בית גידול: מתוך ספר בכתובים

ג׳ודי עדיני

.

מעלה ישועתי: בית מרפא לחשוכות המרפא ולשומעות הקולות וללא מתפקדות ולעייפות מהחיים שצריכות בית מחבואים שיכסה אותן או יקפיד בשבילן על תרופות וישגיח שלא יתייאשו, שלא יתלו את עצמן במקלחת. הבית בירושלים נפתח לראשונה לפני שבע שנים. שנה קודם לכן הוקם בתור בית מעורב, אבל תכף נסגר כי דיירת נכנסה להיריון ושיפדה את האוזן של הדייר האחראי. אני אישית מאמינה שבטח נשכה אותו באזור התנוך, אמרה לי בשיחת חפיפה נעמה המלווה, סטודנטית לעבודה סוציאלית ומשפטים, והוסיפה שלא מבינה איך אלכס בכלל חשבה שתוכל לטפל בגברים. נכנסות לכאן לא יותר מעשר נשים בבת אחת, לא כולל מלוות, בין הגילים שמונה עשרה עד מאה. בעקבות המגפה אי אפשר לפגוש אנשים מחוץ לירושלים, ומדי חודש סוגרים את הרחובות ומורים להישאר בבתים. היציאה מותרת למטרים ספורים בלבד, ומי שרוצה לטייל ברחבי העיר צריכה אישור של חולה. אנחנו סגורות היטב אחת עם השנייה. במהלך היום אנחנו מדברות, מבשלות, שרות במעגל, מתרגלות נשימות, מחפשות מכסים חדים של קופסאות טונה ריקות, או תירס או חמוצים, חותכות איתן ורידים, משזפות קריסטלים בשמש, מרביצות לשק איגרוף, מכשפות חתולים, קולעות חלות, תולשות שערות, כותבות ביומן ויזואלי, צורחות לאלוהים בממ"ד, מציירות במים, מבריחות את השכנים, פותחות בקלפים שהכנו בעצמנו, מתפללות לירח, מזמינות אמבולנסים ואחים, רוקחות צמחי מרפא, דופקות את הראש בחפצים קשים, תולות שאלות גדולות על הקיר כמו, מה אם לא הייתי נולדת והאם אצליח לאהוב את הילדים שלי, וקולעות סלים מקש. בלילות מפחידות את החושך ואוכלות כדורים.

–

משמרת יום ראשונה, נעמה חופפת אותי, היא המלווה הכי ותיקה. מראה לי את קלסר הדיווחים, לוחשת בשקט איך לבקש מכל דיירת ליטול תרופה, באיזה טון. אחר כך ארוחת בוקר, אחר כך מישהי צועקת, אחר כך מישהי הופכת את הספה, אחר כך מישהי דופקת את הראש בקיר, אחר כך שעת סיפור בסלון, אחר כך מישהי יוצאת לחצר, צורחת על נעמה. אני שומעת אותן, מגיעה, המישהי אומרת שסוף סוף הגיעה לכאן מישהי נורמלית, מסתכלת עליי, מה את חושבת, את תתני לי לצאת מכאן, את דווקא נראית לי אחלה, לא חולירע כמו זאתי. אני שותקת. אחר כך צלצול בשער, החבר שלה מגיע. נעמה מסבירה לה שהיא לא יכולה לצאת לפגוש אותו בלי ליווי. המישהי מסתכלת עליי, אני מתאפקת לא לחייך. אנחנו יוצאות מהשער, הוא חונה באלכסון, היא נדחפת למושב שלו, אני מתיישבת בכיסא עור מאחור. היא בוכה, הוא צוחק, אני פוזלת מטה ורואה בקצה הדלת אקדח. אין לי טלפון ואני רוצה שנסיים. המישהי מדברת עליי, מדברת על נעמה, קוראת לנו פוסטמות, מתחננת שיציל אותה מהבית הזה. אחר כך קורצת לי, אומרת לי, תירגעי מתוקה, צוחקים פה. הוא צובט אותה בסנטר, זז לעברה, האקדח קורץ לי. אנחנו חוזרות הביתה, נעמה עסוקה.

–

משמרת לילה שנייה, לפנות בוקר. סנדרה לא נרדמת, לבד קשה. את השם שלה אני כבר זוכרת. היא יוצאת לחצר ואני מבקשת להצטרף. היא מתיישבת במרחק בטוח ממני ומישירה אליי מבט משתהה. יש בה משהו שרואה ויודע, ואני מקווה שהמדורות שהיא דיברה עליהן יחכו לפחות עד שנצא מפה. אני מחממת תה מהצמחים היבשים שנותרו פזורים על השיש ומצטרפת אליה החוצה לספה. היא רועדת וגופה הדק נע כמו בתפילה, תוך כדי שהיא מגלגלת סיגריות ברצף. אני רוצה להניח עליה יד נוכחת, על הכתף שקרובה אליי או על הירך המכוסה בשמלה שחורה, אבל מתאפקת כי אסור לגעת. במקום זה אני מסתכלת לשמיים ומחפשת את הירח. אנחנו מתנשמות ומודות על הקור ועל ירושלים. גבה של סנדרה מתקמר ומתיישר, היא מעוותת את הפנים ותכף מגלגלת את הכתפיים חזק ולאחור, כמו מבטלת לעצמה מחשבות רעות. היא זקנה, מקומטת, ובכל זאת גבה גמיש וקומתה ארוכה. בקרוב תחגוג שבעים. משום תנועת כפות הידיים, או טלטול ראשה, או מנגינת המילים שיוצאות מפיה, אני מנחשת שמדובר בגוף שפעם רקד. איך זזת לפני כן? אני שואלת. פשוט רקדתי, היא עונה, הייתי מקשיבה לעצים ולרוח והם היו לוקחים אותי איתם. לרגע נדמה לי שאני מזהה פוטנציאל לנושא משותף. אחר כך מתבהר לי – אין צורך בהתאמצות מאולצת. אנחנו מכירות כבר דרך שפות משותפות אחרות, ואני מאמינה לה, למה שאחרים הגדירו בתור פסיכוזה. אנחנו מדברות על מורים ועל קולות שנשארים. היא מזהירה אותי והעיניים שלה הופכות שונות. עולה בי פחד מהסוג שעולה לי כשאני מעושנת ורואה מחשבה רעה, או כשאני חולמת את אותו החלום ולא מצליחה להתעורר – פחד משיגעון ומנֶצח. אמת מתגלה לשבריר שנייה שאולי לא יחלוף אף פעם. מה שדרוש זו הארקה, היא אומרת לי, אחרי שסיפרתי לה קצר ועמוק מה שלומי בתוך הבית הזה. בשנה הראשונה לבית הזה, היא הייתה אחת המלוות פה – ועכשיו, כעבור חמש שנים, חזרה לכאן בתפקיד משוגעת. מה זאת אומרת, אני מבקשת הסבר, מנסה להסתיר את הפחד שעולה בי. היא מניחה את הסיגריה על שפת המאפרה, מקרבת את אצבעותיה ומדמה תנועה של דחיסה מטה. המפרקים רוטטים והאצבעות מותירות שובל מסולסל באוויר. ואז מוסיפה: ממך אל האדמה. ממך והלאה. כל מה שאת רואה, שומעת, מרגישה – לנקות ולתת לזה ללכת. להתבונן ולשחרר לשלום. רק ככה.

–

סלבסיון: תשע שבע חמש – קוד מגירת סכינים, ארבע שבע תשע – קוד מגירת תרופות, אפס אפס אפס – קוד מלאי תרופות תחתון, שמונה אחת שתיים – קוד מלאי תרופות עליון, חמש שש תשע – קוד ארכיון חולות, תשע תשע תשע – קוד ארון חומרי ניקוי, אחת אפס אחת – קוד ארון פחיות שימורים, שלוש חמש שבע – קוד ארון חשמל, שלוש שש תשע – קוד תיקיית סיכומים, ארבע חמש שש – קוד תיקיית תוכניות טיפול, עשר עשר עשר עשר עשר עשר – קוד מחשב של אלכס, שתיים חמש שתיים תשע – קוד טלפון מאיה, חמש שתיים ארבע שש – קוד מגירת בלנדר מוט ונינג'ה מזויפת.

