באלון הגדול
ג'ודי עדיני
.
.
באלון שבסוף עין כרם נשמעו קולות געייה. היא ישבה על ברכיה וייללה לכוכבים. זה לא היה בכי, גם לא שירה, אלא נהמת יער שהלכה וגברה עד שחברה אל התנים הרחוקים, ואלה השיבו ביללות חוזרות. משעת דמדומים עד עליית השחר, ישבה תחת העץ וקיננה. האלון ידע מי היא, ידע את שמה והכיר את קולה. הוא חש שהגיעה לעת פרידה, וקימר לטובתה את צמרתו, שתפרוש מעליה מחסה קרוב יותר. היא מצידה ידעה שאפשר להגיע אליו בלי לפרוט הסברים.
לפעמים הייתה מחבקת אותו ולעיתים שמרה את זרועותיה לעצמה, או נשכבה על שמיכת העלים שמתחתיו ובהתה ברקיע מְכֻכָּב או חסר. הרקיע הקפיד להיות שם בכל מצב, גם אם חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שהקדישה לו מבט. הוא מצידו נותר מציץ מבעד לצמרת האלון הצפופה, ופיזר מעליו אור עדין או מסנוור, תלוי ביום הירח ובמופע הכוכבים.
כשהגיעו מטוסי הקרב, הייתה מתחפרת בעלים הכסופים, או נצמדת למערת הסלע שרחשה ליד. והיו גם חודשים שמיעטה לבקר, מחשש שייפול עליה טיל. הדרך לאלון נמשכה עשר דקות בהליכה סבירה, וכשהייתה רצה במנוסה מביתה, הדרך התקצרה כיאה לריצות בהולות. היא אהבה להגיע אליו יחפה, גם במחיר של הליכה על הכביש וגרירת רגליים באזור המסעדות המטונף. בהגיעה אל האדמה, הלכלוך פינה מקום לצבעה האדום של הקרקע.
ימים אחדים לאחר שהוכרזה הפסקת האש, החלו דברים גדולים להשתנות. בכל חלקה שצה"ל נטש בעזה הצמיחה האדמה עצים צפופים שחברו יחדיו ליער מקומי עם צמחיית ים וארזי לבנון. מסתובבות שמועות שהדובדבן פרח בגבול עם מצרים. הביאו זרעים מהגן הבוטני בירושלים, ודווקא שם הוא נקלט. המכתש העמוק במצפה רמון התמלא בבריכות שקופות של מים מתוקים שפרצו מתוך האדמה. חצבים הקיפו את הכנרת לכל אורך החורף, ואנשים הפסיקו לאכול את הדגים, אמרו שהם יפים מכדי לרצוח אותם. עם פריחת החצבים הגיעו גם פרפרים מזן שהמדע לא מצא לו שם, והם פיזרו מעל הימה נקודות זוהרות שאפשר היה לתפוס במבט בלבד. ים המלח עלה על גדותיו. כולם ציפו שהבולענים ישתו את האדמה, שהכבישים יקרסו ושהמלונות יטבעו בים. אבל אחרי שאחרון החטופים חזר הביתה, קרה ההפך הגמור: נביעות מלוחות פרצו מתוך הבולענים ומים חדשים הציפו את הימה הגוססת.
הבקעה כולה התמלאה במים שעלו עד לירושלים. בית ראש הממשלה ומשכן הנשיא עברו לנגב, יום לפני שהמלח פרץ מכל החורים. הכותל נמס וכיפת הזהב צפה על פני המים, כאחרונת התיירות האירופאיות. אומרים שבעוד כמה ימים יגיעו מי המלח לעין כרם. בבית הכנסת של ההיפים שרים כבר שבוע במעגלים, מברכים את הגאולה. השכנים אורזים ומעמיסים חפצים. כמה יעברו צפונה, וכמה מתחילים להעמיס אוניות ולהבין את מפלסי התחבורה הבטוחים.
מאז שהתגלתה הבשורה שעין כרם תישטף במלח, היא פסקה מלדבר. גם לא ארזה את החפצים. היא חשבה על האלון הגדול ומה יהיה בסופו, אם ייתלש מהאדמה או יימס בבוץ המלח האפור. היא הייתה בחודש מתקדם והאיש שלה אמר לה שהוא משך סכום מכובד. כך יוכלו להישאר באזור ולא יצטרכו לעזוב. במקום בית על האדמה תהיה להם סירה, אומרים שעץ נשמר טוב במלח, כמו מלפפונים בצנצנת התססה סגורה. כך בנו את גשרי ונציה וכך הטיטניק נשמרה בצורתה המלאה. אבל ים המוות הוא חומר מסוכן בהחלט, אף דג לא שרד שם, והתחזיות לא מצליחות לנבא ממצאים כמו בקופסת שימורים.
כעת היא מנסה להיאחז בעלים היפים. להיזכר בזרזיפי האמונה שביקרו אותה פעם. האלון הגדול שבסוף עין כרם, נושם. מעליו שביל עולה אל גג היער. פעם שמעה קול בכי בקצה השביל והלכה אחריו, עד שמצאה אישה אחרת, בוכה לשמיים. האישה אמרה לה, רק בורא עולם יוכל לעזור לי עם הכאב הזה. היא שאלה אותה אם אפשר להתקרב, והאישה הסכימה. כעבור זמן הן פטפטו על דברים אחרים, ירדו יחד את השביל בהליכה צמודת אגנים, שמחו על הרקפות.
מול האלון למדה לראות את העולם רוטט וזז, נושם ומתרחב. האיש היה אומר לה, אנחנו לא יער, אנחנו ג'ונגל עבות. לצד האלון הגדול הדליקה מדורות ואכלה פטריות וזכתה לראות את הצמרת רוקדת, וחשבה, אני יודעת מדוע התאהבתי בחוטבי עצים, או משוררי עצים, או מגדלי עצי פרי. כולם ניסו להפגיש אותי עם החי. פעם, בתקופת ההיכרות הממושכת, עלו על עץ תות. השדיים שלה נצבעו בסגול והיא הבטיחה לו שיום אחד יהיה להם עץ משלהם. כשעברו לגור בעין כרם היא מצאה אותו, את האלון, כבר בטיול הראשון מסביב לבית. ואפילו שרבים פגשו בו לפניה, היא ידעה שהוא מחכה לה במיוחד.
לרוב הייתה חשה בדידות. מעין בדידות עכורה, שקשה לדבר עליה עם בני האדם, ובכל פעם שניסתה חשה שנכשלה להביא את הבדידות בדרכים המוכרות. כשקמה מחלום הייתה אומרת לעצמה, חכי רגע, נסי להישאר בו, למשוך חוט אל תוך היום, אך כשחמק לה חשה את ליבה צונח בכבדות אל פנים הצלעות, ואת גבה נעשה כפוף ועייף. עם אהובה יכלה לישון היטב, וזו אולי הסיבה העיקרית להישארות המשותפת; היא ראתה בו סוג של עץ ואהבה את האופן שבו הוא מחדיר עגבניות ומלפפונים אל תוך האדמה, וסקרן כלפי הסתעפות השורשים מתחת לפני הקרקע. זו הייתה סקרנות עניינית, לא פואטית. בעברו שתל יער שלם, פירות מאכל, וגידל דונמים של טחבים ודשאים ושיחי פרא, וגם הלך אחריה כשאמרה לו, זה לא מקומי, אני רוצה לירושלים, בוא איתי. אולי גם הוא זיהה בה את התאנה שלו, או את עץ התות שלו, או שחשב לעצמו, אני רוצה לחיות עם בני האדם, העצים דוממים.
חזרה אל האלון הגדול; השחר מגיע ומי המלח עוד לא נראים באופק. היא רוצה לקטוע את העץ ממקומו, להניח אותו במקום לשימור עצים. את כל החטופים הצליחו להציל, מדוע שעכשיו יוותרו על עץ חי ונושם? חמש מאות שנה כבר נמצא כאן, עכשיו יירקב במים? אני חייבת לעשות משהו, היא חשבה. לנקר בגזע או לתלוש שורשים ממקומם, להציב חוצץ נוקשה בין העץ לבין המים, לקשור את עצמי לענפיו. לא יהיה לזה סיכוי. היא נצמדה אל העץ והרגישה את הבטן העגולה שלה נדחסת בו, אמרה לעוברית, תכירי, גם זה אבא.
.
ג'ודי עדיני, סופרת. מנחה את סדנאות הכתיבה "שערי מילה" ומלווה כותבים ויוצרים באופן פרטני. שיריה וסיפוריה פורסמו בכתבי עת שונים, ספר ביכוריה "בית גידול" ראה אור בקיץ שעבר בהוצאת תשע נשמות, וקטע מתוכו הופיע במדור "בעבודה" בגיליון נובמבר 2023 של המוסך.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפורים קצרים מאת יפעת טללייבסקי וערן סגלסקו
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
