ביקורת שירה | להאט את הדהרה אל האבדון המוסך: מרב פיטון על "היער שבדינו", ספרה של טל ניצן

היוכלו רוך ואמת לשכון יחדיו? על "היער שבָּדִינוּ" מאת טל ניצן

מרב פּיטוּן

ספר שיריה השמיני של טל ניצן, היער שבָּדִינוּ (מקום לשירה, 2024), מתחיל במילים: "שִׁכְלַלְתִּי אֶת אָמָּנוּת הַיַּלְדָּה הַמִּתְרָאָה כִּישֵׁנָה/ עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי" (טיול, עמ' 9). שורות פתיחה אלה הן מפתח לרכיבי הספר: המתח בין שינה שאננה למודעות ערה; בין ראייה לנראות; בין אמנות למציאות; בין תמימות ילדית לשכלול מחוכם של מי שיודעת דבר-מה שמעבר לנראה.

נקודת מבטם של ילדים מופיעה שוב ושוב בספר – בשיר הפותח שהוזכר ובאחרים המבקשים להעניק קול לקורבנות חסרי מגן של מציאות גסה שעליה אין להם שליטה: למשל "הַקָּדוֹשׁ הֶחָלוּשׁ הַשָּׁכוּחַ רַךְ הַלֵּבָב/ […] שֶׁקּוֹלוֹ אֵינוֹ נִשְׁמָע מְבַקֵּשׁ/ עַל נַפְשָׁם עַל גּוּפָם הַקָּטָן/ שֶׁל יַלְדֵי מַרְיוּפּוֹל" (שיר ללא שם, עמ' 46). או בשיר "בלדה", שנכתב עוד לפני שהמילה "נחטף" השתגרה בשפת היומיום שלנו, שבו מציץ ילד רך מבעד לחייל חסון: "לְרֶגַע לֹא הִכַּרְתִּי בְּלִי סְבַךְ הַתַּלְתַּלִּים/ בַּמַּדִּים הַזְּקוּפִים בְּגַאֲוַת הַלּוֹחֲמָה/ עַל הַקְּלַסְתֵּר הָרַךְ./ נֶחְטַף לִי אָחִי יַלְדִּי אֲהוּבִי" (עמ' 22). בשיר האקטואלי עוד יותר "השעות" מנוסחת בצלילותה המשוננת של האפיפורה נטישתה של אימא־מדינה באסון אוקטובר 2023: "וּבְלִי שֶׁהֻסְבַּר לָהֶם כֵּיצַד/ כְּאִלּוּ יָדְעוּ מִדּוֹרוֹת, מִלֵּדָה/ כִּוְּצוּ עַצְמָם בָּאָרוֹן וְכִוְּצוּ נְשִׁימָה וְחִכּוּ/ וְאִישׁ לֹא בָּא. […] וְשָׁמְטוּ אֶחָד אֶחָד אֶת אוֹצְרוֹתֵיהֶם הַתַּמִּים/ כְּמִי שֶׁמַּשְׁלִיךְ מִשְׁקַל מִסִּירָה/ וְשָׁקְעוּ בְּיַתְמוּת נְחוּשָׁה וּסְמִיכָה/ וְאִישׁ לֹא בָּא" ("השעות", עמ' 60). וכך גם גיבורו של השיר המצמית הבא הוא ילד, תמים דאוד בן העוד־לא־חמש, שליבו נדם מאימה בעקבות הפצצה של חיל האוויר:

הכוכב האחרון

(שיר ערש תמים)

זֶה לֵיל מַפֹּלֶת כּוֹכָבִית

כּוֹכָבִים כּוֹכָבִים נוֹשְׁרִים

עַל שְׁנָתְךָ הָרוֹעֶדֶת

עַל לִבְּךָ הַקָּטָן.

וְהַלַּיְלָה שָׁחֹר כְּמוֹ אוֹקְיָנוֹס

וְאֵין בְּקָצֵהוּ זְרִיחָה

וְאֵין מִשְׁאֲלוֹת

אֵין אָדָם.

יֶלֶד נוֹשֵׁם, מְרַצֵּד, נֶעֱלַם

מִי תּוּכַל לְבַכּוֹת

בְּיָדָהּ הַחוֹטֵאת

בְּלֵב מְאֻבָּן.

עֵינֶיךָ בַּתְּמוּנָה לֹא יָדְעוּ

הַכּוֹכָב הָאַחֲרוֹן

אֵינֶנּוּ כּוֹכָב

הוּא יִבְלַע אֶת לִבְּךָ הַקָּטָן.

(עמ' 50)

היער שבָּדִינוּ איננו מציג התרפקות נוסטלגית על ריפודיה הרכים של הילדות, אלא עמדה הנושאת אופי של חשיפת האמת, של אזהרה הנישאת בפיהם של ילדים. בהכרזתו האלגורית של הילד אצל אנדרסן כי "המלך עירום" הוא לא רק רואה אלא גם מראֶה – כשהילד חושף את התרמית המונחת לעיני כול הוא מפר את אחיזת העיניים המוסכמת, מסיט וילון של עיוורון משטיח וקורא להישיר מבט אל האמת, גם כשזו מעוררת אי־נוחות, אי־נחת. כמו אצל זך ב"אני שומע משהו נופל", שבו מעלימה האם מבנה את אי־הנחמה האיומה המונחת בבסיסו של עולם, כך גם ב"שר היער" של גתה (אם ביערות עסקינן): הילד הצעיר מבקש להראות, להשמיע, להצביע על סכנה האורבת בדרך, אך לשווא. אביו אינו שועה לשאלותיו של הילד, הוא ממשיך לדהור, מבטל את דבריו בטענה שמדובר בערפל, ברשרוש של עלים; אך בקצה הדרך, בסופו של השיר, כשהיער נגמר, מגלה האב כי ילדו מת. "היער שבדינו" מבקש לאמץ את הידיעה הילדית העמוקה, זו שמרגישים בה ילדים בחוש, להטות אליה אוזן, להאט את הדהרה אל האבדון. כך, למשל, בשיר שנכתב בעקבות תצלום של פליקס מארקז בשם "מהגרים חוצים את ריו גראנדה" (עמ' 47):

אֲבַדּוֹן שָׁט לִקְרַאת

אוֹרֵב בַּתְּכֵלֶת

(חָשָׁה בּוֹ הַיַּלְדָּה)

נִמְחַק הַשֹּׁנִי בֵּין בְּשׂוֹרַת הַהֶרֶג לְזִכְרוֹ

(הָרְכוּבָה עַל כִּתְפֵי אָבִיהָ)

זוּהֲמָּוֶת מוֹהֶלֶת הָיָה בְּיִהְיֶה

(שֶׁחוֹצֶה אֶת הַנָּהָר בְּשַׁיֶּרֶת הַפְּלִיטִים)

בְּעוֹד הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט לֹא לָמוּת

(וַעֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ)

נִנְעָץ כְּמוֹ מַחַט בְּמַיִם.

תשומת הלב בשיר מופנית דווקא אל הסוגריים. בתוכם נארזים הדברים החשובים באמת – הילדה הרכובה על כתפי אביה רואה ומרגישה, ומבעד למבטה הישיר, האינטואיטיבי, נגלית הסכנה בפשטותה המאיימת. כמו גלאי מתכות העובר על מפת כדור הארץ, מגלה היער שבָּדִינוּ אובדנים ופליטים שאבדו ושקעו בשטחיו, מלקט אסונות מפינות עמודי עיתונים, משיב פנים לגיבורי ידיעות צדדיות. כמו התמונה לעיל, המתרחשת על גבול ניו מקסיקו-ארצות הברית, כך גם בשיר על אודות ג'נקרלו מרנגו, מכור לסמים לשעבר, בעל מוגבלות שהגיע לניו יורק עם קבוצת אצנים ממרכז הגמילה שלו והלך לאיבוד במשך יומיים; או בשיר הסמוך לו, המתאר את שרפת נמל ביירות באוגוסט 2020, אסון שהרג מאות ועקר מאות אלפים מבתיהם.

האצבע המדפדפת בספר היא שסובבת על פני גלובוס, מאתרת פצעים על פניו. שירים שנולדו משולי החדשות שוקדים על שימורם של האירועים – לא רק אלה המונומנטליים, תמונות הניצחון, אלא גם אלה שנכללים ב"נזק האגבי", תופעות הלוואי של ההיסטוריה, ההווה המתמשך של היוולדותה המתחדשת של סכנה. בחלק מן השירים את זווית ההתבוננות הילדית מחליפה זו של אם המבקשת לגונן – על ילדיה שלה ועל ילדים באשר הם. כך בשיר "שאר הילדים": "אַחֲרֵי שֶׁהִצְמַחְתְּ כְּנָפַיִם וְזִימִים/ לִילָדַיִךְ וְהִשְׁלַכְתְּ אוֹתָם הַרְחֵק/ […] וְאֶבֶן עֲצוּמָה נָגֹלָּה סוֹף סוֹף וּמַשֶּׁהוּ זָהִיר/ דּוֹמֶה לְשִׂמְחָה – / יָד קְטַנָּה מוֹשֶׁכֶת בְּשׁוּלֵי בִּגְדֵּךְ" (עמ' 59); וכך גם בפרגמנטים הקצרים המקובצים תחת הכותרת "אחרי הפורענות" (עמ' 62), שמובאים כאן שניים מתוכם:

עוֹד בְּרֶגַע לְדַתְכֶם הֵבַנּוּ,

קָצְרָה יָדֵנוּ.

לֹא יָדַעְנוּ עַד כַּמָּה.

צְדַקְתֶּם,

שִׁקַּרְנוּ, תָּמִיד הָיוּ

מִפְלָצוֹת מִתַּחַת לַמִּטָּה.

המוות, זה התולש ילדים מביתם, השולח לאבדון את הוריהם, מתכנס אל הספר מקצותיו של עולם – מיבשות שמעבר לאוקיינוס ועד לגבולות המזרח התיכון. בבטנו הרכה של הספר, בפרק "עבור ברוך", אחד מפרקי השירה היפים ביותר העוסקים בהספד לאב, נוקש המוות גם על דלת ביתה של ניצן. במחזור מכמיר הלב "ככה נסגר עלינו העולם" (עמ' 34), הנכלל בפרק זה, מוטה הקשב לנימי הנימים של הכיליון, של תשישות הגוף וזליגת החיים ממנו. המבט הנפרט לפרטים ניבט גם הוא מעיניה של ילדה, שהיא כבר מבוגרת – אישה שהיא בת, הכמהה למגעו של אביה:

כְּמוֹ אַחַר פָּעוֹט עוֹשֶׂה צַעַד רִאשׁוֹן

אַתָּה וַאֲנִי עוֹקְבִים אַחַר יָדְךָ

מִתְרוֹמֶמֶת רוֹעֶדֶת

מִתְאַמֶּצֶת לְדַיֵּק

הַאִם הִיא תַּצְלִיחַ לָרֶדֶת

לָנוּחַ עַל בִּרְכִּי

כְּמוֹ לֹא כְּפוּתָה לַגּוּף הַזֶּה

שֶׁכּוֹפֵף הַכְּאֵב

כְּמוֹ לֹא קְשׁוּרָה לַנְּשָׁמָה הַזּוֹ

הַשּׁוֹקַעַת וְשׁוֹקַעַת אֶלָּא סְתָם

כְּמוֹ אָב מַנִּיחַ יָד עַל בֶּרֶךְ בִּתּוֹ בְּחִבָּה

כִּלְאַחַר יָד

[…]

מָה אַכְזָרִי יוֹתֵר

מִפְּרוּסַת עַגְבָנִיָּה

חוֹמֶקֶת שׁוּב חוֹמֶקֶת

מִשִּׁנֵּי הַמַּזְלֵג שֶׁלְּךָ

וְלֹא מֵעֵינַי

עם הסתלקותו מן העולם, אוזלת ידה של הילדה אל מול אזילתו של אביה מובעת בזעם גולמי, מרטיט, בשורות: "אֵיךְ לְנַחֵם/ עַל תֹּם יִסּוּרֶיךָ/ אֶת הַתִּינֹקֶת/ הַמְּפַרְכֶּסֶת בְּתוֹךְ הַגָּרוֹן/ מַאֲמִינָה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁמַע/ וְיַעֲנֶה// אֶת הַיַּלְדָּה/ הַבּוֹעֶטֶת בִּפְנִים וְשׂוֹרֶטֶת/ רוֹצָה עַל הַיָּדַיִם רוֹצָה/ לְאַבָּא/ עַכְשָׁו" ("על הגלגל", עמ' 39). התינוקת שבגרון, אותה "ילדה שבפנים", ממאנת להתנחם. היא זועמת, רוקעת ברגליה, רתיחת האין אונים מאדה את מילותיה, שפתה מתאיינת לכדי אמונה "שֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁמַע/ וְיַעֲנֶה", לידיעה שאין מי שיוכל להשיב. המרחק הלשוני שאִפשר לה להתבונן במכאובי העולם בלי להתמוטט, מתקפל תחתיה כשהמוות מתחת לעור, כשהמת הוא אביה שלה.

לנוכח סופיותו של המוות מה שנותר למשוררת הוא אפשרות הקבלה, ניכוס מחדש של הלשון לשם ניסוח הפרידה. שלא כמו בריבוא המיתות הניתכות על ילדים בכל רגע ורגע, אלה שניחתות לפתע, בגרדומים חסרי פשר, מוצעת בשערו האמצעי של היער שבָּדִינוּ אפשרות לעצירה, לריכוך המכה, לפרידה מודעת מן האב, כזו המכירה בַּטבעיות שלה, גם אם פירושה הכרה עמוקה בכאב ללא נשוא על לכתו. הנסיגה בהסכמה, זו הפורמת את החיים מן המתים בעדינות, מאפשרת תנועה בִּמקום קפיאה שתוקה, קבלה של המוות כיסוד המתקיים לצד החיים ובתוכם. הבנה זו מתירה אחיזה בחיים ללא אשמה כלפי המתים, מעניקה יכולת לנוע ביניהם, לצמצם ולהרחיב חליפות את נקודת המבט, להתמקד בחמלה, בתקווה שעדיין ישנה: "מָחָר שׁוּב יִהְיֶה שִׁבְרוֹן לִבִּי/ כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ, הַיּוֹם אֵין לִי מָנוֹחַ/ מִתְּמוּנַת הָאִכָּר שֶׁתַּחַת שְׁמֵי פֶּחָם/ מַשְׁקֶה מִבַּקְבּוּק מַיִם/ אֶת הַתַּרְנְגוֹל הָאֶחָד שֶׁהִצְלִיחַ/ לְהַצִּיל מֵהַשְּׂרֵפָה" (עמ' 36).

אחד ממופעי המופת של פרידה פואטית כזו, המציע קריאה שאינה קריעה, הוא המחווה של ניצן לשירו הידוע של דילן תומס Do Not Go Gentle into That Good Night. בניגוד לשירו של תומס, הקורא "לזעום, לזעום" למול גסיסת האור, לבעור כנגדו כדלֵקה משתוללת, מבקשת ניצן ללוות את אביה בליטוף קרוב ועדין, שאינו מש מן הלחי גם לאחר שהשיר מסתיים. המבנה הלשוני המשוכלל שייך לאותה ילדה מראשית הספר, זו הבודה יערות ואורות, ענפים ומראות; אך ביכולתה של אותה בת להכיר גם במציאות ממשית, כזו של מורפין וכיסא גלגלים.

בשאלת ההכרעה בין ידע ובדיה, בין מה שנראה למה שראוי, היער שבָּדִינוּ מעניק קול לָעץ הנופל ביער, מעז לכרוך בין דפיו רוך ואמת יחדיו, בלי לוותר על אף אחד מהם.

עֲבֹר בְּרֹךְ אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה טוֹב,

אַל תִּלָּחֵם, אָבִי, וְאַל תִּזְעַם

בְּהִתְעַמְעֵם הָאוֹר, לֹא עוֹד יִשְׂרֹף.

הַחֲלֵק כְּמוֹ צֵל אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה טוֹב

עַל עַנְנַת מוֹרְפִין וּרְאֵה כֵּיצַד

תִּפְקַע קְלָלָה, יָסוּר כִּשּׁוּף.

כָּל מַכְאוֹבֶיךָ יְכֻבּוּ סוֹף־סוֹף

אֶחָד־אֶחָד וּבְאָזְנֶיךָ יִדְמְמוּ הַצְּעָקוֹת,

יֵרֵד עָלֶיךָ חֹשֶׁךְ מְיֻחָל וְיַעֲטֹף.

עֲבֹר עָדִין, שָׁקֵט, זָקוּף,

חַלֵּץ כְּנָפֶיךָ מִלִּבֵּנוּ הַכָּבֵד, רַחֵף

מִכֵּס הַגַּלְגַּלִּים אֶל שַׁעֲרֵי הַסּוֹף.

אֶל עֹל גַּעְגּוּעֵינוּ אַל תִּשְׁעֶה,

עָלֵינוּ אַל תּוֹסִיף לַחֲשֹׁב

(לִבִּי שׁוֹקֵעַ, אַבָּא, סְלַח)

הַחֲלֵק בְּרֹךְ, כְּמוֹ צֵל שָׁקוּף –

לֵיל מְנוּחָה, אָבִי הַטּוֹב.

(עמ' 41)

מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. שירים, תרגומים ומאמרי ביקורת פרי עטה פורסמו באנתולוגיות לשירה ובכתבי עת שונים. "הנחיות למניעת ייאוש", מבחר משירתה של אדה לימון בתרגומה, יצא אשתקד בהוצאת קשב לשירה. רשימותיה פורסמו ב"מוסך" בגיליונות מאי 2022, אוקטובר 2022, ונובמבר 2024.

טל ניצן, היער שבָּדִינוּ, מקום לשירה, 2024