"גוף בתוך גוף בתוך גוף": על "כן! משוררות ארוטיקה"
יובל יבנה
.
בערב ההשקה לאנתולוגיה כן! משוררות ארוטיקה, אנתולוגיה של שירת נשים ארוטית ישראלית (עורכת: דורית ויסמן, לוקוס, 2024) ב"מקום לשירה" בירושלים, אמרה המשוררת הדרה לוין ארדי לקהל שהיא לא בטוחה מה זה בכלל שיר ארוטי. אחרי שהיא הקריאה את השיר שלה "הסקס היה נפלא, האלבום הראשון", שנכלל באנתולוגיה, היא אמרה שאולי הסקס שבשיר נמצא דווקא בתיאור שלה אורזת את הדיסקים של האלבום שעל הקלטתו היא מספרת בשיר: "בְּסוֹף הַיּוֹם אָרַזְתִּי אֶת הַהַקְלָטוֹת, נָתַתִּי בָּהֵן שֵׁם וְסִימָן, וְשָׁלַחְתִּי אוֹתָן לָעוֹלָם, בְּלִי מִיקְס וּבְלִי מַסְטֵרִינְג" (עמ' 67). השאלה של לוין ארדי, מה זה שיר ארוטי, העסיקה גם אותי כשקראתי את האנתולוגיה. האמירה שלה על הסקס שנמצא דווקא בפעולה שהיא לא מינית בעליל, מרמזת שלעיתים אנחנו מערבבים בין סקס ובין ארוס. ההגדרה בוויקיפדיה ל"ארוטיקה" היא "התעסקות כלשהי במיניות האדם, בצורה ישירה או עקיפה". ארוס מזוהה אומנם עם מיניות, אבל יש לו מובן רחב ועמוק יותר – תשוקה שיכולה להיות תשוקה לסקס, אבל היא יכולה להיות גם תשוקה ליצירה או לחיים באופן רחב. כשאנחנו אומרים על אדם שיש בו ארוס, אנחנו לא בהכרח מתכוונים להגיד שהוא סקסי או חרמן, אנחנו מתכוונים שיש בו תשוקה גדולה לחיים שיכולה להתבטא באיך שהוא מדבר, איך שהוא רוקד, איך שהוא מבשל, איך שהוא מנגן או כותב, וגם איך שהוא מזיין. כלומר, הארוס הוא כוח מניע ויוצר בעולם. לזה, אני חושב, התכוונה לוין ארדי כשדיברה על הסקס שבפעולה של אריזת האלבום החדש, לתשוקה שמפעמת ביצירה האמנותית. כל שירי האנתולוגיה כן! מצייתים, פחות או יותר, להגדרה של "ארוטיקה". הם אכן עוסקים במיניות האדם בצורה ישירה או עקיפה. לעיתים עורכת האנתולוגיה דורית ויסמן מותחת את גבולות ההגדרה עד הקצה. למשל בשיר היפה "בגיל השלישי" של פנינה בק, שבו המשוררת מתארת ריטואלים ביתיים שונים שלה ושל בן זוגה, הקשר ל"מיניות האדם" מרומז רק בסוף השיר (עמ' 23):
.
וְאַחַר כָּךְ
טֶקֶס הַכְּנִיסָה
לַמִּטָּה הָרְחָבָה
יַחַד.
.
אבל מה שמעניין, לטעמי, הוא לא אם כל שירי האנתולוגיה אכן "מתעסקים במיניות האדם, בצורה ישירה או עקיפה", אלא באילו מהשירים שבאנתולוגיה יש ארוס, באילו מהם יש תשוקה במובן הרחב והעמוק ולא רק התעסקות במיניות, והאם אפשר לתת בהם סימנים? ויסמן מחלקת את האנתולוגיה לשבעה שערים שעוסקים בנושאים כמו "הנשיות הבשלה", "חזרה אל הפעם הראשונה", "העונג שבסוף" ו"סקס ללא מחויבות רומנטית". אני רוצה להציע חלוקה אחרת של השירים, שתאפשר לזהות שירים שלהבנתי יש בהם גם ארוס ולא רק ארוטיקה. החלוקה הזאת מבוססת על היחס בין השיר לציר הזמן – כלומר, אם השיר כתוב בזמן עבר, זמן הווה או זמן עתיד. השירים שכתובים בזמן עבר הם, בדרך כלל, שירים שבהם המשוררת מתארת סצנת סקס קונקרטית חד־פעמית. דוגמה לשיר כזה הוא השיר "קיץ 93" (עמ' 86) של טלי לטוביצקי שנפתח כך:
.
אַחֲרֵי יוֹמַיִם בַּמִּדְבָּר לְלֹא שֵׁנָה צָנַחְנוּ, מַהְבִּילוֹת, עַל הַמִּטָּה. חֹר
עָגֹל הָיָה בַּחֻלְצָה שֶׁלָּךְ, בִּקְצֵה הַכָּתֵף וַאֲנִי נָגַעְתִּי בּוֹ, כְּמוֹ מִמֶּרְחָק
קִילוֹמֶטְרִים.
.
השירים שכתובים בזמן הווה מבוססים גם הם על חוויית סקס קונקרטית, אבל, בשונה מהשירים שכתובים בזמן עבר, הם מתארים חוויית סקס שהיא לא חד־פעמית אלא שחוזרת על עצמה במסגרת יחסי זוגיות. כך, למשל, שירה של דורית ויסמן "אחרי שני צנתורים" (עמ' 27) מתאר חוויית סקס שמתרחשת בשבת בבוקר מסוימת כחלק מריטואל חוזר בין בני הזוג:
.
שַׁבָּת בַּבֹּקֶר. הָרְחוֹב דּוֹמֵם
אֲנִי מְלַטֶּפֶת אֶת גַּבְּךָ
.
מִתְעַכֶּבֶת בָּעֲמָקִים שֶׁבֵּין הַשְּׁכָמוֹת
אֵינֶנּוּ מַרְבִּים בְּמִלִּים בְּמַעֲשֶׂה הָאַהֲבָה
וְיֵשׁ לָנוּ אֶת הַהֶרְגֵּלִים שֶׁלָּנוּ
.
אֲבָל עַכְשָׁו הַלֵּב שֶׁלְּךָ שׁוֹנֶה.
יֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה סְטֶנְטִים מִמַּתֶּכֶת
לְאֹרֶךְ שְׁנֵי עוֹרְקִים כְּלִילִיִּים
.
והשירים שכתובים בזמן עתיד מבטאים, בדרך כלל, פנטזיה מינית. לדוגמה, שירה של שז "תקחי אותי בכוח" (עמ' 183):
.
תִּקְּחִי אוֹתִי בְּכֹחַ אַל
תְּבַקְּשִׁי רְשׁוּת אַל
תִּשְׁאֲלִי מֵאֵיפֹה
זֶה בָּא לִי
תַּעֲשִׂי
שֶׁאֲנִי
לֹא
אֵדַע
מֵאֵיפֹה זֶה בָּא לִי
.
יש באנתולוגיה גם שירים שהם מחוץ לזמן, כלומר, שאינם מתארים חוויה מינית שהייתה, שמתרחשת עכשיו או שתתרחש (אולי) בעתיד, אלא עוסקים במטא־סקס, כלומר בחשיבה על המיניות. דוגמה לשירים מהסוג הזה, שאפשר לקרוא להם גם שירים קונספטואליים, היא השיר "אומנות קונספטואלית" (עמ' 165) של שני פוקר שמצהיר, בין השאר:
.
מִי חוֹשֵׁב עַל הַצִּיצִים שֶׁלָּךְ? מִי שָׂם עַל הַצִּיצִים שֶׁלָּךְ?
מִי רוֹאֶה אֶת הַצִּיצִים שֶׁלָּךְ? לְמִי אִכְפַּת מֵהַצִּיצִים שֶׁלָּךְ?
סְתָם שְׁנֵי עִגּוּלִים מִתְנוֹעֲעִים בֶּחָלָל, רְתוּמִים
אֶל הַקּוֹנְסֵפְּט, אַט אַט חוֹדֵר הַקּוֹנְסֵפְּט לְגוּפִי
וְהוֹפֵךְ גַּם אֶת דָּמִי לַעֲרָפֶל, וּבֶאֱמֶת
יֵשׁ מְחִיר לַהַפְשָׁטוֹת, מִי יָשִׁיב לְאַחַר כִּבּוּי אוֹרוֹת
דְּבָרִים לִמְקוֹרוֹתֵיהֶם? מִי יִפְדֶּה אֶת הַמּוּזָר
בַּחֲזָרָה אֶל הַטְּרִיוְיָאלִי? וְלִי, אֶת מְנָת חֶלְקִי?
.
משום שהמיניות חיה בגוף – וכך גם הארוס במובנו הרחב, בהיותו כוח חיים – השירים שמבוססים על זיכרון של חוויית סקס, חוויה שהגוף זוכר, בין אם הם כתובים בלשון עבר או בלשון הווה, הם בעיניי השירים הטובים והחזקים ביותר באנתולוגיה. אלה שירים שלא רק נכנסים תחת ההגדרה של "שיר ארוטי", אלא שיש בהם גם ארוס. השירים הקונספטואליים יכולים להיות מעניינים, וודאי שיש להם חשיבות כאמירה חברתית של נשים (ועוד אתייחס לזה בהמשך), אבל מבחינה פואטית הם חלשים יותר מהשירים שבבסיסם עומדת חוויה גופנית קונקרטית. גם שירי הפנטזיה, שיש להם חשיבות חברתית כחלק משחרור המיניות הנשית, הם, בעיניי, חלשים יותר מבחינה פואטית מהשירים שמתרחשים בעבר ובהווה. הם אומנם, בניגוד לשירים הקונספטואלים, עוסקים בחוויית סקס קונקרטית, אבל זו לא חוויה שאצורה בגוף, זו לא חוויה שהגוף זוכר אלא חוויה מאוּוָה. אני חושב שדורית ויסמן הייתה מודעת לאבחנה הזאת כאשר בחרה לשים שיר שמבוסס על זיכרון של חוויית סקס על גב הספר, השיר "כן" (עמ' 208) של אפרת מישורי, שגם נתן לאנתולוגיה את שמה:
.
כֵּן,
דַּוְקָא כֵּן,
.
דַּוְקָא בַּשָּׂדֶה הָאִידְיוֹטִי הַהוּא,
עִם יָרֵחַ לָבָן מִלְּמַעְלָה וְתֶבֶן צָהֹב מִתַּחַת,
.
כְּשֶׁרַגְלַי פְּסוּקוֹת
בְּחֹסֶר פַּחַד,
.
וְכָל הַהֶקֵּף הַזָּעִיר שֶׁל רֹאשִׁי
חָפוּן בֶּחָזֶה הַמֵּרִיחַ
.
שֶׁל אֲהוּבִי הַטִּפְּשִׁי.
.
השיר נפתח בהצהרה "כן, דווקא כן" שמבהירה לנו שיש בו אמירה כללית על סקס (אמירה שמחייבת דווקא את סוג הסקס המתואר בשיר אף על פי שיש בו משהו מגוחך/טיפשי/אידיוטי). אבל זה לא שיר קונספטואלי\ מהסוג שהזכרתי כי הוא לא שיר תאורטי, הוא מחובר לחוויית סקס קונקרטית שעדיין חיה בגופה של המשוררת ומקבלת ביטוי חושני עז. שימו לב כמה חושים ותחושות יש בשיר הקצר הזה: חוש הראייה (שמבחין בלבן של הירח ובצהוב של התבן), חוש הריח (שמריח את חזהו של האהוב), חוש המישוש (תחושת המגע של ראש המשוררת בחזה העירום של האהוב, תחושת המגע של התבן מתחתיה), תחושת החופש או חוסר הפחד שמאפשרת למשוררת לפסק את רגליה, ותחושת "ההקף הזעיר" של ראש המשוררת החפון בחזה האהוב (שהיא דבר שונה מתחושת המגע של ראשה בחזהו). יש בשיר הזה ארוס כי הוא רווי באותה תשוקת חיים שהסקס הוא רק אחד מהביטויים שלה.
.
באנתולוגיה יש 145 שירים של 145 משוררות, רובן הגדול אינן מוכרות. אפשר היה לתאר אותה כאנתולוגיה של שירת נשים ארוטית בעברית, אבל נכללים בה שישה תרגומים של שירים שנכתבו במקור בערבית ושני תרגומים של שירים שנכתבו במקור באנגלית, ולכן המונח "אנתולוגיה ישראלית" שמופיע על גב הספר הוא כנראה תיאור מדויק יותר. דורית ויסמן עבדה במשך שבע שנים על איסוף השירים, וכפי שהיא מתארת ב"דבר העורכת": "איסוף השירים ועריכת האסופה היו כרוכים בטלטלות ובקשיים" (עמ' 11). האנתולוגיה הזאת היא לא "מבחר", היא לא מתיימרת להציג את המיטב של השירה הארוטית שכתבו נשים ישראליות. האנתולוגיה הזאת היא "כולל הכול", כי נראה שויסמן כללה בה כמעט כל שיר ארוטי שכתבה אישה בישראל במאה השנים האחרונות ושהתפרסם בפלטפורמה שאפשר להגיע אליה בחיפוש מורחב. מנקודת מבט ספרותית טהורה (אם יש דבר כזה) אפשר לטעון שלגישת "כולל הכול" יש מחיר שמתבטא באיכות הפואטית הממוצעת של השירים. אבל, כפי שויסמן כותבת ב"דבר העורכת", הכוונה שלה לא הייתה לעשות מעשה ספרותי טהור: "אני רואה מעשה חברתי בכל פעולה שמרחיבה את מקומה של האישה ושל תשוקותיה, לכן גם ספר זה הוא מעשה פוליטי במאבק החברתי" (עמ' 11). מנקודת מבט חברתית, לגישת "כולל הכול" של ויסמן יש דווקא יתרון. היא נותנת במה לקולות נשיים שמדברים בחופשיות על סקס, ו־145 קולות, בהקשר הזה, מייצרים מקהלה שהאפקט שלה חזק יותר ממספר קטן של קולות שאולי שרים יפה ומדויק ומהוקצע יותר, אבל האפקט שהם מייצרים ביחד הוא חלש יותר. קשה מאוד למדוד ולהוכיח את התרומה היחסית של פעולות שמיועדות לקדם שינוי חברתי עמוק. קשה עוד יותר למדוד את תרומתן של פעולות בשדה האמנות והתרבות שמיועדות להשפיע על המציאות החברתית. באיזה אופן הקריאה בכן! משוררות ארוטיקה תשפיע על נערות ונשים צעירות בישראל? באיזה אופן היא תשפיע על מידת השחרור המיני שלהן? על החופש שלהן לאונן, לפנטז, לעשות סקס ללא מחויבות רומנטית ולדבר ולכתוב על כל אלה? ובאיזה אופן מידת השחרור המיני שלהן תשפיע על היכולת שלהן להיאבק בהצלחה על שוויון בכל המישורים? אני לא יודע מה התשובה לשאלות האלה, וכנראה שאף אחד לא יודע. אבל אותו ארוס שעומד בבסיס הסקס, בבסיס התשוקה לחיים, בבסיס היצירה האמנותית, הוא כנראה גם כוח משמעותי וחשוב במהפכות חברתיות (כמו שאמר לי פעם מישהו שהיה פעיל במחאה החברתית של 2011: "אני מאמין שבהפגנות צריך להיות גם כיף"). לכן יש לברך על הפרסום של כן! משוררות ארוטיקה, ולאמירה מחייבת החיים שמציגה לנו דורית ויסמן בקולותיהן של 145 משוררות ראוי להשיב: "כן!"
.
יובל יבנה הוא סופר, עורך ומוזיקאי ירושלמי. כמו כן, הוא אחד המייסדים של "כהל" – קולקטיב אמנים רב־תחומי ירושלמי. רשימה פרי עטו התפרסמה במוסך בגיליון פברואר 2025.
.
דורית ויסמן (עורכת), כן! משוררות ארוטיקה, לוקוס, 2024
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: אורי שגב על "מה שאיחרנו להציל" מאת אבישי חורי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