אביגיל פנים ורודות, עמנואל קרחת ונינה עיניים של אימא שלי, חדר אחרון ליד השירותים. סנדרה מכשפה רוקדת נכנסה במקום אישה עם אקדח, ואהובה בטן גדולה, חדר צמוד לדלת הכניסה. תמר גמדה וים דמעות, חדר מאחורי הסלון. מיטות ריקות כי מישהי מתה בחדר שמאחורי הספרייה. אלכס מנהלת גדולה פנים מלוכסנות, מאיה אם בית פנים עייפות, נעמה מלווה פנים רעבות, מיכל מלווה פנים יפות, מלווה זכר פנים טובות.

–

ישיבת צוות ראשונה, מלוות בית ישועה. אחת לשבוע מתקיים מפגש בגינת השעשועים שמחוץ לבית. עד המגפה נערך בקומה התחתונה, כשמתנדבת אחת הייתה נשארת עם הבנות בסלון ומפעילה אותן בקול, שלא ישמעו אותנו מדווחות עליהן. עכשיו זמן מגפה ועל אף שכולנו מחליפות חיידקים באותו הבית – החוק היבש דורש ריחוק ומקדמי הגנה. אלכס מצייתת לו יופי. אנחנו נפגשות באוויר הפתוח, רחוקות במידה בטוחה אחת מהשנייה, חנוקות מאחורי המסכות. משוחחות בקול מתחנחן ובנימה אופטימית נמרחת, מעלות שאלות ושיטות שמצאנו: להניח קרח על המצח כשמישהי בהתקף. להחביא את הסיגריות במגירת הכדורים. כדורי אס או אס מוכפלים. לא לתת לישון לבד. לשיר בזמן שהן מתקלחות. להציע להן לקרצף באקונומיקה את השירותים. להכין קינוח להקלת הסיוטים. יושבים איתנו מתאמי הטיפול, עובדת סוציאלית, מטפלת באמנות, אחות שאחראית על החלפת הכדורים, מלווה זכר שאני עוד לא מכירה בשמו ופסיכיאטר תורן על כיסא אורתופדי שסחב מהבית. כדי שלא לומר בקול רם את שמות הדיירות בפרהסיית פאתי קטמון, אנחנו מציינות את האות הראשונה של שמן וממשיכות בשלנו. סמ"ך ואז אל"ף ואז אל"ף השנייה. סנדרה, אהובה, אביגיל.

מתאמת הטיפול של אביגיל מדברת עליה ומאיה מסתכלת עליי. היא מספרת שאביגיל הגיעה לכאן אחרי שניסתה להרוג את עצמה ושזה לא מובן מאליו שהיא כאן איתנו, משתפת פעולה ולוקחת חלק בהתנהלות השוטפת. ושלצד הפחד מפגיעה – היא סומכת עלינו. עוד היא אומרת שאביגיל חזרה לשתוק, ושאם היא לא עונה לנו שלא ניקח את זה באופן אישי. אפשר להציע לה צבעי מים או לשבת לידה בזמן שהיא חולמת. מלווה אחרת מציינת שזיהתה חתכים, מלווה אחרת מעידה שמדובר בכאלו יבשים. המלווה הזכר, מבוגר מכולנו, אומר שיש לה טעם משובח בסרטים ושזה כיוון אפשרי לשיחה או לפעולה. ומאיה מבקשת שנמהר כי נשארו דקות אחרונות וצריך לחזור הביתה. את אביגיל אני פוגשת בתום הישיבה, לוקח לה רגע לזהות אותי מבעד למסכה הוורודה. כשאני מסירה אותה אני זוכה ממנה לחיוך. היא אפילו עונה לי, לא זוכרת על מה. הפנים שלה לבנות וקולה שקט. כל הזמן נדמה שהיא עומדת להיעלם.

אלכס שוב אמרה לנו בישיבה שאין ספר הוראות. היא חוזרת על זה הרבה. יש מלווה חדשה, הגיעה שבועיים אחריי, שמעלה בכל פעם שאלות באורך הגלות ורוצה לדעת הכול ורוצה לקבל תשובות כאן ועכשיו ומייד, איך עושות ומה עונות ומה נכון ומה אסור בשום פנים, וכמה כדורים לתת כשאין פסיכיאטר תורן ואיך לבקש מבלי לדרוש מהן ללכת לישון ואיך אפשר לתת למישהי במצב כזה להתקלח לבד ולמה אין לנו מפתחות לשום מקום ואיך זה שהמזווה מלא בכל כך הרבה קופסאות שימורים ושצריך להיות ממש מפגרת כדי לא להצליח להרוג את עצמך כאן. היא מתמרמרת על הטון המהרהר־המתנצל, החוזר והנשנה והנמאס שכולן מדברות פה, ואומרת שהיא לא מבינה איך אנחנו מועילות פה למישהי חוץ מלמרוח לה את הזמן.

אני דווקא רואה בבלבול הזה מעין כרית רכה, או בעצם מנוע או כלי רכב, שמזמין לעלות עליו ולרכוב ולקחת איתי את מי שצריכה לאן שצריכה. יש מספיק דלק ואין חוקים, אין סגרים, אין בידודים, אין בתי חולים. יש כביש ארוך במדבר, אין מכות שמש, אין חושך ותהום ויש מספיק אוכל ומוזיקה. ואלכס, שבטוחה בדרכה, אומרת לי, יאללה מרים קחי מפתחות, תסיעי אותן לאן שצריך, אל תמהרי לחזור, אני סומכת עלייך. עשרים ותשע נקודה משהו משהו לשעה, אחרי שתים עשרה שעות נשלם לך תוספת שכר, תבואי בשבתות ותכפילי את הפנסיה ורק תקפידי שאף אחת לא תצליח להרוג את עצמה במשמרת שלך.

–

אני לא נדרשת לקלח אתכן. אסור לי להיכנס אליכן בלי אישור. אתן יכולות לנעול את עצמכן במקלחת, ולהיכנס לבית עם חפצים משלכן. אנחנו לא נבדוק לכן את התיקים, לא נוריד את הבגדים, לא נחפש לכן בטלפון, לא ניקח לכן את הסמים (נסדר אותם בקופסאות כחולות לנוחיות השימוש). מערכת היחסים שלנו מבוססת על אמון. אם תרצו לפגוע בעצמכן תעופו מכאן בבקשה. אם תרצו לשתף, לקחת חלק, ליזום אירועים, קריוקי, ערבי שירה, מאכלי עדות, אנחנו נשמח ונעזור לזה לקרות. אין ספר הוראות, אנחנו מנסות להיות אנושיות. להקשיב לכן, לאהוב אתכן, לרקום איתכן קשר בטוח, לחלום עליכן בלילה. לא ללכת לישון. נספק לכן רופאים, פסיכיאטרים, אחיות רחמניות, שער נעול ממתכת שאם ממש תרצו לקפוץ מעליו תוכלו. אל תקפצו, בבקשה, אל תברחו, תישארו. אנחנו מנסות לבנות כאן קהילה, מְכל, תנאי סביבה טובים. שמענו ששבט יכול לעזור. שמענו את הצרחות שלכן מרחוק. שמענו שבמקומות אחרים עשו לכן רע. קשרו אתכן, הפשיטו, נעלו אתכן בחדר, הכריחו אתכן לספר מה קרה, גנבו לכן תכשיטים. אנחנו מנסות לעשות אחרת. אנחנו לא נבודד, לא נפריע, לא נגנוב, לא ניכנס, נחבק אתכן (מרחוק). אימצנו לכאן את מיטב הנשים, קיבצנו צוות של אמניות, נשות מקצוע, אימהות לעתיד, סטודנטיות חריפות, אחת אחת, הן יבינו אתכן, יתערבבו איתכן, יקחו אתכן הביתה, לא יקלחו אתכן בלי אישור, אולי אפשר לוותר על המקלחת.

–

שלושה חדרי מים, מקלחות, שירותים, כיור, מאה שמונים מעלות של כיווני אוויר, מרתף שיכול לשמש לספרייה עירונית, חצר עם בור לדגים או סירות נייר וברושים ארוכים שנוגעים בירח. פעם גרה פה משפחה של עשר נפשות, שני הורים ושמונה. לפני כן בטח ערבים, אבל זה היה מזמן. קראו לו "הבית של מלך", על שם הסבא שקנה את הבית. אחרי שלושים שנה הילדים גדלו, ההורים התגרשו, אף אחד לא נשאר בבית, והסבא החליט לפצל באופן לא חוקי את הבית לשתי דירות קרקע. אם המשפחה של הבן שלי לא תגור בארמון הזה, אף משפחת מלוכה אחרת לא תחיה כאן – הכריז ברבים ושינה את התוואי. ואכן הגיעו שתי משפחות אחרות, רחוקות ממלכות. אחת אנונימית, ארבע או חמש נפשות, בנתה באופן שנוי במחלוקת קומת גג ובדיל טוב עם מלך הצליחה לשכן בה זוג דובר אנגלית. השנייה זכתה לפרסום תקשורתי בזכות הבת הגדולה, שבשעת לילה לקחה את אקדח המשטרה של אבא שלה וירתה בהורים ובאחיה הגדול. המשפחה הראשונה ברחה, השנייה מתה, הילדה הורשעה בהריגה בלבד והווילה של מלך נותרה מפוצלת וריקה. קומת הגג נשארה ועד היום מתחלפים שם אמריקאים.

אלכס, ששמעה על הבית התחתון, חשבה שהגיע הזמן להחיות אותו מחדש. היא הכירה אותו קודם לכן, כשחלפה על פניו בסיבובים עם הכלב, וחשבה שזה פשע להשאיר נכס נדל"ן כזה עומד לבד. כשהיא גילתה את הסיפור ההוא משנות השמונים היא לא התרגשה וחשבה שזה יופי למלא אותו בחיים. אולי ממש תיקון. ושאיזה מזל שכך קרה – המחיר שלו ממש אפשרי. היא פנתה לעמותות, גייסה כספים, הצליחה לשכור את כל הגודל שלו, לשבור את המחיצות ולהחזיר אותו להיות בית שלם אחד. המבואות המפורדות חזרו להיות סלון רחב, נפלה החומה שבין החצרות. מעל לדלת הכניסה שופצו האריחים הכחולים, וכשהשמש עוברת דרכם, פס כחול וזוהר דוקר את הכורסה והעין המתרפקת עליה. שני המטבחים הקטנים חוסלו, הוקם מטבח רחב. שני כיורים ומקום לכל הכלים שאלכס אספה מהחוץ. מרחב־מוגן־דירתי צר וארוך, שהיה במקור חדר אחסון של מי יודעת מה, הוסב לחדר מלוות. שמו בו מיטת יחיד ומנורה חמה, ככה שבזמן לילה מלווה אחת תוכל לנוח, אולי תצליח לגנוב ארבע שעות שינה. במהלך היום אפשר לצרוח שם לאלוהים יופי, אף אחד לא ישמע. כשאחת השכנות גילתה שהבית הנטוש יהפוך לבית משוגעות, היא פנתה לעירייה ודרשה שיעצרו את זה. אבל תוך כדי ההליך היא חלתה ומתה.

–

דברים שמתאפשרים לי כרגע: לרכוב בין חומות ירושלים, לחכות שיצא ממני דם. לרכוב ולשכוח שיש מלחמה. לזכור שזו לא מלחמה. להיזכר בכוחות שלי: מתחילים בירכיים ונמשכים למעלה, נדמה לי שעד המצח. פעם חשבתי שיש לי כוח שמשון בשיער, אבל מאז גזרתי ובכיתי גיליתי שאלה בכלל העיניים, כשהן בוכות. פעם פגשתי אדם שנסע מלא הרים עם האופניים, כי חישב שכדי להספיק הכול מוטב להחליף את המדיום המודרני, הממונע – אז במקום מטוסים או ספינות או מכוניות הוא השיג לעצמו גלגלים מהסוג הישן ויצא לדרך, בכוח הרגליים. ועד הקיץ אולי יכול היה להספיק הכול, אבל עכשיו חוסמים לו את הדרך, כלומר חוסמים לכולנו, כלומר זה בשבילנו ויש לי הבנה שיש כאן משהו גדול יותר.

אני רואה רק אותי. ואת ההודעות מאבא שלי שלא רוצה שאשאר לבד וקורא לי לבוא הביתה, זאת אומרת לבית שלהם, ואני מנסה להסביר לו שיש לי בית ושאני לא לבד ואפילו כתבתי לו במילים האלה ככה ממש בלי בושה: "אני כבר לא ילדה תעזוב אותי". וזה מפחיד כי אולי לאור הימים, אנשים ממש יאבדו את זה ואבא שלי, שתמיד הוא אבא שלי, יפסיק להחזיק ויתחיל להאמין למה שאני כותבת.

–

דיכאון קל, דיכאון כבד, פוסט טראומה מורכבת, הפרעת אישיות גבולית, פיצול, מאניה דיפרסיה, שקרנות פתולוגית, או סי די של קשר, חרדה חברתית, חרדת פרידה, הפרעה בי־פולארית, סכיזופרניה, סכיזו־אפקטיבית, או סי די אחר, טריכוטילומניה, שזה אומר תלישת שיער, גם כן מהראש, קרחות, מחלות חיסון עצמי, הגוף תוקף את עצמו. אנחנו לא מאבחנות כאן, אסור לנו, לא מתפקידנו לגלות מי עשה לך, ממי ירשת את זה, למה זה קרה לך, את מי צריך להכניס לכלא, מתי זה יעבור, אתן לא תופעה ביולוגית, אתן נשמות. כל אחת והסיפור שלה. יש כאלו שהלך להן הסיפור לאיבוד. יש כאלה שממציאות אותו כמוני. קראנו לכן לכאן כדי לקדם את הטיפול באמצעים חברתיים, קהילתיים. למצוא דרך חדשה. לא נתלבש אחרת מכן, לא נתנהג אחרת. נישאר סגורות בתוך הבית, נהיה הורות טובות: נקשיב לכן, ננסה למצוא תשובה, נאכל לכן את הסודות.

–

לא לנטוש את השם יתברך: נינה – ברוך השם אלוהים ימצא תרופה שתעזור לי. בחסדי השם יתברך עוד יהיה בי אור שהוא מעבר לכלים. כשיהודיה באה באמירה ברורה ולא מתלבטת ולא מפחדת ולא מגמגמת, אף אחד לא מעז לחדור לה לנשמה – אהובה – יש עליי שמירה מלמעלה, אני יודעת את זה. יש תקופות שאני לא יוצאת מהמיטה, אבל ברוך השם אני מצליחה לתפקד אחר כך על מאתיים – נינה – התבלבלתי. שכחתי מה זה אומר להיות חיילת של השם יתברך, שום דבר אינו שלם בעולם בלי החיבור לריבונו, ועכשיו אני משלמת את המחיר – סנדרה – אני מכירה את הגלגול הזה. תכף הוא נגמר, אבל לפני כן יש לי כמה תיקונים לעשות. להציל את הבית, להזרים לכן מים מהחורים, המדורות בדרך אלינו – נינה – האש היא בתוכי – עמנואל – חלמתי שאני נרדמת עם כולכן ובאמצע הלילה אנחנו קמות ולכולנו יש תפרים בכוס, כאילו ילדנו וזה הלך רע. ועכשיו אנחנו מחליפות מוצצים ותינוקות – סנדרה – החתול צורח כי אנחנו לא מכניסות אותו, אנחנו שוכחות שהוא השכינה, ואנחנו נועלות אותו בחוץ לקפוא מקור, כמו פוסטמות. אני אעקור לכן את העיניים, שתהיו עיוורות כמוה (מצביעה על עמנואל), ככה תלמדו לא לנטוש את אלוהים כשקר.

.

ג'ודי עדיני, אמנית רב־תחומית, חיה בירושלים. עוסקת בכוריאוגרפיה, כתיבה, הפקה והנחיית סדנאות. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי. ספרה הראשון, ״בית גידול״, עוסק בקהילה מטריארכלית שנוצרת בבית מאזן למתמודדות נפש ומעלה שאלות על פגיעה וטיפול, נשים והידבקות והסיכוי המיוחל לרפא ולהירפא. את הספר ערכה המשוררת שי שניידר־אילת, והוא עתיד לראות אור בשנת 2024 בהוצאת תשע נשמות.

.

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: יומני M: ״גאיה״, מתוך ספר בכתובים מאת שרון אס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן