בעבודה | בית גידול

״ממי ירשת את זה, למה זה קרה לך, את מי צריך להכניס לכלא, מתי זה יעבור״. קטע מתוך ספר בכתובים מאת ג׳ודי עדיני

זיוה ילין, בדרך לחדר ההורים, אקריליק על עץ, תמונה, מדף וכורסה, 240X240 ס״מ, 2019

בית גידול: מתוך ספר בכתובים

ג׳ודי עדיני

.

מעלה ישועתי: בית מרפא לחשוכות המרפא ולשומעות הקולות וללא מתפקדות ולעייפות מהחיים שצריכות בית מחבואים שיכסה אותן או יקפיד בשבילן על תרופות וישגיח שלא יתייאשו, שלא יתלו את עצמן במקלחת. הבית בירושלים נפתח לראשונה לפני שבע שנים. שנה קודם לכן הוקם בתור בית מעורב, אבל תכף נסגר כי דיירת נכנסה להיריון ושיפדה את האוזן של הדייר האחראי. אני אישית מאמינה שבטח נשכה אותו באזור התנוך, אמרה לי בשיחת חפיפה נעמה המלווה, סטודנטית לעבודה סוציאלית ומשפטים, והוסיפה שלא מבינה איך אלכס בכלל חשבה שתוכל לטפל בגברים. נכנסות לכאן לא יותר מעשר נשים בבת אחת, לא כולל מלוות, בין הגילים שמונה עשרה עד מאה. בעקבות המגפה אי אפשר לפגוש אנשים מחוץ לירושלים, ומדי חודש סוגרים את הרחובות ומורים להישאר בבתים. היציאה מותרת למטרים ספורים בלבד, ומי שרוצה לטייל ברחבי העיר צריכה אישור של חולה. אנחנו סגורות היטב אחת עם השנייה. במהלך היום אנחנו מדברות, מבשלות, שרות במעגל, מתרגלות נשימות, מחפשות מכסים חדים של קופסאות טונה ריקות, או תירס או חמוצים, חותכות איתן ורידים, משזפות קריסטלים בשמש, מרביצות לשק איגרוף, מכשפות חתולים, קולעות חלות, תולשות שערות, כותבות ביומן ויזואלי, צורחות לאלוהים בממ"ד, מציירות במים, מבריחות את השכנים, פותחות בקלפים שהכנו בעצמנו, מתפללות לירח, מזמינות אמבולנסים ואחים, רוקחות צמחי מרפא, דופקות את הראש בחפצים קשים, תולות שאלות גדולות על הקיר כמו, מה אם לא הייתי נולדת והאם אצליח לאהוב את הילדים שלי, וקולעות סלים מקש. בלילות מפחידות את החושך ואוכלות כדורים.

משמרת יום ראשונה, נעמה חופפת אותי, היא המלווה הכי ותיקה. מראה לי את קלסר הדיווחים, לוחשת בשקט איך לבקש מכל דיירת ליטול תרופה, באיזה טון. אחר כך ארוחת בוקר, אחר כך מישהי צועקת, אחר כך מישהי הופכת את הספה, אחר כך מישהי דופקת את הראש בקיר, אחר כך שעת סיפור בסלון, אחר כך מישהי יוצאת לחצר, צורחת על נעמה. אני שומעת אותן, מגיעה, המישהי אומרת שסוף סוף הגיעה לכאן מישהי נורמלית, מסתכלת עליי, מה את חושבת, את תתני לי לצאת מכאן, את דווקא נראית לי אחלה, לא חולירע כמו זאתי. אני שותקת. אחר כך צלצול בשער, החבר שלה מגיע. נעמה מסבירה לה שהיא לא יכולה לצאת לפגוש אותו בלי ליווי. המישהי מסתכלת עליי, אני מתאפקת לא לחייך. אנחנו יוצאות מהשער, הוא חונה באלכסון, היא נדחפת למושב שלו, אני מתיישבת בכיסא עור מאחור. היא בוכה, הוא צוחק, אני פוזלת מטה ורואה בקצה הדלת אקדח. אין לי טלפון ואני רוצה שנסיים. המישהי מדברת עליי, מדברת על נעמה, קוראת לנו פוסטמות, מתחננת שיציל אותה מהבית הזה. אחר כך קורצת לי, אומרת לי, תירגעי מתוקה, צוחקים פה. הוא צובט אותה בסנטר, זז לעברה, האקדח קורץ לי. אנחנו חוזרות הביתה, נעמה עסוקה.

משמרת לילה שנייה, לפנות בוקר. סנדרה לא נרדמת, לבד קשה. את השם שלה אני כבר זוכרת. היא יוצאת לחצר ואני מבקשת להצטרף. היא מתיישבת במרחק בטוח ממני ומישירה אליי מבט משתהה. יש בה משהו שרואה ויודע, ואני מקווה שהמדורות שהיא דיברה עליהן יחכו לפחות עד שנצא מפה. אני מחממת תה מהצמחים היבשים שנותרו פזורים על השיש ומצטרפת אליה החוצה לספה. היא רועדת וגופה הדק נע כמו בתפילה, תוך כדי שהיא מגלגלת סיגריות ברצף. אני רוצה להניח עליה יד נוכחת, על הכתף שקרובה אליי או על הירך המכוסה בשמלה שחורה, אבל מתאפקת כי אסור לגעת. במקום זה אני מסתכלת לשמיים ומחפשת את הירח. אנחנו מתנשמות ומודות על הקור ועל ירושלים. גבה של סנדרה מתקמר ומתיישר, היא מעוותת את הפנים ותכף מגלגלת את הכתפיים חזק ולאחור, כמו מבטלת לעצמה מחשבות רעות. היא זקנה, מקומטת, ובכל זאת גבה גמיש וקומתה ארוכה. בקרוב תחגוג שבעים. משום תנועת כפות הידיים, או טלטול ראשה, או מנגינת המילים שיוצאות מפיה, אני מנחשת שמדובר בגוף שפעם רקד. איך זזת לפני כן? אני שואלת. פשוט רקדתי, היא עונה, הייתי מקשיבה לעצים ולרוח והם היו לוקחים אותי איתם. לרגע נדמה לי שאני מזהה פוטנציאל לנושא משותף. אחר כך מתבהר לי – אין צורך בהתאמצות מאולצת. אנחנו מכירות כבר דרך שפות משותפות אחרות, ואני מאמינה לה, למה שאחרים הגדירו בתור פסיכוזה. אנחנו מדברות על מורים ועל קולות שנשארים. היא מזהירה אותי והעיניים שלה הופכות שונות. עולה בי פחד מהסוג שעולה לי כשאני מעושנת ורואה מחשבה רעה, או כשאני חולמת את אותו החלום ולא מצליחה להתעורר – פחד משיגעון ומנֶצח. אמת מתגלה לשבריר שנייה שאולי לא יחלוף אף פעם. מה שדרוש זו הארקה, היא אומרת לי, אחרי שסיפרתי לה קצר ועמוק מה שלומי בתוך הבית הזה. בשנה הראשונה לבית הזה, היא הייתה אחת המלוות פה – ועכשיו, כעבור חמש שנים, חזרה לכאן בתפקיד משוגעת. מה זאת אומרת, אני מבקשת הסבר, מנסה להסתיר את הפחד שעולה בי. היא מניחה את הסיגריה על שפת המאפרה, מקרבת את אצבעותיה ומדמה תנועה של דחיסה מטה. המפרקים רוטטים והאצבעות מותירות שובל מסולסל באוויר. ואז מוסיפה: ממך אל האדמה. ממך והלאה. כל מה שאת רואה, שומעת, מרגישה – לנקות ולתת לזה ללכת. להתבונן ולשחרר לשלום. רק ככה.

סלבסיון: תשע שבע חמש – קוד מגירת סכינים, ארבע שבע תשע – קוד מגירת תרופות, אפס אפס אפס – קוד מלאי תרופות תחתון, שמונה אחת שתיים – קוד מלאי תרופות עליון, חמש שש תשע – קוד ארכיון חולות, תשע תשע תשע – קוד ארון חומרי ניקוי, אחת אפס אחת – קוד ארון פחיות שימורים, שלוש חמש שבע – קוד ארון חשמל, שלוש שש תשע – קוד תיקיית סיכומים, ארבע חמש שש – קוד תיקיית תוכניות טיפול, עשר עשר עשר עשר עשר עשר – קוד מחשב של אלכס, שתיים חמש שתיים תשע – קוד טלפון מאיה, חמש שתיים ארבע שש – קוד מגירת בלנדר מוט ונינג'ה מזויפת.

אביגיל פנים ורודות, עמנואל קרחת ונינה עיניים של אימא שלי, חדר אחרון ליד השירותים. סנדרה מכשפה רוקדת נכנסה במקום אישה עם אקדח, ואהובה בטן גדולה, חדר צמוד לדלת הכניסה. תמר גמדה וים דמעות, חדר מאחורי הסלון. מיטות ריקות כי מישהי מתה בחדר שמאחורי הספרייה. אלכס מנהלת גדולה פנים מלוכסנות, מאיה אם בית פנים עייפות, נעמה מלווה פנים רעבות, מיכל מלווה פנים יפות, מלווה זכר פנים טובות.

ישיבת צוות ראשונה, מלוות בית ישועה. אחת לשבוע מתקיים מפגש בגינת השעשועים שמחוץ לבית. עד המגפה נערך בקומה התחתונה, כשמתנדבת אחת הייתה נשארת עם הבנות בסלון ומפעילה אותן בקול, שלא ישמעו אותנו מדווחות עליהן. עכשיו זמן מגפה ועל אף שכולנו מחליפות חיידקים באותו הבית – החוק היבש דורש ריחוק ומקדמי הגנה. אלכס מצייתת לו יופי. אנחנו נפגשות באוויר הפתוח, רחוקות במידה בטוחה אחת מהשנייה, חנוקות מאחורי המסכות. משוחחות בקול מתחנחן ובנימה אופטימית נמרחת, מעלות שאלות ושיטות שמצאנו: להניח קרח על המצח כשמישהי בהתקף. להחביא את הסיגריות במגירת הכדורים. כדורי אס או אס מוכפלים. לא לתת לישון לבד. לשיר בזמן שהן מתקלחות. להציע להן לקרצף באקונומיקה את השירותים. להכין קינוח להקלת הסיוטים. יושבים איתנו מתאמי הטיפול, עובדת סוציאלית, מטפלת באמנות, אחות שאחראית על החלפת הכדורים, מלווה זכר שאני עוד לא מכירה בשמו ופסיכיאטר תורן על כיסא אורתופדי שסחב מהבית. כדי שלא לומר בקול רם את שמות הדיירות בפרהסיית פאתי קטמון, אנחנו מציינות את האות הראשונה של שמן וממשיכות בשלנו. סמ"ך ואז אל"ף ואז אל"ף השנייה. סנדרה, אהובה, אביגיל.

מתאמת הטיפול של אביגיל מדברת עליה ומאיה מסתכלת עליי. היא מספרת שאביגיל הגיעה לכאן אחרי שניסתה להרוג את עצמה ושזה לא מובן מאליו שהיא כאן איתנו, משתפת פעולה ולוקחת חלק בהתנהלות השוטפת. ושלצד הפחד מפגיעה – היא סומכת עלינו. עוד היא אומרת שאביגיל חזרה לשתוק, ושאם היא לא עונה לנו שלא ניקח את זה באופן אישי. אפשר להציע לה צבעי מים או לשבת לידה בזמן שהיא חולמת. מלווה אחרת מציינת שזיהתה חתכים, מלווה אחרת מעידה שמדובר בכאלו יבשים. המלווה הזכר, מבוגר מכולנו, אומר שיש לה טעם משובח בסרטים ושזה כיוון אפשרי לשיחה או לפעולה. ומאיה מבקשת שנמהר כי נשארו דקות אחרונות וצריך לחזור הביתה. את אביגיל אני פוגשת בתום הישיבה, לוקח לה רגע לזהות אותי מבעד למסכה הוורודה. כשאני מסירה אותה אני זוכה ממנה לחיוך. היא אפילו עונה לי, לא זוכרת על מה. הפנים שלה לבנות וקולה שקט. כל הזמן נדמה שהיא עומדת להיעלם.

אלכס שוב אמרה לנו בישיבה שאין ספר הוראות. היא חוזרת על זה הרבה. יש מלווה חדשה, הגיעה שבועיים אחריי, שמעלה בכל פעם שאלות באורך הגלות ורוצה לדעת הכול ורוצה לקבל תשובות כאן ועכשיו ומייד, איך עושות ומה עונות ומה נכון ומה אסור בשום פנים, וכמה כדורים לתת כשאין פסיכיאטר תורן ואיך לבקש מבלי לדרוש מהן ללכת לישון ואיך אפשר לתת למישהי במצב כזה להתקלח לבד ולמה אין לנו מפתחות לשום מקום ואיך זה שהמזווה מלא בכל כך הרבה קופסאות שימורים ושצריך להיות ממש מפגרת כדי לא להצליח להרוג את עצמך כאן. היא מתמרמרת על הטון המהרהר־המתנצל, החוזר והנשנה והנמאס שכולן מדברות פה, ואומרת שהיא לא מבינה איך אנחנו מועילות פה למישהי חוץ מלמרוח לה את הזמן.

אני דווקא רואה בבלבול הזה מעין כרית רכה, או בעצם מנוע או כלי רכב, שמזמין לעלות עליו ולרכוב ולקחת איתי את מי שצריכה לאן שצריכה. יש מספיק דלק ואין חוקים, אין סגרים, אין בידודים, אין בתי חולים. יש כביש ארוך במדבר, אין מכות שמש, אין חושך ותהום ויש מספיק אוכל ומוזיקה. ואלכס, שבטוחה בדרכה, אומרת לי, יאללה מרים קחי מפתחות, תסיעי אותן לאן שצריך, אל תמהרי לחזור, אני סומכת עלייך. עשרים ותשע נקודה משהו משהו לשעה, אחרי שתים עשרה שעות נשלם לך תוספת שכר, תבואי בשבתות ותכפילי את הפנסיה ורק תקפידי שאף אחת לא תצליח להרוג את עצמה במשמרת שלך.

אני לא נדרשת לקלח אתכן. אסור לי להיכנס אליכן בלי אישור. אתן יכולות לנעול את עצמכן במקלחת, ולהיכנס לבית עם חפצים משלכן. אנחנו לא נבדוק לכן את התיקים, לא נוריד את הבגדים, לא נחפש לכן בטלפון, לא ניקח לכן את הסמים (נסדר אותם בקופסאות כחולות לנוחיות השימוש). מערכת היחסים שלנו מבוססת על אמון. אם תרצו לפגוע בעצמכן תעופו מכאן בבקשה. אם תרצו לשתף, לקחת חלק, ליזום אירועים, קריוקי, ערבי שירה, מאכלי עדות, אנחנו נשמח ונעזור לזה לקרות. אין ספר הוראות, אנחנו מנסות להיות אנושיות. להקשיב לכן, לאהוב אתכן, לרקום איתכן קשר בטוח, לחלום עליכן בלילה. לא ללכת לישון. נספק לכן רופאים, פסיכיאטרים, אחיות רחמניות, שער נעול ממתכת שאם ממש תרצו לקפוץ מעליו תוכלו. אל תקפצו, בבקשה, אל תברחו, תישארו. אנחנו מנסות לבנות כאן קהילה, מְכל, תנאי סביבה טובים. שמענו ששבט יכול לעזור. שמענו את הצרחות שלכן מרחוק. שמענו שבמקומות אחרים עשו לכן רע. קשרו אתכן, הפשיטו, נעלו אתכן בחדר, הכריחו אתכן לספר מה קרה, גנבו לכן תכשיטים. אנחנו מנסות לעשות אחרת. אנחנו לא נבודד, לא נפריע, לא נגנוב, לא ניכנס, נחבק אתכן (מרחוק). אימצנו לכאן את מיטב הנשים, קיבצנו צוות של אמניות, נשות מקצוע, אימהות לעתיד, סטודנטיות חריפות, אחת אחת, הן יבינו אתכן, יתערבבו איתכן, יקחו אתכן הביתה, לא יקלחו אתכן בלי אישור, אולי אפשר לוותר על המקלחת.

שלושה חדרי מים, מקלחות, שירותים, כיור, מאה שמונים מעלות של כיווני אוויר, מרתף שיכול לשמש לספרייה עירונית, חצר עם בור לדגים או סירות נייר וברושים ארוכים שנוגעים בירח. פעם גרה פה משפחה של עשר נפשות, שני הורים ושמונה. לפני כן בטח ערבים, אבל זה היה מזמן. קראו לו "הבית של מלך", על שם הסבא שקנה את הבית. אחרי שלושים שנה הילדים גדלו, ההורים התגרשו, אף אחד לא נשאר בבית, והסבא החליט לפצל באופן לא חוקי את הבית לשתי דירות קרקע. אם המשפחה של הבן שלי לא תגור בארמון הזה, אף משפחת מלוכה אחרת לא תחיה כאן – הכריז ברבים ושינה את התוואי. ואכן הגיעו שתי משפחות אחרות, רחוקות ממלכות. אחת אנונימית, ארבע או חמש נפשות, בנתה באופן שנוי במחלוקת קומת גג ובדיל טוב עם מלך הצליחה לשכן בה זוג דובר אנגלית. השנייה זכתה לפרסום תקשורתי בזכות הבת הגדולה, שבשעת לילה לקחה את אקדח המשטרה של אבא שלה וירתה בהורים ובאחיה הגדול. המשפחה הראשונה ברחה, השנייה מתה, הילדה הורשעה בהריגה בלבד והווילה של מלך נותרה מפוצלת וריקה. קומת הגג נשארה ועד היום מתחלפים שם אמריקאים.

אלכס, ששמעה על הבית התחתון, חשבה שהגיע הזמן להחיות אותו מחדש. היא הכירה אותו קודם לכן, כשחלפה על פניו בסיבובים עם הכלב, וחשבה שזה פשע להשאיר נכס נדל"ן כזה עומד לבד. כשהיא גילתה את הסיפור ההוא משנות השמונים היא לא התרגשה וחשבה שזה יופי למלא אותו בחיים. אולי ממש תיקון. ושאיזה מזל שכך קרה – המחיר שלו ממש אפשרי. היא פנתה לעמותות, גייסה כספים, הצליחה לשכור את כל הגודל שלו, לשבור את המחיצות ולהחזיר אותו להיות בית שלם אחד. המבואות המפורדות חזרו להיות סלון רחב, נפלה החומה שבין החצרות. מעל לדלת הכניסה שופצו האריחים הכחולים, וכשהשמש עוברת דרכם, פס כחול וזוהר דוקר את הכורסה והעין המתרפקת עליה. שני המטבחים הקטנים חוסלו, הוקם מטבח רחב. שני כיורים ומקום לכל הכלים שאלכס אספה מהחוץ. מרחב־מוגן־דירתי צר וארוך, שהיה במקור חדר אחסון של מי יודעת מה, הוסב לחדר מלוות. שמו בו מיטת יחיד ומנורה חמה, ככה שבזמן לילה מלווה אחת תוכל לנוח, אולי תצליח לגנוב ארבע שעות שינה. במהלך היום אפשר לצרוח שם לאלוהים יופי, אף אחד לא ישמע. כשאחת השכנות גילתה שהבית הנטוש יהפוך לבית משוגעות, היא פנתה לעירייה ודרשה שיעצרו את זה. אבל תוך כדי ההליך היא חלתה ומתה.

דברים שמתאפשרים לי כרגע: לרכוב בין חומות ירושלים, לחכות שיצא ממני דם. לרכוב ולשכוח שיש מלחמה. לזכור שזו לא מלחמה. להיזכר בכוחות שלי: מתחילים בירכיים ונמשכים למעלה, נדמה לי שעד המצח. פעם חשבתי שיש לי כוח שמשון בשיער, אבל מאז גזרתי ובכיתי גיליתי שאלה בכלל העיניים, כשהן בוכות. פעם פגשתי אדם שנסע מלא הרים עם האופניים, כי חישב שכדי להספיק הכול מוטב להחליף את המדיום המודרני, הממונע – אז במקום מטוסים או ספינות או מכוניות הוא השיג לעצמו גלגלים מהסוג הישן ויצא לדרך, בכוח הרגליים. ועד הקיץ אולי יכול היה להספיק הכול, אבל עכשיו חוסמים לו את הדרך, כלומר חוסמים לכולנו, כלומר זה בשבילנו ויש לי הבנה שיש כאן משהו גדול יותר.

אני רואה רק אותי. ואת ההודעות מאבא שלי שלא רוצה שאשאר לבד וקורא לי לבוא הביתה, זאת אומרת לבית שלהם, ואני מנסה להסביר לו שיש לי בית ושאני לא לבד ואפילו כתבתי לו במילים האלה ככה ממש בלי בושה: "אני כבר לא ילדה תעזוב אותי". וזה מפחיד כי אולי לאור הימים, אנשים ממש יאבדו את זה ואבא שלי, שתמיד הוא אבא שלי, יפסיק להחזיק ויתחיל להאמין למה שאני כותבת.

דיכאון קל, דיכאון כבד, פוסט טראומה מורכבת, הפרעת אישיות גבולית, פיצול, מאניה דיפרסיה, שקרנות פתולוגית, או סי די של קשר, חרדה חברתית, חרדת פרידה, הפרעה בי־פולארית, סכיזופרניה, סכיזו־אפקטיבית, או סי די אחר, טריכוטילומניה, שזה אומר תלישת שיער, גם כן מהראש, קרחות, מחלות חיסון עצמי, הגוף תוקף את עצמו. אנחנו לא מאבחנות כאן, אסור לנו, לא מתפקידנו לגלות מי עשה לך, ממי ירשת את זה, למה זה קרה לך, את מי צריך להכניס לכלא, מתי זה יעבור, אתן לא תופעה ביולוגית, אתן נשמות. כל אחת והסיפור שלה. יש כאלו שהלך להן הסיפור לאיבוד. יש כאלה שממציאות אותו כמוני. קראנו לכן לכאן כדי לקדם את הטיפול באמצעים חברתיים, קהילתיים. למצוא דרך חדשה. לא נתלבש אחרת מכן, לא נתנהג אחרת. נישאר סגורות בתוך הבית, נהיה הורות טובות: נקשיב לכן, ננסה למצוא תשובה, נאכל לכן את הסודות.

לא לנטוש את השם יתברך: נינה – ברוך השם אלוהים ימצא תרופה שתעזור לי. בחסדי השם יתברך עוד יהיה בי אור שהוא מעבר לכלים. כשיהודיה באה באמירה ברורה ולא מתלבטת ולא מפחדת ולא מגמגמת, אף אחד לא מעז לחדור לה לנשמה – אהובה – יש עליי שמירה מלמעלה, אני יודעת את זה. יש תקופות שאני לא יוצאת מהמיטה, אבל ברוך השם אני מצליחה לתפקד אחר כך על מאתיים – נינה – התבלבלתי. שכחתי מה זה אומר להיות חיילת של השם יתברך, שום דבר אינו שלם בעולם בלי החיבור לריבונו, ועכשיו אני משלמת את המחיר – סנדרה – אני מכירה את הגלגול הזה. תכף הוא נגמר, אבל לפני כן יש לי כמה תיקונים לעשות. להציל את הבית, להזרים לכן מים מהחורים, המדורות בדרך אלינו – נינה – האש היא בתוכי – עמנואל – חלמתי שאני נרדמת עם כולכן ובאמצע הלילה אנחנו קמות ולכולנו יש תפרים בכוס, כאילו ילדנו וזה הלך רע. ועכשיו אנחנו מחליפות מוצצים ותינוקות – סנדרה – החתול צורח כי אנחנו לא מכניסות אותו, אנחנו שוכחות שהוא השכינה, ואנחנו נועלות אותו בחוץ לקפוא מקור, כמו פוסטמות. אני אעקור לכן את העיניים, שתהיו עיוורות כמוה (מצביעה על עמנואל), ככה תלמדו לא לנטוש את אלוהים כשקר.

.

ג'ודי עדיני, אמנית רב־תחומית, חיה בירושלים. עוסקת בכוריאוגרפיה, כתיבה, הפקה והנחיית סדנאות. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי. ספרה הראשון, ״בית גידול״, עוסק בקהילה מטריארכלית שנוצרת בבית מאזן למתמודדות נפש ומעלה שאלות על פגיעה וטיפול, נשים והידבקות והסיכוי המיוחל לרפא ולהירפא. את הספר ערכה המשוררת שי שניידר־אילת, והוא עתיד לראות אור בשנת 2024 בהוצאת תשע נשמות.

.

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: יומני M: ״גאיה״, מתוך ספר בכתובים מאת שרון אס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימה | רדיד השכחה של האהבה

״האם אנו סך החוויות שאספנו, או שמא הזיכרון הוא מטען מעיק ומסוכן?״ שלמה וגנר על אהבה וזיכרון ב״הענק הקבור״ מאת קאזואו אישיגורו

הרן כסלו, כשנסענו לבורייג׳ אז את אמרת שזה משנה לך, שמן על עץ, 107X107 ס״מ, 2018

רדיד השכחה של האהבה: על "הענק הקבור" מאת קאזואו אישיגורו

שלמה וגנר

.

"חובתי היא, כדברייך, לחקור את כל מי שרוצים לשוט אל האי. אם אלה בני זוג מהסוג שציינת, שטוענים לקשר כה חזק, חובתי לבקש מהם לשטוח בפני את זיכרונותיהם היקרים ביותר. אני מבקש מהם לעשות זאת כל אחד בנפרד, וכך מתגלה עד מהרה אופיו האמיתי של הקשר ביניהם" (עמ' 49).

במילים אלה מתאר הסיראי, בן דמותו של משיט המתים המיתולוגי כארון, את תפקידו, בפני ביאטריס ואקסל, גיבורי ספרו של קאזואו אישיגורו הענק הקבור. בני הזוג הזקנים, הקשורים ביניהם בעבותות אהבה עזה, עזבו את כפרם העלוב ויצאו למסע שתכליתו למצוא את בנם, שעבר לגור בכפר אחר. בתחנתם הראשונה במסע זה, וילה רומית חרבה, הם פוגשים, בסצנה שכאילו נלקחה מתוך החותם השביעי של ברגמן, שתי דמויות – סיראי ואישה זקנה האוחזת בארנבון מבוהל. בקריאה אלגורית, מסמל הסיראי את המוות, והאישה הזקנה, שהארנבון המפרפר בידיה דומה ללב האנושי, מסמלת את האהבה. אלא ששתי הדמויות אינן חיות בשלווה זו עם זו – הן מסוכסכות, ומבקשות מבני הזוג לשפוט מי מהן היא הצודקת. הזקנה מוקיעה באוזניהם את הסיראי, על כי לא אפשר לה ולבן זוגה לשוט בסירתו יחדיו אל אי המתים ובכך הפריד ביניהם למרות אהבתם. הסיראי, לעומתה, מסביר להם כיצד משמש אותו הזיכרון כדי לנתח את טיבו האמיתי של קשר האהבה שבין בני זוג ולגלות אם אכן הוא חזק דיו להצדיק את השטתם אל אי המתים ביחד, או שמא ייגזר עליהם להגיע אליו אחד אחד, מה שיפריד ביניהם לעד. כך מציג לפנינו אישיגורו כבר בראשית העלילה את המתח שבבסיס הסיפור כולו – המתח שבין הזיכרון, המשמש בסיפור את המוות, והשכחה, המשרתת את האהבה.

הזיכרון הוא מצרך יקר ערך ונדיר בעולמם של זוג האוהבים הזקן, שכן הם חיים בתקופה הנשלטת בידי השכחה. אישיגורו ממקם את סיפורו באנגליה הבתר־רומית, במאה השישית, בתקופה שבין שני מלכיה האגדיים הגדולים – ארתור הבריטוני ואדווין הסקסוני. הארץ הקרה, הקשה והערפילית מוצפת באדי נשימתה העשנה של הדרקונית מפילת האימה קווריג, בהם נסך הקוסם מרלין כישוף המעמעם את הזיכרון. אי לכך, בני הזוג מתקשים לזכור את עברם ובעיקר מתי, מדוע ולהיכן עזב אותם בנם, שגם את שמו אינם זוכרים. אלא שבספריו של אישיגורו הסיפור הפרטי הוא תמיד גם סיפורה של החברה. עד מהרה אנו מגלים שהשכחה שולטת בכול, וגם שאר תושבי הארץ מתקשים לזכור דברים רבים, ובעיקר את מלחמות העבר האיומות שהתחוללו בין שני העמים, הבריטונים והסקסונים, החיים זה לצד זה בשלום ובדו־קיום. במציאות שמתאר הסיפור, ההווה השתלט על התודעה האנושית והעבר נשכח.

מסעם של בני הזוג, אם כן, הוא בעצם מסע אל הזיכרון ואל העבר. באין להם על מה להסתמך מלבד אהבתם בהווה, הם בטוחים בעוצמת הקשר שביניהם ורוצים להשיב לעצמם את הזיכרונות המאושרים של חייהם המשותפים ושל גידול פרי בטנם. למעשה, עם הצטרפותם של כמה בני לוויה אל בני הזוג, הולך והופך מסעם למסע ציד, שמטרתו לקטול את קווריג ולהחזיר את הזיכרון אל הארץ כולה. בני לווייתם, הגם שהם דמויות מלאות וריאליות לחלוטין, גם הם אלגוריים: הלוחם העילאי ויסטאן חונך במהלך המסע את הנער אדווין אל ייעודו המלכותי ומסמל את הכוח הסקסוני העולה. לעומתו, האביר הקשיש גאווין, שעליו מסופר כי המלך ארתור המנוח ייעד אותו בשעתו לקטול את הדרקונית, מסמל את הבריטונים השולטים, אך נמצאים במגמת ירידה. ביד אומן משרטט אישיגורו פנטזיה ימי־ביניימית מלאת דימיון ורגש, שיש בה נזירים חורשי רעה, קוסמים אפלים, דרקונים ומפלצים, קרבות אבירים, מלכודות קטלניות ומנהרות סודיות, המשולבים יחדיו בתעלומה בלשית רבת תהפוכות. הספר המעולה הזה היה מסעיר דיו כדי לגרום לי לנטוש לזמן מה את עיסוקי בחקר המוח ולכתוב לראשונה בחיי סקירה ספרותית.

אישיגורו הוא אומן פיזור המידע ואומנותו זו משתלבת באופן מופתי עם הסיפור עצמו. לאט לאט, פיסה אחרי פיסה, חוזרים הזיכרונות אל בני הזוג והם מגלים את האמת על עצמם, על בנם ועל בני הלוויה שלהם. תחנה אחר תחנה לאורך מסעם הם חושפים גם את האמת ההיסטורית המרה, על הסכם השלום ששרר בשעתו בין העמים, ואשר הופר בטבח אכזרי שערכו הבריטונים בהנהגת ארתור בסקסונים. מתברר כי רק כוחה הקסום של נשימת הדרקונית משכיח משני העמים את הטבח ומאפשר להם להתקיים זה בצד זה. בד בבד הולכים ונזכרים אקסל וביאטריס בתפקיד שהם עצמם שיחקו בחצרו של המלך ארתור ובהסכם השלום שהופר, כמו גם בבגידות, בקנטרנות ובנקמנות שחוו ביניהם בעבר. את האמת הקשה מכול מגלה לנו המספר במערכה האחרונה במסעם. רק אז, עם כלות השכחה שהושתה על הארץ מכוח נשימת הדרקונית, אנו מתוודעים אל הסוף הבלתי נמנע הנגזר על כל מערכות היחסים הלאומיות והאישיות עקב שובו של הזיכרון. כעת מתברר לנו כי המוות תמיד מנצח את האהבה והמחשבה שהיא תוכל לשרוד היא רק אשליה.

אשליית האהבה השורדת, או לפחות דוחה את המוות, היא תמה חוזרת אצל אישיגורו. גם בספרו לעולם אל תיתן לי ללכת חיה הגיבורה תקופה ארוכה תחת האשליה שאהבתה תציל אותה ואת בן זוגה, שתפקידם בחיים הוא לתרום את אבריהם, מסכין המנתחים. גם שם, התנפצות האשליה אל סלעי המציאות גורמת לה ולבן זוגה להיפרד לקראת סוף חייו, כשהוא מתכונן לקראת תרומת האברים האחרונה שלו. עם זאת, בהענק הקבור עורך אישיגורו תרגיל מעניין ביחס לאהבה ומנסה להעמיד אותה ללא רכיב הזיכרון. המספר מתאר את אהבתם של אקסל וביאטריס כמין מסירות אמפתית, המתקיימת על בסיס תרגול יומיומי ומתמיד של קריאת שמות חיבה, דאגה רחומה ועזרה הדדית. לעומת זאת, הזיכרונות של חייהם המשותפים ההולכים ושבים אליהם חושפים את הפערים ביניהם ופוגמים באהבתם. בקריאה ראשונה התרגיל של אישיגורו מצליח ותיאור אהבתם של ביאטריס ואקסל מפעים את הקורא, אבל בקריאה שנייה העמדה זו של האהבה היא מטרידה: האם אהבתם של בני זוג אינה מבוססת גם על זיכרון עמוק המוטבע בתודעתם ומסוגל לשרוד תקופות ארוכות של פרידה ושבר? אהבתם של אקסל וביאטריס היא בעצם תשליל אהבתם של פלורנטינו אריסה ופרמינה דאסה, גיבורי אהבה בימי כולרה של גבריאל גרסיה מרקס, השבים זה לזרועותיה של זו דווקא לקראת סוף ימיהם, לאחר פרידה בת יותר מיובל. מסופקני אם ההבדל בין הסיפורים נובע רק מן ההבדל בין אהבה לטינית לאהבה אנגלית. להבנתי, הנושא העיקרי של הענק הקבור אינו האהבה אלא הזיכרון, ואישיגורו משתמש באהבה בעיקר כאבן בוחן לתפקידו של הזיכרון בקביעת הזהות האנושית. האם אנו סך החוויות שאספנו וממילא הזיכרון הוא שמגדיר אותנו, או שמא הזיכרון הוא מטען מעיק ומסוכן ההולך ומעוות את אישיותו של האדם שעל גבו הוא מצטבר? האם דווקא השכחה היא המשחררת אותנו מכבלי העבר המוחזקים על ידי זיכרונותינו, ומאפשרת לנו לגלות את פנינו האמיתיות ולחוות את מערכות היחסים שלנו כפי שהן באמת, ולא כפי שהן משתקפות בפריזמה של הזיכרון? בתור חוקר של זיכרון וההשלכות הקשות שלו על חרדה חברתית, קשה לי שלא להזדהות עם הרעיון הזה. הכרתי פעם אדם שסיפר לי על אימו, אשר הפכה בעיניו לעת זקנתה מדמות אימתנית ומדכאת לבריה מתוקה ואוהבת, אך ורק מתוך השכחה שניחתה עליה עקב מחלת האלצהיימר. הספר, אם כן, מנסה להאיר מחדש ובאופן שונה את המתח בין זיכרון לשכחה, מתח ההופך טעון יותר ויותר בעולם המערבי המזדקן.

מעבר להרהורים על טיבם של הזיכרון והאהבה, לא יכולתי לקרוא את הענק הקבור בלי לחשוב על מדינת ישראל, אשר תחושות הלכידות והערבות ההדדית של אזרחיה הלכו והתפוררו בשנה האחרונה בקצב מהיר, ממש כמו התפוגגות השפעתה הקסומה של נשימת הדרקונית, וחשפו את הפערים שבין המגזרים השונים ואת משקעי העבר הקשים שביניהם. הטבח הנורא שאירע לאחרונה ביישובי עוטף עזה הופך את הסיפור למטריד עוד יותר. מצאתי את עצמי חושש שמא יתגשמו דבריו הנבואיים של ויסטאן על הבריטונים והסקסונים כאן ועכשיו – "הענק, שפעם היה קבור היטב, מתחיל להתעורר. עוד מעט, כשיקום, דבר שבלי ספק יקרה, יתברר שקשרי הידידות בינינו הם כמו הקשרים שילדות עושות עם גבעולים של פרחים קטנים. גברים ישרפו את בתי שכניהם בלילות. יתלו ילדים על עצים עם שחר… אתם תברחו או תחוסלו. ומחוז אחר מחוז תקום כאן ארץ חדשה, ארץ סקסונית, בלי שריד לתקופת עמכם כאן" (עמ' 311-310).

.

פרופסור שלמה וגנר הוא חוקר מוח, המכהן כיום כראש החוג לנוירוביולוגיה באוניברסיטת חיפה. מחקריו מתמקדים במנגנונים עצביים המתווכים התנהגות וזיכרון חברתיים ובגורמים להפרעות על קשת האוטיזם. חובב ספרות פנטזיה בכלל ופנטזיה יהודית בפרט.

.

קאזואו אישיגורו, ״הענק הקבור״, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2020. מאנגלית: אלינוער ברגר

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: דניאל פידלמן על ג׳. ר. ר. טולקין במלאת חמישים שנה למותו

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עד התלם האחרון: מחיר הדמים של נחל עוז

בוקרו של חג שמחת תורה 2023 היה אמור לפתוח יום של הכנות נרגשות לאירוע גדול - 70 שנה להקמתו של נחל עוז, אבל בדמיון מצמרר לאירוע אחר שהתרחש כשלוש שנים לאחר הקמת הקיבוץ, היום הזה הסתיים אחרת לגמרי - בטרגדיה בלתי נתפסת. האם כך נראים חייהם של אלה שביתם הוא הגבול עצמו?

ילדות בנחל עוז, 1957. התמונה מתוך ארכיון קיבוץ נחל עוז וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בהתחלה לא הייתה שם גדר. 

היו רק שדות. וצעירים שליבם מלא באמונה, אומץ ואהבת הארץ, חרשו אותם. 

קיבוץ נחל עוז החל את דרכו כהיאחזות הנח"ל הראשונה בארץ. חברי הגרעין המייסד הגיעו לשם במטרה מוצהרת ליישב את קו הגבול. הם היו אנשי צבא צעירים (חלקם צעירים מאד) שעברו הכשרה חקלאית על מנת שיוכלו למלא תפקיד מעורב: יישוב הארץ והגנה עליה. תלמי שדותיהם היו הגבול, הם עצמם – משמר הגבול. 

חברים בגרעין הראשון, 1953. התמונה מתוך ארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-03-10-19-007)

הם חרשו וזרעו ונטעו ובנו והקימו להם בית על אדמות קיבוץ בארות יצחק הישן, שחבריו בחרו לעבור צפונה אחרי קרב הירואי במלחמת העצמאות. "נחלאים א' – מול עזה" כך הם נקראו בשנתיים הראשונות, במעין הצהרה כי הם יודעים מול מה הם עומדים. איזה נוף יישקף מחלונותיהם. 

מעבדים את האדמה, 1954. התמונה מארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-02-09-02-031)

בצל האבל הכבד על הטבח הנורא בשמחת תורה 2023, שוחחנו עם יענקל'ה כהן – אחד משני אנשי הגרעין המקורי שעדיין חברים בקיבוץ. 70 שנה הוא מתגורר שם, בין השדות המוריקים, מול שכונת שג'אעיה העזתית שבאופק. הוא מספר על חבורה אידיאליסטית שהצליחה להקים, למרות ואולי דווקא בעזרת המתח הבטחוני, קהילה משפחתית. "הביחד", הוא אומר, "היה תמיד חזק יותר מאשר במקומות אחרים. התקבצות של אנשים מאירי פנים שהיו הרבה פחות אינדיבידואליסטים".  

מס הדמים שולם כמעט מהרגע הראשון. זמן קצר לאחר חג העלייה בשנת 1953, נרצח יעקב (טומי) טוכמן. לאחר הרצח המשיכו חברי הקיבוץ לסבול מהסתננויות של הפדאיון, מיקוש השטח ובזיזת השדות. השיא הגיע באביב 1956, עם הרצח הטרגי של רועי רוטברג. 

רועי רוטברג על סוסתו ליד קיבוץ נחל עוז, שנות ה – 50 המוקדמות. התמונה מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

רועי רוטברג היה נח"לאי לדוגמא – ישראלי יפה תואר, משכיל שלא נתן להשכלתו לפגוע בכושרו הפיזי, קצין וחקלאי שלא נתן לעבודה הקשה לפגום בעדינות אורחותיו, ומעל הכל – רע וחבר אהוב על כולם שלא נתן לחיי הספר הקשים לפגום בשמחה הטבעית ובהומור החד שלו. 

הוא התנדב לצבא כשהיה צעיר מגיל הגיוס הרשמי, ונרשם לקורס קצינים ברגע שהתאפשר לו. בגיל 21 הוא היה מְרַכֵּז הביטחון האזורי (מא"ז), נשוי לאמירה היפה ואב לתינוק – בועז. 

רועי ואמירה רוטברג. התמונה מארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-02-03-01-060)

באותו בוקר אביבי בו קופחו חייו, חברי הקיבוץ היו עסוקים בהכנות נרגשות לאירוע ענק: חתונה "מרובעת" של ארבעה זוגות צעירים מהמשק. הוקמה במה שקושטה בפרחים ובזרדים, חלק מהאוכל כבר מילא את המטבח, ואפילו התחילו להגיע אורחים, ביניהם הרמטכ"ל משה דיין וצוות של העיתון הצה"לי "במחנה", שהיה אמור לתעד את האירוע המשמח. 

מוקדם בבוקר התקבל דיווח על פדאיון שפושטים בפעם המי יודע כמה על השדות. רועי עלה על סוסתו האהובה עמליה ויצא להבריח אותם. זו הייתה פעולה שכיחה שנהג לבצע על בסיס יומיומי. אלא שהסוף הפעם היה אחר. הוא נקלע למארב, נרצח באכזריות וגופתו הושחתה ונגררה מעבר לתלם האחרון – אל שטח רצועת עזה. 

רק לאחר איומים של הצמרת הבטחונית ובתיווך האו"ם, הוחזרה גופתו דרך השדות עליהם הגן. 

במקום לרקוד בחתונות (שדווקא כן התקיימו באותו ערב, אבל הועברו בדמעות ליישוב אחר), חפרו חברי הקיבוץ את הקבר הראשון באדמתם. 

משה דיין נשאר להלוויה של מְרַכֵּז הביטחון הצעיר, ממנו התרשם עמוקות במפגשם הקצר יום קודם לכן, ונשא הספד מיתולוגי שקיבל עם השנים פרשנויות פוליטיות מורכבות. 

"הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?" הוא אמר בקול צלול מעל הקבר הטרי, כאילו ידע כמה כבדים הולכים להיות השערים האלו. כמה דומים הם יכולים להיות לשערי הגיהנום עצמו. 

שומרים על השדות, 1956. מתוך ארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-03-10-18-088)

"איך ממשיכים לגור במקום כזה, שנים רבות כל כך?" שאלנו את יענקל'ה. "הרבה מאוד ציונות. ואמונה" הוא עונה בלי להסס. עניינים שברוח. 

כשנכבשה עזה במבצע קדש, המצרים נסוגו מאותו תלם אחרון, אבל שקט אמיתי לא היה. 

פחות משנה לאחר רצח רועי, הגיע בן גוריון בעצמו, יחד עם דיין, לביקור בנחל עוז. הם ישבו עם החברים בחדר המועדון ופרשו את משנתם – למה ואיך עזה הולכת לשוב לידיים מצריות. אל תדאגו, הם ניסו לומר לחברות וחברי הקיבוץ – יהיה שקט עכשיו. האו"ם ישמור. 

ימים של שקט? נערי נחל עוז עובדים בשדות הקיבוץ. התמונה מארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-03-08-09-049)

בן גוריון (שדעתו על האו"ם הייתה מפורסמת כבר אז) כיבד את חברי ההתיישבויות הבטחוניות, כפי שהן כונו לעיתים, והזכיר לא פעם את אמונתו שבלעדיהם "לא יכון בטחון המדינה". הוא הגיע עד אליהם כדי להבטיח להם שהוא מאמין באמת בשקט שיבוא, אבל כשהוא יצא מאותה פגישה בחדר המועדון, הוא השאיר מאחוריו גברים ונשים מתוסכלים וחוששים. 

עד כאן הסיפור ידוע ומוכר. יענקל'ה מספר לנו מה קרה אחר כך: בן גוריון יצא, אבל משה דיין נשאר והחברים דיברו על חששותיהם ביתר חופשיות. הוא לא התרשם. להיפך, הוא התרעם על "הקיטורים", הזכיר להם את הפיצויים שיקבלו אם יקרה משהו והפטיר בבוז – מי שלא נאה לו, יכול לחזור לרמת השרון. 

החברים הפגועים כתבו לבן גוריון, והוא – שהעריך תמיד מעשים יותר מאשר דיבורים – הכריח את דיין לחזור לנחל עוז ולהתנצל בפני חבריו, שהיו לדעתו, שריון המגן של המדינה. 

קהילה שהיא משפחה. ילדים בנחל עוז, התמונה מארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-03-10-14-056)

עברו שנים, עזה נכבשה ואז התנתקה, עזרתו של ה"או"ם שמום" בשמירה על הגבול הייתה מוגבלת מאד. השדות פרחו, נשרפו לפעמים בפעולות טרור או בהפגזות ונזרעו בכל פעם מחדש. קברים חדשים מילאו את בית העלמין הקטן. התלמים המשיכו להיות מטופחים בקפידה אבל היו רחוקים מלהספיק כמחסום נגד ההתקפות החוזרות ונשנות שיצאו מתוך עזה. נבנתה גדר, ואז עוד אחת, ואז אחת שמגיעה עמוק מתחת  לפני השטח. 

חיים לצד שגרה בטחונית קשה. ילדי נחל עוז על "טיל" בלונה-פארק. התמונה מתארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-01-18-01-007)

אבל כמו את אותו התלם, גם את הגדר הזאת חצו יורשיהם של הפדאיון, באותה שבת ארורה של 7 באוקטובר, 2023. 

בדמיון מצמרר לאירועי 1956, בוקר השבת, שהיה גם בוקרו של חג שמחת תורה היה אמור לפתוח יום של הכנות נרגשות לאירוע גדול – 70 שנה להקמתו של נחל עוז. 

בברכות שהוקלטו לרגל החגיגות המתוכננות איחלו חלק מהמבקרים "שנשמע מכם ועליכם לא רק בחדשות העצובות והמפחידות, אלא דווקא בטוב, ממנו יש אצלכם כל כך הרבה".

אבל לא היו חגיגות. בשבת של ה-7 באוקטובר 2023, פרצו מחבלים צמאי דם לקיבוץ נחל עוז וטבחו באנשיו, כשהם רוצחים משפחות שלמות ולוקחים אחרות בשבי. לא היה כמעט בית שלא נפגע. 

"רועי" ספד אז משה דיין, "האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו." 

"אבל אנחנו נקום" אומר בפשטות מצמררת יענקל'ה, 67 שנים לאחר מכן, כשברקע אנחנו שומעים על החזרתה לפעילות של רפת הקיבוץ. "אין לנו דרך אחרת". 

גם אם כבדו שערי עזה, לנחל עוז – לרוח ולאנשים – הם לא יוכלו. 

 

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף – מחווה לישובי עוטף עזה"

תודה גדולה ליענקל'ה כהן, חבר קיבוץ נחל עוז על הסיוע בהכנת הכתבה

התמונות המופיעות בכתבה שמורות בארכיון קיבוץ נחל עוז וזמינות דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת ותכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.

שירים מהימים האלה | והעשן בעבר הזה / והעשן בעבר הזה

שירים מאת ליאורה גולדמן, רוני אלדד, רן שייט, שרה גבאי, גיא פרל, טל ניצן, ספיר פז, נדב ליניאל, לאה קליבנוף־רון, בכל סרלואי ואיתן דקל

זיוה ילין, חברת בארי, מתוך הסדרה "הליכה חוזרת" שהוצגה בגלריה בבארי, אקריליק ושמן תעשייתי על בד, 2018

ליאורה גולדמן

כביש 232 

א.      פסח תשפ"ג

רַק פֶּסַח, וּכְבָר צָהֹב לְגַמְרֵי. בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ

אֶל קִבּוּץ מוֹלַדְתִּי – שִׁטָּה מַכְחִילָה

עוֹמֶסֶת שַׁרְשְׁרָאוֹת פְּרִיחָה צְהֻבּוֹת

כְּמוֹ מַתְרִיסָה כְּנֶגֶד שְׁמָהּ בְּחֻצְפָּה שֶׁל מִין פּוֹלֵשׁ

וְאֵינָהּ זוֹכֶרֶת שֶׁפַּעַם הָיוּ כָּאן פַּרְדֵּסִים.

אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֶת בְּשֹׂמֶת פְּרִיחַת הַהֲדָרִים שֶׁמִּלְּאָה אֶת הָאֲוִיר, הֵפִיצָה

אֶת בְּשׂוֹרַת הַחַג, הָפְכָה אֶת כָּל הַמַּר־מָרוֹר לְשִׂמְחָה רַבָּה.

בְּשׁוּלֵי הַכְּבִישׁ הַצַּר חַרְצִיּוֹת מְצַיְּרוֹת פַּס צָהֹב

מִתְעַקְּשׁוֹת לִפְרֹעַ הֶרְגֵּלִים בִּפְרִיחָה מְמֻשֶּׁכֶת

עוֹמְדוֹת עַל זְכוּתָן לְהַמְשִׁיךְ גַּם מוּל

אַדְמַת הַלֵּס הַדְּחוּסָה, דּוֹרְסָנוּת הַשִּׁטָּה

וּשְׁתִיקַת הַפַּרְדֵּסִים.

כְּמוֹ מְשׂוּכוֹת הַסַּבְּרֶס הַקּוֹצָנִיּוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת סִפּוּרָן

אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לָהֶן שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת

אֲבָל הַכְּבִישׁ מִתְפַּתֵּל

וְגַם אֲנִי.

זוֹכֶרֶת רַק אֶת הַגִּיּוּסִים בַּפַּרְדֵּס, אֶת הַשְּׂרִיטוֹת

עַל הַיָּדַיִם וְאֶת הַגַּב שֶׁהִתְעַקֵּם מֵעֹמֶס

הַשַּׂק הַמָּלֵא בִּפְרִי צָהֹב.

הַדֶּרֶךְ הַנִּמְשֶׁכֶת נִפְתַּחַת אֶל שָׂדוֹת רְחָבִים

שֶׁהָיוּ לִי

בַּיִת וַאֲוִיר

הַחִטָּה עֲדַיִן יְרֻקָּה. גֶּשֶׁם נִתָּךְ בָּהּ

מְנַקֶּה אֶת הָאֹבֶךְ הַלּוֹחֵץ, מַאֲרִיךְ

אֶת יְמֵי הַחֶסֶד הַיָּרֹק בְּמִנְיַן שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת

וּמַבְהִיר בְּפַשְׁטוּת –

הַצָּהֹב הַחוֹנֵק שֶׁל הַקַּיִץ עֲדַיִן לְפָנַי.

.

ב.      תשרי תשפ"ד

הַמָּוֶת חוֹלֵשׁ עַל הַכְּבִישׁ הַמּוֹבִיל לְאֶרֶץ יַלְדוּתִי

הַמָּוֶת בְּאֶרֶץ יַלְדוּתִי

הַמָּוֶת בְּנַחַל עֹז, כְּפַר עַזָּה, בְּאֵרִי, רֵעִים, נִיר עֹז

הַמָּוֶת בְּאֶרֶץ יַלְדוּתִי.

.

הַמָּוֶת בַּמֶּרְחָבִים שֶׁהָיוּ לִי בַּיִת

וְהַבַּיִת אֵינֶנּוּ

הָאֲנָשִׁים אֵינָם.

.

הַצָּהֹב הַחוֹנֵק שֶׁל הַקַּיִץ

נִשְׂרַף כֻּלּוֹ בַּסְּתָו.

.

ליאורה גולדמן היא בת קיבוץ באזור שער הנגב. היא מכהנת כראש החוג למקרא במכללת אורנים. ספרה  "המחזיקים במצוות אל" – על ספרות הפשרים מקומראן, התפרסם בשנת 2019 (מוסד ביאליק). ספר שירים ראשון שלה יראה אור בקרוב (פרדס). 

.

.

רוני אלדד

[אני מספרת לילדים]

הָיֹה הָיְתָה צִפּוֹר, הָיֹה הָיְתָה צִפּוֹר יָפָה,

מְצוּיָה כְּמוֹ דְּרוֹר אוֹ כְּמוֹ צוֹצֶלֶת, קוֹלָהּ

כְּמוֹ לְחִישַׁת הָרוּחַ בַּעֲצֵי הַצַּפְצֵפָה.

הָיֹה הָיָה לָהּ קֵן עָשׂוּי מִכָּל הָרַךְ,

הָיֹה הָיוּ לָהּ גּוֹזָלִים רַכִּים כָּל כָּךְ, הָיְתָה לָהֶם פְּלוּמָה,

הָיָה לָהֶם מַקּוֹר פָּעוּר מֵרֹב חַיִּים,

וְהַצִּפּוֹר הָיְתָה יוֹצֵאת וּבָאָה אֶל הַגּוֹזָלִים

וְהֵם הָיוּ שׁוֹמְעִים אוֹתָהּ הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה וּמַקּוֹרָם

הָיָה נִפְעָר רָחָב נוֹאָשׁ כְּמוֹ אַהֲבָה, צוֹרֵחַ לִקְרָאתָהּ:

הִנֵּה אֵם צִפּוֹר עוֹלָה

לְהַאֲכִיל אוֹתָנוּ כָּל מָה שֶׁלִּקְּטָה, וְהִיא הָיְתָה

רוֹחֶפֶת עַל הַגּוֹזָלִים בִּמְעוֹפָהּ, קוֹלָהּ כְּמוֹ לְחִישַׁת הָרוּחַ

בַּעֲצֵי הַצַּפְצֵפָה, וְהִיא

נוֹגַעַת לֹא נוֹגַעַת בְּרֹאשָׁם.

.

הָיֹה הָיָה צֵל שֶׁלֹּא הוּטַל מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ,

הָיֹה הָיָה צֵל שֶׁהוּטַל מֵאוֹר שְׂרֵפָה,

צֵל כְּמוֹ כַּף יָד, סָמִיךְ, כֵּהֶה, נוֹטֵף,

צֵל חֹשֶׁךְ מְשַׁחֵר רוֹבֵץ טוֹרֵף, וְהוּא חִכָּה,

וְהוּא רִחֵף עַל פְּנֵי הַקֵּן,

וְהוּא חִקָּה אֶת קוֹל הָרוּחַ בַּעֲצֵי הַצַּפְצֵפָה

וּמַקּוֹר הַגּוֹזָלִים נִפְעָר רָחָב נוֹאָשׁ כְּמוֹ אַהֲבָה

מוּל צֵל רוֹחֵף כְּאִלּוּ הוּא אֵם צִפּוֹר יָפָה, וְעַתָּה

.

לֹא קֵן רַךְ                    וְלֹא מַקּוֹר

לֹא רָעָב                      לֹא אַהֲבָה

לֹא שֶׁמֶשׁ,                  לֹא צִפּוֹר טוֹבָה, יָפָה,

כָּל הָאָרֶץ צֵל רוֹחֵף      נוֹטֵף מִן הַשְּׂרֵפָה

.

איך להתיר

אֶת קוֹלוֹת נְשִׁימָתוֹ הַמְּהִירָה שֶׁל הַיֶּלֶד מִצִּוְחַת עוֹפוֹת דּוֹרְסִים חָגִים עַל רֹאשׁוֹ, אֶת קוֹל הָאַזְעָקָה, מִקּוֹל

מֵיתָרִים נִמְתָּחִים לִצְעָקָה, מִדְּרִיכַת הָאֶקְדָּחִים אֵיךְ לְהַפְרִיד צֵל רַךְ רוֹעֵד מִצֵּל טוֹרֵף אוֹחֵז לוֹ בְּגָרוֹן נוֹשֵׁף

בְּתַלְתַּלָּיו, אֵיךְ לִלְחֹשׁ רַק אֵלָיו מִמֶּרְחַקִּים, לִשְׂעַר רֹאשׁוֹ, לִבּוֹ, עֵינָיו, עֵינָיו, לֹא לַטְּפָרִים הַמִּשְׁתַּקְּפִים

בְּאִישׁוֹנָיו, אֵיךְ נִנְשַׁף הַטּוֹב מֵרֵאוֹתָיו, שׁוֹמֵר עַל נִשְׁמָתוֹ שְׁלֵמָה, שְׁלֵמָה, שְׁלֵמָה, אֲבָל גּוּפוֹ, אֲבָל חַיָּיו,

.

רוני אלדד, עורכת שירה וספרות ומבקרת ספרות ילדים. ספר שיריה השני, "יממה", ראה אור השנה (פרדס).

.

.

רן שייט

רישום נוף מבלי להיכנס לתיאורים פלסטיים

בִּבְאֵרִי מִתְנַדֵּב זָקָ"א

בְּאֵפוֹד זוֹהֵר וְקַפְּלַסְ"ט

מְתָאֵר נוֹף:

.

שַׁעַר פָּרוּץ וְגָדֵר

מְגַמְגֶּמֶת

וְעָשָׁן

וְרֹאשׁ

וְסַכִּין

וְגוּף נָח לְיַד גַּרְזֶן,

שֶׁלֹּא יָכוֹל לִהְיוֹת,

וּשְׁלוּלִית שֶׁל אֹדֶם זוֹלֶגֶת

אֶל יְרֹק הַדֶּשֶׁא

וּשְׁאֵרִיּוֹת מָמָ"ד,

כְּפֵרוּרֵי חַיִּים תַּחַת

מַטְּחֵי הָאַזְעָקוֹת

וְאֵין לְכָךְ מִלִּים

וְרֵיחַ עַז שֶׁל חֶנֶק מֵעֹמֶק הַבְּאֵר

כְּמוֹ כַּפּוֹת יָדָיו שֶׁל גֶּבֶר מֵת

הָאוֹחֲזוֹת בְּעֹז מַסָּד שֶׁל בַּיִת

וְגוּף תִּינוֹק לֹא זָע

בַּחֲצַר הַמִּשְׂחָקִים

אֵלָיו שְׁלוּחוֹת יְדֵי אִמּוֹ הָאֲרֻכּוֹת

מְגוֹנְנוֹת הַרְחֵק מֵעַזָּה.

.

רן שייט, רופא, פסל וכותב. בוגר המסלול השנתי של הליקון. ספר הביכורים שלו, "אי זוגי וילד", ראה אור השנה (עיתון 77).

.

.

גיא פרל

סימנים

אַבָּא מַרְגִּיעַ תִּינוֹק רָגוּעַ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא בִּזְרוֹעוֹתָיו,

עוֹרֵב שָׁחֹר נוֹחֵת עַל הַדֶּשֶׁא,

מֵי הַיַּרְקוֹן עֲכוּרִים אַחֲרֵי גֶּשֶׁם,

זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ. הָאָב מְחַבֵּק

אֲרֻכּוֹת וּמְלַטֵּף

שׁוּב וָשׁוּב

אֶת רֹאשׁ תִּינוֹקוֹ הָרָגוּעַ. סִימָנִים

מְבַשְּׂרֵי מִלְחָמָה.

.

שער אפל

כָּל הַטִּיסוֹת בֻּטְּלוּ בִּגְלַל הַמִּלְחָמָה, נִתְקַעְנוּ

בְּמִילָנוֹ, גָּלִינוּ בִּרְחוֹבוֹת יָפִים,

הָלַכְנוּ לְיַד הַחַיִּים, רוֹאִים

שֶׁאֵינָם רוֹאִים, שׁוֹמְעִים שֶׁאֵינָם

שׁוֹמְעִים, קַיָּמִים שֶׁאֵינָם

קַיָּמִים. הַנֶּפֶשׁ הִיא הַמָּקוֹם,

וְאֵין מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נֶפֶשׁ,

וְאֵין מָקוֹם

.

יֵשׁוּ מוֹפִיעַ בְּרֹב צִיּוּרָיו שֶׁל אֵל גְרֵקוֹ

בִּשְׁנַיִם מֵהֶם, בְּרֹאשׁ הַצְּלָב תָּלוּי שֶׁלֶט קָטָן בְּעִבְרִית

                   "יֵשׁוּעַ מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים"

הִבְחַנּוּ בּוֹ מִיָּד, כָּכָה זֶה,

הָעַיִן הוֹלֶכֶת אֶל הַשָּׂפָה, הַמַּבָּט

מְחַפֵּשׂ מָקוֹם

.

שַׁעַר אָפֵל נִפְעָר בְּלִבּוֹ שֶׁל צַיַּר אִיקוֹנוֹת

שְׁטוּחוֹת וּנְטוּלוֹת הַבָּעָה מִכְּרֵתִים. דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר,

יָצָא לְגָלוּת בְּאִיטַלְיָה, הִמְשִׁיךְ

לְטוֹלֵדוֹ, לָמַד מִטּוֹבֵי הַמּוֹרִים

וְשָׁכַח כָּל מָה שֶׁלָּמַד

כְּשֶׁצָּלַב אֶת עַצְמוֹ עַל רֶקַע יְרוּשָׁלַיִם,

עַל רֶקַע טוֹלֵדוֹ,

עַל רֶקַע כְּפַר עַזָּה

.

אִישׁ לְפָנָיו לֹא צִיֵּר כָּךְ

אֶת פְּנֵי הַצָּלוּב –

אֵין בְּסִבְלוֹ כָּל רֵאשִׁית יְשׁוּעָה,

יֵשׁ קִינָה,

יֵשׁ סָפֵק בְּעֵינָיו הַמִּתְהַפְּכוֹת פְּנִימָה

אֶל נַהֲרוֹת הַדָּם

.

גיא פרל, משורר, עובד סוציאלי ואנליטיקאי יונגיאני. ספרו האחרון ״גופו של הלא נאמר – רשימות על שירה״ ראה אור השנה (קשב לשירה).

.

.

טל ניצן

שאר הילדים

אַחֲרֵי שֶׁהִצְמַחְתְּ כְּנָפַיִם וְזִימִים

לִילָדַיִךְ וְהִשְׁלַכְתְּ אוֹתָם הַרְחֵק

וּשְׁעוּנָה עַל מַעֲקֵה הַסְּפִינָה הָרְעוּעָה

הַמְּנֻקֶּבֶת

אַתְּ מַשְׁקִיפָה עֲלֵיהֶם קְטֵנִים וְהוֹלְכִים,

קְרֵבִים לַיַּבָּשָׁה הַפּוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹתֶיהָ

וְאֶבֶן עֲצוּמָה נָגֹלָּה סוֹפְסוֹף וּמַשֶּׁהוּ זָהִיר

דּוֹמֶה לְשִׂמְחָה –

יָד קְטַנָּה מוֹשֶׁכֶת בְּשׁוּלֵי בִּגְדֵּךְ

.

טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת. ספריה האחרונים עד כה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019), "הנוסעת האחרונה" (רומן; עם עובד, 2020) ו"איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (קובץ סיפורים; אפיק, 2021).

.

.

שרה גבאי

*

כְּכָל שֶׁהָרַכּוּת בְּאוֹר הַסְּתָו

וְהָאֶפְרוֹחִים שֶׁלִּי בְּתֹם בִּלְתִּי נִסְבָּל

כְּכָל שֶׁהָאֲוִיר הַמִּצְטַלֵּל וּמִתְחַדֵּשׁ

כְּכָל שֶׁאַהֲבָתֵנוּ,

אֲנַחְנוּ עֲשׂוּיִים מֵהַחֹמֶר הַנִּשְׁחָט.

.

עֲמָלֵנוּ יְרִיעוֹת אֹהֶל רוֹעֲדוֹת

אֶל מוּל בִּעוּתֵי הַצַּלְמָוֶת

אֲבָל אֲנַחְנוּ מְצַמְצְמִים שׁוּרוֹת.

בַּלַּיְלָה אִישׁ עַל מִשְׁכָּבוֹ, אֲנַחְנוּ חַיָּה גְּדוֹלָה, הַהֺלֶם

קוֹלֶקְטִיבִי, הַחַיִּים עַל הַמֵּתִים וְכָל שֶׁבֵּינֵיהֶם, בִּנְשִׁימָה, נְשִׁימָה

מְשֻׁתֶּפֶת.

.

שרה גבאי, עיתונאית. שירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות, ובהן "עתר" ו"משיב הרוח".

.

.

ספיר פז

*

הַיְּלָדִים נֶעֱרָמִים בָּעֵרֶב

וּבַשְּׁתִי, צַמְּרוֹת הָעֵצִים

נֶחְלָצוֹת אֶל הַגֶּזַע מִפְּנֵי

הָרוּחַ. בֵּין הַמִּרְפֶּסֶת

לְבֵין הַכְּבִישׁ.

הַבַּיִת רֵיק. הַיְּלָדִים

נֶעֱרָמִים.

אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אֶת הַיָּם

שׁוֹאֵג מִמֶּרְחַקִּים. קוֹרֵא לִי

לָבוֹא. הָאֲדָמָה קוֹרֵאת

לִי לָבוֹא. אֲנִי

כָּאן.

הַיְּלָדִים נֶעֱרָמִים.

.

ספיר פז, עורכת דין, משוררת ותלמידת תואר שני בלימודי תרבות ביקורתיים. עובדת כעוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. חברת מערכת כתב העת ״על השפתיים״. ספר ביכוריה, ״כמו אין מילים בעולם״, ראה אור בשנת 2022 (הליקון).

.

.

נדב ליניאל

14.10.2023

הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת
הַיּוֹם יוֹם מִיתָה

.

אִמִּי נָשְׂאָה אוֹתִי
בְּקֵן יָדֶיהָ
בְּיָדֶיהָ אֲנִיצִים
הָאֲדָמָה פָּתְחָה יָדֶיהָ
לִטְמֹן אֶת הַמֵּתִים

.

אֲוִיר שָׂרוּף
שַׁי לְיוֹם הֻלֶּדֶת
פָּנֵינוּ מְגֹאָלִים

.

הַלְּבָנָה תָּלִיט פָּנֶיהָ
טַלִּית שֶׁל אוֹר
מָשׁוּךְ עַל פְּנֵי מֵתִים

.

הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת
הַיּוֹם הוּא יוֹם מִיתָה
בֵּין עֲנָפִים הַקֵּן
חָלוּל וּמְקֹרָע

.

הָאֲדָמָה גְּדוּשָׁה שֵׁמוֹת
עַתָּה עוֹטֶה הָעֶרֶב
שִׁיר כְּמוֹ תַּחְבֹּשֶׁת
עַתָּה הוּא שִׁיר קִינָה

.

שבעה

כַּחֲלוֹם לְלֹא קֵץ
שָׁבִים הַיָּמִים אָחוֹר:
רֵאשִׁית הַמְּנוּחָה
הַנְּשִׁימָה
אַחֲרָיו הָאָדָם הַנִּמְחֶה
מִפְּנֵי הָאֲדָמָה
כָּל הַחַי כָּלֶה מִן הָאָרֶץ
הָעֵשֶׂב הַשָּׂרוּף
הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים וּמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם
אַגַּן הַמַּיִם שַׂק הַדְּמָעוֹת
הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה
הַקַּו הַדַּק הַמַּבְדִּיל בֵּין אוֹר וְחֹשֶׁךְ
הַתֹּהוּ
פְּנֵי הַתְּהוֹם

.

נדב ליניאל הוא דוקטור לספרות עברית במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מישיגן. ספריו: "תקרת האדמה" (קשב, 2010) ו"הלל" (פרדס, 2021). חבר מערכת המוסך. 

.

.

לאה קליבנוף־רון

צלמים

וַיֹּאמֶר

נַעֲשֶׂה אָדָם

בְּצֶלֶם, בִּדְמוּת, וְיִרְדּוּ

בָּם

מִדָּם אֶל דָּם,

נֶפֶשׁ דָּם

כֻּלּוֹ.

נַעֲשֶׂה אָדָם

.

נַעֲשֶׂה אָדָם

בְּצֶלֶם, בִּדְמוּת,

בְּצַלְמֵנוּ, כִּדְמוּתֵנוּ,

כְּדֵי

כְּדֵי

לְהַשְׁמִיד

עַד דָּם

.

נַעֲשֶׂה

לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ

בְּצַלְמֵנוּ, בִּדְמוּתֵנוּ,

זָכָר וּנְקֵבָה נִבְרָא

אוֹתָם,

אֶחָד כְּדֵי

אַהֲבָתָם,

נַעֲשֶׂה אִשָּׁה

.

נַעֲשֶׂה אִשָּׁה

עֵזֶר דָּם כְּנֶגְדּוֹ

דָּמוֹ,

דָּמָהּ,

נַעֲשֶׂה אִשָּׁה

כְּדֵי לְאָנְסָהּ,

כְּדֵי

נַעֲשֶׂה, נַעֲשֶׂה אִשָּׁה

.

נַעֲשֶׂה אָדָם

וְעוֹד אָדָם

וְעוֹד אָדָם

כְּדֵי

כֻּלָּם

לְהַשְׁמִידָם

.

נַעֲשֶׂה לָהֶם יֶלֶד,

יֶלֶד נַעֲשֶׂה לָהֶם גַּם,

בְּצַלְמֵנוּ, כִּדְמוּתֵנוּ,

צַלְמָם, דְּמוּתָם,

יֶלֶד רַךְ, מָתוֹק,

חַיְכָן

.

נַעֲשֶׂה

יֶלֶד

כְּדֵי

.

לאה קליבנוף־רון היא משוררת ועורכת. חברת מערכת המוסך. ספר שיריה הראשון, "בשר ורוחות", עתיד לראות אור בשנת 2024 (פרדס).

.

.

בכל סרלואי

שמות

(ג׳ חשוון התשפ״ד)

אֱ־לֹהֵי אֳפָקִים, אֱ־לֹהֵי בְּאֵרִי, אֱ־לֹהֵי זִיקִים, אֱ־לֹהֵי חוֹלִית, אֱ־לֹהֵי יָכִינִי, אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֱ־לֹהֵי כְּפַר עַזָּה, אֱ־לֹהֵי כִּסּוּפִים, אֱ־לֹהֵי כֶּרֶם שָׁלוֹם, אֱ־לֹהֵי מָגֵן, אֱ־לֹהֵי מְפַלְּסִים, אֱ־לֹהֵי נַחַל עֹז, אֱ־לֹהֵי נִירִים, אֱ־לֹהֵי נִיר עֹז, אֱ־לֹהֵי נִיר יִצְחָק, אֱ־לֹהֵי נִיר עַם, אֱ־לֹהֵי נְתִיב הָעֲשָׂרָה, אֱ־לֹהֵי נְתִיבוֹת, אֱ־לֹהֵי שְׂדֵרוֹת, אֱ־לֹהֵי סוּפָה, אֱ־לֹהֵי סַעַד, אֱ־לֹהֵי עֵין הַבְּשׂוֹר, אֱ־לֹהֵי עֵין הַשְּׁלוֹשָׁה, אֱ־לֹהֵי עֲלוּמִים, אֱ־לֹהֵי פְּרִי גַּן, אֱ־לֹהֵי רֵעִים,

אֱ־לֹהֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ, אֱ־לֹהֵי תְּמִימוּת שֶׁלֹּא תָּשׁוּב עוֹד,

אֱ־לֹהֵי עֵינַיִם שֶׁלֹּא יֵעָצְמוּ, אֱ־לֹהֵי הַיְּלָדִים הַמֵּתִים,

אֱ־לֹהֵי הַבָּתִּים הַשְּׂרוּפִים, אֱ־לֹהִים

בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה

.

בְּאֵיזֶה שֵׁם אֶקְרָאֶךָּ עַד שֶׁתַּעֲנֵנִי.

אֲנִי יְרֵאָה עַל הַבָּשָׂר, חֲרֵדָה מֵהָאָדָם

עֲזוּבָה וּמְרוּדָה בְּאֵין פָּנֶיךָ.

לַמְּדֵנִי סָתוּם מִן הַמְּפֹרָשׁ שָׁעָה שֶׁאַתָּה נִגְלֶה

בְּזַעַם, נוֹכֵחַ בְּמַרְאוֹת הָאֵימָה.

רִבּוֹאוֹת אָדָם, רְסִיסֵי הַנֶּפֶשׁ

הֲלוּמֵי כְּאֵב אָתָאנוּ לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ.

בְּהֵאָסֵף כָּל הַשֵּׁמוֹת, הַפָּנִים, הַמּוֹרָאוֹת

רַק גְּעִיַּת שׁוֹפָר מָרָה מִנֶּפֶשׁ

אַיֶּכָּה

.

בכל סרלואי, מורה, משוררת ומבקרת ספרות. ספרה האחרון הוא "מפחדך בשרי" (הקיבוץ המאוחד, 2020).

.

.

איתן דקל

תווך (בשערי קיבוץ)

                                          בארי, 13.10.23

א.

וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ

וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ

וְאַחַר הָאֵשׁ

.

ב.

בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁאֲנַחְנוּ מְטֻוָּחִים,

שֶׁאֲנַחְנוּ בְּסֵדֶר תְּנוּעָה (לֹא בּוֹרְחִים,

לֹא בּוֹרְחִים):

אַחַר תִּדְלוּק,

אַחַר שִׁפְצוּר,

אַחַר פִּצְמוּר.

.

בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁהֻחְלְפָה מְשִׂימָתֵנוּ,

שֶׁכָּעֵת אֲנַחְנוּ מְחַכִּים:

כָּךְ מְשֻׁמָּשִׁים,

כָּךְ מְחֻמָּשִׁים,

כָּךְ מְחֻזְלָשִׁים.

.

בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁהַטַּנְקִים בּוֹכִים,

שֶׁחֵדֶק אֶל חֵדֶק כְּרוּכִים

בְּשַׁעֲרֵי קִבּוּץ.

.

ג.

אוֹתוֹת, אוֹתוֹת פּוֹרְחִים

בְּקֶשֶׁר חוּץ, עָשָׁן שׁוֹתֵת

מִגּוּף קִבּוּץ לְפַעְפֵּעַ

בְּאֹפֶק אֵימִים. אֵי־מִי

כָּאן מֻטֶּלֶת נַפְשׁוֹ, דְּחוּסַת

מוֹרָאִים עֵירֻמִּים. אֵי־מִי

כָּאן טָבוּעַ רֹאשׁוֹ בְּאוֹתוֹת

לִשְׁאֵרִית מְרוֹמִים:

.

אוֹי לָנוּ כִּי אֲנַחְנוּ הֲלוּמִים.

.

ד.

הַחֶסֶד מִתְאַדֶּה מֵהַפְּתָחִים

(וַאֲנִי חוֹלֵם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ קְשׁוּחִים

.

וַאֲנִי מִתְעוֹרֵר)

.

ה.

מִי יְכִילֶנּוּ כָּעֵת, כְּשֶׁאֵין לְהָכִיל,

כְּשֶׁאֵין לֶאֱמֹד וּלְכַיֵּל וּלְהָחִיל

וּלְהַפְשִׁיל עַפְעַף.

.

אֵין עָתִיד מֵעֵבֶר לַהוֹוֶה הַזֶּה,

וְאֵין תֹּם מִבְּלִי הַמְּתֹם הַזֶּה,

וְהַכֵּהֶה מִזֶּה, וְהַקֵּהֶה מִזֶּה,

.

וְהֶעָשָׁן בָּעֵבֶר הַזֶּה,

וְהֶעָשָׁן בָּעֵבֶר הַזֶּה –

.

וְהֶעָשָׁן דָּמוּם,

וְהֶעָשָׁן סָמוּךְ,

וְהֶעָשָׁן הַזֶּה.

.

איתן דקל הוא סטודנט לספרות ולמדעי הרוח. עורך ראשי בכתב העת "בר – בין יוצר למקום" לאמנות הגדלה במרחב הישיבתי. רכז המערכת של המוסך.
 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן