א. "יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה" – האביב והמשורר הסגרירי

אוהבי שירתה של רחל ודאי מכירים את יחסה המיוחד של רחל לאביב.

לשלושה שירים, משלוש תקופות חיים שונות, נתנה רחל את הכותרת "אביב". אך גם בשירים נוספים מלבד השלושה הללו, עסקה רחל באביב ותיארה את העונה הזו, הכובשת אותה בעוצמתה.

הנה למשל, בשירה המוכר "עץ אגס" המתחיל במילים "יד אביב בקשר הזה".

 

נראה כי בבסיסם של כל שירי האביב של רחל חוויית יסוד משותפת:

הדוברת, אשת החורף, הסגרירית והעגמומית מטבעה, נגררת בעל כורחה להביט החוצה, לחזות במראות האביב המלבבים. היא מגלה כמה האביב מלא חיוּת. הוא פתיין, הוא מנסה לשדל אותה לצאת ממצב הרוח המדוכדך שלה, ולחגוג את עצם היותו, עם כל בני האדם חפצי החיים.

 

רעיון ההתפעלות מיופיו של האביב, על רקע הדכדוך התמידי של המשורר, איננו המצאה של רחל. זוהי מסורת שירית ידועה ומוכרת, שנדדה אל שירתנו היישר ממשוררי הרומנטיקה של אירופה. הללו נטו להתגדר במזג פנימי של סגריר וגשמים, ובעודף רחמים עצמיים, ונטייתם זו מקשה עליהם לחגוג את הטבע הפורח.

אך גם אצלנו, בשירה העברית, רחל לא הייתה הראשונה לאמץ את התבנית.

הנה למשל שירו של משורר צעיר מבריק, שהיה ידוע חולי וייסורים. גם הוא, כמו רחל, ניסח פעם אחר פעם, בשירים שכותרתם "אביב" את חוסר ההתאמה בינו, המזוכך ביסורים, ובין העולם הצוהל וחוגג את יופיו של הטבע.

"לֵב כָּל אָדָם יִפְרַח, תַּעֲלוֹז כָּל נֶפֶשׁ

וּבְקֶרֶב לִבִּי אַךְ תֹּהוּ וָאֶפֶס"

זהו שירו של מיכ"ל, מיכה יוסף לבנזון שהיה כוכב עולה ונוצץ במיוחד בשמי השירה העברית בתקופת ההשכלה. הוא הספיק להוציא בחייו הקצרים ספר שירה אחד, ותרגום רב כישרון לאיניאדה של וירגיליוס.  כמו רחל, גם מיכ"ל סבל ממחלת השחפת ונפטר ממנה בדמי ימיו – כשהיה בן 24 בלבד.

 

 

והנה דוגמה מוכרת יותר, מדור משוררי התחייה, לתיאור אביב מפי דובר סגרירי, בתוך "צנח לו זלזל" לביאליק:

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי

עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –

שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,

לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.

 

ב. "מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ" – שיר טבע או שיר על אנשים?

בחזרה לרחל.

ארבעים שנה לאחר מותה, בשנת 1971, פרסם אורי מילשטיין, בן אחייניתה של רחל, רשימה קטנה ויפה העוסקת באביב בשירתה. מילשטיין, בנה של שרה, בת אחותה של רחל, נולד אחרי מותה  וקיבל את שמו "אוּרי" בעקבות מילות השיר "עקרה"  – "אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי! רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר".

 

 

ברשימתו הזכיר מילשטיין את שיר האביב הראשון של רחל, השיר "אביב", שהתפרסם לראשונה בעיתון "דבר" ביום שישי, כ' באייר תרפ"ו.

גם בשיר הזה, נשמרת התבנית הידועה:

המשוררת נזכרת לפתע כמה פזורת-דעת הייתה כאשר "שכחה" להגיף את תריסיה מפני האביב, שלא יחדור לביתה העצוב והקודר בעוצמתו הפרחונית, ולא ינסה להפר את בדידותה ולפתות אותה לשמוח.

 

אָבִיב

שַׁי לְשָׂרָה

 

הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ,

אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? –

הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ,

וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.

 

מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ,

אַדְמוֹנִי, מְבֻסָּם וְנִלְהָב?

אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ

אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?

 

הַאֶרְגַּז? הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם?

הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי…

אוֹ אוּלַי אֶתְרַצֶּה אַךְ הַפַּעַם,

רַק הַפַּעַם…  הַפַּעַם וְדַי!

 

שתי שורות בשירה של רחל טרדו את מנוחתו של מילשטיין:

 

"יש שסברו כי התיבה 'אדמוני' מוסבת על האביב, אך אחרים ידעו לספר על אדם מסויים, אדום שיער, שעודנו בחיים וטוען בעצמו שאליו כוונת השיר."

טענה זו, שהמילים "אדמוני, מבושם ונלהב" מוסבות על אדם קרוב, רומזת כי יש לקרוא בשיר שלפנינו קריאה כפולה:

הקריאה האחת רואה בשיר תיאור של מקומה של הדוברת בעולם הטבע, שבו היא מרגישה זרה, עצובה תמיד וחסרת חיים לעומת עוצמות החיות שסובבות אותה.

הקריאה השנייה, רואה את השיר כתיאור מערכת יחסים בין שני טיפוסים אנושיים הפוכים: הדוברת, השקטה והכנועה, שליבה הסגרירי נוטה להיכנע ולהסתגר, וזולתה, נמען כריזמטי וחי, בעל נוכחות, הרפתקן וחושני.

 

ג. "אַדְמוֹנִי, מְבֻסָּם וְנִלְהָב" – מי מסתתר מאחורי האביב?

מיהו אותו אדם המייחס עצמו לאביב בשיר? ומה פשר הסודיות שאפפה את המאמר של מילשטיין? מדוע לא כתב בצורה מפורשת מי הוא הטוען לכתר ה'אדמוני' שעליו כתבה רחל את שירה?

בשנת 1985, כחמש עשרה שנים לאחר שפרסם את מאמרו, הוציא מילשטיין את ספרו "רחל", ספר בפורמט אלבומי המכיל את כל שירי רחל, מכתבים, רשימות, קורות חיים וכן הערות שלו על שיריה.

בהערתו לשיר "אביב" מכניס אותנו מילשטיין אל מאחורי הקלעים של כתיבת השיר. הוא חושף בהרחבה את שכיסה ברשימתו בעיתון. שכן בינתיים, אותו 'אדום שיער' שטען שהשיר נכתב עליו, נפטר מן העולם.

"השיר הוקדש לשרה, היא אמי שרה מילשטיין (מלרוביץ).

אמי סיפרה: רחל היתה מבקשת ממני לעתים קרובות לקרוא לפניה את שיריה, כדי לשמוע את השיר. מאחר שהייתי הקוראה הראשונה שלה, היתה שואלת לדעתי. לשיר היו במקורו ארבעה בתים. אחרי שקראתי אותו באזניה, חיוויתי את דעתי שהבית הרביעי מיותר. היא ענתה לי: 'מה את מבינה?'

למחרת נתנה לי את השיר כדי שאביאו ל'דבר'. ראיתי שהקדישה לי את השיר, שאלתיה מדוע והיא השיבה: 'שמעתי בעצתך והשמטתי את הבית הרביעי, לכן אני מקדישה אותו לך'.

אורי צבי גרינברג אמר לי סמוך למותו, שהוא היה ידיד של רחל, ושהשיר הוקדש לו – "אדמוני מבושם ונלהב". לידידיו סיפר שרחל הקדישה לו את השיר, ושברל כצנלסון עורך "דבר" מחק את השם אורי וכתב במקומו שרה. לגירסה זו אין על מה לסמוך, וגם אין בה היגיון, כי השיר התפרסם בחייה של רחל, ואיש לא היה מעז לשנות בו דבר בלי רשותה."

 

 ד. "אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו" – הנמלה והצרצר

מסתבר, אם כן, שהיה נוסח ראשוני של השיר, ובו בית רביעי שנשמט. ועוד אנו למדים מהערה זו, על שתי גרסאות באשר לשאלה למי הקדישה רחל את השיר: גרסת אצ"ג וגרסת המשפחה.

הקוראים הסקרנים ודאי מבקשים לדעת מה היו שורות הבית הרביעי שמהן "הצילה" שרה את השיר, ובזכות מחיקתן בידי רחל זכתה להקדשה מיוחדת מאחותה.

הנה לפניכם הבית הרביעי מתוך כתב היד של שיר זה, השמור בארכיון ברל כצנלסון של מפלגת העבודה.

איך אגן על עצמי מפניך?

לא אשקוט לא בליל לא ביום!

איך אשמֹר על הרכוש שצברתי:

סבלנות, הכנעה ושלום?..

אם השיר עוסק בעוצמת החיים של האביב והטבע הכובשים את האדם, צדקה שרה כשהרגישה שהבית הזה אינו מוסיף על קודמיו.

תשובתה של רחל לשרה 'מה את מבינה?', רומזת לרובד הנוסף שרחל התכוונה לשלב בשיר, שאותו אולי החמיצה שרה.

הבית הרביעי הוא למעשה הרחבה למה שכתבה רחל בבית השני בקצרה: "אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ / אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?" – מה היא אגרה בסתו? איזה 'רכוש' היא צברה? התשובה בבית הרביעי: היא סיגלה לעצמה מידות נעלות של סבלנות, הכנעה ושלום. אין זאת אלא גרסה שירית של משל הצרצר והנמלה.

אם אנו קוראים את השיר כמאבק בין שני טיפוסים אנושיים, או כמאבק בין שתי אידיאות, הרי שהבית הרביעי הוא בעל חשיבות רבה. הוא מכיל את ההצדקה של רחל לעמדתה המסתגרת: באופיה הכנוע היא רוכשת לעצמה מידות של סבלנות ושלום. ואם כן, יש לה עניין להסתגר ולהתגונן מפני האביב הפרוע, חסר הגבולות, שבא בגבולה.

ה. "וְאֶשְׁלַח מִנְחָה לָךְ מִזִּמְרַת לִבִּי" – אז למי הוקדש השיר "אביב"?

וכעת עלינו לברר את עניין ההקדשה: מהי הגרסה האותנטית? האם גרסת המשפחה המתאימה למה שמופיע בדפוס, כי השיר הוקדש לשרה האחות, או שמא גרסתו של אצ"ג, שהשיר במקורו נכתב עליו והוקדש לו, והעורך הוא ששינה מטעמו שלו את ההקדשה והמיר אותה לשרה.

מילשטיין מבקש לשמור על מקומה של אימו שרה בהקדשת השיר, אולם ההכחשה הנמרצת והמנומקת מטעמו לגרסת אצ"ג מעוררת תמיהה. האם ייתכן שאצ"ג בדה מליבו את גירסתו? האם מעבר לעובדה שהיה ג'ינג'י נלהב ידוע (לגבי ה"מבושם", טרם מצאתי עדויות רלוונטיות…) , ומעבר לעובדה הבלתי ידועה לציבור שהייתה ידידות בינו ובין רחל, הייתה לו סיבה לקבוע שהתיאור "אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב" נכתב לו ועליו?

 

ובכן, כן!

הנה לפנינו עדות ארכיונית שאורי מילשטיין אולי לא זכה להכיר.

 אורי צבי, משורר האמת, ואיש האמת, לא קשר לעצמו כתרים שאיננו ראוי להם.

בארכיונו שבספרייה הלאומית נמצא עותק ראשון של ספר הביכורים של רחל "ספיח".

העותק, צהוב וישן, נראה ככל העותקים הראשונים של "ספיח" המצויים בספריה:

 

אולם "ספיח" שמספרייתו של אצ"ג טומן בתוכו מענה מסוים למילשטיין.

לאורי צבי – רחל

"מה ביני – השקטה – ובינך

אדמוני, מבֻסם, ונלהב?.."

 

מוזמנים להרצאתה של ד"ר יהושבע סמט שינברג "תְּנָ"כִי פָּתוּחַ בְּסֵפֶר אִיּוֹב" – למה שכחנו את שירי התנ"ך של רחל המשוררת?
11.06.2019 | יום שלישי 11 ביוני 18:00 | ח' סיוון
בית הקפה תמול שלשום, רח' יואל משה סלומון 5

לפרטים נוספים

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן