מהעולם | רשימותיה של וירג'יניה וולף

"לרוב היא נדיבה, אבל יש בה גם נוקשות, שנעוצה בחשיבות העמוקה שהיא מייחסת לספרות בקידום ערכים הומניטריים, ולביקורת – כפנס המאיר את דרכה של הספרות." דפנה לוי על קובץ רשימות מאת וולף, שרואה אור באנגליה בימים אלה

אליסיה שחף, Things to do before you die, ספר, צילום, ציור על שקף, 34X24 ס"מ, 2016

.

מאת דפנה לוי

 

וירג'יניה וולף חלמה לבלות את אחד מחורפיה הקפואים של אנגליה מול האח שבביתה, ממיינת את הרשימות שכתבה ל־Times Literary Supplement ומלקטת מתוכן את אלה הראויות להיכרך בספר. שמונים שנה חלפו מאז, ורק בימים אלה ראה אור בבריטניה הספר Genius and Ink: Virginia Woolf on How to Read, המקבץ מבחר מרשימותיה שפורסמו בכתב העת המוערך והמשפיע.

כמה מילים על ה־Times Literary Supplement, הנודע בקיצור TLS: ההתחלה הייתה צנועה – מוסף ספרותי בן ארבעה עמודים שצורף לטיימס הלונדוני הוותיק באמצע שנת 1902 – אבל ההמשך מפואר. שנים אחדות לאחר הקמתו נפרד המוסף מעיתון־האם ומאז הוא מופיע פעם בשבוע, כחוברת שמנמנה המכילה מאמרי ביקורת ויצירות מקור. וולף החלה לכתוב שם זמן רב לפני שהפכה לאחת הסופרות החשובות של המאה העשרים, וביומניה היא אף מזכירה את ההתרגשות הגדולה שאחזה בה כשקיבלה את התשלום הראשון עבור רשימה שכתבה, ואת תחושתה שהתשלום הזה הפך אותה לאישה עצמאית ולכותבת מקצועית. היא לא הייתה היחידה מבין הכותבים שהתפרסמה לימים בזכות כישרונה – ת"ס אליוט והנרי ג'יימס, למשל, כתבו שם גם הם – אבל לה ניתנה זכות מיוחדת: אחרי שקרא עורך המוסף דאז, ברוס ריצ׳מונד, את רשימותיה הראשונות, הוא אפשר לה לכתוב בסגנונה האישי ולחרוג מן הנימה הפורמלית הכמעט אחידה שהייתה נהוגה שם.

וולף כתבה ב־TLS בימים שבהם מבקרי הספרות לא נהגו לחתום בשמם על רשימותיהם. האנונימיות הציבה את ביקורת הספרות מחוץ למרחב טעמו האישי ועולמו של המבקר, כאילו מדובר במאמר מערכת. וולף, שראתה בעצמה סוג של ״פועלת מילים״ המברכת על המשמעת הנדרשת ממנה כדי לספק מדי שבועיים מסות מנומקות באורך 1,500 מילה, לא ממש שעתה לכללים. היא אמנם כתבה בתחילה על כל מה שנשלח אליה מהמערכת, החל בספרי בישול ומדריכי טיולים וכלה ברומנים היסטוריים ובשירה, אבל עשתה זאת תמיד בסגנונה האישי ("הרומן כתוב… כאילו מחשבה צללה לים של מילים ועלתה מתוכו נוטפת") ומתוך נאמנות לערכים ההומניטריים ולהעזה שתבעו מעצמם ומהאמנות בכלל חברי קבוצת בלומסברי, שהלכה והתגבשה באותם ימים ("סופרים צריכים להעיר את המחשבות הנסתרות, החולניות והמזוהמות ביותר. לא להעמיד פנים או להתרברב, אבל גם לא לפחד לומר דבר").

בהמשך, ולאורך שלושים שנות כתיבתה שם, הפכה וולף לכוכבת של ה־TLS, ונתנה לכתב העת את קולו. היא כתבה את הסקירות הנרחבות שפתחו כל גיליון, על המחזות האליזבטניים, על ג'ורג' אליוט במלאת מאה שנה להולדתה (לפני מאה שנה בדיוק), על ג'וזף קונרד ועל שרלוט ברונטה. עורכי Genius and Ink כללו בקובץ שתי הקדמות, אחת מאת אלי סמית' ושנייה מאת פרנצ'סקה וייד, ואלה שבות ומצטטות מיומניה של וולף. הציטוטים מתעדים למשל ויכוחים שהיו לה עם העורך שלה כשהצהירה שכותבים מסוימים הם כותבים גדולים ואילו אחרים, ובכן – פחות ראויים לקריאה, ומציגים לקוראים את התחבטויותיה, למשל בשאלה באיזו מידה של נחרצות ראוי שתציין את ליקויו של ספר, אף שבסביבתה נשמעות טענות כי לא ראוי שאישה תכתוב כך ("העונג הגדול שלי הוא לכתוב דברים מרושעים"), או עד כמה יש להבין יצירה ספרותית לאור נסיבות כתיבתה, למשל אצל ג'ורג' אליוט הכותבת בפסבדונים של גבר, או אצל אליזבט בארט בראונינג, שלדברי וולף "כתבה במקום לחיות".

וולף המשיכה להתחבט בכל השאלות האלה גם ברשימותיה. היא כותבת על בני דורה באותם ביטחון ותשוקה שבהם היא כותבת על קודמיהם – שייקספיר, דה מונטן או סמואל פיפס. לרוב היא נדיבה, אבל יש בה גם נוקשות, שנעוצה בחשיבות העמוקה שהיא מייחסת לספרות בקידום ערכים הומניטריים, ולביקורת – כפנס המאיר את דרכה של הספרות. משום כך הקריאה ברשימות אינה נוסטלגית בלבד, אלא רלוונטית גם כיום. למשל, כשהיא כותבת על קריאה מחדש ביצירה שכבר קראנו, היא אומרת: "הקריאה שלנו משתנה עם השנים. ככל שאנו צוברים חוויות, כך שייקספיר מדבר על יותר ויותר דברים שנוגעים לנו." וכשהיא תוהה מדוע אנו נמשכים לספרות זמננו, גם אם היא נחותה מן הקלאסיקה, היא כותבת: "נדמה לנו שאנו שופטים על פי אותן אמות מידה, אבל אנו נוטים לחוש קרבה גדולה יותר לבני דורנו, גם אם יש בהם מי שחושבים שיש להם מה לומר רק משום שפעם פגשו את הדוכס מוולינגטון … אנו סולחים להם על נחיתותם כי אנו יודעים שייתכן שיש בהם ספר, או שיר או שורה אחת שישרדו, יצלחו את התקופה, ומקריאה בהם, בחדשים, אנחנו באים אל הספרים הישנים בעין חדה יותר."

את תקופתה ראתה וולף כעידן של מהפכות ספרותיות, והיא שאפה לספק לקוראיה מדריך שיאפשר להם לדעת מה מכל מה שנכתב סביבם הוא "ספר אמיתי", שלא ייעלם בתוך שנה־שנתיים. היא אמנם מרבה לשבח יצירות קלאסיות אבל אינה ממליצה להביט אחורה בקנאה. "אין עידן בספרות שהיה כל כך בלתי־כנוע לסמכות כמו זה שלנו … לכן עלינו להיות נדיבים כלפי מי שמתאמצים לנסח את רעיונותיהם ותשוקותיהם, משוחררים מעול הגדוּלה ומוכנים להתנסות בכל מה שעשוי לקרוס או לבעור … נדמה שאין אסכולה או יעד, אבל אסור לנו להשתכנע מדברי הפסימיסטים הטוענים שבשל כך הספרות מתה, אסור לנו להתעלם מהיופי הפורץ מכל מקום, ועלינו לגייס את הידע שצברנו מקריאה בכותבים הקלאסיים כדי להביט בכותבים בני זמננו המזנקים אל תהום לא מוכּרת, ולהבין אילו מתנות מוזרות הם מעלים עבורנו מתוכה."

וולף כותבת באריכות ובבהירות. הרשימות שבקובץ נוגעות בספרים עצמם, בחיי הכותבים ואפילו ביחסה של הביקורת. היא בזה למבקרים שמנפנפים בנוצות ידענותם או מעיזים להעיר הערות על מראם של סופרים (ובעיקר סופרות). היא מספרת על הנרי ג'יימס, שבשל ביקורות שליליות ראה בקהל הקוראים עדר של ברברים שאינו מבין דבר; על מחבר היומנים ג'ון אוולין שממרחק שלוש מאות שנה ברור לה כי היה גבר נפוח ומשעמם, צבוע ומתחסד, שיש לקרוא אותו כש"עין אחת פונה אל הספר, ועין שנייה – החוצה" כדי להבין שיש לו לב רחב ולהביט מבעד ללב הזה בתקופתו ואף ללמוד עליה; על טולסטוי, הממהר כל כך אל לב הסיפור מבלי לטרוח להניח יסודות; על בלזק, שבונה יסודות עמוקים כל כך, שהסיפור שלו לעולם אינו מתחיל; ועל קונראד שכאשר פותחים את ספריו "מרגישים את מה שבוודאי הרגישה הלנה מטרויה כשהביטה במראה: לא ייתכן שמישהו יחשוב שמה שנשקף כאן אינו יפהפה".

וולף מביעה קנאה עזה במי שיצירות גדולות רבות ממתינות לו לקריאה ראשונה. עם זאת, היא חוזרת ומדגישה את יתרונות הקריאה החוזרת ברומנים – גם משום שקוראי האנגלית התחנכו על ברכיה של הדרמה. המחזות, היא מסבירה, קוצבים את משך הסיפור ואת היכולת להשתקע בו, ומעבר לכך, הם כתובים בשירה, שהיא צורת הכתיבה הנעלה מכול. "לכן קשה לנו לכתוב רומנים," היא מסבירה, "הם ארוכים [לעומת הדרמה], הם כתובים רע, ולנו יש חיים משלנו, אז למה שנשקע בהם?" התשובה שלה ברורה: "בקריאה החוזרת אפשר לגלות את התהליך, זה שהסופרים טענו שאינו קיים כי הם הרי זקוקים רק לדיו וגאונות" (מדבריה אלה לקוח שם הקובץ). קראו שוב ושוב, ממליצה וולף, אל תסתפקו בקריאה אחת, כי בקריאה ראשונה, גם אם היא מרגשת, "התאורה אינה טובה דייה, וקשה מאוד לראות".

 

 

Virginia Woolf, Genius and Ink: Virginia Woolf on How to Read, TLS Books, HarperCollins, 2019.

 

 

.

» עוד מהעולם: רצועת קומיקס מאת אילנה זפרן, מתוך האסופה Drawing Power: Women’s Stories of Sexual Violence, Harassment, and Survival

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

מסה | מלאכי מלחמה

"המרחב והזמן האנושיים נפרצים אל תוהו, והדובר חורג מגבולות החיים אל ממלכת המוות או אל טרם בריאה, עולמות עליונים של כיסא הכבוד." צביה ליטבסקי על "מסע אל הפניקים" מאת שמעון מרמלשטיין

מרב סודאי, מסכה, פחם ואקריליק על נייר עיתון, 75X60 ס"מ, 2013

.

נושא דברם של המתים: על "מסע אל הפניקים" לשמעון מרמלשטיין

מאת צביה ליטבסקי

 

לכאורה, שירתו של מרמלשטיין בכללותה מתמקדת (כמעט) בנושא יחיד, שאף הוא כשלעצמו מצומצם בתחומיו: מלחמות ישראל. במובן זה זוהי שירה פוליטית, אולם היא פורצת אל מעבר להקשרים המקובלים: ההיסטורי, הגאוגרפי, הצבאי והלאומי. הקשרים אלה נקרעים לגזרים כמו היה השיר חרב מתהפכת, שלהבָהּ שולח ברקים מאופק עד אופק. יתר על כן, הדובר נמנע מכל הצהרה אידאולוגית, וטוב שכך, שכן כל הצהרה שכזו מתפוגגת בהקשר טראומטי, כאשר המרחב והזמן האנושיים נפרצים אל תוהו, והדובר חורג מגבולות החיים אל ממלכת המוות או אל טרם בריאה, עולמות עליונים של כיסא הכבוד. שני יסודות אלה מעניקים לשירה זו עוצמה שאין דומה לה. ואם נוסיף על כך את דקות הביטוי, את הדיוק וההעזה בבחירת הפרטים, כגון בשורות אלה: "הָעֶפְרוֹנִי נָחַת הַבֹּקֶר / עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן / עֵינָיו הָיוּ עֲקוּרוֹת / אַךְ מַבָּטוֹ יַצִּיב", הרי אנו עומדים נוכח שירה גדולה.

באחד־עשר השירים הראשונים בספר אנו ניצבים כאמור מול קרעי קיום שביניהם, מרחוק כביכול, שולחת חוויית הקרב את אותותיה, ואך בהדרגה מתבהרת הסיטואציה. רק בשיר השנים־עשר, "בליידה לבנון 1974", היא מתמקדת לבסוף בזמן ובמקום. בחירה מבנית זו בסדר השירים משליכה את קרעי הקיום אל כל מקום מלבד מקומם האנושי. השיר הראשון מייצג זאת באופן כה מובהק, שאין לי אלא לצטטו במלואו:

 

שערי הגן

כָּל הַלַּיְלָה

עָמְדּוּ כְּרוּבִים עַל הַמִּשְׁמָר

חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת

כִּמְעַט נִנְעֶצֶת בְּגַבָּם.

נִיצוֹץ וְעוֹד נִיצוֹץ

מְנוֹת הָאוֹר הָרִאשׁוֹנִי

קְוַנְטִים אֱלֹהִיִּים

שֶׁיֵאָבְקוּ בַּחֹשֶׁךְ

טֶרֶם יְבַלְּעוּ הַמְּמַדִּים

שֶׁנִּבְרְאוּ

רָקִיעַ לְרָקִיעַ

עַד לַאֲדָמָה הַמּוּצָקָה.

כָּל לַיְלָה

כְּרוּבִים עַל מִשְּמֶרֶת

עֵינֵיהֶם הַחֲבוּשׁוֹת

גּוּפָם הַמִּתְפַּתֵל

וּדְמוּת נָחָשׁ

שֶׁפִּיו מָלֵא עָפָר

וּמְפַתֶּה

לְהָשִׁיבָם אֶל תּוֹךְ הַגַּן.

 

ציון הזמן הריאלי "כל הלילה" (שהופך אחר כך ל"כל לילה") מעמיד לכאורה התרחשות מקומית, ומשמדובר ב"עמידה על המשמר" של כרובי השמיים, אין מנוס מקונוטציה של סכנה. וכן הלאה – משעה שאנו נתקלים בעיניהם החבושות בשל פציעה או עיוורון, בעובדה שהם חשופים לדקירת חרב בגבם, הולמת בנו ההכרה שכרובים אלה אינם אלא חללי קרב, שנשמותיהם עצורות על סף גן עדן. ניצוצות האור הגנוז, על הדהודם הקבלי, אינם אלא מטפורה לירִיוֹת, בלילה "ההוא" ובכל לילה שהוא. המטפורה מתפתחת אל הוויה ריאלית – מדובר בתופעה קוסמית מדעית ("קוונטים"), מבלי לזנוח את הממד התאולוגי ("אלוהיים"). ובהמשך, אותו אור גנוז, השמור לצדיקים, הוא העומד להחריב את יסודו של סדר הבריאה – ההפרדה בין שמיים לאדמה. המילה "יבַלְּעוּ" מעלה על הדעת את מלחמת האלים והטיטאנים, המייצגים את הכוחות הכְתוֹניים, כוחות האדמה – הדחפים העיוורים וההרסניים. ובניגוד למיתוס, כוחות אלה הם המנצחים.

הנחש, בהתאם לעונשו לאחר הגירוש, "פִּיו מָלֵא עָפָר" (ניגוד מר ל"יִמָּלֵא פִּי תְהִלָּתֶךָ", תהילים עא 8). אף כאן הוא מייצג פיתוי – לחזור אל השלמות הקדומה, בשם אידאולוגיות, אמונות, ו"אמיתות" כאלה ואחרות, האמורות להביס את החרב המתהפכת. הן הן מקור האסונות הגדולים בהיסטוריה. הן הן דברי הימים של האנושות. העפר הממלא את פי הנחש הריהו יסוד קיומו של האדם, "כִּי מֵעָפָר בָּאתָ וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג 19).

החיבור בין חוויית המלחמה להוויה קוסמית, בין מונחים מדעיים מודרניים לעולמות עליונים, הוא מוטיב מרכזי בהתפוררות הסדרים האופיינית לטראומה. כך למשל בשיר "עם יד על הלב":

 

[…]

תְּהוֹם מוּל תְּהוֹם

וְחֹשֶׁךְ

וְכָל שֶׁיַּפְרִיד

חִצֵּי אוֹר וְצֶבַע –

בֵּין אוּלְטְרָה סָגֹל

לְאִינְפְרָה אָדֹם –

הַמְּכַוְּנִים אֶל כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ

רַכּוֹת וְנוּגוֹת

מֵחֹסֶר מַגָּע עִם הָאֲדָמָה.

כָּךְ נִרְאֵית גָּלוּת שָׁמַיִם.

 

גם כאן הנמען הוא מלאך, מטפורה להלוּם־טראומה, שמציאות חייו תלושה מן המציאות. הווייתו אינה אלא תוהו. ההפרדה, עקרון הסדר, אינה מצויה אלא בין מטחי היֶרי. אך אין זו האפוקליפסה טרם גאולה, אלא שבר קוסמי שאין לו תקנה.

היעלמו של כוח המשיכה – היפלטות, או שמא היחלצות מחיי החומר – מופיע גם בסיומו של השיר "קירות", תוך התפרקות הגוף והחיץ בין אדם וחיה: "צָעַדְנוּ. טוּר חַיָּה אָדָם / רֶגֶל יָד וְרֶגֶל עַל הַקִּיר/ שְׁבוּרִים / עִוְּרִים לְמֶחֱצָה / מִתְעַלְּמִים / מִצְרָחוֹתָיו הַנֶּחְלָשׁוֹת / שֶׁל כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה." "צרחות" אלה עוקרות את התופעה מן התחום הפיזיקלי אל הביולוגי. אלא שחִיּוּתו זו של הקוסמוס אינה אלא תהליך מתמשך של אובדנה. היקום מתפרק. נותר רק הקיר, קיר זיכרון חסר זיכרון.

שיר נפלא זה מתחיל באזכור של צל: "לִקַּקְתִּי אֶת הַצֵּל / מִתּוֹךְ הַקִּיר. / הוּא הָיָה שֶׁלִּי / רַק בְּלִי הַדָּם וְרֶשֶׁת / הַנִּימִים שֶׁמִּסָּבִיב." ליקוק הצל מבטא ניסיון לחזור אל דמות שלמה, לבטל את הדיסוציאציה הטראומטית בין הגוף וצילו. נתק כזה מופיע גם בשיר "יפה 1948" בספרו הראשון של מרמלשטיין, ארץ החיים: "רָצָה // עִם גּוּפָהּ / הַמִּסְתַּחְרֵר / בַּחֲרִיר כַּוֶּנֶת / רָצָה רָצָה / מַשִּׁילָה אֶת / צֵל חַיֶּיהָ.".

מוטיב זה מופיע פעמים נוספות במסע אל הפניקים. כך למשל, במחזור השירים שכותרתו כשם הספר, הדובר משתייך ללהקת כלבים הנמשכים אל ריח הגופות: "גַּם אֲנִי אֶחָד, עִם רֹאשׁ בֵּין הַיָּדַיִם / מַבִּיט בַּצֵּל שֶׁלִּי, שֶׁמִּתְרַחֵק / מִמֶּנִּי." היפרדות זו של הגוף מצילו היא דימוי נוסף של המוות, של המעבר אל השאול או אל גן עדן, שכן בחושך המוחלט, כמו באור העולמות העליונים, הצל אינו קיים. יש בכך גם התכחשות סימבולית לקיומו של אור, על שפע משמעויותיו, שכן כל מה שמטיל צל מעיד על האור. אלא שלא מדובר כאן על התעלות הנשמה. המוות אינו המרת הגוף בהוויה רוחנית, כי אם ריסוק ההוויה באשר היא. ולראיה: "הָאוֹר בָּרְחוֹבוֹת הָיָה פּוֹסֵעַ לְצִדִּי / כְּמוֹ שׁוּעַל דָּמִים / זְנָבוֹ מַבְרִישׁ בֵּין הַבָּתִים." האור, סמל הנשגב, יורד כאן לדרגה הפראית, האלימה והנמוכה ביותר. על כן מתאפשרת הגדרה מרחיקת לכת זו: "מָוֶת הוּא שַׁלְוַת הַגּוּף / וְהִתְבּוֹנְנוּת מִתּוֹךְ עֵין הַקִּיקְלוֹפּ / הַחוּצָה."

המרחב והזמן, הקטגוריות ההכרחיות של התודעה, נגרסים במלתעות הזוועה. הדובר "מְאַבֵּד כָּל רֶגַע מֶגָה בַּיְט שֶׁל זִכָּרוֹן", משום שהקרב עדיין מתחולל בתוכו: "הַחַיְשָׁנִים מְכֻוָּנִים אֶל רָקִיעַ / נָמוּךְ וַאֲדַמְדַּם / הָרוֹצֵחַ כָּל גָּוָן / נוֹטֶה לַתְּכֵלֶת הַזַּכָּה". החוויה אינה עוברת התמרה לזיכרון. היא מתחוללת שוב ושוב וקורעת לגזרים את ההוויה. אף המרחב, כאשר הוא מתחיל "לִפְרֹשֹ […] אֶת זְרוֹעוֹתָיו" הופך באורח פרדוקסלי לכלוב, ומיד מצטיירת תמונה של גן חיות בשבת, כולו כלובים כלובים, ו"הַמִּלִּים מְחַלְחֲלוֹת מִבֵּין הַסּוֹרְגִים […] שָֹפָה שֶׁלֹּא נָבִין בְּשֶׁל פַּשְׁטוּתָהּ הָאֱלֹהִית".

חוויית ההרג, המאחדת "אֶת הָרְקִיעִים, כֻּלָּם / לִזְמַן הֹוֶה", מבטלת את ההיסטוריה כתנועה ליניארית. מלחמת לבנון מדלגת בהרף עין מפתיל השהיה של פצצה, שתוך ספירת שישים השניות שלו מחלקים החיילים סוכריות לילדים, אל זמנם של הפניקים. ועדיין, כן, ברגע זה, עדיין "נָחָה הַסְּפִינָה בָּאֲרָרָט, עֵת כָּלוּ הַמַּיִם." ההיסטוריון הצבאי, המעלים מן הדובר פרטים מסוימים על קרב, הוא "שׁוֹמֵר הַזְּמַן מֵהָאִילִיאָדָה". חורבן הבית הראשון חובר לנהר האכֶרון, המוליך אל השאול. טבח באבי יאר משתלב בעידן אבולוציוני קדום, שבו קיימים "עוֹרְבֵי מַיִם". וכשחרב הבית השני "נוֹתַרְתִּי יְרִיעָה שְׁקוּפָה שֶׁנִּפְלְטָה / מִתּוֹךְ הַיָּם".

לאור כל אלה, ולאור ההגדרה המצמררת – "מָוֶת הוּא מְלֶאכֶת אֻמָּנוּת / פִינִיקִית / הַמְקַשֶּׁטֶת כָּאן אֶת הַדְּרָכִים" – ניתן לראות במסע אל הפניקים הצהרה השוללת מן המין האנושי כל אפשרות של סובלימציה.

השיר "מסע", שבו בחרתי לסיים, מעמיד את המשמעויות הכרוכות בארכיטיפ המסע – התבגרות, התנסות, תהליך של היוודעות עצמית – בהיפוך פרדוקסלי: המסע אינו מתרחש בתוך החיים, אלא מחוצה להם. את החיתוך הגרפי של השורות אני חווה כהשתנקות מבכי שלא נבכה:

 

הָיִיתִי שָׁם וְחָזַרְתִּי

הָיִיתִי אִישׁ וְאִשָּׁה

חַשְׁמָל

וּמִתְרַס אֶבֶן בִּשְׁעַת

עַרְפָּדִין

וְחָזַרְתִּי

חָזַרְתִּי

כִּי לֹא נִתַּן עוֹד לִהְיוֹת.

וּמַה בְּתוֹכִי

וּמַה בֵּין

הַלּוּחוֹת הַדַּקִּים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ

לָחוֹץ וְרָחוֹף

בְּרַקּוֹת הַחַשְׁמָל וּבָרַעַד

תִּפְרֹץ

הַנֶּפֶשׁ הַחוּצָה.

עֵינַיִם כְּבוּיוֹת

יְרֻקוֹת

בְּרֵכוֹת מַיִם

וְאֵזוֹב.

עֵינַיִם יִטְפוּ

סְרִיגֵי נָחָשׁ

וּנְחֹשֶׁת

יִלּוֹקוּ הַדָּם.

הַדָּם, הַדָּם מַהוּ.

אִלּוּחַ הַדִּין

אִי־לוּחַ סֶלַע

וְדַק

וְשָׁבִיר וּמוּטָח לָרִצְפָּה

עָלֶיהָ

יֵרָשֵׁם וְיָנוּחַ

הַמֵּת.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ולאחרונה "מגופו של עולם" (כרמל, 2019), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות. מבקרת ספרות במוסך.

 

שמעון מרמלשטיין, מסע אל הפניקים, פרדס, 2017.

 

 

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: רוני הלפרן מתאהבת באדריאן ריץ'

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצרים | אליזבת, שנינו סובלים

שלושה סיפורים קצרצרים מאת אפרת מור מילמן

יונתן הירשפלד, ברבורים, שמן על נייר, 70X50 ס"מ, 2018 (צילום: ציקי אייזנברג)

.

שלושה סיפורים קצרים / אפרת מור מילמן

 

אליזבת שלום

ההכנסות עלו ממש בימים האחרונים. כבר עשרה לקוחות הזמינו ממנה כתיבת הודעות טקסט לטלפון. בלילות היו הזמנות להודעות מאתגרות במיוחד. באתר הייתה חלוקה לנושאים והלקוח התבקש לסמן משפטי מפתח, וכל ההודעה כולה הוגבלה לפחות ממאה תווים. הלילה הגיעה הזמנה להודעה בנושא פרידה מבת זוג, אחת ששמה אליזבת. בהזמנה צוין שההודעה צריכה להכיל את צמד המילים: "לא בבית". בתוך תיבת הטקסט שכותרתה "טיפ שיכול לעזור בכתיבת ההודעה" נכתב: "ריחוק". היא כתבה את ההודעה: אליזבת, שנינו סובלים. גם כשאת בבית – את לא בבית. אני חושב לפני שאני עונה, את עונה לפני שאת חושבת, בשני המקרים התוצאה גרועה.

שיט, נגמר המקום, היא ניסתה לצמצם, כדי להוסיף לפחות את המילה "שלום".

 

***

 

שתי אפשרויות של התחלה וסוף

אפשר להתחיל כך:

גבר אנס את אמהּ לפני חמישים שנים ותשעה חודשים, כך גילתה בערב יום הולדתה החמישים.

אפשר להתחיל גם כך:

היה לילה, מאוחר. הספה – שמרגע שהובאה למשרד היא חשדה בכוונותיה – הייתה אדישה לקריסתה אליה, וכל מה שהיא הצליחה לחשוב, בשנייה הארוכה לפני שעצמה את עיניה, היה שבשעה הזאת אין שום חנות פתוחה באבן גבירול וממילא אף אחד לא ישמע אותה.

אפשר גם להתחיל כך:

ההתחלה לא מעניינת, אמרה האם, הסוף שזו את, זה כל העניין.

 

***

 

כושן רשעתיים

אני עקרה. יש לי ארבעה ילדים. למעשה יש לי שישה. היו תאומים ראשונים. הם נפלו. הגיסה שלי רצתה ללדת לפניי, כדי שחמותנו תוכל להתגאות בה ראשונה, אז היא עשתה לי עין הרע והפלתי. ילדתי שני תינוקות מתים. אמרתי לו, עכשיו תשכח מילדים, ככה אחותך רוצה. נולד לה בן בכור, נכד ראשון. אחר כך אני הריתי, ושנה אחרי שנולד הבן שלה, נולד הנכד השני. יכולתי היום להיות אימא של שישה, גם ככה אני עקרת לב, והארבעה שיצאו ממני זה הרבה יותר מדי. בגלל זה אמרתי לבת הזקונים, זו שקראתי לה כושן רשעתיים, אל תרוצי לעשות ילדים, יש יותר מדי ילדים רעבים ומסכנים בעולם, לא צריך ללדת.

 

אפרת מור מילמן, עורכת דין, מתמחה בזכויות עובדים. בעלת תואר שני בספרות, במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון. מחברת ספר הילדים "נֹגה מקיבוץ כרמים" (הוצאת אוריון, 2017), והספר "עמק השדים", רומן חניכה למבוגרים ונוער (כריכה סוכנות לסופרים, 2017).

 

 

» עוד קצרים בגיליון קודם של המוסך: שני סיפורי הישרדות מאת שיח'ה חליווה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

רָעַד קוֹלֵךְ | וכך ביקשתי בחשאי

מיקה הרי בשיר "צל ההר הלבן" מתוך הפרויקט "אי במערבולת – שרות זלדה"

זלדה (מתוך הסרט "אישה פשוטה: זלדה", סדרת העברים, יאיר קדר)

.

לחן: מיקה הרי וערן וייץ, שירה: מיקה הרי

 

צל ההר הלבן / זלדה

 

צֵל הָהָר הַלָּבָן

כִּסָּה אֶת פָּנַי וְידַי

וְדִימִּיתִי שֶׁנַּפְשִׁי חָפְשִׁית

כַּמֵּת,

צֵל עָצוּב כִּסָּה אֶת הָבַּיִת

וְאֶת עֲלֵי הַגֶּפֶן

אַךְ כַּאֲשֶׁר

בְּאֶרֶץ זָרָה

שֶׁהִיא רְחוֹבִי

נִגֵּן כִּנּוֹר

יָצָאתִי אֶל מְשֹוֹשֹ חָתָן וְכַלָּה

וְרָאִיתִי

כִּי הֵם שׁוזְרִים

תִּקְוָה עֲדִינָה עַד מְאֹד

וְרָאִיתִי

כִּי הֵמָּה שׁוזְרִים

תִּקְוָה אֲמִיתִּית,

וְכָךְ בִּקַּשְׁתִּי בַּחֲשַׁאי:

יוֹצֵר הָאָדָם –

שֶׁלֹּא יִסְתָּעֲרוּ שֵׁדִים וּמַזִּיקִים

עַל דִּמְיוֹנָם

שֶׁיִּהְיֶה בִּנְיָנָם

בִּנְיָן עֲדֵי‏־עַד.

תְּפִילָּתִי הִצְמִיחָה

עָלִים יְרֻקִּים.

יָשַׁבְתִּי בְּצֵל הַקִּיקָיוֹן

וְלֹא יָדַעְתִּי עוֹד

מַה שֵּׁם הַתַּחֲנָה

שֶׁהִגִּיעוּ אֵלֶיהָ חַיַּי.

 

 

» במדור "רעד קולךְ" בגיליון קודם של המוסך: שני שירים מאת ט. כרמי, מתוך "פרויקט ט"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן