שפת הגוף: חולי, החלמה ושפה ב"טבור" מאת תמר פלדברג
תמר ס' דרוקר
.
בספרה טבור (אפיק, 2024. עורך: דרור בורשטיין), תמר פלדברג כותבת מהבטן, פשוטו כמשמעו. השירה נובעת מהקרביים, דרך טבור מצולק הממוקם במרכזו של גוף שקרס, שנחתך, שנתפר. גוף שמנכיח את עצמו דווקא כשהוא חדל מלתפקד, ומזכיר לדוברת שהוא והיא חד הם. הטבור נושא גם את צלקת הכאב מהיעדרותה של אם שאיננה-עוד בין החיים. הטבור הופך למוקד, למרכז פיזי ורגשי.
הספר מחולק לשלושה שערים, והשער הראשון הוא מחרוזת שירים הנקראים כפואמה אחת ארוכה המתארת אשפוז לפני ואחרי ניתוח מעיים (שירי השער הראשון ראו אור במוסך). השיר הראשון במחרוזת, כמו פתיח למחזה קלאסי, מתאר את המיקום והנסיבות, הרקע לעלילה העומדת להתגולל לפני הקוראים. אבל אין זאת העלילה, אלא הדוברת עצמה ה"מתרחשת" בשירים הבאים, כפי שהיא מעידה: "גֻלְגַּלְתִי לְכָאן / עַל מִטָּה / שֶׁאֵינָהּ מִטָּתי" (מתוקף הדברים שבפנים). הפירוט הטכני של המיקום רק מגביר את תחושת הניכור. המחלקה הפנימית בבית החולים היא יקום אחר, בעל חוקים אחרים, נבדל ונפרד מהעולם המוכר שנותר בחוץ.
שיריה של פלדברג מעוגנים במרחב: בחדרים, בגינה, או כפי שמעיד שמו של ספרה הראשון בדרך בבית. החלל נמדד בקנה המידה של הכותבת, ברוחב צעדיה, בגובה מבטה. כאן, לעומת זאת, העולם נחצה לשניים, משני עבריו של חלון.
.
מִבַּעַד לַחַלּוֹן
עִיר בּוֹהֶקֶת
תְּלוּיָה עַל בִּנְיָנִים גְּבֹהִים
כְּבִישׁ מִתְפַּתֵל
אוֹטוֹבּוּס אָדֹם נֶעְצָר
אִשָּׁה מוֹרִידָה כַּף רֶגֶל
אֶל סַף מִדְרָכָה
וּמַמְשִׁיכָה לִצְעֹד בֵּין בְּרִיּוֹת
.
בַּצַּּד שֶׁלִּי נָשִׁים מְקַפְּלוֹת
אֶת הַגּוּף לַחֲלָקִים כְּפוּפִים
מֵעַל עוֹר תָּפוּר
מַעֲבִירוֹת לְשוֹנוֹת
עַל שָׂפוֹת
חַרֵבוֹת
.
מִבַּעַד לַחַלּוֹן
חוֹלוֹת וּבְרִיאוֹת קְלוּעוֹת
זוֹ בָּזוֹ
(שיר ללא כותר, עמ' 25)
.
החלון חוצץ בין העולם שבתוך כותלי בית החולים ובין העולם שבחוץ, בין מי שהייתה ומי שהינה, בין עבר להווה, בין הדינמי לסטטי, בין בריאות לחולי. העולם שבחוץ, בעיניה של הדוברת החולה, הוא עולם נורמטיבי אבל גנרי. הוא חסר את ה"א הידיעה המבחינה בין אישה ל"האישה" או בין מדרכה ל"המדרכה" המסוימת, החד־פעמית, האישית. התמונה הנשקפת היא תמונת היום־יום המוכרת, המובנת מאליה, אך הניתוק ממנה הופכת אותה למעין חזיון מתעתע, חד־ממדי, נטול זמן וכובד. החלון אומנם חוצץ, אבל בה־בעת הוא גם משמש ציר של חיבור. החלון יוצר קרבה בין הנשים החולקות את אותו צד פנימי של החלון, כל אותן נשים שבתוך המחלקה. כל אחת מהן מוגדרת על פי מצבה הגופני ובשלו, אך בו־בזמן יש בה גם מן המשותף עם אפשרות היותה אישה היורדת מהאוטובוס – אפשרות שבעוד היא מרותקת למיטתה נותרה בגדר זיכרון בלבד. בשונה מאישה ללא גיל ונטולת תווי פנים, הצועדת על מדרכה של רחוב ללא שם, הנשים המכורבלות במיטות בית החולים זוכות לשם, לזהות, להכרה. כל אישה היא עולם שלם, השייך גם לפה וגם לשם.
וישנו הגוף. כל אישה בתוך גופהּ. והגוף, נוכח יותר מתמיד, לא מוכר ולא צפוי. הדוברת מנסה למצוא את עצמה ואת עצמיותה בתוך הגוף שבגד, וכמותה, גם הנשים האחרות שהיא רואה סביבה.
.
עַל כִּסֵּא צַר יוֹשֶׁבֶת אִשָּׁה עִם בֶּטֶן גְּדוֹלָה כְּמוֹ בָּלְעָה סוֹד.
מִבַּעַד לְמֶבָּטָהּ הַשּׁוֹאֵף, הַמַּבְרִיק, מְשֻׂרְטָטִים פַּסֵּי צֵל,
מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו אִשָּׁה מְבֹהֶלֶת.
(שיר ללא כותר, עמ' 13)
.
שלא כמו בטן הריונית, הצופנת בחובה סוד של חיים חדשים, הבטן הגדולה כאן מטילה צל אפל ומבהיל, עדות לכיליון הגוף וקלקלתו. הפחד הזה מפרק את ההוויה לשברים, לרסיסי תמונות, לפרטים. המבט הממוקד בפרטים מוציא אותם מהקשרם ונותן להם נופך אחר, כמו האיבר הפגום בגוף, הבטן הנפוחה, או המעי הסתום.
היקום המקביל, שהוא המחלקה הפנימית, מחדד לא רק את המתח שבין האני והגוף, אלא גם משנה את תפיסת האני ביחס לזמן, למרחב ולשפה. במחלקה אין הבדל כמעט בין יום ובין לילה, שינויי מזג האוויר אינם מורגשים, וכדי לתקוף את המחלה ולטפל בה, יש נטייה להתבונן במכנה המשותף ולבטל את ההבדלים. אף על פי שרב השונה על המשותף בין הנשים המאושפזות, העיקר הוא העניין המביא אותן לשכב זו לצד זו, לבושות בבגדים זהים, נושמות לפי סדר יום זהה. נוהלי המקום והשפה השלטת בו הם המגדירים את החוקיות במרחב בצד הזה של החלון.
פלדברג חיה באנגליה והאנגלית נוכחת בכתיבתה, ולו רק כמראה לעברית, כאלטרנטיבה המאלצת את הכותבת לבחון מחדש את שפתה. האפשרות, אך גם הזרות, שבשפה האנגלית היא נושא שמופיע כבר בספר בדרך בבית, כמו בשיר שבו הכותבת פונה אל בתה ומתוודה, "שְׂפָתִי אֵינָהּ שְׂפָתֵךְ יוֹתֵר" (Once in a blue moon).
שפת התקשורת במחלקה, בין החולות לצוות הרפואי, ובינן לבין עצמן, היא אנגלית, אבל אין זו האנגלית השימושית והיומיומית של העולם שמעבר לחלון, אלא שפה המנסה לתת מילים לקיום המקביל, שפה שפלדברג מפרקת בתרגום לעברית ובונה מחדש. וכך היא מתארת סדרת פעולות שגרתיות של מדונה, האחות הראשית במחלקה, שעבור החולות לעולם לא יתפרשו כשגרה.
.
הִיא מַנִּיחָה כַּדּוּר מִתַּחַת לְכָל לָשׁוֹן
וּמוֹזֶגֶת מַיִם לַלֹּעַ, אוֹמֶרֶת:
“I’m giving you something light”,
שֶׁתִּרְגּוּמוֹ: "אֲנִי מַעֲנִיקָה לָכֵן מַשֵּהוּ אוֹר",
עוֹר פָּנֶיהָ מַזְהִיר.
("מדונה מחלקת תרופות נגד", עמ' 20)
.
ריבוי המשמעויות של המילים באנגלית, כמו ריבוי המשמעויות של כל איבר בגוף, מתחדד כאן לשירה המתרגמת את התגלגלות האירועים בחירום רפואי להוויה שירית משמעותית. הכּנות החשופה של הכותבת היא המתרגמת את המקריות והזרות לשפה המאפשרת תקשורת ולשירה רגישה ונוגעת.
בשערים האחרים בספר חוזרת פלדברג לנושאים, לדימויים ולשפה שנמצאים כבר בספרה הראשון. הגעגועים אל האם והצער על היעדרותה מרגעים חשובים, גדולים או קטנים, בחיי בתה, שעכשיו היא אם בעצמה. לעיתים האם מופיעה בחלום, או בזיכרון, ומתוארת בשירים בלשון עבר, ולעיתים השירים נכתבים אליה, והיא הנמענת. בשירים אלה פונה פלדברג אל אמה בגוף שני יחיד, והיא והדוברת כמו נמזגות אל ה"אַתְּ" הנעדרת־נוכחת. השיח המתמיד עם האם מנכיח אותה לא רק בשירים, אלא גם בחיי היום־יום של המשפחה, אבל בה־בעת הנוכחות היא של היעדר, של אישה שלעולם תימצא מהעבר השני.
בשירים אחרים ממקדת פלדברג את מבטה על העולם הקרוב אליה: הבית, העצים בחצר, העננים והאור. בסקרנות, בסבלנות ובדיוק היא מתרגמת את העולם שסביבה למילים, בונה גשרים בין העולם הדומם ובין האנשים החיים בו, ומנסה לחוות דרכם את הזמן, את הקיים. כך הדבר כשהיא מתארת את פנייתו של עץ אלון עתיק אל האישה המתבוננת בו ובחיים סביבו: "- כַּמָּה עָמֹק עוֹלָמֵךְ? כַּמָּה גָּבֹהַּ? / הַאִם אַתְּ רוֹאָה / מַה מַחְבִּיא הַזְּמַן?" ("דבר דחוף", עמ' 64)
השירה של פלדברג שקטה, כמו תרגילי נשימה איטיים, מרוכזים, אבל כמו בשם השיר על עץ האלון, משהו דחוף מרחף ומאיים. ואכן, כבר מהרגע הראשון ברור שהאיום אכן מתממש והסערה מתפרצת, ועדיין השירים מאופקים, עומדים כקיר או חלון אל מול השבר והקריסה, ומתוך השקט הזה מגיעה הנחמה. פלדברג לא חסה על עצמה ולא על קוראיה, אך השיר הפותח את האוסף הוא מעין אזהרה, לעצמה ולכולנו, שהרע נמצא ותמיד היה שם, עוד מבראשית. ועדיין, יש טעם למצוא את היופי הנמצא מעבר לחלון, את התקווה התלויה בעיני הזולת, את השקט השוכן בלב.
.
נָחָשׁ
זַעֲמָן זֵיתָנִי
נֶעֱמָד מוּלִי
יָרֹק וְרָזֶה
מִצִּדָּהּ הָאַחֵר
שֶׁל שִִׁמְשָׁה
נֶַאֱחָז בָּאֲוִיר
בְּרַעַשׁ גָּדוֹל, לֹא,
בִּלְחִישָׁה
.
הנחש המאיים מעבר לשמשה, כמו יצר הרע מסיפור הבריאה, מזכיר גם את חבל הטבור שקושר אותנו אל אמנו ואל העבר. הטבור, הצלקת הראשונה בגוף של כל אחד ואחת, נמצא במרכז הגוף ומעיד על קרע, על כאב הפרידה והעצמאות. אין זה איבר בגוף ואין לא תפקיד, ואולי בשל כך דחקה אותו תרבות המערב ממרכזיותו, והפכה את הלב, את הכליות ואת הראש לאיברים הקושרים בין הגוף ובין הנפש, בין הגולמי והמופשט. אולם בספר זה, הגוף הנפשט מבגדיו, הגוף שאינו מתפקד, ממלא עכשיו תפקיד אחר, ובו הטבור חוזר להיות מרכזי, הסמן של הזהות האישית, המקשר בין הגוף ובין האני, בין הישנו ובין ההיה. בשירה אישית מאוד, תמר פלדברג מצליחה גם לקשר בין האני הפרטי לאנחנו, לנשים ולגברים, כולם נולדו מבטן, וקשורים לעברם גם בהיעדר חבל הטבור. וכאנשים בשר ודם, אנחנו שייכים לשני צידיו של החלון, לצד שגרת החיים ולצד הגוף הנאבק לעוד יום בעולם הזה.
.
תמר ס' דרוקר היא ספרנית ומתרגמת. היא השלימה דוקטורט בספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג', פרסמה מחקרים על ספרות ימי הביניים ולימדה ספרות עברית באוניברסיטת לונדון. ספר השירים "ארבעים שמות" של המשוררת האפגנית פרואנה פאיז בתרגומה יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2024. שירים בתרגומה ראו אור בגיליון פברואר 2025 ובגיליון מיום 01.09.22 של המוסך.
.
תמר פלדברג, טבור, הוצאת אפיק, 2024
.
» במדור וַתִּקרא בגיליון הקודם של המוסך: טפת הכהן־ביק על הבן הנעדר בשירת טוביה ריבנר
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
