רָעַד קוֹלֵךְ: שירה מולחנת

"באמצע הלילה לקטוף סרפדים". להקת מוּרה מבצעת את 'קורנליה' מאת יונה וולך.

יונה וולך. צילום באדיבות יעל רוזן צלמת כל הזכויות שמורות

יונה וולך. צילום באדיבות יעל רוזן צלמת כל הזכויות שמורות

קורנליה

בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה הַשֵּׁד
הוֹפִיעַ וְאָמַר לְקוֹרְנֶלְיָה
שֶׁזֶּה הַזְּמַן וְקוֹרְנֶלְיָה
שֶׁחַסְרַת יָזְמָה וּמֻכְרָחָה
קוֹרְנֶלְיָה וְהַשֵּׁד הָלְכוּ
בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה לִקְטֹף סִרְפָּדִים
הַשֵּׁד הִתְעַיֵּף וּפָרַשׁ
לקוֹרְנֶלְיָה פְּרִיחַת סִרְפָּדִים וְקָטְפָה
אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב מַמָּשׁ
שֶׁקוֹרְנֶלְיָה שֵׁדָה אֲדֻמָּה
בַּבֹּקֶר הָאֲנָשִׁים עָשׂוּ לָהּ
כִּי הֵם חָשְׁבוּ שֶׁקוֹרְנֶלְיָה שֵׁדָה אֲדֻמָּה
וְקוֹרְנֶלְיָה לֹא יָדְעָה
תָּמִיד הִיא חָשְׁבָה שֶׁעוֹשִׂים לָהּ
כִּי הִיא קוֹרְנֶלְיָה.

 

המוסך – גיליון מס' 1 – כל הכתבות:

     
     
     
     

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

נתן אלתרמן מסלק את הביטוי "כצאן לטבח" מהלקסיקון הישראלי.

"הם לחמו על חירותנו", פוסטר משנת 1948

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, נפגשו שוב בני דודים קרובים-רחוקים והחלו לאמוד זה את זה במבטם. כשניסה היהודי ניצול השואה לספר על חוויותיו ולהחיות ולו לרגע עולם שאבד לבלי שוב, למד שלא סיפורים על "הגלות" מחכה לשמוע בן דודו הצבר, אלא הסברים: מדוע הלכת כצאן לטבח? מדוע לא הצטרפת למיעוט המורד בגטאות?

 

"הטור השביעי" של נתן אלתרמן, התפרסם ב-30 באפריל 1954 בעיתון דבר

 

לרגל יום הזיכרון לקרבנות השואה ב-30 באפריל 1954, פרסם נתן אלתרמן טור ביקורתי במדורו ה"טור השביעי" שהתפרסם בעיתון "דבר". הוא קרא לטור-שיר שחיבר, "זכר יום הזכרון והמורדים". אלתרמן החליט למוטט את המחיצה שקמה בין "קרבנות השואה" ל"לוחמי הגטאות". את הדרישה להכיר כגיבורים גם את אלו שלא לחמו, השמיע אלתרמן  דווקא מפיהם של המורדים והלוחמים המתים: האב שהאמין שהמחתרת תמיט אסון על משפחתו, האם שהתמסרה להגנת ילדיה והבנים והבנות שלא נשארה מהם "כי אם גרב לבנה קטנה בבית-ארכיון על אבן למזכרת".

העם היושב בציון סירב לקבל את התוכחה הזו, וטורו של אלתרמן ספג קיתונות של בוז. רק בזמן משפט אייכמן, כשייחשפו אזרחי המדינה לעדות אחר עדות מן התופת, יושלך סוף סוף הצידה הביטוי "כצאן לטבח", ובמקומו תיחשף תעוזת הנפש של קרבנות ושורדי השואה כולם.

 

אלבום תצלומים ממשפט אייכמן. צילום: דוד רובינגר

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות שאולי תאהבו:

אלבום התמונות שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

צילומים נדירים מפולין: העדות היחידה לבית הכנסת המפואר מעץ שעלה באש

חשיפה ראשונה: המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

 

המסע הרוחני מהאשראם בהודו לספרייה הלאומית בירושלים

יונתן ברג בטור אישי, במסגרת השתתפותו במחזור ג' של תכנית "פרדס".

לפני שבועיים עוד הייתי בהודו. לפני שלושה שבועות שהיתי בטירובאנמאלי, עיר הודית המצויה מתחת להר ארנצ'ולה, הר מקודש שמולו ניצב מקדש שיווה מרובה כניסות ומבוכים. במקדש, ואז על ההר, ולאחר מכן במורד ההר ישב הראמנה מהרישי, חכם גדול, איש אמת, מורה בחסד. שהיתי באשראם רוב היום, מודט ומתפלל בבוקר, עולה למערות בהם ישב הראמנה, ואז יורד לאשראם, כל יום בשתיים, ובין שתיים לארבע יושב בספרייה המוקדשת, רובה ככולה, מטבע הדברים, לכתביו ולתפיסות רוחניות בכלל.

שבוע לאחר מכן כבר הייתי במהבליפורם, עיירת חוף מתוקה במפרץ בנגל, בקצה הדרום-מזרחי של תת היבשת שבה האמונה, שהיא המנוע הכביר ביותר שהאנושות יודעת בכדי לספר סיפורים, עדיין בוערת בכוח המיתי שלה, הקדום, שהוא הדלק המובחר ביותר לאותו מנוע. העיירה הקטנה מתהדרת בצמד שבילים היורדים אל הים, האחד בקצה העיירה, ליד מקדש החוף, שבו יורדים אלפי עולי הרגל לעבר הים ומרטיבים במים המלוחים את הסארי האדום לנשים והבגדים השחורים לגברים, בגדי ה"יאטרה", העלייה לרגל. השביל השני נכבש זה מכבר על ידי התיירות (המערבית) והוא מלא מסעדות ובתי מלון, חנויות למזכרות וציוד גלישה. שם, בקצה שביל קטן וצנוע ניצבת חנות ספרים, "אפולו" שמה, ובתוכה בחור בן המקום, ישוב על כיסא פלסטיק מול מדפי הספרים, קורא ובעיקר משוחח עם הלקוחות המעטים.

השהייה באשראם איננה קלה. היא רבת משמעות, יקרת ערך, אבל כל מפגש עם העצמי הוא מאבק עם הזיכרונות, עם המוסר, עם ההחמצה, ובעיקר עם התשוקה העזה מכולן: הרצון לשלווה. הספרייה, בצהריי היום, הייתה המקום שבו פגשתי את המורה הנעדר (הראמנה עזב את גופו ב-1947), הכתבים שלו החזיקו את הפילוסופיה שלו, כמובן, ההוראות למדיטציה, אבל חשוב מזה, הם החזיקו את מה שנמצא שם לאחר כל המשקעים, הידיעה שאנחנו מבקשים את אותו הדבר: מפה מקומטת של הדרך לעיר הפנימית, אותו מקום קשוב וילדי.

הקושי המשיך גם בעיירת החוף. לוקח זמן לפתיחה הנפשית להיסגר. הרגישות גדולה אחרי שבועיים של מדיטציה במערות, ועיר הודית, גם אם היא קטנה ועל החוף מעניקה לך בנדיבות רעש, כאוס ומראות של עוני והזנחה. וכל אלו, עוני והזנחה ורעש, הם גם שמות קוד לשבילים בנפש. נכנסתי ביום רועש כזה לחנות הספרים והתיישבתי, המוכר עזב אותי לנפשי, קראנו בשקט. על מדף מצאתי את ספרו של דן צלקה "ספר האלף בית", מטייל השאיר שם את הספר זוכה פרס ספיר שהוא מהספרים האהובים עלי, מסע יוצא דופן בעולמו של אחד האנשים החכמים שהחזיקו בתעודת זהות ישראלית. דפדפתי במהירות לקטע שבו צלקה מתאר מסע בהודו. הוא הסתובב כמה שבועות ומתאר את השיבה לארץ, מפגש עם בחורה יוצאת פונה בדרך למלון בלילה האחרון, אבדן מזוודה, לילה בבית מלון. הוא יושב במטוס וקורא, מניח אוזניות על אזניו, שותה יין ולפתע, אצל הגבר הזה, הנוטה לאגרוף, המחוספס, שעבר את החישול שבהגירה, מי שביקש לעצמו, בין השאר, את הישראליות, עולות, אחרי שנים, דמעות " מלוחות ולא בלתי נעימות".

והנה, שבוע לאחר מכן, אני יושב בספרייה הלאומית, עם חבריי לתכנית "פרדס" ואז לבדי. חדרי הקריאה, הארכיון, מכל עבר ספרים, מדפים עמוסים באותה בקשה, אותה מפה מקומטת, אותה תנועה אחת שמתפרקת לשפות רבות, לניבים, למכתבים, פתקים, קרעי מחשבות, כרכים עבים של שדה אחד – קבלה, הלכה, ספרות, אסלאם. מקום שלא מתבייש באותה כניעה לחקירה, לריכוז, להדיפה של "העולם", הדיפה של המערכת המסובכת, הבולימית, חסרת העצירה של מעשים והוראות, חישובים ומקומות, ההפרזה הידועה והבלתי מנוצחת של החומר. חוסר בושה שמגיח מכל עבר, שמציב ביטחון והכרה בכוחה של המילה להדריך אותך, להט שמגיע מכל אותן דמויות שמגיעות יום אחרי יום לבית הספרים הלאומי. כל אלו שמוצאים בו רחם והגנה.

זוהי כנראה המילה החשובה מכולן ביחס לספרים. ביחס לאולם הספרייה באשראם בטירובאנמאלי, ממנו נשקף פתח אולם המדיטציה, ובסופי שבוע הוא מגלה את מאות המקומיים שמגיעים לחלוק כבוד לגורו. אותה הגנה שנמצאת בחנות הקטנה, המוכר הנהן כשדיברנו על הפער בינו לבין הסביבה שלו, על ההחלטה לפתוח את החנות, על הבדידות שהוא חש, השיגעון לספרים שהפך למרכז חייו. אתה מוגן פה, אמרתי לו, והוא לא ענה, רק הנהן באטיות.

אבל המקומות הללו, האשראם והחנות בעיירת החוף בטאמיל נדמו חורגים מהנוף סביבם, מובלעות פרטיזניות של אותה חקירה ובקשת פשר ואילו בספרייה הלאומית, כך אני חש לאחר שבועיים של שהות, העולם עצמו הוא המובלעת, מעין יקום רחוק ומצומצם ובו מהלכים בריות בבלבול ובזבוז ואלו פה, במרחב העצום, שאין לו תחתית (ופה העובדה שאוצרות הספרים בספרייה, רובם, נמצאים במחסן מעניקה לאותו העדר תחתית סימן קריאה), שבו אם תפתח את כל הספרים, את כל אותן דלתות זעירות עשויות נייר תגיע לכל מקום, לכל זמן, לכל אותו יקום שלם של קיום אנושי, שתר, סומא, אחר אותה בהירות רגעית של הבנה, וכשהיא באה, הוא מתיישב לכתוב, ואז מוצא את עצמו על המדף.

עוד על תכנית פרדס

חד גדיא מוזיקלי: איך נולדה ההגדה הקיבוצית

"כולם השתתפו בסדר הזה ילדים ומבוגרים, לא רק המוכשרים 'המוצרטים' הקטנים, כולם, גם זה שעבד בפלחה." ציפי שביט ויורם טהרלב משתפים בזיכרונות מ"סדר פסח יגור" ומיהודה שרתוק - האיש וההגדה.

אפשר אולי לקרוא לזה "חד גדיא מוזיקלי". מתנדבת ב"ועדת תרבות" ספרייתית שנדבה את עצמה, שנדבה את חברי מחלקתה, שנדבו מזמנם, שיצרו תכנית ל"הרמת כוסית" לרגל החג המתקרב, שנתבקשו להעלות על הכתב חלק מהתכנים שהוצגו, שהחליטו להעמיק חקר בנושא, שגילו כמה דברים וגם נותרו עם מספר קושיות כיאה לפסח.

"משהו מעניין לפסח, מסורתי ישראלי או כל דבר אחר", היא בקשה, "שיציג את הפעילות והעושר של מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל". נזכרתי בהם, בתקליטי השידור הגדולים, מצופים "אצטט" שחור מעוטרים במדבקה מתקלפת. "סדר פסח יגור" נכתב על אחד מתקליטי האוסף בסמוך להוראת נגינת התקליט "כלפי חוץ". התקליט "סדר פסח יגור" (גרסת 1952) הוא אחד מתוך עשרת אלפים תקליטי שידור שהועברו בשעתו מקול-ישראל אל הספרייה הלאומית וטופלו במסגרת פרויקט "לגסי הריטג'" להצלה שימור והנגשה של אוספי ארכיון הצליל. האוסף כולו קוטלג, עבר דיגיטציה ומונגש לקהל הרחב באמצעות אתר האינטרנט של הספרייה.

 

תקליט קול ישראל מאוספי הספרייה (k-6949)

 

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות…" קוראת בדרמטיות ובהטעמה ילדה צעירה. אז, בהינתן האות, פורצת המולה צלילית, מעין הפגזה מקצבית, זו ב"מקיש עץ", זה ב"מצילה", זו ב"משולש" וזו "בתוף מרים" (חדי האוזן עשויים לזהות מוטיב מוזיקלי מוכר מתוך השיר "הן דמה בדמי זורם.." שכתבה רחל והלחין יהודה שרת). ברקע הדהודי כלי ההקשה נשמע קולם של שאר המשתתפים, "בתופים ובמחולות" הם קוראים בקול, "סוס ורכבו רמה בים"…

 

 

"סדר של פסח נוסח יגור", הוצאת המרכז לתרבות בשיתוף עם קרן התרבות של הקיבוץ המאוחד, 1955

 

"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק. מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו? חייבים אנו לראות ערכי הווה וערכי עבר בעינינו אנו ולבדוק אותם מבחינת צרכינו העמוקים, מבחינת ההליכה לקראת עתידנו".
(ברל כצנלסון, "במבחן", כתבים ו')

 

מילים אלו מופיעות בהבלטה כפסקה פותחת ל"פתח דבר" ל"סדר של פסח, נוסח יגור, קריאה וזמרה" מאת יהודה שרת שיצא לאור בשנת תשי"א (1955) בהוצאת המרכז לתרבות בשיתוף עם קרן התרבות של הקיבוץ המאוחד. לא בכדי בחר שרת את הקטע הזה שנכתב בידי ברל כצנלסון כמוטו לסדר הפסח המוזיקלי שיצר. יהודה שרת, יליד רוסיה, מלחין, מוזיקאי, מנצח מקהלות, מורה ואחיו הצעיר של ראש ממשלת ישראל לשעבר משה שרת, יזם בשנת 1937 סדר פסח "חדש", סדר שכלל הגדה קיבוצית חדשה כזו שמתבססת על ההגדה המסורתית ומשלבת בתוכה קטעי שירה ומחול, נגינה והמחזות. כיוצר ומלחין שילב שרת ב"סדר" החדש מנגינות מסורתיות, שירים מוכרים ולחנים חדשים פרי עטו. הגדה זו שימשה למעשה ברבות השנים כ"הגדה קיבוצית" בקיבוצים רבים.

 

 

רבים מתלמידיו וממכריו של שרת מתארים מוזיקאי מקצועי, דקדקן וקפדן. יורם טהרלב, פזמונאי, משורר וסופר, בן קיבוץ יגור, ליקט לבקשתי מקצת זכרונות "סדר פסח" אישיים מקיבוץ יגור: "ההגדה של פסח בנוסח יהודה שרת וסדר פסח בניצוחו של יהודה נצרבו בתודעתי בצורה העמוקה ביותר. יהודה היה אדם קשה וקפדן אך השאיר אחריו יצירה מרהיבה. הוא ליקט מתוך ספר שמות ומתוך המדרשים את הסיפור השלם של יציאת מצרים וחרת אותה לנצח במוחות של הילדים בני דורי. חלק גדול מההגדה הולחן וכולנו ידענו בעל פה את המוסיקה ושרנו אותה בהיגוי ה״תנכי״ שהוא הכתיב לנו. אני עצמי לא התקבלתי למקהלה הענקית בגלל שכישורי המוסיקליים לא ענו לסטנדרטים הגבוהים של יהודה שרת. לימים כתבתי שיר על דמותו בעיני כילד:

 

יהודה שרתוק יהודה שרתוק
כשהייתי שר אמר לי: שתוק!
לא קיבל אותי לשיעורי החליל
פן אזייף חלילה
את 'אל יבנה הגליל
אל יבנה הגלילה׳.
כשהוא כעס
היה צועק: יושלך הס!
ו״בני פקועה״
ו״בני נעוות המרדות״
ומכל הנזיפות שנזף בי בכיתה
למדתי עברית
אשר אין כמותה"

 

"חד גדיא מוזיקלי" אמרנו? "את יודעת למי כדאי לך לפנות?" יעצה לי בתיה קינן, "תיפני אל ציפי שביט. היא תוכל לספר לך על יהודה שרת ועל סדר יגור".

"עברו כבר עשרות שנים", מספרת ציפי שביט "ואני לא שוכחת את הסדר הזה. זה היה סדר רב רושם, מפואר. אני זוכרת אותו, את יהודה שרת, הוא היה גאון, הוא יצר הגדה מופלאה. זו הייתה הגדה מפוארת. לא היה ילד בקיבוץ שבו גרתי קיבוץ נווה-ים (הקיבוץ אליו עבר שרת בשנת 1953. ת.ז.) שלא הכיר אותה. התאמנו כמה חודשים לקראתו. אני זוכרת את עצמי, ילדה קטנה, עומדת לפני כמה מאות אנשים, שרה את ארבע הקושיות. השירה הזו זכורה לי כ'טראומה', שרתי ורעדתי. אני זוכרת שיהודה שרת הרים אותי בידיים והעביר אותי לאבא שלי. הוא היה פרפקציוניסט, מדייק בכל דבר. הקפדנו על כל תו והברה, כולנו הכרנו את ה'הַס-טַה-טֵה-הַס' שלו, כולם השתתפו בסדר הזה ילדים ומבוגרים, לא רק המוכשרים 'המוצרטים' הקטנים, כולם, גם זה שעבד בפלחה. היה קשה לבצע את ההגדה כי המוזיקה שבה הייתה מורכבת וכללה הרבה קולות לא כמו השירים הרגילים שהאוזן הישראלית רגילה לשמוע. אני חושבת שמה שנקנה בקושי נשאר יותר זמן. הייתה חגיגה ענקית, ישבנו סביב שולחנות עם כלים שמוצאים פעם בשנה, לבושים חגיגי בבגדים תוצרת 'אתא'. אני חושבת שזה היה הדבר הכי טוב, מרתק, מלהיב, הזכרונות הטובים שלי. אנשים היו עסוקים בבניית הארץ. הם שעזבו את אירופה והקימו את המפעל הבלתי רגיל הזה של הקיבוץ, של השיתוף".

 

מדור לדור וממסורת למסורת

"סדר פסח יגור" כולל בתוכו נעימות מסורתיות לצד חדשות וגם כאלו שדורשות עיון. כזו למשל היא המנגינה לשיר "והיא שעמדה" שיועדה בגרסה המודפסת לביצוע של "מקהלת בחורות וילדים". ממש בסמוך להוראות הביצוע מופיעה כוכבית שמפנה להערה בתחתית העמוד "מפי מורנו חנינא קרצ'בסקי ז"ל, מחלוצי הזמרה בארץ". באופן די מפתיע הלחן שמופיע בהגדה המחודשת הוא גם לחן חסידי שמוכר ומושר בכמה חצרות חסידיות. מהו מקורו של הלחן או מהם תחנות המסע "מדור לדור" או מ"מסורת למסורת" שעבר?

 

 

"והיא שעמדה", מתוך: "סדר של פסח נוסח יגור", הוצאת המרכז לתרבות בשיתוף עם קרן התרבות של הקיבוץ המאוחד, 1955

 

בין "הא לחמא עניא", "שפוך חמתך" ו"חסל סדור פסח" על תקליט אצטט גדול, לפני 62 שנה בדיוק (29.3.1955) הוקלט החזן בנימין אונגר מלווה בפסנתרן אריה גרף שר את "והיא שעמדה" בדיוק באותו הלחן שהושר ביגור. בסמוך לכותר מופיע המקור ללחן כ"רובשיץ". נוסח חסידי רובשיץ כנראה. תחנה שניה במסע.

בליל יום טוב שני של חג הפסח בשנת תשט"ו (1956) פנה רבי מנחם מנדל שניאורסון אל קהל חסידיו ושאל "ווער קען דעם ניגון "והיא שעמדה"? (מי מכיר את הניגון "והיא שעמדה"?). בהמשך פנה אל "חזן הבית" ר' מרדכי טלישבסקי שנכח במקום ושאל אותו האם הניגון מוכר לו. משנענה בשלילה התחיל לשיר את הניגון מספר פעמים (אותו הלחן שהושר ביגור ויוחס לרובשיץ) תוך שהקהל מצטרף. לבסוף אמר "עס איז א פיינער ניגון" (זה ניגון יפה). ואכן הניגון "והיא שעמדה" בנעימה זו נפוץ ומושר בקרב חסידי חב"ד ואף מופיע בספר הניגונים של החסידות.  תחנה שלישית.

תחנה רביעית ואחרונה (לעת עתה). בספר "חסידות און יום טוב" שיצא לאור בשנת 1957 בניו יורק מופיע הלחן (בשינויים קלים) תחת הכותרת "קרלינער ניגון" כלומר ניגון המשתייך לחסידות קרלין. ויש אף מי שטוען  שהניגון מיוחס לרבי אהרון מקרלין מייסד השושלת.

מי הוא בעל הבית תשאלו? שאלה טובה. ותשובה? נראה שבמקרה הזה, או "בשיר שלנו ידידי, אסור לשאול יותר מדי…"

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

 

 

כתבות נוספות שאנחנו בטוחים שתיהנו מהם:

תפריט לסדר הפסח: מתכוני האימה של שנות הארבעים בעולם האשה

תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?

הגדת תל אביב משנת 1933 מלמדת כמה מעט השתנה כאן מאז

הגדות בכתב ברייל

מה נשתנה: על הגרסאות והגלגולים של שירי ההגדה