַּז? הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם?
הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי…
אוֹ אוּלַי אֶתְרַצֶּה אַךְ הַפַּעַם,
רַק הַפַּעַם… הַפַּעַם וְדַי!
שתי שורות בשירה של רחל טרדו את מנוחתו של מילשטיין:
"יש שסברו כי התיבה 'אדמוני' מוסבת על האביב, אך אחרים ידעו לספר על אדם מסויים, אדום שיער, שעודנו בחיים וטוען בעצמו שאליו כוונת השיר."
טענה זו, שהמילים "אדמוני, מבושם ונלהב" מוסבות על אדם קרוב, רומזת כי יש לקרוא בשיר שלפנינו קריאה כפולה:
הקריאה האחת רואה בשיר תיאור של מקומה של הדוברת בעולם הטבע, שבו היא מרגישה זרה, עצובה תמיד וחסרת חיים לעומת עוצמות החיות שסובבות אותה.
הקריאה השנייה, רואה את השיר כתיאור מערכת יחסים בין שני טיפוסים אנושיים הפוכים: הדוברת, השקטה והכנועה, שליבה הסגרירי נוטה להיכנע ולהסתגר, וזולתה, נמען כריזמטי וחי, בעל נוכחות, הרפתקן וחושני.
ג. "אַדְמוֹנִי, מְבֻסָּם וְנִלְהָב" – מי מסתתר מאחורי האביב?
מיהו אותו אדם המייחס עצמו לאביב בשיר? ומה פשר הסודיות שאפפה את המאמר של מילשטיין? מדוע לא כתב בצורה מפורשת מי הוא הטוען לכתר ה'אדמוני' שעליו כתבה רחל את שירה?
בשנת 1985, כחמש עשרה שנים לאחר שפרסם את מאמרו, הוציא מילשטיין את ספרו "רחל", ספר בפורמט אלבומי המכיל את כל שירי רחל, מכתבים, רשימות, קורות חיים וכן הערות שלו על שיריה.
בהערתו לשיר "אביב" מכניס אותנו מילשטיין אל מאחורי הקלעים של כתיבת השיר. הוא חושף בהרחבה את שכיסה ברשימתו בעיתון. שכן בינתיים, אותו 'אדום שיער' שטען שהשיר נכתב עליו, נפטר מן העולם.
"השיר הוקדש לשרה, היא אמי שרה מילשטיין (מלרוביץ).
אמי סיפרה: רחל היתה מבקשת ממני לעתים קרובות לקרוא לפניה את שיריה, כדי לשמוע את השיר. מאחר שהייתי הקוראה הראשונה שלה, היתה שואלת לדעתי. לשיר היו במקורו ארבעה בתים. אחרי שקראתי אותו באזניה, חיוויתי את דעתי שהבית הרביעי מיותר. היא ענתה לי: 'מה את מבינה?'
למחרת נתנה לי את השיר כדי שאביאו ל'דבר'. ראיתי שהקדישה לי את השיר, שאלתיה מדוע והיא השיבה: 'שמעתי בעצתך והשמטתי את הבית הרביעי, לכן אני מקדישה אותו לך'.
אורי צבי גרינברג אמר לי סמוך למותו, שהוא היה ידיד של רחל, ושהשיר הוקדש לו – "אדמוני מבושם ונלהב". לידידיו סיפר שרחל הקדישה לו את השיר, ושברל כצנלסון עורך "דבר" מחק את השם אורי וכתב במקומו שרה. לגירסה זו אין על מה לסמוך, וגם אין בה היגיון, כי השיר התפרסם בחייה של רחל, ואיש לא היה מעז לשנות בו דבר בלי רשותה."
מסתבר, אם כן, שהיה נוסח ראשוני של השיר, ובו בית רביעי שנשמט. ועוד אנו למדים מהערה זו, על שתי גרסאות באשר לשאלה למי הקדישה רחל את השיר: גרסת אצ"ג וגרסת המשפחה.
הקוראים הסקרנים ודאי מבקשים לדעת מה היו שורות הבית הרביעי שמהן "הצילה" שרה את השיר, ובזכות מחיקתן בידי רחל זכתה להקדשה מיוחדת מאחותה.
הנה לפניכם הבית הרביעי מתוך כתב היד של שיר זה, השמור בארכיון ברל כצנלסון של מפלגת העבודה.
איך אגן על עצמי מפניך?
לא אשקוט לא בליל לא ביום!
איך אשמֹר על הרכוש שצברתי:
סבלנות, הכנעה ושלום?..
אם השיר עוסק בעוצמת החיים של האביב והטבע הכובשים את האדם, צדקה שרה כשהרגישה שהבית הזה אינו מוסיף על קודמיו.
תשובתה של רחל לשרה 'מה את מבינה?', רומזת לרובד הנוסף שרחל התכוונה לשלב בשיר, שאותו אולי החמיצה שרה.
הבית הרביעי הוא למעשה הרחבה למה שכתבה רחל בבית השני בקצרה: "אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ / אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?" – מה היא אגרה בסתו? איזה 'רכוש' היא צברה? התשובה בבית הרביעי: היא סיגלה לעצמה מידות נעלות של סבלנות, הכנעה ושלום. אין זאת אלא גרסה שירית של משל הצרצר והנמלה.
אם אנו קוראים את השיר כמאבק בין שני טיפוסים אנושיים, או כמאבק בין שתי אידיאות, הרי שהבית הרביעי הוא בעל חשיבות רבה. הוא מכיל את ההצדקה של רחל לעמדתה המסתגרת: באופיה הכנוע היא רוכשת לעצמה מידות של סבלנות ושלום. ואם כן, יש לה עניין להסתגר ולהתגונן מפני האביב הפרוע, חסר הגבולות, שבא בגבולה.
ה. "וְאֶשְׁלַח מִנְחָה לָךְ מִזִּמְרַת לִבִּי" – אז למי הוקדש השיר "אביב"?
וכעת עלינו לברר את עניין ההקדשה: מהי הגרסה האותנטית? האם גרסת המשפחה המתאימה למה שמופיע בדפוס, כי השיר הוקדש לשרה האחות, או שמא גרסתו של אצ"ג, שהשיר במקורו נכתב עליו והוקדש לו, והעורך הוא ששינה מטעמו שלו את ההקדשה והמיר אותה לשרה.
מילשטיין מבקש לשמור על מקומה של אימו שרה בהקדשת השיר, אולם ההכחשה הנמרצת והמנומקת מטעמו לגרסת אצ"ג מעוררת תמיהה. האם ייתכן שאצ"ג בדה מליבו את גירסתו? האם מעבר לעובדה שהיה ג'ינג'י נלהב ידוע (לגבי ה"מבושם", טרם מצאתי עדויות רלוונטיות…) , ומעבר לעובדה הבלתי ידועה לציבור שהייתה ידידות בינו ובין רחל, הייתה לו סיבה לקבוע שהתיאור "אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב" נכתב לו ועליו?
ובכן, כן!
הנה לפנינו עדות ארכיונית שאורי מילשטיין אולי לא זכה להכיר.
אורי צבי, משורר האמת, ואיש האמת, לא קשר לעצמו כתרים שאיננו ראוי להם.
בארכיונו שבספרייה הלאומית נמצא עותק ראשון של ספר הביכורים של רחל "ספיח".
העותק, צהוב וישן, נראה ככל העותקים הראשונים של "ספיח" המצויים בספריה:
אולם "ספיח" שמספרייתו של אצ"ג טומן בתוכו מענה מסוים למילשטיין.
לאורי צבי – רחל
"מה ביני – השקטה – ובינך
אדמוני, מבֻסם, ונלהב?.."
מוזמנים להרצאתה של ד"ר יהושבע סמט שינברג "תְּנָ"כִי פָּתוּחַ בְּסֵפֶר אִיּוֹב" – למה שכחנו את שירי התנ"ך של רחל המשוררת? 11.06.2019 | יום שלישי 11 ביוני 18:00 | ח' סיוון בית הקפה תמול שלשום, רח' יואל משה סלומון 5
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.