.

מר אליאס

עופר שור

.

יצאנו מהבית בשבת לפני הצהריים, עוד לפני החום הגדול, מותירים את אמא במיטתה בחדר החשוך. אבא נהג ואני ישבתי לידו. הוא תמיד נתן לי לשבת שם כשנסענו רק שנינו, למרות שעדיין הייתי קטן מדי. הלכנו לתפוס עקרבים. הוא אמר שהוא יודע איפה אפשר למצוא אותם. נסענו דרומה זמן־מה לכיוון בית לחם, עד שעצר את המכונית בשולי הכביש ליד שדה גדול, לא רחוק ממנזר מר אליאס. חומות האבן הצהבהבות־אפורות של המנזר התנשאו במרחק, הצריח הדק הזדקר אל השמיים הכחולים, החפים מענן.

ירדנו מהמכונית ועמדנו בפאתי השדה. הקרקע הייתה מכוסה עשבים ירוקים בהירים, ששיחים נמוכים התפרצו מתוכם פה ושם ונרעדו ברוח החמה. מבין העשבים בצבצה אדמה חומה, סמיכה כמשחה. אבנים גדולות היו פזורות למלוא העין. לאוויר היה טעם חרוך, כאילו שרפה גדולה השתוללה הרחק.

"זה מקום טוב", אמר אבא. "הם מסתתרים מהחום מתחת לאבנים." הוא נעמד ליד אבן גדולה שנחה ממש בקצה השדה. "זאת, תרים אותה," אמר והצביע בהחלטיות, כאילו ידע מראש שמה שביקשנו יימצא שם.

הנחתי את התיק הקטן לידי, התכופפתי, הצמדתי את ידי אל האבן ודחפתי. המשטח המחוספס שרט את כפותיי. האבן התגלגלה על צידה, חושפת את בטנה התפוחה. האדמה שהתגלתה מתחתיה הייתה רכה ולחה למראה. שלשול מיהר להתחפר לתוכה וחרק דק, שקוף כמעט לגמרי, התרחק במנוסה. אבל עקרבים לא היו.

אבא עמד לידי, ידיו שמוטות לצידי מתניו. מדי פעם כיווץ את כף ידו האחת לאגרוף רפוי ופתח אותה, כך שוב ושוב. הוא לא ניסה לעזור לי. קמתי מתנשף. הוא הביט בי.

"נסה עוד אחת," אמר, והחווה במבטו אל השדה. "יש כאן הרבה אבנים."

הלכתי לעבר אבן סמוכה והפכתי גם אותה. גם כאן לא מצאתי דבר. "תמשיך," הוא אמר לי. המשכתי. אבא התבונן בי זמן־מה ואז הלך והתיישב על סלע גדול במרחק, גבו אליי ופניו אל המנזר. כעבור כמה שניות ראיתי את עשן הסיגריה מיתמר מעל ראשו. הוא המשיך לשבת, מתעלם ממני, בזמן שהפכתי אבן אחר אבן.

היום התקדם במסלולו. השמש בערה מעליי. ידיי צרבו וזיעה דביקה מילאה את בתי שחיי. ברכי מכנסיי היו מכוסות בוץ בהיר, יבש. אבא הפנה אליי את מבטו. "אתה רוצה לחזור?" שאל.

"עוד מעט," עניתי. "יש מים?" אבל הוא כבר השיב את מבטו חזרה אל המנזר. "אתה יודע," אמר פתאום, "ניסו לרצוח את ראש המנזר כאן פעם. חשבו שיש מטמון קבור מתחת למנזר, ושהוא יוכל לגלות להם איפה הוא." הוא צחקק לעצמו. "מטומטמים," אמר. "אומרים גם שאליהו הנביא הגיע לכאן, כשברח מאיזבל," הוסיף אחרי שתיקה קצרה. "אתה יודע מי זאת איזבל? מהתנ"ך?" שאל אותי.

התקדמתי לעבר אבן שטוחה במרכז השדה. "לא", אמרתי. "אנחנו רק בשופטים ב".

"היא הייתה אישה רעה. אישה מאוד מאוד רעה," אמר והדליק עוד סיגריה. הוא הושיט לי את המימייה. "שתה."

"כן, תכף, אחרי הסלע זה," אמרתי. תחבתי את ידי מתחת לאבן ודחפתי.

ראיתי אותו ברגע שהאור שטף את האדמה. הוא היה גדול ויפה, כמעט מסנוור בשעה שהשמש נצנצה על גבו השחור־צהוב. הוא הסתובב מבוהל סביב עצמו, צבתותיו שלוחות לפניו וזנבו האדיר, מרובה החוליות, מתעקל מעל לראשו, ואז מיהר להתרחק ממני. מיהרתי אחריו, הוצאתי את הצנצנת מהתיק והנחתי אותה עליו בעדינות. הוא ניגף בקירות השקופים ופנה אנה ואנה, ללא הועיל. סגרתי מעליו את המכסה המחורר.

