.
התגלמות של אלימות: על הספר "בשעה הכי רחוקה מאלוהים" מאת קרוֹלִין פוֹרְשֶׁה
מרב פּיטוּן
.
ספר שיריה הראשון של קרוֹלִין פוֹרְשֶׁה, Gathering the Tribes, זיכה אותה בשנת 1976, בהיותה בת 26 בלבד, ב"מלגת גוגנהיים", המעניקה שהייה של שנה להתמסרות לכתיבה בארץ אחרת. בעקבות פנייה של פעיל זכויות אדם מקומי בחרה פורשה דווקא באל סלבדור – מדינה מרכז אמריקאית רווית סכסוכים עקובים מדם שעמדה על סיפה של מלחמת אזרחים אכזרית – להיות ליעד השהייה שלה. בכך החלה שליחותה ארוכת השנים של פורשה כ"עדה ספרותית" – משוררת, מתרגמת, וגם עורכת אנתולוגיות שבהן ביקשה לשתף ולחשוף, לחקור ולתהות על תפקידה של הכתיבה לנוכח טראומות היסטוריות, פוליטיות וחברתיות. אל מול מלחמות, עינויים, רציחות והפרות של זכויות אדם, מבקשת שירתה של פורשה להישיר מבט אל הירושימה וצ'רנוביל, אל שואת אירופה וטבח באפריקה, אל הנעלמים בדרום אמריקה ואל פליטי אפגניסטן.
ייחודה של כתיבתה של פורשה טמון בכך שהיא אינה מבקשת לייצג את הקולות הללו או לתבוע בעלות עליהם, היא אינה מגויסת להטפת מוסר ואף לא משמשת שופר אידאולוגי, אלא מציעה את עצמה ככלי קיבול ואת תיבות השיר כתֵיבות תהודה. לבחירה זו, שבעצמה כמובן אינה ניטרלית או פסיבית, יש משמעות בקריאה, כיוון שהיא מזמינה את הקוראות והקוראים, ולעיתים אף תובעת מהם להפוך בעצמם לעדים, להדהד את השירים, את אדוות נוכחותם, בחלל המחשבה, הרגש, המציאות, להתמקם לעומתם.
האפקט של "השאלת קול" של המשוררת למושאי השירים מתבטא במגוון דרכים: באחדים מהשירים יש מיזוג של סלנג וכינויים בעלי אופי מקומי ספציפי ("קמפסינו" ו"צ'אמפאס", "דושה" ו"פיסקטה"); באחרים יש רמזים למוטיבים רליגיוזיים נוצריים ולכותבים קאנונים מן המערב (הבשורה על פי יוחנן, ברודסקי ואחמטובה) או לחלופין לרעיונות ולמושגים מן המזרח (מנַאזים חִכְּמת דרך פסלי בודהא ועד למוגה מוצ'ו הסיני). לעיתים נמסרת "העדות השירית" באמצעות שילוב של ציטוטים ממשיים, המשובצים בשיר ומשמשים פיגומים לבנייתו. כך, למשל, בשיר "אלגיה" (עמ' 24), המצטט קטעים מדבריהם של ניצולים מסוביבור ומחלמנו אשר רואיינו בסרט "שואה" בבימויו של קלוד לנצמן (דבר המתברר רק מקריאת הערות השוליים לשירים, המצויות בסוף הספר):
.
אלגיה
הַדַּף נִפְתַּח בְּשֶׁלֶג עַל פְּנֵי שָׂדֶה: חֹדֶשׁ מְחֹרָר סֻלְיוֹת מַגָּפַיִם, שָׁעָה שְׁחֹרָה
הַבַּקְבּוּק שֶׁבַּמְּעִיל שֶׁלְּךָ חֶצְיוֹ ווֹדְקָה וְחֶצְיוֹ אוֹר חָרְפִּי.
לְמָה וּלְמִי אוֹמְרִים כֵּן?
אִלּוּ אֱלֹהִים הָיָה חֹסֶר וַדָּאוּת, הַאִם הָיִיתָ רוֹאֶה בּוֹ מִשְׁעָן?
.
תַּחַת קַעֲקוּעַ כּוֹכָבִים נִפְתַּח הַשַּׁעַר, כָּל כָּךְ שָׁקֵט כָּל כָּךְ כְּמוֹ קֶבֶר.
זוֹ הָעִיר שֶׁאָהַבְתָּ יוֹתֵר מִכָּל, גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת נָטוּשׁ
שָׁם הַגֶּשֶׁם הַבָּא עוֹלֶה בְּאֵין רוֹאִים מִן הַסֵּן.
.
בָּדָד, בִּמְעִיל פָּתוּחַ, אַתָּה הוֹלֵךְ
בְּצַעַד בָּטוּחַ כְּאִלּוּ הַמַּעֲקוֹת נִמְצָאִים שָׁם וְיָדֶיךָ אֵינָן עוֹבְרוֹת בֵּינֵיהֶם.
.
"כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה מוּכָן, הֵם שָׁפְכוּ דֶּלֶק וְהִצִּיתוּ אֵשׁ
הֵם חִכּוּ לְרוּחַ חֲזָקָה. זֶה הָיָה עָדִין מְאוֹד, הָעֲצָמוֹת הַמִּתְפּוֹרְרוֹת.
הַכֹּל נֶאֱסַף בְּשַׂקִּים, וּכְשֶׁהָיוּ מַסְפִּיק שַׂקִּים הָלַכְנוּ לַגֶּשֶׁר שֶׁמֵּעַל נְהַר נָרֵב."
.
וַאֲפִלּוּ בִּטּוּיִים פָּחוֹת מְפֹרָשִׁים שָׂרְדוּ:
"לְהָכִין פֶּחָמִים.
לְמַגְהֲצֵי הַכְּבִיסָה."
וְכָכָה אֲנַחְנוּ מִתְמָרְדִים נֶגֶד הַשְּׁתִיקָה בְּעֶזְרַת מִלִּים מוּעָטוֹת.
הַדַּף הוּא שָׂדֶה חָרוּךְ שֶׁעָלָיו הַמֵּתִים הָיוּ כּוֹתְבִים
הִמְשַׁכְנוּ הָלְאָה. וְהַכֹּל הָיָה כְּמוֹ לִשְׂרֹד וְלַחֲווֹת שׁוּב מָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחֲווֹת שׁוּב.
.
הַנְּשָׁמָה שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיךָ לֹא שׁוֹכֶנֶת בְּךָ עוֹד: הַבַּיִת הֶחָשׁוּךְ
עַל חַלּוֹנוֹתָיו הַמִּתְנַשְּׁפִים וַאֲרֻבַּת הַכְּנָפַיִם הַחֲרֵבוֹת
שָׁם הָרוּחַ נִהְיֵית אַרְיָה, הַשֵּׁם שֶׁלְּךָ, קוֹלוֹת הַנִּשְׁמָעִים בְּשָׂדֶה,
וְאַתָּה, עָשָׁן, דִּיסוֹנַנְס, מִזְמוֹר, גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת.
.
המבחר בשעה הכי רחוקה מאלוהים (תרגמה: רעות בן יעקב, טנג'יר, 2024) כולל שירים מתוך חמשת ספריה של פורשה, אשר דומה כי גם הליריים ביותר ביניהם – אלה שנמסכים בהם רוך ונוסטלגיה, דאגה וחמלה – ספוגים וניזונים, חיים ומוּנָעים בידי אלימות. אלימות, כנושא וכמושא, עוברת כחוט השני בין תקופות ומקומות שונים ומשמשת חומר גלם האופף את השירים כמו ערפל, דבק בהם בתערובת של חיוּת ומוות, של אפר וצבע. האלימות זמינה, יומיומית, מעורבת בכול, ואין ממנה מפלט. היא נחה, כבדרך אגב, בסל הקניות – "הַנָּשִׁים שֶׁלָּכֶם מְהַלְּכוֹת בֵּין צַ'מְפָּאס/ נוֹשְׂאוֹת סַלְסִלּוֹת עִם תַּרְנְגוֹלוֹת חַיּוֹת, רִמּוֹנֵי יָד וּפֵרוֹת" ("הודעה", עמ' 12); נעוצה כקוץ בליבם התמים של ילדים – "הָעֹצֶר הָיָה אָרֹךְ כְּאֹרֶךְ הַגָּלוּת […] הַיֶּלֶד שָׁאַל אִם הָעֲצָמוֹת שֶׁבַּחוֹמָה/ שַׁיָּכוֹת לָאוֹרוֹת שֶׁבַּמִּנְהָרָה/ כֵּן, אָמַרְתִּי, וְהַכּוֹכָבִים סָתְמוּ אֶת הַגּוֹלֵל עַל גַּן הָעֵדֶן שֶׁלּוֹ" ("עוצר", עמ' 32). יש שירים שטמונים בהם, כמו מוקשים, מפגני כוח תת־קרקעיים, סמויים מן העין; שעימותים מרים מתחוללים בהם בלחישה, מותירים עקבות קלושות בשלג או הופכים אנשים לעשן. באחרים האלימות גלויה לעין כול, נשפכת בתהלוכה ראוותנית, מסלידה, שאי אפשר להתיק ממנה את המבט:
הופעתם החוזרת ונשנית של אכזריות, כוח שרירותי, אימה וייסורים אינה מאפשרת הקהיה, התרגלות, הכלה – אין זו שירה שיש בה הקלה. הקוראים נקראים להשתתף במעשה העדות, לצרוך את מרכיבי האלימות הללו, השוכנים בין העצים שעליהם תלויים פני אדם, מפוזרים ברחובות ובין רהיטי הבתים – ללא יכולת לפתור אותם או לפייסם. במובן זה יש התאמה מצמיתה בין צורה ותוכן בשירתה של פורשה – חוויית הקריאה בספר אינה של השתקעות, התרווחות, נחמה; היא ממסמרת אותנו אל לב המאפליה, תובעת מאיתנו לשאת את מחיריה, מזכירה לנו את חובתנו לעמוד ולהביט, "לעמוד בזה".
הצרימה בין מסמנים למסומנים, בין האסתטיקה הלשונית לתוכן המצמרר הנמסר באמצעותה, הולכת ומצטברת לאורך הספר. הציפייה לצעוד בין תלמי השיר בלי למעוד מתבררת כמשימה תובענית, טורדת מנוחה, הופכת קרביים: "מִשֵּׁנָה לְשֵׁנָה לְמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשִׁים שְׁנוֹת לַיְלָה,/ הִיא בְּעַצְמָהּ יַלְדָּה עִם יַלְדָּה, וְחִפַּשְׂנוּ אַחֲרֶיהָ// פֹּה וָשָׁם, בֵּינוֹת/ עֲצָמוֹת שֶׁעֲדַיִן מְכֻסּוֹת בְּשַׁרְווּלִים אוֹ מִכְנָסַיִם,/ עַמּוּד שִׁדְרָה שֶׁנֻּקָּה לְמִשְׁעִי, פַּחִית צֶבַע,/ גֻּלְגֹּלֶת עִם שֵׂעָר" (מתוך המחזור "רוח הרפאים של גן העדן", עמ' 42).
שיריה של פורשה נעים על ציר שבין שפה פלסטית מפורשת, נערמת, ברזולוציה של עודף וגודש בתיאור הטראומה, כמו בשיר לעיל, לבין קוטב אחר, שבו מיוצגות דרך הלשון תחושות של חסר, התפוררות, שחיקה של קיום, עד כי נדמה כי הדיבור, השיר, השפה עצמה – נמחקים ונעלמים במהלך הקריאה: "בִּמְגוּרֵי הַחַיָּלִים, אֵלֶּה שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת עַצְמָם בְּפֶחָם וְעָשָׁן נִהְיוּ פֶּחָם וְעָשָׁן.// וְהַחַיִּים נוֹתְרוּ, מְחַבְּרִים דְּבָרִים בִּלְתִּי יְדוּעִים לִידוּעִים: מִשְׁקָע, נוֹצַת שִׁכְמָה, גַּפְרוּר, שֵׁם עַל לָשׁוֹן.// וְאָז, לְמֶשֶׁךְ שָׁעָה, הַמִּלְחָמָה שָׁקְעָה בְּשֵׁנָה, וְגֶשֶׁם מִלֵּא אֶת בּוֹרוֹת הַמַּיִם בִּשְׁתִיקָה.// הַחַלּוֹן שֶׁלָּנוּ פָּנָה מִזְרָחָה, וּבָעֲרָבִים שֶׁל חֹדֶשׁ אוֹגוּסְט, הַשָּׁמַיִם הָיוּ תְּכֵלֶת שֶׁכְּבָר לֹא דֻּבְּרָה" ("כתיבה שנותרה חבויה", עמ' 27, ביירות 1983).
שתיקה, השתקה, התפרקות של הלשון אינן האפשרות המוצעת כאן, במבחר הזה, בשירים האלה, אלא דווקא הצבעה על כוחה של השירה ביצירת מחויבות למבט, בתביעתה מאיתנו להשתתף, לנקוט עמדה. גם מעשה התרגום וההוצאה לאור של מבחר השירים הזה יש בו ממד של אקטיביזם ספרותי, שאינו מתרפק על ייבוא של מחוזות רחוקים והנגשתם לשם הבנה שפתית, אלא קורא למעורבות נחושה, ערה, בנעשה סביבנו, בתוכנו, כשאנחנו עדים לאלימות יומיומית. כשפורשה ממחישה אי־היגיון לשוני באמצעות הלשון עצמה, כשהיא מסגירה את ההסכמה המתמשכת, האגבית, לעסקאות של כוח ושררה – היא מתווה גם נתיב של היחלצות מן הדיסוציאציה המשתקת הזו.
בחירתה של פורשה לתת קול למושתק, לבזוי, להשיב חיים לעצמות יבשות, להטיל ספק בַּהערצה לַמשיגים מעמד באמצעות כוח, יש בה מעשה של התרעה, של הרתעה, של התנגדות. ההצבעה החוזרת ונשנית של קרולין פורשה על סתמיותה של האלימות, על כך שאין בה כל תמורה, כל תכלית, היא בגדר נקיטת עמדה מוסרית של סירוב למנגנונים המטמינים אלימות זו בלב התרבות, קריאה לסולידריות, למחויבות אנושית הדדית, שמסוגלת לחצות אפילו את הגבול שבין חיים ומוות:
.
אַתֶּם תִּלָּחֲמוּ
וּבַמִּלְחָמָה, אַתֶּם תָּמוּתוּ. אֲנִי אֶחְיֶה
וּבְעוֹדִי בַּחַיִּים אֶזְעַק עַד יִמּוֹג קוֹלִי
אֶל נְקִיקֵי הָאָרֶץ, שָׁם אֲנַחְנוּ בְּמוֹ
יָדֵינוּ וְהַחַיִּים שֶׁבָּהֶם בָּחַרְנוּ
עוֹד נַחְפֹּר אֶל מַעֲמַקֵּי מוֹתֵנוּ.
עָשִׂיתִי כָּל מָה שֶׁיָּכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת.
שַׁלְּבוּ יָדַיִם אִתִּי, נְשַׁלֵּב אֶת זְרוֹעוֹתֵינוּ
בַּחַיִּים הַבָּאִים עַד נֵצַח נְצָחִים,
שָׁם לֹא נַכִּיר אֶחָד אֶת הַשְּׁנִיָּה
אוֹ אֶת עַצְמֵנוּ […]
בְּמֶרְחָבָיו שֶׁל הַזְּמַן שָׁם נָבַטְנוּ
אֵלֶּה בְּקֶרֶב אֵלֶּה, שָׁם חָיִינוּ
בַּשָּׁעָה הֲכִי רְחוֹקָה מֵאֱלוֹהִים.
.
מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. שירים, תרגומים ומאמרי ביקורת פרי עטה פורסמו באנתולוגיות לשירה ובכתבי עת שונים. "הנחיות למניעת ייאוש", מבחר משירתה של אדה לימון בתרגומה, יצא אשתקד בהוצאת קשב לשירה. רשימותיה פורסמו במוסך בגיליונות מתאריכים 25.05.22 ו־26.10.22.
.
קרולין פורשה, "בשעה הכי רחוקה מאלוהים," טנג'יר, 2023. מאנגלית: רעות בן יעקב
.
.
>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: ולרי ולדמן על התקווה לגשר בין האישי לפוליטי ב"אנחנו, חסרי המולדת" מאת סיון בסקין
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
