.
תשובה ללוינס: על "לטובת הציפורים" מאת דרור בורשטיין
עידן צבעוני
.
לטובת הציפורים של דרור בורשטיין, ודאי אחד מכותבי המסות המשוכללים הפועלים היום בישראל, אינו רק ספר מסע מסחרר ולמדני כאחד בעקבות מופען של ציפורים רבות יופי בתחנות השונות של הספרות (התנ"ך, מדרשי חז"ל, ספרות ימי הביניים, מנדלי מו"ס, ביאליק, אלתרמן, גולדברג, אבות ישורון ואחרים); הוא אינו רק עיסוק בציפור ובציפוריות החמקמקה הנגזרת ממנה כפיגורה מעודנת של השיר, המשורר ומלאכתם, והוא גם אינו רק דאגה גופנית עד כאב לגורל "הציפור" בעולם מתועש ואינסטרומנטלי עד לזרא המצוי על סף אסון אקולוגי ואולי אף מעבר לו. לצד כל אלה – והם מצויים בו בשפע ובדחיסות, שכן לטובת הציפורים משמר תנועת מעוף אלגנטית בין פרשנות הטקסט הניזונה מאוויר פסגות דליל לשלל אינפורמציות אקו־זאולוגיות – אני מבקש לראות בלטובת הציפורים מהלך נוודי של בורשטיין מהמרחב הנוצרי־חזותי (אשר היה ליבו הפועם, המדמם והוואניטאסי של ספרו תמונות של בשר [הקיבוץ המאוחד, 2014], אשר עסק רובו ככולו במבטים מוזיאליים יוצאים ומוחזרים באמנות המערב) אל המרחב היהודי־טקסטואלי.
את המהלך המעניין הזה ניתן לנסח בין השאר כמעין תשובה מאופקת, חכמה ועקיפה למחשבה של לוינס, כלומר לאופן שבו לוינס ביקש להבין את ההתמקמות של היהדות והיהודים ביחס לדבר הזה שאנו עדיין מכנים במורך לב "הטבע". קצה חוט אנטגוניסטי ביחס ללוינס מצוי בתמונות של בשר, כשבורשטיין מתעכב על ציור של פרנססקו דה גויה, טבע דומם, המציג לראווה שרידי כבש מפורק, כך שמתוך הראש המונח כתלוש וכרות, עין שחורה מחזירה לצופה מבט מבעית העולה מהמתים: "גויא מחזיר אלינו את הראש ואת המבט. את הפָנִים. עמנואל לוינס, שעסק באחריות האנושית כלפי הזולת, הנולדת מפניו של הזולת, לא החשיבם כשקולים לפני בעל החיים [האדם]. מדוע? הרי גם לבעלי חיים יש פנים ועיניים. אפילו לחרקים" (עמ' 12). על פניו ביקורת על לוינס, אבל בפועל תמונות של בשר נכתב עם הגב אל המסירה היהודית, שבצבצה בין השורות בלבד והפנימה באופן פרדוקסלי את המבט הלוינסי ביחס לחיה, אולי מהסיבה הפשוטה שבמרכז תמונות של בשר עמדה התרבות החזותית, ולכן כאשר בורשטיין התבונן ביצירות העקדה של קרווג'ו, רמברנדט ואחרים, אשר הפגינו בדרכם חמלה נוצרית ביחס לבן העקוד, מְבַשרו של ישו, המצוי בקרבת שחיטה, לצד חמלה לאַיִל המשמש תחליף, הוא היה ער לכך שבסיפור המקראי הסוף הטוב ופורקנו מגיעים עם שחיטת האיל, כלומר שמכיוון שהאדם הוא חיה חלשה יותר, חשופה יותר, ומתוקף זה נזקקת למחסה בשפה על מנת לברוא את עולמה – החיה על פי היהדות נידונה לחוות כאב הכרחי וסבל נסבל.
ברשימתו הקצרה של לוינס, "היידגר, גגארין ואנחנו", ניתן למצוא ביטוי מזוקק שלו לתפיסת הטבע ביהדות –כזו המנוכרת לטבע, למעשה מבקשת לחרוג ממנו (סוקרטס של לוינס מעדיף את העיר, שבה פוגשים אנשים, על פני הכפר והעצים. היהדות, כך יאמר, היא "אחות למסר הזה"), שכן משכנו האחד של האדם הוא השפה, ומכאן גם השסע, הפער הבלתי ניתן לתיווך, גישור או מיצוע ביחס לממשי (ברית המילה כתזכורת לכך בבשר). כל זה מוצב באופן אופוזיציוני לרוח הנוצרית־היידיגריאנית שאת שורשיה המודרניים נמצא ברומנטיקה. ראוי להתעכב על דברים אלה של הוגה הדעות היהודי־ליטאי־צרפתי, שכתב לאחר התופת של מלחמת העולם השנייה, כדי להראות את אופן המילוט של בורשטיין מהתפיסה המצמצמת של לוינס:
אני חושב על זרם יוקרתי במחשבה המודרנית, שמוצאו בגרמניה ואשר מציף את נבכיה האליליים של נשמתנו המערבית. כוונתי להיידגר ולהיידגריאנים. הללו היו רוצים שהאדם ישוב וימצא את העולם. לדעתם, בני אדם איבדו את העולם … לשוב ולמצוא את העולם, הרי זה לשוב ולמצוא את הילדות המצטנפת באופן מסתורי ב"מקום", להיפתח אל אור הנופים הגדולים, אל מקסמי הטבע, אל מערך ההרים המפואר, הפראי; הרי זה להיחפז בשביל המתפתל בשדות; הרי זה לחוש את האחדות שמשרים הגשר המחבר את גדותיו של הנהר ואדריכלות הבניינים, נוכחותו של העץ, משחקי האור־צל של היער, המסתורין שבעצמים … הרי לנו אפוא הפיתוי הנצחי שבפגאניות, מעבר לאינפנטיליות שבעבודת אלילים, שזה זמן רב התעלתה האנושות מעליה. המקודש המחלחל אל העולם – היהדות אולי אינה אלא שלילה של ראייה זו. הריסת ה"גַנות" המקודשות – אנו מבינים עתה את הטוהר שבוונדליזם הזה לכאורה. המסתורין של הדברים הוא המקור לכל אכזריות ביחס לבני אדם.
(לוינס, "היידגר, גגארין ואנחנו", חירות קשה: מסות על היהדות, רסלינג, 2007; תרגמו ע' בסוק וש' ויגודה, עמ' 311)
בהמשך לדבריו על כך שהיהדות היא הסרת הכישוף מהטבע, לא די בכך שלוינס משרטט מתווה אנטי־היידגריאני מובהק בעודו מתפעל בין השאר מהטכנולוגיה החדשה שמאפשרת לגגארין (הקוסמונאוט הראשון) לרחף בחלל ולהתנתק מהמקום, כאנטיתזה לאקט של השתרשות טבטונית באדמה, הוא גם מאמץ באופן פרדוקסלי את המבט הנוצרי של הגל ביחס ליהדות־טבע, כפי שנוסח על ידי הגל ברוח הנצרות וגורלה, כלומר שמאפייניה של הרוח היהודית בהקשר זה הם שעבוד מוחלט לאדון בלתי נראה, לצד ניכור לטבע ויופיו. כך, מעשיו של אברהם באקט העקדה מובנים על פי הגל כ"התנתקות הקורעת את קשריי החיים בצוותא ואת האהבה; את מכלול זיקותיו לאדם ולטבע".
נדמה שהמהלך של בורשטיין בלטובת הציפורים מנוגד לזה של לוינס, אשר רוחו אולי נוכחת בספר על דרך ההעדר, אלא זאת שעתה הרוח ההידיגריאנית שבורשטיין כביכול מאמץ אינה מתקיימת במרחב הנוצרי בלבד אלא היא עולה בטבעיות מתוך הטקסט היהודי, למשל במדרש ויקרא רבה (מדרש אחד מני רבים המובאים בספר) על אודות ציפור אחת קטנה, יפה, טמאה ועקשנית (דוכיפת), שרבי שמעון מקיים איתה מעין מאבק טריטוריאלי סיזיפי, קומי למחצה, שכן הדוכיפת החליטה לקנן בסדן המצוי בפרדסו של רבי שמעון, להפוך את בול העץ לביתה, ואילו רבי שמעון מביא קרש ונועץ בו מסמר כדי למנוע מהסדן להיות אתר קינון, וחוזר חלילה. בסופו של דבר רבי שמעון מניח לדוכיפת לקנן, הוא אינו מנחית את מלוא כוחו הריבוני על הפרדס שברשותו על מנת לסלקה. ובשפתו הרגישה, המהדהדת את הרגישות המינימליסטית של המדרש עצמו, אשר לפרקים נדמה כאילו נלקח ישירות מהקורפוס הזן־בודהיסטי, בורשטיין מסכם את המהלך הסיפורי: רבי שמעון "לומד ממנה [מהציפור] שיעור שחשוב לאין ערוך מתוצאת המאבק הטריטוריאלי: אחריות כלפי הזולת. הוא לומד מהציפור, הנאבקת על ביתה מתוך דאגה לצאצאיה (לשם כך נחוץ לה קן), לדאוג לבתי חבריו, בני האדם!" (עמ' 64)
תיווך מרשים בין ספרות חז"ל הציפורית לספרות הישראלית מציג בורשטיין דרך מנדלה מו"ס, אשר בספרו האוטוביוגרפי הכמעט לא מוכר משנת 1889, רשימות לתולדותי, מספר איך בילדותו בלע בארוטיות את מילות הקודש של התורה ישר אל תוך מעיו, ובהמשך מספר על יציאתו מפרדס האגדה, עולם הדיבור התלמודי, אל הפרדס ממש, אל אמא־טבע והמפגש הלא פחות ארוטי עימה: "יום יום יצאתי השדה לשחֵר פני אהובתי ולהתעלס באהבים עם יעלת־חן זאת". את המהלך הזה משלים מנדלה לא רק בספרות שלו, המלאה עד להתפקע בחיות ובהמות רופסות וכו' המדומות לאדם, ליהודי, למצב היהודי, ולהפך, אלא גם במפעל המדעי שלו, בספר תולדות הטבע, על 1,200 עמודיו, אשר אינו אלא תרגום־עיבוד לספר טבע אנציקלופדיסטי של הרולד אוטמר לנץ, חוקר טבע גרמני משפיע בדורו. את הכתיבה הזאת של מנדלה, אשר ראשיתה בבליעת אותיות ושמיעת קולות, מכנה בורשטיין "אקו־רליגיוזית". את התשובה הנחרצת ללוינס ניתן לסכם במילותיו של בורשטיין על המהלך הכולל של מנדלה: "רכיבי הבריאה כולה, ריבוא החיות, הצומח והדומם, הם חוליות שלובות וצפופות של חיה אחת פלאית. עולם החיות נתפס כאחדות משולבת, הפועלת כאורגניזם מופלא ענק, ביוספרה" (עמ' 111).
אולם לאחר מסע מפותל בספרות היהודית־עברית־ישראלית, בסֵיפה של הספר, בורשטיין מצטט את הנרי בֶּסְטוֹן, אשר תר אחר תפיסה שונה של בעלי חיים, מיסטית יותר, ובהתאם לכן בורשטיין אינו יכול שלא לקנן ולקונן על כך שהשירה העברית, יותר משהיא עסוקה בציפור היא עסוקה באדם, כלומר שבסופו של דבר המבט בציפור, אידיוסינקרטי ככל שיהיה, אינו חף מאינסטרומנטליות, שכן מטרתו להנהיר את הדרמה האנושית: "יש להודות כי השירה העברית מאכזבת בכל הנוגע לטווח מבטה בציפורים. הציפור הנפוצה ביותר בשירה היא הציפור הלא־קיימת המכונה על ידי משוררים כה רבים 'ציפור': אין לה צבע, אין לה מין, אין לה תכונות מיוחדות" (עמ' 203).
.
עידן צבעוני (1964) הוא סופר, מבקר ספרות ועורך הוצאת רסלינג. פרסם את המסה "שדות תעופה או נוסטלגיה לעתיד", בתוך הספר "חללים, שדות תעופה, קניון" (רסלינג, 2004). ערך, בשיתוף עם יצחק בנימיני, את אסופת המאמרים "עבד, התענגות אדון: על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות" (רסלינג, 2003). ספרו "רפאים בכל מקום" ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות (2017); "הרשתית" ראה אור לאחרונה בהוצאת אפיק (2019).
.
דרור בורשטיין, "לטובת הציפורים", ידיעות ספרים, 2019.
.
» במדור ביקורת עיון בגיליון קודם של המוסך: נעמה צאל על ״לקראת אוטוביוגרפיה מינורית״, קובץ מסות מאת מיכל בן־נפתלי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