"אבא! קראתי. "בוא!" הוא קם לאט וניגש אליו. הרמתי את הצנצנת והגשתי לו אותה. כשהתבונן בעקרב עיניו נצצו לראשונה.

"איזה יופי," אמר. "איזה יופי."

העקרב עמד דומם בצנצנת, זנבו זקור מעלה, חוד הארס שלו שלוח קדימה בנחישות. צבעו היה בצבע מוּגלה. התבוננתי בו בהתרגשות. קירבתי אליו את פניי ונדמה היה לי שזוג עיניים מרושעות, עכורות, מביטות בי בחזרה, בסבלנות חורשת רע.

"בוא," אמר אבא, "נלך." הוא הפנה את גבו אל המנזר וצעד אל המכונית בכתפיים שפופות. מיהרתי אחריו, הצנצנת בידי.

"אמא בבית?" שאלתי כשהתיישבנו במכונית.

"ברור," השיב אבא, "אז איפה תהיה?" הוא התניע והרכב התגלגל לאט בחזרה אל הכביש הלוהט. התבוננתי לאחור וראיתי את המנזר קטֵן ונעלם. המשכתי להביט בו עד שנעלם מאחורי אחד מעיקולי הדרך, ואז הסתובבתי שוב ונשענתי אחורה במושב.

כשנחזור הביתה, דלת חדר השינה שלהם תהיה סגורה, כרגיל. אבא ייכנס לסלון, יתיישב לאט על הספה וידליק את הטלוויזיה. אחרי זמן קצר קולה של אמא יקרא לו מתוך החדר והוא יקום בכבדות וייכנס אליה, וקולות עמומים וקשים יעלו מאחורי הדלת. כשיגיח מהחדר, פניו יהיו אפורות כסלע. הכביש המשיך להתגולל לפנינו בין הגבעות הצחיחות, נרעד באדים שעלו מהקרקע.

כשהמכונית תעצור מול הבית הוא יֵשב שם עוד דקה, ידיו בחיקו וחזהו רועד קלות עם תנועת המנוע. אני אגיח החוצה במהירות, לפני שיספיק לצאת, אמהר פנימה ואיכנס בשקט אל חדר השינה המואפל. ארד על ארבע ואתגנב חרישית עד שאהיה מול הגוף הכהה והדומם, העטוף סדינים כתכריכים. אפתח את מכסה הצנצנת ואטה אותה בעדינות מטה, אל המיטה, עד שהעקרב ייפול אל בין קפלי הסדינים וייעלם במהירות אל תוך הצללים שביניהם לבין הגוף הישן. ואז אצא בשקט מהחדר ואמתין לבואו של אבא.

 

עופר שור, מתגורר בחיפה, מורה לספרות בבי"ס תיכון. פרסם סיפורים קצרים בבמות שונות. בין היתר זכה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" על סיפורו "שסק".

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אנפילקסיס

ענת עינהר

בליווי איורים מאת המחברת

.

איך מיישרים אותה? איך מיישרים ת'בננה? אם סוגרים עין ובעין השנייה מסתכלים עליה בול מלפנים, ככה, הראש והזנב השחורים שלה מכוונים אלייך, היא נראית ישרה מתה. ולא רק בבננה, כל דבר מתיישר או מתעקם לפי צורת ההתבוננות. הנה, אני לוקחת את הסופר הרציני שלנו חגי, שיושב פה על הספה בחדר אמנים, מריר ומקומט כמו תיון משנה שעברה, ואני צועקת לו: היי בייב! כמו שהוא היה קורא לי אז, כשעוד הייתי מה שהייתי, והוא היה מאכיל אותי בוואליום כשאשתו לא הייתה בבית ורק אז מזיין אותי הלוך חזור ולוחש לי כן בייב כן, כמה עצוב לי שאת מתה, ועכשיו, חצי שעה לפני שיתחיל פה הטקס של החיים שלנו, הוא שומע אותי צועקת לו ומתיישר על הספה בבת אחת, חיוור קיר, כאילו מכל הסיבות בעולם, דווקא בגלל הקטע המלוכלך ההוא שלו הוא לא ייקח היום מקום ראשון. יכול להעביר ת'סלמון בייב? אני אומרת מתוק כזה, אבל הגנרל של הַפַּיס בדיוק סוטר לו קצת על העורף ומתמרח בנימוסים: תרשה לי ידידי, אני אשמח לכבד את הגברת הצעירה.

.

.

אני לוקחת ובולעת, מחליקה עם לגימה מהירה מהמוסקטו. שומעת את הסלמון הוורוד משנה צורה בתוך הפה שלי, נהיה רסק שחור. אני רואה את בכירת הסופרות שלנו הגברת מיכל מפטפטת כמו משוגעת לעצמה ואני רואה את עירד, עוד טוען לכתר, ואת אשתו, מסתכלים למיכל בעיניים כמו כלבלבים בפטמות של אימא שלהם, ואת סער הרוקר מנדנד את מגפוני הקאובואיות שלו כי בלי גיטרה ביד הוא מרגיש פה קצת טיפש, והבננה בוערת בתוכי. על קרנבל אני לא מסתכלת אבל אני יכולה לשמוע אותו שומע כל שן ושן שלי עובדת, כי התיישבתי צמוד לידו, שבקושי יהיה אפשר לדחוף בינינו בננה. זקוף אבן הוא יושב פה על הספה, שותה מהכוס שלו בחמיצות, בסבלנות מלאכותית, כל כך גאה על מועמדותו לפרס, כל כך לבוש שחור לכבודו, מגוהץ עד העצמות, כאילו לא למאה חמישים אלף שקל אנחנו מחכים פה אלא לגזר הדין והוא הקברן של כולנו.

כבר פעם הוא ניסה לקבור אותי, ובטח לא לבש אז כזה שחור יפה, בטח ישב בבית עם גופייה של סבא ותחתונים עם חורים ומאוורר מחרחר וכתב לעיתון טור ביקורת שאני לא מה שאני, שאני אף פעם לא אהיה מה שאני, שתמיד אהיה רק מה שהייתי, רצה לכסות אותי במילים כמו שמכסים קבר פתוח באבנים, להחזיר אותי אל נקודת האפס, לכווץ אותי לפרעוש מתחת לעקב של אימא שלי, מתחת לעקב של אבא שלי, ובמיוחד לכוכבית קטנה בתחתית הערך "רנה שני", כי הוא, בא בימים שכמוהו, הכיר את ריין שיין כמו אחות, ואני עוד לא הייתי אז בכלל, ובגלל זה גם כתבתי עליה ספר שאין לו שום סיבה להיות. אני יושבת לידו על קצה המושב כמו ריין שיין קטנה, עם השמלה החמודה שלי וצמות־צמות מתקפלות ונוזלות לי על כל הראש כמו עץ בננה, מטמטמת אותו בכמה שנהייתי מה שנהייתי, בזה שלא אני הרוח רפאים של ריין שיין אלא ריין שיין היא הרוח רפאים שלי, כי אני צריכה לזכור, ריין שיין כבר מתה ואני כבר חיה, והוא, קרנבל, שחור כל כך, זקוף כל כך, ואת הצורה שלו אני צריכה לעקם בחזרה, והבננה בוערת בתוכי.

הוא מנגב את הסנטר והלחיים בכף היד, קם רגע, חוזר לשבת, חוזר לקום, כיסי המכנסיים נדבקים אליו מאחורה והחולצה השחורה מתקמטת על הגב שלו כמו מצח שלא מבין מה קורה, העורף שלו נוצץ ,שמנוני, בצק תופח. סליחה רגע, הוא ממלמל, מישהו יודע איפה פה הבית שימוש? והמפיקונת הזאת מצביעה לו ביד רזה לפנות ימינה ושמאלה, והוא שולח יד לאחור ומפריד מול הפרצוף שלי את בד המכנסיים מזיעת האחוריים, כן, בטח ככה ריין שיין הייתה קוראת לזה, אחוריים, ופונה ברגליים ארוכות וקשות לשירותים שמה, מאחור.

שתי דקות ואני וקמה, מסדרת את השמלה יפה מעליי, הולכת לשירותים קצת אחריו. לאן? סער עושה לי עם היד הלבנה שלו, ואני מחייכת נורא, שלא יראו שמתחת לשמלה אני מתוקה נורא, בוערת נורא.

בתוך השירותי-גברים שומעים אותו רם וצלול מבעד לדלת של התא הצדדי ביותר, משתעל את הקרביים שלו בלי כבוד ובלי בושה, התחת שלו מבעבע ומתבקבק על מושב האסלה, הדלת מטולטלת רגע מבפנים כאילו הוא לופת אותה שם בשתי ידיים, נלחם על חייו, על זכותו להעפיל בשלום אל המעמד הר סיני העקום הזה, שבו גנרל מעניק את העגל מזהב והקהל מלמטה סוגד בינתיים למילה הכתובה.

.

.

בתא שצמוד אליו, מעבר למחיצת הדיקט הלבנה, אני שומעת את הבגדים השחורים שלו, את הזיעה שרצה בתוכם כמו אש, את הקיבה גונחת ומתייסרת, את השפכים שלו; הוא נושם לרווחה, אצבעותיו נגררות במורד הדלת בציוץ ארוך ומרפות ממנה, אני שומעת אותו נושם ונרגע לאט, מתאפס על עצמו, חוזר להיות מה שהוא. ומי בכלל שם לב אליו אז, כשדיברתי עם כל החברים הקרובים של ריין שיין, מי בכלל לקח את הטיפוס הנידח הזה בחשבון, היה רק רגע שמישהו, שחקן אחד מתיאטרון אהל, זרק לי חצי מילה על איזה קרנבל אחד, שהכיר את רנה עוד כילד בחדרה ואחר כך בזיכרון הוא היה אוכל טריפים כמו במבה, אבל רק מדבר אחד הוא פחד עד מוות, את יודעת למה? חד לי השחקן ההוא, כי יש לו אנפילקסיס, לקרנבל המסכנצ׳יק, וישר צחקנו מהשם שלו וכמעט שכחתי לגמרי מהמילה המצחיקה השנייה.

אני מפשילה את השמלה, והתחתונים שלי בולטים מלפנים בשפיץ יפה, עצבני, קצר רוח, ולא צריך ממש להוריד אותם אלא רק להסיט קצת הצידה כדי לשלוף משם בתנועה ארוכה־ארוכה את סוד הבננה מהראש עד הזנב, בננה חמה מאוד, גאה מאוד, קצת התרבבה והשחירה בינתיים ויש לקליפה שלה ריח חלקלק של עור ופעימות דם ושיער, והוא, בתא הסמוך, עוד מתאנח קצת, מסדיר נשימה, קופץ ירכיים ומתרומם בטורח ממושב האסלה, ומפתה מאוד לארוב לו מחוץ לדלת וללכוד אותו שם פעור פה בבננה שלופה, אבל אני מתעופפת משם מהר עם הבננה הלוהבת ביד, חזור אל חדר האמנים, מתיישבת באותו מקום על מלוא המושב, סער מסתכל עליי, עירד, יונה, חגי מגמגם עיניים, מיכל מחייכת בשיטיון, אני קולפת את הבננה מלמעלה למטה, זנב אחר זנב, והם צוחקים, מה, מאיפה זה, אני צוחקת גם, בכל מי שאני ובכל מה שנהייתי וכמו שאף פעם לא הייתי, קוטמת לה את הראש בשיניים ומרסקת בסתר הפה לעיסה שחורה, ומעט־מעט מהעיסה הזאת אני פולטת אל שקערורית היד ומשם אל כוס המוסקטו החד־פעמית, והעיסה הקטנה צוללת בקרקעית הכוס וכמה בועיות מנתרות מעליה ומתנפצות על פני היין.

.

.

הוא חוזר אל החדר, שחור, זקוף, רחוץ פנים, כמעט זחוח, מתיישב בהדרת כבוד באותו מקום, לידי־לידי, אומר לי בלי מילים: אני לא מפחד ממי שנהיית. ואני, מי שנהייתי, מרימה בתמורה את הכוסית ומגישה לו אותה להשקה, והוא מרים את שלו, במין היעתרות יובשנית, והיא בטח מתוקה לו ביד, מתוקה ובוערת, הבועיות מתקפצות על פני היין, אולי מזהירות אותו, אולי שרות איתי בלב, סבא'לה־סבא'לה־תאכל־את־הבננה'לה, ואנחנו אומרים "לחיים" אפילו שריין שיין עוד מתה ואני עוד חיה, והוא שותה נורא, מרווה את התשישות ואת פרץ הזיעה, וכולם, קופים קטנים, מרימים כוסות חד־פעמיות עם לוגו של מפעל הפיס ושותים בלגימה ארוכה, צוחקים אפילו, משום מה, וקרנבל צוחק יותר מכולם, מה כל כך מצחיק אותו, מה הוא משתנק כל כך, מה הוא מאדים כל כך, מה קופצות לו הכתפיים, מה הוא שורק ומתנפח, המפיקה קוראת לנו להיכנס אל האולם כי הקהל מוכן ובמאי הטלוויזיה רוצה להתחיל, ואני מסתכלת על קרנבל, טופחת לו על הגב השחור שכפוי בצחוק משוגע, כַּלֶּבתי, מפריש קצף, ואז קוראת לכולם: תסתכלו רגע, הוא כבר לא צוחק! וכולם מסתכלים עליי – סער, מיכל, עירד, יונה, חגי, והמפיקה והעיתונאית והגנרל – כולם כולם מסתכלים עליי ואני רואה את מה שנהייתי נוצצת ובוערת בעוד ועוד כדורי עיניים לטושות.

.

.

ספרה של ענת עינהר, ״טורפים של קיץ״ (עם עובד, 2008), זכה בפרס ספיר לספרי ביכורים בשנת 2010. ספרה ״תמונות עירום״ (עם עובד, 2015) היה מועמד לפרס ספיר. סיפורים פרי עטה ראו אור במגוון כתבי עת.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

בעל ואישה, שבת – יפו העתיקה (מתוך פרפרי החול)

מאיה בז'רנו

.

שם, כמו בתמונה אימפרסיוניסטית של מאנה, ישבנו על גזע עץ חצוי, שטוח, ליד השביל המרוצף באבני חצץ גדולות, בגומחה טבעית מחופה בעלים וענפים רכונים סביבנו, ומולנו נשקף קטע הים הכחול מאוד, זוהר ביום שמש חורפי וחמים. מגדל חסן בק הערבי, שסהר על כיפתו, מזדקר מן המים, חותך את השמיים, ולא הרחק ממנו המגדלור הקטן בשביל הדייגים בלילה, נמל יפו הישן, וצפונה בנייני תל אביב, מגדל שלום, מכוסים הילה מאובקת ומערפלת של שמש ורסיסי מים רוחפים.

ישבנו דוממים: בעל ואשתו, אישה ובעלה, בחודש התשיעי להריונה, בשמלה רכה, פרחונית, נשענת על זרועותיה לאחור, מביטה לאופק הקטן, הקטוע בין הענפים והשיחים השופעים שמעבר לשביל ומסביבנו, אל האנשים החולפים על פנינו, מטיילים ומפטפטים בעברית, אנגלית אמריקאית, יידיש ועוד שפה לא מזוהה, לבושים בגדי שבת, בגדי ספורט נאים, והרבה ילדים מתרוצצים עם קרוביהם המבוגרים, גבוה מעל פני הים, במקום עתיק מאוד. שכבות העבר חרקו באלם תחתינו אבל קשה היה לאצור את הזיכרונות מן העבר הקרוב של ימי הילדות, כשהיינו מבקרים כאן בשבתות, ובעצם זה שם, כשביקרנו עם הוריי, דודי, בן דודי, לבושים בגדים יפים כי ככה היה נכון ומקובל אז, להפריד בין בגדים של בית וחול לבגדי חג. המקום היה מחודש, מצופה אבנים ושיחים ודקלים שהובאו למקום הקדום הזה, יפו. העבר הזה בצבץ בתוך השקט ששרר שם, באותה שבת יפואית, מתוך משקפיי הכהים, שהבטתי לתוכם בעודם תלויים, מונחים על חזי, במעמקיהם נראה הכול: הים, הבתים, המגדל, קו החוף המתפתל, השחפים והאנשים שחלפו על פנינו והסתכלו בנו, זהרו מהם.
הרמתי את ראשי דומעת, מרכיבה את משקפיי בלי להפסיק לדמוע, ולא נענית לשאלה החוזרת: למה, למה, מה הסיבה. האם אפשר לענות על השאלה? היא נשארת שאלה של טוב לב או נימוס, כי הייתה צריכה להישאל, מתעלמת מהגוון האירוני, המלגלג קמעא, שנלווה תמיד לדבריו בקול גבוה, דק ושברירי, כמו לא של גבר אלא של יצור שמינו לא מזוהה, כמעט מסורס, בצחוק, כמובן. אחר כך קמנו, הלכנו חזרה הביתה, אני במונית לבדי והוא ברגליו.

11.2.84

 

"פרפרי החול" הם יומניה הפואטיים של בז'רנו, שבהם היא כותבת זיכרונות ורשמים, שירים, הערות על ספרים, סרטים ועוד.

.

מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. ספר שיריה הראשון, "בת יענה", ראה אור בהוצאת עכשיו בשנת 1978. ספר שיריה האחרון עד כה, "אקראיים וחפים", ראה אור בשנת 2018, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. פרסמה שלושה ספרי פרוזה, בהם רומן ראשון – "חלונות הזמן של אביגיל" (ספרא, 2016). תרגומה ל"ארבעה קוורטטים" מאת ת.ס. אליוט יצא בהוצאת קשב לשירה בשנת 2008. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. עבדה בספריית בית אריאלה עד פרישתה בשנת 2011.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אירוע חולף

אסנת צירלין

.

יש אנשים שמחכים לשמוע מה בעלך חושב. כשהצצת בבלוג שלו לפני חודש ראית שהוא העלה תמונה של הוריו. הוא כתב – "1991, באירוע". בעלך זוכר לפרטי פרטים את ההיסטוריה שלו, ויש אנשים שרוצים לשמוע כל דבר שקשור בו.

הנוסטלגיה תוקפת אותו בכל פעם שהוא מחליט לסדר את חדר העבודה שלו. הוא לא משתמש בחדר כי כבר חמש שנים, מאז שקניתם את הדירה הזו, הארגזים עם הספרים והדיסקים מכסים את רוב הרצפה.

קריית אונו הייתה הבחירה הראשונה והיחידה שלך. גרתם פה מאז ומתמיד, ההורים שלך גרים פה, ההורים שלו, החברות של הבנות, בית הספר. הוא פנטז על תל אביב. אמרת לו בבקשה, תמצא לנו דירה בתל אביב.

את לא נכנסת לחדר העבודה שלו ולא מנקה אותו – מספיק לך כל היתר. המגבות על הרצפה באמבטיה והבגדים שהוא זורק בצד שלו של המיטה, עוד ג'ינס ועוד טריקו ועוד תחתונים וגרביים מסריחים.

היית בעבודה כשראית את התמונה והרגשת שאת מתפוצצת. התמונה לא הייתה מ־1991.

לא אמרת לו שום דבר. זו הגישה שאת נוקטת עכשיו. את מפחדת להיות ממורמרת כמו אימא שלך. מאז 1995 התלוננת הרבה – לא קל לחיות עם מישהו שמלא בעצמו ושהאהבה (והכמיהה לאהבה וההתרגשות מהאהבה והאכזבה מהאהבה) היא כל מה שיש לו להציע וכל מה שהוא מבקש שיציעו לו. מה שעוד יכול להיות נסבל אצל אישה צעירה, נראה לא טוב בגילך. כדי להצליח גם הפסקת להרים את המגבות ואת הבגדים. עכשיו הם נערמים ונערמים. לא אכפת לך. ולא רק זה – גם הִפרדת את חשבונות הבנק שלכם. עכשיו את בפלוס ובעלך במינוס. לא שהוא יודע. זה לא מעניין אותו. הוא חי את החיים.

למרות הגישה הלוחמנית, מלחמות הן לא באופי שלך. היו צריכות לעבור עשרים שנה של עצבים ושל מחיקת רצונותייך בפני כוחו האדיר וחסר ההומור העצמי של בעלך כדי שהאופי יתגלה כמשהו שלא אמר עדיין את המילה האחרונה.

בעלך אוהב את יופייך המפואר. הוא מרגיש שהוא זכאי לאישה יפה ולבנות יפות, במיוחד כבן לאם שעל פי סטנדרטים מסוימים נחשבת יפה, ושעל פי כל סטנדרט נטעה בו את האמונה שהוא יחיד ומיוחד וראוי לטוב ביותר. היא עשתה את זה כהמשך ישיר של אמונה רצינית במיוחדותה־שלה. בעלך הוא נצר לשושלת של אנשים עתירי כישרון בעיני עצמם, מלכים כהים, בעלי עטרת ראש שחורה ומבריקה, שממלכתם בת החצי דונם בקריית אונו לא שיקפה נכון את גודלה הרוחני האמיתי.

ומכיוון ששניהם, בעלך ואימו, אינם תימהוניים, הם נזקקו לאנשים אחרים סביבם, אנשים רגילים עם שתי רגליים על הקרקע, שמיוחדוּת אינה הדבר שבאמצעותו הם מגדירים את עצמם. ברור שאחר כך הם יתלוננו בדיוק על זה ויבואו אליכם בטענות שאתם לא חיים את החיים בעוצמה הראויה.

לא הייתה מתאימה ממך לתפקיד הזה. על פני השטח נראה שהרצינות המשותפת לשתי המשפחות תוכל להיות אחד מאותם דברים שמשמנים את גלגלי חיי הנישואים, אבל הרצינות של משפחתך, שבעיקרה הייתה כניעה לעקרונות החיים, לא היה לה דבר וחצי דבר עם החשיבות העצמית של משפחת בעלך, שכל מהותה הייתה התעלמות מהם.

בעלך לא מזכיר אותך בבלוג שלו, ולא את חיי המשפחה שלכם, אבל אפילו את ידעת שאי אפשר לזקוף את הטעות שלו לטובת הרצון לשמור על פרטיותכם.

הפרשייה הזעירה הזו הייתה נשכחת כמו הרבה פרשיות אחרות. אפילו הטיפול הזוגי שהלכתם אליו לפני שנים נשכח (או בכל אופן לא נזכר כמשהו שאי אפשר למצוא בחייכם מדי יום: האם יואיל בטובו להרים את המגבות; האם תתמסרי לאהבה באותה רעננות של דייט ראשון), אפילו העובדה שבעלך הצליח להטות את הכף לטובתו בחדר הטיפולים נשכחה (הביקורתיות שהסתתרה מאחורי פסאודו־ניסיונות הבירור של הפסיכולוגית – "מה חוסם אותך? למה את אומרת 'לא' לאהבה?" – והתרגילים בנוסח "עשי דבר אחד שישמח את בעלך השבוע" לא השאירו מקום לספק).

והיא באמת נשכחה. היא נשכחה משום שהחיים זרמו בקצב מטורף. עבודה ועוד עבודה – מחוץ לבית, בבית. את חייבת לעבוד כל הזמן. ולכן את גם מוכרחה לנוח. למשל מול סרט בטלוויזיה אחרי שחזרת מהעבודה ואחרי שהכנת לעצמך קפה. בדרך כלל סרט אהבה שנראה טוב והגיבורה שלו יפה, לא משהו קשה – החיים הרי קשים.

אבל כמובן שהאהבה תמיד קשה.

היא נשכחה – עד הפעם הבאה שבעלך נתקל בערמת תמונות שריגשה אותו והן שוב עשו את דרכן לבלוג שלו ביום שלמחרת. היו שם תמונות שלו כילד, כבחור צעיר בלונדון עם חברו הקרוב, והייתה תמונה של הוריו, שעליה כתב שוב "1991, באירוע".

חזרת מהעבודה. נכנסת לחדר השינה והתיישבת על המיטה. בעלך היה שעון על הכריות בצד שלו של המיטה והמחשב הנייד על ברכיו. ידעת שהוא כתב כל הלילה ולא היית בטוחה אם הטקס שלכם של שתיית קפה ביחד מתאים לו.

"אתה רוצה לשתות או לישון?" שאלת.

"אני רוצה גם וגם", הוא ענה בלי להרים את הראש, ואת הרמת את הרגליים, סידרת את הכריות ונשענת לאחור.

"התמונה של ההורים שלך שהעלית היום לבלוג היא לא מ־1991", אמרת.

"באמת?"

"כן, באמת".

"אז ממתי?"

"ארבע שנים מאוחר יותר", אמרת. קיווית שזה יספיק.

"מאיפה את יודעת?"

"מאיפה אני יודעת?" גיחכת, "זה מהחתונה שלנו".

"את בטוחה?" הוא ענה באגביות, עדיין בלי להרים את הראש.

הרגשת שאת מתפוצצת. בלי לענות קמת והלכת למטבח והכנת לעצמך קפה והתיישבת לשתות אותו. התחתנתם ב־1995 ומאז את צריכה להילחם שבעלך, שמגיש לך את אהבתו על טס יווני, יראה אותך.

בעלך הגיע בעקבותייך למטבח, נושא איתו את המחשב הנייד כאילו היה תינוק שזקוק להשגחה.

"מה קורה מותק?" הוא אמר בחיוך רחב, הניח את המחשב על השולחן וגרר כיסא. "לא הכנת לי קפה?"

"אני רואָה שלא הבנת שפגעת בי", אמרת.

"בגלל זה לא הכנת לי קפה?" הוא המשיך בקלילות, כאילו היית בתו הקטנה.

לא ענית לו. החזרת את המלחייה למקום בפנים אטומות.

"אני לא מאמין! את מתחשבנת איתי?"

כשבעלך חושב עלייך הוא רואה לנגד עיניו אישה סקסית שמחזיקה אותו בין הרגליים יום ולילה, אישה שמעריצה אותו, שהולידה לו שתי בנות יפהפיות, אישה שהוא מוכן ואף שמח לסגוד לה. כל היתר מגיע כהפתעה גמורה.

"אני תמיד מכין לך קפה", הוא אמר, וסוף־סוף נראה ששלוותו התערערה.

עכשיו הוא הצד הנפגע. כמו תמיד, שודד אותך מתחת לאף שלך.

"גם אני תמיד מכינה לך, או בכל אופן אני לא לא מכינה לך".

"אני הייתי מכין לך דווקא אם היית פוגעת בי", הוא אמר ברהיטות.

רק אחרי שהלך לישון הצלחת לנסח לעצמך את התשובה, שבאותם רגעים, כמו תמיד, הייתה רק תחושה חזקה. אבל אחרי כמה שעות, כשהוא התעורר, כבר לא היה טעם לומר לו שגם זו התחשבנות.

מאוחר בלילה המשכת להתחשבן איתו. הוא חזר מהופעה ואת כבר ישנת, אבל יכולת להרגיש שהמוזיקה הכינה אותו למפגש סוער. הוא לא השתדל להיות בשקט אבל לא היה שום סיכוי שתתני לו משהו. העמדת פנים שאת ישנה ובלית ברירה הוא התקפל לצד שלו ונרדם. את, לעומת זאת, נשארת ערה זמן ממושך. התחשבנת איתו, התחשבנת עם עצמך, התווכחת עם הפסיכולוגית שזנחה אותך.

למחרת בדקת את הטוקבקים. קהל החסידים של בעלך טרף את התמונות. אילו טקסטים! חבורת שוטים חנפנים. אפשר לחשוב שמלכת אנגליה עמדה שם לצידו בלונדון ולא החבר הנוגה, שניהם לבושים בז'קטים בסגנון מאמץ־להיראות־בריטים. אבל שיא השיאים היו התגובות לתמונת "1991, באירוע". אכולי מוח מהדבש שהעתיר עליהם יצאו המשיבים מגדרם מדיוקנאות הוריו היושבים זה לצד זה. "איך הוא מסתכל עליה. כמה אהבה יש במבט שלו", מישהי כתבה.

"אני שואלת אותךְ", שאלת חברה בעבודה, "את רואה פה אהבה?"

"הוא בכלל לא מסתכל עליה", היא ענתה.

"בדיוק!"

חברתך גלגלה את הכיסא לעמדה שלך ונרכנה למחשב. נעצתן מבט בתמונה, והתמונה הביטה בכן בחזרה, משום ששניהם, גם האם וגם האב, הישירו מבט למצלמה. והאמת היא שלשניהם, בלי יוצא מן הכלל, היה מבט רגיל. לא עוין, אבל גם לא רומנטי. הם חייכו קלות בשפתיים מהודקות ולאור מה שכבר ידוע הייתה להם סיבה מצוינת לחייך.

במשך כמה ימים חיכית להתנצלות. היית בטוחה שהיא תגיע, במיוחד שמאז אותו יום לא עשית שום דבר כדי לשמח את בעלך. הטעות שלו, כך חשבת, יכלה להיות הניצוץ שיניע את האירוע הבא ואת זה שלאחריו, וכן הלאה, אבל זה לא קרה. כי אצל בעלך הדברים עומדים על מקומם. עובדה – הוא אוהב אותך בדיוק כמו ביום שהכיר אותך, הוא חושק בך בדיוק כמו ביום שהכיר אותך, את סקסית בעיניו בדיוק כמו… הוא אומר את זה כל הזמן.

הוא מדבר כל הזמן. אין לך רגע אחד של שקט, רגע אחד שאת יכולה לשמוע את המחשבות שלך. הטעות הייתה יכולה להיות נפלאה. היא הייתה יכולה להוכיח לו שהוא טועה לא רק בעניין התאריך והאירוע. הייתם יכולים לרכון על התמונה ולבדוק את המרצפות. היית יכולה לתת מעצמך באמת, לא כדי לשמח אותו, כדי להראות לו שבזמן שהוא מוזג שיכר לגביעי זהב את כבר לא אותה אישה, וגם הוא לא אותו גבר.

תסתכל על הרצפה, היית אומרת, היא לא מוכרת לך?

כי אף שפני הוריו ממלאים את התמונה, הרחק מעל ראשם גזורות המרצפות ונעלמות לתוך השוליים.

לא. היא לא מוכרת לי, בעלך היה אומר.

אבל אני זוכרת אותן. אלה המרצפות שנשאו אותנו ביום ההוא במאי, היום שבו התחתנו.

מזל, היה בעלך אומר, מזל שאת זוכרת. הוא היה נצמד אלייך ודוחף יד לתוך החזייה שלך ואת היית הודפת אותו באקט שהיה מבטא את התמסרותך אפילו יותר מאשר לוּ אפשרת לו להמשיך.

מה עוד את זוכרת? הוא היה שואל בהתגרות, לא באמת מתעניין. אבל הפעם לא היית מתעצבנת, היית נהנית להיות נערתו הנבערת. אולי רק קצת, אולי היית רוצה למשוך עוד קצת את הרגע הזה שבו את מדברת והוא מקשיב, ואז היית יכולה להחיות עבורו את היום הזה עד שהיה נכנע ושותק. ואולי השתיקה הייתה עוזרת לו להבין סוף־סוף – להרגיש! – שהוא לא באמת אוהב אותך וחושק בך בדיוק כמו ביום שהכיר אותך. זה היה יכול להיות נהדר.

אבל במקום זה בעלך אמר בחלוף כמה ימים, "אין עגבניות".

ואת אמרת, "חסרים עוד כמה דברים".

והוא אמר, "אבל אותי זה לא מעניין. אותי מעניינות העגבניות".

.

אסנת צירלין, פרסמה שני ספרי שירה: "יצאה נהמתה" (ביתן, 1996) ו"היה כתוב בעיתון" (הוצאת עיתון 77, 2015). שירים וסיפורים פרי עטה הופיעו בכתבי העת עיתון 77, המוסך, פטל ואורות. מפרסמת מדי שבוע בפייסבוק את הטור "200 מילה".

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן