.
שָׁרָתֵי הספרים האחרונים
שני פוקר
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת
וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ"
(יונה א 7)
.
זו בסך הכול הייתה תקופה שהכול נתלה במלאכת השליחות. היום נרקם דרך איסוף החומר ומסירת החומר. אם השכלתָּ – נעשית שליח. אם התמזל מזלך – היה לך רישיון לקטנוע (זו הגזמה, אך זה הרקע לסיפור ולא אחרת, ואת ההשלכות התרבותיות יעשה כל אחד במוחו). מכאן עולה שאם היה לךְ אב נטול־תעסוקה עם רישיון לקטנוע – ואת עבדת בחנות ספרים, כבר היית יכולה לעשות את החישוב לבד. כלומר, להעניק לאב את ביצוע המשלוחים בתקופה שבה זכה הענף לעדנה. על כן, די לומר שהסיפור הזה הוא על תעסוקה קלה וזמינה בתמורה לפרוטות, כשהדגש הוא לא על הפרוטות אלא על התעסוקה בתמורה לפרוטות. ואם עבדת בחנות ספרים הרי הבנת שבפרוטות עסקינן.
עכשיו לעצם העניין: לאב נתת לעשות את הכתובות של אזור גוש דן, ועל כל משלוח ניתנו לו – לא ממך – שלושים שקלים. עכשיו תאמרו: הרי רק הדלק עולה כמעט כמו השלושים שקלים האלה, ובהחלט אין להכחיש. אבל היו מקרים שבהם היה האב נוטל את רכב החברה של האם, ואם כן, היו מקרים שהשלושים שקלים האלה היו מאה אחוז רווח.
השאלה שנצטברה באוויר לא הייתה רק כמה זמן תארך שביעות הרצון הזאת חרף הפרוטות – הלוא זו הייתה שעה שדיברו בה על משק, אבל לך היה רק אב שֶׁשָּׂשׂ להיות שליח (בשלמי? בעד מה?) – אלא האם ניתן היה להתבלבל ולאמץ את המעטה החדש, המרענן, המעשיר, שבו הוא נעשה שליח ואת נעשית בוסית? האם ניתן היה, ככה, על עדנת החלופה הזו, להמשיך אל הנצח, עד התהפכות הרגבים, או עד אובדן צלילות המחשבה או אובדן הראייה? לבצוע מחֶלקַת התעסוקה הקטנה שלך (היא לא שלך) ולזרוק פירורים לאביך? בסך הכול, בלב מגפה ששיתקה אנשים בבתים, שוב הוזרם קשר הדם, ההיוודעות לכורח השני, הדאגה הבלתי נשלטת שעומס החיים לא יכביד מדי על האחר. מכך ומעוד סיבות, לא היה לך עובד מסור ממנו, ולו לא הייתה בוסית הגונה ממך. אבל אַל נתבלבל: זה אינו סיפור על קשר דם בעת מגפה.
מדובר בסף הכול על תקופה שהייתה יפה לעסקי ספרי היד־שנייה. לכמה שבועות, נעשו שָׁרָתֵי הספרים האחרונים מבוקשים יותר. ומפה לשם האנשים שנסגרו בבתיהם היו נדיבים יותר להוציא את כספם על מה שהייתה בו עדות לפנאי. אנשים הזמינו ספרים, לעיתים בשלשות, ואותם היה צריך לכרוך בחבילות ולהביא לפתח בתיהם. מה שהיה מחוץ לתחומי גוש דן – נשלח בדואר. מה שהיה בתוך – נשלח עם האב. העניינים עבדו יפה. האב היה מרוצה. רוויתם נחת על זרי דפנה. רעמתם תשובה לאימת תעסוקה. כזוג יונים, התחלקתם בפירורים.
אבל כמאמר הסופר, אין הכול עשוי יפה בעיתו. ובאחד הימים הוא הגיע לאסוף משלוח בשעה שלא מצאת את הספר שהיה צריך לצרף לחבילת השליחה. וכבר רגזת והפכת עשר פעמים את תכולת הארון שבו היה אמור הספר להימצא. רבת עם עובדת אחרת בטלפון. מרוב עצבים בעטת בשולחן. האשמת את הווסֶת. את לא מוצאת, הפטרת נואש. פטאלי. כאילו היו דיני נפשות מונחים על הכף. האב הכיר את עצבייך ואמר שיחזור עוד שעה. בינתיים הלך להעביר את הזמן שלו. הוא ידע להעביר את הזמן שלו. ללכת מירקן אחד למשנהו. לקפוץ לחצי סופר. לחפש חנייה.
אחרי יותר מדי עצבים שנצטברו לריק, מצאת את הספר. אבל שוב ההוכחה שאין כל דבר עשוי יפה בעיתו: האב כבר רחוק. בינתיים הלכת לדואר לשלוח את שאר החבילות שיועדו לקווי הארץ הרחוקים. לקחת מִספּר. נעמדת בחוץ מפני שהיו שוטרים שאפשרו רק לארבעת המספרים הראשונים להיות בפנים. עוד געשת מאי־מציאת הספר, מהמשימה שעוד לא נשלמה, רבת עם אחד האנשים בתור לפנייך (אמרת לו שַׁחְרֵר, טרחן). לקח זמן עד שהבנת שמי שהביט בך עוטֵה מסכה, אותו איש־לא־מכאן, אולי הודי, מלוּוה על ידי האיש שרבת איתו, ובוודאי באו להסדיר אישורים. הצרת על דיבורך כלפי האיש. עדיין נרעשת.
וכשם שאין כל דבר עשוי יפה בעיתו – צלצל האב. הוא מחוץ לחנות. החנות נעולה כי את בדואר. המספר שלך עוד לא הגיע. רצת חזרה לחנות עם החבילות עוד ביד. הגעת לחנות וצעקת: "למה אתה לא מתקשר לפני שאתה מגיע, אני עם מספר שם בדואר". פתחת את החנות מהר והבאת לו את החבילה. הוא לקח אותה. היתה שם איזו מאית שנייה: לא ראית אותו, לא שיווית לו ארשת כלשהי שדרכה יכול היה לנחש חיבה, הוא היה באותו רגע מה שהיה באותו רגע: יותר גרוע ממטרד. אבל בכלל לא נתת על כך את הדעת. אלו דברים שאת יכולה לחשב רק בדיעבד – הלוא פנית לרוץ חזרה לדואר, אבל אחרי כמה מטרים שפסע קדימה והיה כבר רחוק ממך, צעק לעברך קללה כאחרון־בריון חסר־פנים: חרא, שמאלנית חרא.
כשהסתובבת אחורה, נתאמתה הידיעה כמאכלת: יש קהל. והקהל הפך את אביך ללא אביך. ואם אביך לא אביך, הייתה שנייה, ככל הנראה, שגם את הופקעת ממקומך. זו הייתה ההתניה של הצעקה: הווליום, התוכן, השתרכות המרחק הפעור. אם הקללות היו מנת חלקכם, הלא שרו בתוך קורות, עכשיו, בין אוזני העסקים המנמנמים. שלושת הראשים שהסתובבו אל אביך ושבו אלייך, נטרלו אותך מן היכולת להשיב, אך גם מן היכולת לקפוא. אם הוכנעת או הושפלת לא הורע לך, הלוא הייתה בך רק ההבנה שאיש מן החוזים לא מפרש נכון את שתיקתך. אבל לא יכולת לשתוק, כי כבר שעטת קדימה, ופירוש השעטה היה להישבות אל המופע שהרחוב הזר אִפשר:
הוא לא היה אביך, הוא היה ספק השירות. זו הייתה אקסטזת עצבים ואפשרות פורקן גם יחד – את הפנית את צעדייך לכיוון הקטנוע שלו, ועוד לא ידעת מה יֵצא מפיך. עובדי הטמבורייה הסמוכה שאת אומרת להם שלום בכל בוקר הרימו אוזן, עד שלפתע צעקת, זדונית, קוצית, פוטנטית: אתה לא תעשה פה יותר משלוחים אתה שומע.
שעטת הדם הייתה אמת, אך הפומביות הייתה מפתיעה בעינוגה; משלהבת מרוב חופש ותקיעות. החוזים חזו בריב עובדים: מסכת שבה אחד יגבור על האחר, אבל את ידעת שאת תקועה עם השליח. עכשיו נותר היה לראות לאן תוביל דקוּת הרגע. כמה זמן יהיה אפשר להחזיק את הסטריליות: כמה זמן יהיה אפשר לא להסגיר את קשר הדם.
אלה היו כמה שניות ולא ידעת מניין תבוא ההתרה, מן הפנים או מן החוץ. בסך הכול הוא כבר היה תכף על הקטנוע, בא לנסוע, ולהסתלק בארשת ההתלהמות הלא־אישית הזו. כתִחלוֹפֶת טעונה של ריב רחובי, כהתלקחות מדינמיקת כספים שהשתבשה. ככה זה, להכות בך מהלומות פירושו להפוך אותך זרה. עד כדי כך אלימה היא רגישות הַיתר. הזרות היא שהביאה את ההתחשבנות (עכשיו, גם על פירורים תריבי). לפני שנס אל נסיעתו, קראת: אתה מקבל על זה כסף. הוא השיב לך: נצלנית. ועוד קללות שהדף יתקשה. הטונים גבהו. אם היה עולה כבר על הקטנוע ונוסע, זה יכול היה להיחתם אחרי כמה שעות בהתנצלות הדדית. אבל הצלחתם להערים על הרחוב, והעורמה הביאה התערבות, ומבלי שניתן היה להתכונן גח עובד מהטמבורייה לעזור לך (בשלמי? מפני מה?) והוא קרב אלֵי מי שהתנכל אלייך, וצעק לו: הלו אדון, להירגע, אתה שומע.
ההיסט שבמאית רגע הפך אותך כקערה, נטל אותך למחנה הלא נכון. עוד לא הספקת להתרגל למקומך ונעשית שניים מול אחד. והו הקלחת הייתה מפלחת. כי בכל היעדר־פעולה הייתה הכרעה: לחשוף את עצמך, שפירושו לחשוף גם את העיוות, או להשליך את מולידך אל תלם זר, שפירושו לשאת את האשמה. הספרות תהפוך את זה לרגע לתהות בו. אך האם תהית. האם תהית לפני שצעקת לו ושינית את כל מערך הכוחות הרחובי שנרקם וקם: "עזוב, עזוב, הכול בסדר, זה אבא שלי." זה היה שינוי־משחק. זה היה קר, נוקשה, מלוכלך, חורך, אבל חזק. חזק כמו שברית דמים יודעת להיות. העפת מבט חטוף בשלושת האנשים, קיווית־לא־קיווית לדלות את מה שהובע בפניהם (אולי שמעו אותך אומרת, תיזהרו, אה, רק לי מותר לצעוק עליו). אבל שתקת ופעה חזך. העובד המתערב – נבוך מעט ומופתע, הוצנע חזרה אל חנותו. "אה זה אבא שלך", מלמל כמרומה. את כמובן יצאת קירחת מכאן ומכאן: האב נס מאזור אי־הנוחות, לעובד לא נתת אפשרות להגן על כבודך. וכמו הפגנה שנגמרה, כולם פנו ממך לעיסוקם – בלתי מרוצים.
שני פוקר, ילידת 1992, לומדת ומלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת ת"א. ספר שיריה הראשון, "מחצית חביוני", ראה אור בשנה שעברה בהוצאת הבה לאור. סיפורים פרי עטה מתפרסמים בבמות שונות.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
