לפני שבועיים עוד הייתי בהודו. לפני שלושה שבועות שהיתי בטירובאנמאלי, עיר הודית המצויה מתחת להר ארנצ'ולה, הר מקודש שמולו ניצב מקדש שיווה מרובה כניסות ומבוכים. במקדש, ואז על ההר, ולאחר מכן במורד ההר ישב הראמנה מהרישי, חכם גדול, איש אמת, מורה בחסד. שהיתי באשראם רוב היום, מודט ומתפלל בבוקר, עולה למערות בהם ישב הראמנה, ואז יורד לאשראם, כל יום בשתיים, ובין שתיים לארבע יושב בספרייה המוקדשת, רובה ככולה, מטבע הדברים, לכתביו ולתפיסות רוחניות בכלל.
שבוע לאחר מכן כבר הייתי במהבליפורם, עיירת חוף מתוקה במפרץ בנגל, בקצה הדרום-מזרחי של תת היבשת שבה האמונה, שהיא המנוע הכביר ביותר שהאנושות יודעת בכדי לספר סיפורים, עדיין בוערת בכוח המיתי שלה, הקדום, שהוא הדלק המובחר ביותר לאותו מנוע. העיירה הקטנה מתהדרת בצמד שבילים היורדים אל הים, האחד בקצה העיירה, ליד מקדש החוף, שבו יורדים אלפי עולי הרגל לעבר הים ומרטיבים במים המלוחים את הסארי האדום לנשים והבגדים השחורים לגברים, בגדי ה"יאטרה", העלייה לרגל. השביל השני נכבש זה מכבר על ידי התיירות (המערבית) והוא מלא מסעדות ובתי מלון, חנויות למזכרות וציוד גלישה. שם, בקצה שביל קטן וצנוע ניצבת חנות ספרים, "אפולו" שמה, ובתוכה בחור בן המקום, ישוב על כיסא פלסטיק מול מדפי הספרים, קורא ובעיקר משוחח עם הלקוחות המעטים.
השהייה באשראם איננה קלה. היא רבת משמעות, יקרת ערך, אבל כל מפגש עם העצמי הוא מאבק עם הזיכרונות, עם המוסר, עם ההחמצה, ובעיקר עם התשוקה העזה מכולן: הרצון לשלווה. הספרייה, בצהריי היום, הייתה המקום שבו פגשתי את המורה הנעדר (הראמנה עזב את גופו ב-1947), הכתבים שלו החזיקו את הפילוסופיה שלו, כמובן, ההוראות למדיטציה, אבל חשוב מזה, הם החזיקו את מה שנמצא שם לאחר כל המשקעים, הידיעה שאנחנו מבקשים את אותו הדבר: מפה מקומטת של הדרך לעיר הפנימית, אותו מקום קשוב וילדי.
הקושי המשיך גם בעיירת החוף. לוקח זמן לפתיחה הנפשית להיסגר. הרגישות גדולה אחרי שבועיים של מדיטציה במערות, ועיר הודית, גם אם היא קטנה ועל החוף מעניקה לך בנדיבות רעש, כאוס ומראות של עוני והזנחה. וכל אלו, עוני והזנחה ורעש, הם גם שמות קוד לשבילים בנפש. נכנסתי ביום רועש כזה לחנות הספרים והתיישבתי, המוכר עזב אותי לנפשי, קראנו בשקט. על מדף מצאתי את ספרו של דן צלקה "ספר האלף בית", מטייל השאיר שם את הספר זוכה פרס ספיר שהוא מהספרים האהובים עלי, מסע יוצא דופן בעולמו של אחד האנשים החכמים שהחזיקו בתעודת זהות ישראלית. דפדפתי במהירות לקטע שבו צלקה מתאר מסע בהודו. הוא הסתובב כמה שבועות ומתאר את השיבה לארץ, מפגש עם בחורה יוצאת פונה בדרך למלון בלילה האחרון, אבדן מזוודה, לילה בבית מלון. הוא יושב במטוס וקורא, מניח אוזניות על אזניו, שותה יין ולפתע, אצל הגבר הזה, הנוטה לאגרוף, המחוספס, שעבר את החישול שבהגירה, מי שביקש לעצמו, בין השאר, את הישראליות, עולות, אחרי שנים, דמעות " מלוחות ולא בלתי נעימות".
והנה, שבוע לאחר מכן, אני יושב בספרייה הלאומית, עם חבריי לתכנית "פרדס" ואז לבדי. חדרי הקריאה, הארכיון, מכל עבר ספרים, מדפים עמוסים באותה בקשה, אותה מפה מקומטת, אותה תנועה אחת שמתפרקת לשפות רבות, לניבים, למכתבים, פתקים, קרעי מחשבות, כרכים עבים של שדה אחד – קבלה, הלכה, ספרות, אסלאם. מקום שלא מתבייש באותה כניעה לחקירה, לריכוז, להדיפה של "העולם", הדיפה של המערכת המסובכת, הבולימית, חסרת העצירה של מעשים והוראות, חישובים ומקומות, ההפרזה הידועה והבלתי מנוצחת של החומר. חוסר בושה שמגיח מכל עבר, שמציב ביטחון והכרה בכוחה של המילה להדריך אותך, להט שמגיע מכל אותן דמויות שמגיעות יום אחרי יום לבית הספרים הלאומי. כל אלו שמוצאים בו רחם והגנה.
זוהי כנראה המילה החשובה מכולן ביחס לספרים. ביחס לאולם הספרייה באשראם בטירובאנמאלי, ממנו נשקף פתח אולם המדיטציה, ובסופי שבוע הוא מגלה את מאות המקומיים שמגיעים לחלוק כבוד לגורו. אותה הגנה שנמצאת בחנות הקטנה, המוכר הנהן כשדיברנו על הפער בינו לבין הסביבה שלו, על ההחלטה לפתוח את החנות, על הבדידות שהוא חש, השיגעון לספרים שהפך למרכז חייו. אתה מוגן פה, אמרתי לו, והוא לא ענה, רק הנהן באטיות.
אבל המקומות הללו, האשראם והחנות בעיירת החוף בטאמיל נדמו חורגים מהנוף סביבם, מובלעות פרטיזניות של אותה חקירה ובקשת פשר ואילו בספרייה הלאומית, כך אני חש לאחר שבועיים של שהות, העולם עצמו הוא המובלעת, מעין יקום רחוק ומצומצם ובו מהלכים בריות בבלבול ובזבוז ואלו פה, במרחב העצום, שאין לו תחתית (ופה העובדה שאוצרות הספרים בספרייה, רובם, נמצאים במחסן מעניקה לאותו העדר תחתית סימן קריאה), שבו אם תפתח את כל הספרים, את כל אותן דלתות זעירות עשויות נייר תגיע לכל מקום, לכל זמן, לכל אותו יקום שלם של קיום אנושי, שתר, סומא, אחר אותה בהירות רגעית של הבנה, וכשהיא באה, הוא מתיישב לכתוב, ואז מוצא את עצמו על המדף.
עוד על תכנית פרדס
