.
אחרית הדבר מתוך ספרה של נעמה צאל, "הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז"
.
קנז הוא סופר שיודע להיות לבד. הוא יודע להיות לבד מול הדמות שלו, ויודע לתת לה להיות לבדה.
בחיבורו 'היכולת להיות לבד', כותב דונלד ויניקוט: 'בבסיסה של היכולת להיות באמת לבד נמצאת החוויה של להיות לבד בנוכחות מישהו. […] המצב של להיות לבד הוא משהו שתמיד מעיד (גם אם באופן פרדוקסלי) שמישהו אחר מצוי שם'.* לעומת הבדידות המנוכרת והמפקירה, הלבַדיות, מציע ויניקוט, מנוגדת, מצד אחד, להתפלשות הסימביוטית, לחוסר הבחנה בקווי גבול ומרחק בפנטזיה של הבנה כולית של האדם האחר; אבל מצד שני, היא מנוגדת גם אל הבדידות הגמורה, שבה נמצא אדם באמת לגמרי לבדו, ללא כל אחר לצדו. היכולת להיות לבד יכולה להתגבש רק על בסיס עמוק מאוד של יחד: רק על רקע ידיעת קיומו הוודאי של אדם אחר לצדי, תוך הכרה באחרותו העקרונית, באתרים שלמים, עשירים, מלאי גוונים ובלתי נגישים, שיהיו הגלויים לי תמיד רק חלקית.
קנז יודע להיות לבד, עם הדמות שלו; לא הכול הוא יודע על אודותיה; לא את הכול בה הוא מכיר: הרבה מאוד נקודות עיוורון, כתמים של חוסר הבנה, הוא פוער במרחב של דיוקנה; לצד המחויבות האתית העמוקה אליה, ועל בסיס היחד וההתייצבות לצדה, הוא גם מאפשר לה לחמוק, לעתים לגמרי, מהשגה.
ב'בדרך אל החתולים' קנז לא יכנה את דמות הגיבורה שלו, אף לא פעם אחת, בשמה הפרטי. לכל אורכו של הרומן, כשיבקש להתייחס אל דמותה, הוא יכנה אותה אך ורק: הגברת מוסקוביץ'. אל שמה הפרטי, יולנדה, יתוודעו הקוראים אך ורק דרך הציטוט הישיר של לשון הדמויות, של החברות.
קנז איננו חבר של הדמות שלו. הוא רק שכֵן שלה: בתווך שבין קיר חוצץ שחוסם כל גישה, לבין ביקורים קצרים בתוך גבולות הגִזרה של פנימיותה, בונה קנז את הדמות שלו תוך הנכחה מתמדת של תפיסתו החלקית על אודותיה, הקליטה המוגבלת בלבד של לשונה הזרה; בעיבורה של היד המציירת את הדיוקן, ירקום קנז תמיד פואטיקה שיש בה עיניים עצומות חלקית, שמיעה המנוקדת בחירשויות, נוכח אורחותיה, נוכח דיבּורהּ, ונוכח עולמה הפנימי.
ואולם, היכולת להיות לבד קיימת, אצל קנז, לא רק כשהוא כותב את דמותו של 'האחר הקונקרטי' – את דמויותיהם של המהגרים, הזרים, הדוברים לשון שהמספר איננו שומע, הדוברים בלשונם; אותו יחס, המשמר באדיקות את הזיקה שבין הכותב והדמות כיחס שבין שני אחֵרים, אינו מתכונן רק נוכח דמויותיהם של יולנדה מוסקוביץ', רחמים בן־חמו, או הנריק; הוא נוכח גם מול דמויות קרובות הרבה יותר; ואולי ראשית כל, הוא נוכח אל מול מי שאמור להיות הקרוב מכולם: מול עצמו.
כי גם כשקנז כותב את בן־דמותו שלו, את דמות המספר הצעיר בסיפורי 'מומנט מוסיקלי', ואת דמותו של מלבס ב'התגנבות יחידים', אין, אף לא לרגע אחד, התיימרות לדעת את כולו, להכיר באופן היקפי, חובק, לפני ולפנים – את עצמו.
בין אם זו דמותה של הרחוקה ביותר, ובין אם זו דמותו שלו; בין אם הוא מצייר את דיוקנה של המהגרת, הזרה, הדוברת בלשונה – ובין אם הוא מצייר את דיוקנו העצמי, קנז יקיים תמיד יחס של צניעות פואטית עמוקה, יאפשר לדמות, באתרים נרחבים של הטקסט, להיות לא מושגת, להיוותר בחשכה.
כשני עשורים לאחר היוולדות ה'אני' של נתן זך, הוגה גם קנז, לראשונה, את המילה 'אני'; אך היגויו של ה'אני' הקנזי שונה כל כך, אחר מן היסוד; וכך, הוא מבקש לגשת אל ציור דיוקנו העצמי – ובדיוק ברגעי ההתכנסות הראשונים לכדי דמות מוצקה – הדיוקן העצמי הזה מצויר כשעיניו, עיני המצייר את דמותו שלו הן, באופן חלקי, עצומות:
.
מתוך מעמקים שלא ידעתי בתוכי – עלה קול, והקול אומר: אני, אני, אני, אני. ואף שעלה הקול מתוכי, לא היה זה קולי; ואף שדמה לקולו של אבי, לא היה זה קולו. והקול היה שקט, חגיגי, מושיע ומסוכן מאוד […] [ו]דחק אל שפתי את המילים שנפלטו חרש כאילו לא אני אמרתין אלא זר שהתיישב בתוכי ולא חדל לקרוא בהשתוממות: אני, אני, אני, אני.
(מומנט מוסיקלי, עמ' 17, ההדגשות שלי).
.
* ויניקוט, להיות לבד.
.
נעמה צאל, "הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז", מאגנס, 2016.
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
