.

יתרת חוב

אביגיל קנטורוביץ'

.

בסוף, אחרי הכול, לא נשאר בינינו דבר מלבד החשבון הארור ההוא.

חלקנו המון דברים בחיים המשותפים ההם: דירה, מיטה, כלבה, מצעים, מכונת כביסה, ארון, אוטו קטן וחבוט. חלקנו דאגות, סיפורים, כוסות קולה. לפעמים, לא בכוונה, גם מברשת שיניים. הכול היה שלנו. אני הייתי אני, והוא היה הוא, אבל הדברים היו אנחנו. אדם יכול להיות בודד גם כשהוא ישן עם מישהו במיטה זוגית, אבל המיטה לעולם לא תהיה מיטת יחיד. היא נועדה לשניים. גודלה מיועד לביחד. ובין כל הדברים האלה היו דברים שלי ודברים שלו. היו דברים שאי אפשר ולא צריך היה לחלוק: הבגדים שלו, החזיות שלי. היו דברים שהתערבבו, שהיו פעם שלי ואחר כך שלו, אבל הם התמעטו עם השנים והטכנולוגיה: הדיסקים יצאו מהבית, הספרים התמעטו לטובת הדיגיטליים, שכל אחד שמר במכשיר משלו.

והיה החשבון ההוא, שהופיע כבר אחרי, כשעדיין חשבתי שאפשר לעסות את הלב כמו כל שריר אחר כדי להקל את כאביו. הוא הגיע כל חודש, נשלח לשתי כתובות, לשני שמות שונים, ובפינה בצד ימין היה כתוב בקטן: העתק אחד מתוך שניים, ושמו של המכותב השני. שני העתקים מושלמים של נייר רשמי אחד שמספֵּר שפעם היינו ביחד ועכשיו כבר לא. לא זכרתי מה קנינו בכל כך הרבה תשלומים.

צריך היה לשלם את זה, כמובן. מישהו צריך היה, על כל פנים. אלא שלא זכרנו את החשבון הזה כשנפרדנו, כשחילקנו את הרכוש המשותף, כשכל אחד אסף את עצמו ואת שלו לארגזים. לא זכרנו, ולא חילקנו, וכשהגיע החשבון הראשון כל אחד מאיתנו כבר היה ספון בביתו החדש, אני כבר שהיתי בעורי החדש, הצורב והחשוף, עור במידת יחיד, ולו היינו רוצים להחליט מי צריך לשלם – היינו צריכים לדבר. מישהו צריך היה לדבר ראשון.

כל שנדרש, בסופו של דבר, היה להרים את הטלפון ולכתוב הודעה. אבל לא יכולתי להקליד את שמו. שורת האמוטיקונים במקלדת הייתה מלאה באלו שנהגנו להשתמש בהם, שפת צופן סודית שלי ושלו. האימייל שלי היה מלא בשמו. עם הדברים האלה חשבתי שאוכל להתמודד אחד כך. עוד מעט. ידעתי שיגיע יום שבו זה יהיה אפשרי, ולא הייתה שום בהילות. בינתיים שלחתי הודעות בלי ציורי פרצוף מחייך. התקשרתי לחברות ששמותיהן לא היו קרובים לשלו, כך שכשהקלדתי את האות הראשונה הוא לא קפץ אל המסך בלי הזמנה. השתמשתי באימייל של העבודה לצרכים אישיים, ממילא הייתה לי גישה אליו מהטלפון. אבל מה קנינו, חשבתי. ומי ישלם את החשבון.

בחודש הראשון, המעורפל מכאב, לא הייתי מסוגלת לכך. בחודש השני חשבתי שזה עוד מכאיב לי מדי, שאפשר לחכות. בחודש השלישי תהיתי אם טיפל בזה. ואם כן, האם זה אומר שהוא עוד חושב עליי, שאולי הוא מכיר בכאבי ולכן הוא דואג לזה, או אולי דווקא להפך: אולי הוא כל כך לא חושב עליי, אולי הכאב שלי כל כך לא מטריד אותו, שהחשבון הוא מטלה פשוטה.

התקשרתי. לא אליו, אל החֶברה. הגעתי למענה קולי ממוחשב ושמחתי: לא רציתי לדבר עם בן אדם. הקשתי את מספר החשבון האחרון. הוא לא שולם עדיין. ניתקתי ואמרתי לעצמי שאתקשר שוב בעוד כמה ימים, אבל שכחתי, ובחודש שלאחר מכן שוב הגיע חשבון. אם היה איחור בתשלומים, היו ודאי כותבים משהו. חֶברה שמקפידה כל כך על העתקים ממוספרים, על משלוח חשבונות בדואר, הייתה מנפיקה איזה מכתב רשמי. מישהו שילם את החשבון.

ובכל זאת התקשרתי וההודעה הקולית אמרה לי שהחשבון של החודש טרם שולם. אני צריכה לשלם, חשבתי. ההגינות מצריכה שאשלם. חודש הוא וחודש אני. אילו היינו מדברים, זה מה שהיינו מסכמים, לא? שנחלוק. אולי הייתי פשוט נותנת לו סכום כסף, או הוא לי, ואז אפשר היה לנתק את ההתקשרות המשונה הזו בינינו. הרי לא הגיוני שבשנים הקרובות נמשיך לרדוף זה את זה באופן כזה. לא מדובר בילד משותף, אפילו לא בחיית מחמד. כל שנותר בינינו הוא סכום כסף.

אבל זה לא היה כסף: זה היה חוט דק ועדין, והוא אחז בקצהו האחד ואני בקצהו השני ואיש מאיתנו לא הרפה. כך או כך האמנתי שבסוף החוט יימתח וייקרע. זה מה שחוטים עושים. זה מה שאנשים עושים. הם נמתחים עד קצותם, נפרמים, נפרדים. זה לא סוף העולם.

בחודש הזה שילמתי את החשבון אני. בחודש שלאחר מכן חיכיתי כמה ימים והתקשרתי למענה: יתרת החוב אפס. בחודש שלאחר מכן שילמתי את החשבון ביום שהגיע. זה היה ריקוד מטופש, מרוחק, ובכל זאת מתואם: חודש אחד אני שילמתי. חודש אחר הוא שילם. נענו לקצב המוזיקה, לא ביחד, אבל באותו מקצב. לא ידעתי על מה אני משלמת, מלבד על החוט הזה.

עברתי דירה. עדכנתי את חברת החשמל, המים, הגז, את העירייה. שלחתי הודעה גם בנוגע לחשבון הזה, שימשיך להגיע לכתובתי החדשה, ועשיתי גם עקוב אחריי בדואר. היו לי כמה ימים קצרי נשימה של ציפייה, כמו אצל רופא השיניים כשפוחדים שמכשיר ייגע בעצב חשוף, כשיודעים שכל מה שכואב נמצא בטווח הגעה, שאפשר בקלות לגרום לנו לבכות. אבל החשבון הגיע, כסדרו, ובראש הדף הודפסה יפה כתובתי החדשה.

לא סיפרתי לאיש על החשבון הזה. זה היה קצה חוט סודי, שאחזתי בו מתחת לשרוול ארוך שמתחתי עד קצות אצבעותיי. קשר עדין למי שהייתי פעם. הרהרתי לפעמים באפשרות להרפות ממנו, ומיד הרגשתי צורך למתוח אותו מעט, לוודא שהוא עוד שם. בחודשים שלו הייתי מתקשרת למענה האוטומטי, כדי לשמוע: יתרת החוב אפס. בחודשים שלי מיהרתי לשלם, שלא יקדים אותי. ידעתי: הוא יודע שאני משלמת. הוא מונה את החודשים. רציתי שימתח את החוט. מתיחה אחת: אני יודע. שתי מתיחות: אני מצטער. החודשים שלנו נפגשים, הירחים שלנו מקיפים זה את זה, אנחנו עדיין יקום קטן בפני עצמו. וכל עוד החשבון הזה ימשיך להגיע, נמשיך להתקיים. וכל עוד נתקיים, אולי הוא יגיד סליחה.

וחודש אחד החשבון הגיע, וזה היה החודש שלי, והתקשרתי אחרי כמה ימים לשלם, לא מיהרתי יותר, והמענה אמר: החשבון שולם במלואו. ניתקתי. התקשרתי שוב. החשבון שולם במלואו. קמצתי את האצבעות לאגרוף הדוק. ואז שחררתי את כף היד, הרפיתי את השרירים ופרשתי את האצבעות.

.

אביגיל קנטורוביץ' היא עורכת עצמאית ועובדת במערכת מודן וכתר. ספרה "ארץ, עיר, ילדה" ראה אור בהוצאת מודן בשנת 2018.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אדי

מירי שחם

.

אדי מטומטם. הוא גבר קטן קומה ומוצק, ויש לו אישונים אפורים שחומקים מכל כינון ישיר. אדי בונקר. מתחפר בקיוביקל, מפנה גב וליתר ביטחון גם מרכיב אוזניות. כזה אדי זה. אני אומרת לו, אדי, אתה יודע שבמולקולה של חמצן יש שני אטומים, זו יחידת היסוד, לא תמצא בטבע אטומים בודדים של חמצן. אבל אדי לא מדבר. בפינת הקפה אני עושה לו קימורים ושרבובים, והוא מתעקש לא לדבר איתי, עיניו הקטנות בוהות לעבר נקודה סתמית בחדר. בכוונה. לבבי וחייכן אל מול כל האחרים, כיפים וצ'אפחות ואהלנים ומ'ניינימים, ורק מולי חומה שותקת של זרות זעפנית. נו אדי, תיכנע כבר, תודה שמשהו גדול קורה, יותר גדול משנינו. אדי.

בחנות של המוזיאון אני קונה לו גלויה עם ציור של מאטיס. גבר־ציפור נשמט לתוך שמי לילה כחולים, כוכבים צהובים מתפוצצים מסביב, הרבה רגש. כתבתי "סליחה" בתוך הכתם האדום שבחזה מצד שמאל. "תזיז את הכנפיים, אדי," אני לוחשת לו לתוך השניים סוכר אחד קפה שפריץ חלב, "תזיז כבר את הכנפיים כי שום דבר לא מחכה לך שם, בסוף הנפילה." את הגלויה מצאתי אחר־כך מעוכה בסל הניירות וכל מה שעבר לי בראש היה: הידיים שלו. אלה ידי אדי. אני לא יודעת מה עבר לי בראש. אדי מטומטם והראש שלי מלא בנביחות ריקות של כלבים, בכוכבים כבויים ובגברים שנרדמים צנופים בתוך צדפה עם אצבע בפה. נו אדי.

דורין כתבה לי בווטצאפ "באמת שלא מתאים לך להתנהג ככה." ועוד הוסיפה המון סימני קריאה נזפניים.

"איך ככה?" כמעט עניתי אבל לא לחצתי "שלח". שלחתי לה סמיילי מהורהר, עם יד מתחת לסנטר ועיניים למעלה, וכתבתי, "עסוקה. נדבר". על המסך מולי ריצדו טורי מספרים, מסודרים יפה־יפה במקומם הנכון, כמו מנסים לשכנע את כל מי שחרג מהשורה למהר ולהיכנס פנימה כל עוד זה אפשרי.

בערב הגיבוש מטעם העבודה ארגנו לנו קומזיץ ביערות הכרמל, עם הרבה בשר כמו שהבנים במשרד אוהבים. כל מי שבימים כתיקונם נראו בעיקר ממותניהם ומעלה, שרועים עכשיו על כריות גדולות בפישוט איברים, רגליהם מתוחות קדימה. הם שרים "ילדתי מרוסיה בעצב נשקפה" בקולי־קולות ומתגבשים, בעוד עצי המחט על הכרמל דוקרים את השמיים המוארים באור ירח חיוור, דוקרים ודוקרים. אלקלעי המנכ"ל היה מבסוט. מדי פעם נפנף בבקבוק בירה ואמר, "תשתו חבר'ה, תשתו, אתם נראים צמאים." ככה בדיוק נשמע גם בחתונה של הבן שלו ביולי שעבר, וגם אז לבש את החולצה בז' מקסטרו והשפם שלו רטט בקצוות כמו מחושים של חרק טיטאני. אדי בא לבדו. גם אני. זחלתי לעברו על ארבע והסרתי את המשקפיים. הלילה היה איטי וענוג וכבד מרוב לחות, וגם הנשימות שלי נעשו כבדות. אם לא עכשיו אז מתי. ישבתי כמעט לידו. באותו לילה אפילו החרקים לא נרדמו, השתגעו מהצמחים שהפרישו לתוך החשכה ריחות אסורים. בלילה ההוא יכולתי להיות כל דבר, מלטאה שמתנשמת על אבן ועד אישה ישובה בתוך תא וידוי, מלחששת את חטאיה אל עבר דמות מאחורי שבכת עץ. אל תלך ממני, אדי. אפילו חוק הכבידה שניסח אייזק ניוטון מראה כי כל שני גופים בעלי מסה נמשכים זה לזה. אתה לא יכול להתכחש לחוקי הפיזיקה, אדי.

אבל הייתי כמו אוויר בשבילו. מתערבלת מבפנים, גואה, כל כולי עולה על גדותיי – מאיפה צץ פתאום כל כוח החיים הזה, אפקט אדי, הדברים האלה שהוא מחולל בי. כמו ויטמינים של רגש, כל ההתנפצויות כולן. אם רק ייתן סימן אסער לתוכו כמו סופה. אני אעשה הכול אדי, אל תדאג, אתה לא תצטרך לעשות כלום. בכל מערכת יחסים תמיד יש צד אחד שהודף קדימה ועוד אחד שרק צריך להיות נוכח בהצגה שנערכת לכבודו. וזה ממש סבבה, אדי. הנה, אני מוכנה.

בינתיים סימונה מהחשבונות תפסה אותי בצד ואמרה שהיא שמחה שאלקלעי סוף־סוף התעשת והתחיל להבין איפה אנחנו עומדים. "ואני יודעת שהכול בזכותך," היא אמרה לי, ונופפה מולי במזלג חד־פעמי מנוקד בפיסות פטרוזיליה. "ומי שלא ייקח את עצמו בידיים," הוסיפה, "זאת כבר בעיה שלו, ואולי ימצא את עצמו חותם אבטלה אחרי החגים."

אמרתי לה "כן, כן" אבל בלב חשבתי, אדי. אדי.

נשאתי איתי את אדי לכל מקום, נוסע סמוי של הלב, מתי כבר תבוא הנשיקה הראשונה, רפרוף שפתיים בשפתיים. מהעבודה הביתה, מהבית לעבודה. בישיבה החודשית של צוות השיווק הצבתי יעדים, סימנתי גזרות פעולה ואמרתי מילים כמו "הידוק קשרי לקוחות" ו"כוחו של מותג". ולא אמרתי מילים שדגדגו לי בקצה הלשון. כשהצגתי את השקף שעסק ב"יצירה אופטימלית של תנאי צריכה", אדי פתאום אמר שהוא מכיר בדיחה טובה בקשר לזה וסיפר על הקבצן היהודי שבא לקבץ נדבות בפתח כנסייה. הוא אמנם עדיין נמנע מלהביט בי, אבל כשקרחון מתחיל להפשיר זה תמיד מתחיל בסדק, אפילו הכי קטן. הבדיחה באמת הייתה טובה, למרות שמי מספר בדיחות בימינו. כולם צחקו וגם אני.

כל האנשים בחדר אהבו את אדי. יש אנשים כאלה, שמנקזים אליהם ללא כל מאמץ את עודפי האהבה שבעולם. אדי ידע לחייך מהעיניים, הוא הכיר את כל המילים הנכונות. זו הייתה כמעט חוויה מיסטית להתבונן בו. הוא היה שלם ופשוט, והזכיר לכל אחד את אחיו או את חברו הטוב. אפילו לי הוא הזכיר גברים אחרים. לפעמים רק כפות ידיים או זרועות. זה הספיק.

כולם קמו ממקומם בבת אחת והישיבה הסתיימה. חלקם נשארו לדבר זה עם זה במסדרון מחוץ לחדר הישיבות, שמעתי אותם מעבר לקיר הגבס. אספתי את הניירות ושוב אספתי את הניירות וחזרתי ויישרתי אותם לערמה. אחר־כך שלחתי לו מייל עם תמונה של מוזיאון השלום בהירושימה. אדי לא השיב לי.

בסביבות אחת־עשרה אלקלעי קרא לי אליו. "הדבר הראשון שעושים כדי להילחם באובדן מוטיבציה של אנשי מכירות," פתח, "הוא לזהות את נקודת הייאוש." התבוננתי היישר לתוך עיניו שהיו מרושתות בנימים אדומים ובמרכזן התרוצצו אישונים כמו זוג עכבישים כדוריים. אלקלעי שב וסיפר לי את האנקדוטה החביבה עליו, שמן הסתם דג מתוך אחד משני ספרי השיווק שקיבל במתנה לפני שלושים שנה: שני אנשי מכירות נשלחו לאפריקה מטעמה של חברה לייצור נעליים, לצורך גישוש ראשוני. הראשון חזר ודיווח: כולם שם הולכים יחפים, אין שוק. השני חזר נלהב, כולם הולכים יחפים, הסכים, אבל כמה, כמה פוטנציאל!

גלגלתי עיניים.

"בסך הכול מצבנו לא רע," המשיך, "אבל בתחום כמו שלנו אי אפשר להיות יותר מדי זהירים. לא יזיק לכולם פה קצת יותר פלפל בתחת, תהיי בטוחה שמהלך סמלי של קיצוצים יתניע מחדש את כל המנועים. אני רוצה שתחזרי אליי עם שם תוך יום־יומיים."

"ואי אפשר לחכות עם זה? אולי תהיה התאוששות ואז נצטרך לגייס מחדש."

"לא, הבעלים מגיעים בעוד שבוע מצרפת, הם ירצו לראות באיזה פעולות מעשיות נקטנו."

הבטתי שוב בעיניו והתרכזתי. כן, התחלתי להבין למה הוא מתכוון.

כשהייתי בדרך החוצה זרק, "שתדעי לך, גם הבעלים שמו עלייך עין. את יודעת שאני לא אהיה פה לנצח. תמשיכי בעבודה הטובה והשמיים הם הגבול בשבילך."

סגרתי אחריי את הדלת.

מנהלות זוטרות כמוני לרוב אורזות את עצמן היטב בחליפת עסקים ופן מתוח, אבל מקפידות תמיד לרכך עם צבעי פסטל, כאילו לא נעים להן ללכת עד הסוף עם הנוקשות שבקו הכתפיים, עם המראה הקופסתי שהחליפה כופה על הגוף. גם אני הייתי כזאת פעם, חנוטה בחליפה ופולטת החוצה טבלאות עם מספרים שעליהן עבדתי עד השעות הקטנות של הלילה. כי מה האלטרנטיבה? לאמץ תחביב יצירתי כמו ציור, ואחרי שייגמרו כל הקירות הפנויים בבית, להציג לראווה גם על קירות המשרד את הבזבוז המשווע שנקרא שעות פנאי? לא תודה. ואז הגיע אדי והזיז מה שהזיז, ובלי שאמר מילה אחת כבר הציל אותי מכל זה, כי כל העניין במקומות שהשתיקה יפה להם הוא שהמילים נעשות מיותרות. אז מה אם דורין אומרת שזה פתטי, אז מה אם כל מה שאדי מציע לי בינתיים זו רק גרסה מלהיבה יותר של עצמי. מה האלטרנטיבה? להסתובב בעולם עם הבעת פנים של אחת שחטפו לה את הכפית האחרונה של הקינוח? כבר עשיתי את זה וזה לגמרי לא מי יודע מה.

אני יודעת, אני יודעת אני יודעת. הייתי צריכה לדבר אל אדי בשפה שהוא מכיר: תאריכי תפוגה. ניהול חיי המוצר משלב החדירה לשוק ועד לדעיכתו. בקורס לניהול סיכונים לימדו שצריך לאמוד סיכונים על פי סבירות המימוש שלהם. אבל במקום זה שלחתי לאדי שיר של פנחס שדה.

אדי לובש חולצה מכופתרת. אדי מרכיב משקפיים חדשים. אדי יוצא להפסקת צהריים. אדי מחייך חיוך ביישני. ואם ייעתר, ואם לא ייעתר, ואם ייקח את ידי בידו, ואם אקח את ידו בידי, ואם שוב ימשוך את ידו מתוך ידי מבוהל כמו אז, בתערוכה במרכז הירידים של דורטמונד, כשסוף־סוף אזרתי אומץ לא לעמוד יותר מנגד, אבל הוא משך את היד בפראות והפיל צנצנת זכוכית מלאה בסוכריות עגולות צבעוניות, והצנצנת התנפצה על הרצפה וכל הסוכריות נמלטו לכל עבר כמו ניצולים באזור אסון, ומשלחת מבוהלת של מנקים התייצבה מיד במקום, ואדי עמד שם בידיים מורמות כמתגונן וסומק כהה הציף את פניו.

ומאז דום שתיקה. מתעלם ממני כאילו איני קיימת, דווקא כשכל כך רציתי להיות קיימת בעיניו. בן זונה אדי. אם הייתי גבר הייתי מזמינה אותו לדו־קרב, מכסחת לו את הצורה, בועטת בו אחרי שהיה צונח מדמם לתוך השלג. אבל הייתי רק אישה, ומה כבר יכולתי לעשות מלבד להציע לו פצעי אהבה: ציפורניים במקום אקדחים, זיעה לילית במקום דם, בשר במקום עופרת וכולי. אדי מטומטם, אבל זה לא משנה. כולי תפוסה בו.

כן, בימים שבהם אהבתי אותו הייתי מטומטמת מרוב אדי. כבר אז הייתי צריכה לרוקן אותו מתוך ליבי, וכפי שנוהגים ניצולי סערה בלב ים, למלא בו קערה ועוד קערה, לשפוך אותו אל החשכה שמעבר לסיפון. במקום לעשות זאת, נפטרתי מהקערה. תצמידו למוצר שלכם סיפור, אני תמיד אומרת, אין כמו סיפור טוב לשיפור המכירות.

אהבתי לחיות בעולם שבו אדי הוא אפשרות, אבל מה יכולתי לעשות. קיצוצים הם עניין מחזורי, חוזרים כמו ציפורים נודדות, כמו אלרגיה עונתית, כמו קרובות משפחה רווקות מזדקנות שמוכרחים לארח על שולחן החג כי אין להן לאן ללכת. על מי מהצוות שלי יכולתי לוותר במקומו? טבלת האקסל לא משקרת. גם דורין אמרה, "אין שאלה בכלל. בינינו, זה לא שהוא היה כזה עילוי מקצועי." דבריה הכאיבו לי כמו שאמת יודעת לפעמים להכאיב.

התקשרתי למנהלת משאבי אנוש, וביקשתי שתכין עבורו את המכתב הרגיל.

מנהלת משאבי אנוש שאלה, "לקצץ את אדי? את באמת סגורה על זה?"

כן, הייתי סגורה על זה. הגיע זמנו ללכת. היו לי כל כך הרבה שעות אדי שזה בכלל לא שינה. אפילו בלי להביט בו כבר ניחשתי בדיוק את התנוחה שבה ישב, את האופן המדויק שבו השעין את פניו על כף ידו המקופלת, לחי ימין מחוצה כנגד אגרופו. גם אנימטורים מכינים לקסיקון שלם של מחוות גופניות עבור דמות מצוירת בהתבסס על סריקה ממוחשבת של שחקן בשר ודם. היה לי אדי משלי וזה אפילו לא היה עניינו. העולם היה אדי ואדי היה העולם, יכולתי לפתוח בלי שום בעיה קונסוליות אדי בכל רחבי העיר. בכל מבט, בכל הנהון, בכל מילה שהוצאתי מהפה היה טמון גרעין אדי זעיר. אדי פיכה בי. הפרחתי בועיות אדי לעולם, הדבקתי את העולם כולו במגפת אדי. כן, למרות הכול, הייתי נשאית של אהבה.

.

מירי שחם, כותבת, עורכת ומנחת סדנאות כתיבה. מייסדת קבוצת הפייסבוק "שבחי הסיפור הקצר".

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אנפילקסיס

ענת עינהר

בליווי איורים מאת המחברת

.

איך מיישרים אותה? איך מיישרים ת'בננה? אם סוגרים עין ובעין השנייה מסתכלים עליה בול מלפנים, ככה, הראש והזנב השחורים שלה מכוונים אלייך, היא נראית ישרה מתה. ולא רק בבננה, כל דבר מתיישר או מתעקם לפי צורת ההתבוננות. הנה, אני לוקחת את הסופר הרציני שלנו חגי, שיושב פה על הספה בחדר אמנים, מריר ומקומט כמו תיון משנה שעברה, ואני צועקת לו: היי בייב! כמו שהוא היה קורא לי אז, כשעוד הייתי מה שהייתי, והוא היה מאכיל אותי בוואליום כשאשתו לא הייתה בבית ורק אז מזיין אותי הלוך חזור ולוחש לי כן בייב כן, כמה עצוב לי שאת מתה, ועכשיו, חצי שעה לפני שיתחיל פה הטקס של החיים שלנו, הוא שומע אותי צועקת לו ומתיישר על הספה בבת אחת, חיוור קיר, כאילו מכל הסיבות בעולם, דווקא בגלל הקטע המלוכלך ההוא שלו הוא לא ייקח היום מקום ראשון. יכול להעביר ת'סלמון בייב? אני אומרת מתוק כזה, אבל הגנרל של הַפַּיס בדיוק סוטר לו קצת על העורף ומתמרח בנימוסים: תרשה לי ידידי, אני אשמח לכבד את הגברת הצעירה.

.

.

אני לוקחת ובולעת, מחליקה עם לגימה מהירה מהמוסקטו. שומעת את הסלמון הוורוד משנה צורה בתוך הפה שלי, נהיה רסק שחור. אני רואה את בכירת הסופרות שלנו הגברת מיכל מפטפטת כמו משוגעת לעצמה ואני רואה את עירד, עוד טוען לכתר, ואת אשתו, מסתכלים למיכל בעיניים כמו כלבלבים בפטמות של אימא שלהם, ואת סער הרוקר מנדנד את מגפוני הקאובואיות שלו כי בלי גיטרה ביד הוא מרגיש פה קצת טיפש, והבננה בוערת בתוכי. על קרנבל אני לא מסתכלת אבל אני יכולה לשמוע אותו שומע כל שן ושן שלי עובדת, כי התיישבתי צמוד לידו, שבקושי יהיה אפשר לדחוף בינינו בננה. זקוף אבן הוא יושב פה על הספה, שותה מהכוס שלו בחמיצות, בסבלנות מלאכותית, כל כך גאה על מועמדותו לפרס, כל כך לבוש שחור לכבודו, מגוהץ עד העצמות, כאילו לא למאה חמישים אלף שקל אנחנו מחכים פה אלא לגזר הדין והוא הקברן של כולנו.

כבר פעם הוא ניסה לקבור אותי, ובטח לא לבש אז כזה שחור יפה, בטח ישב בבית עם גופייה של סבא ותחתונים עם חורים ומאוורר מחרחר וכתב לעיתון טור ביקורת שאני לא מה שאני, שאני אף פעם לא אהיה מה שאני, שתמיד אהיה רק מה שהייתי, רצה לכסות אותי במילים כמו שמכסים קבר פתוח באבנים, להחזיר אותי אל נקודת האפס, לכווץ אותי לפרעוש מתחת לעקב של אימא שלי, מתחת לעקב של אבא שלי, ובמיוחד לכוכבית קטנה בתחתית הערך "רנה שני", כי הוא, בא בימים שכמוהו, הכיר את ריין שיין כמו אחות, ואני עוד לא הייתי אז בכלל, ובגלל זה גם כתבתי עליה ספר שאין לו שום סיבה להיות. אני יושבת לידו על קצה המושב כמו ריין שיין קטנה, עם השמלה החמודה שלי וצמות־צמות מתקפלות ונוזלות לי על כל הראש כמו עץ בננה, מטמטמת אותו בכמה שנהייתי מה שנהייתי, בזה שלא אני הרוח רפאים של ריין שיין אלא ריין שיין היא הרוח רפאים שלי, כי אני צריכה לזכור, ריין שיין כבר מתה ואני כבר חיה, והוא, קרנבל, שחור כל כך, זקוף כל כך, ואת הצורה שלו אני צריכה לעקם בחזרה, והבננה בוערת בתוכי.

הוא מנגב את הסנטר והלחיים בכף היד, קם רגע, חוזר לשבת, חוזר לקום, כיסי המכנסיים נדבקים אליו מאחורה והחולצה השחורה מתקמטת על הגב שלו כמו מצח שלא מבין מה קורה, העורף שלו נוצץ ,שמנוני, בצק תופח. סליחה רגע, הוא ממלמל, מישהו יודע איפה פה הבית שימוש? והמפיקונת הזאת מצביעה לו ביד רזה לפנות ימינה ושמאלה, והוא שולח יד לאחור ומפריד מול הפרצוף שלי את בד המכנסיים מזיעת האחוריים, כן, בטח ככה ריין שיין הייתה קוראת לזה, אחוריים, ופונה ברגליים ארוכות וקשות לשירותים שמה, מאחור.

שתי דקות ואני וקמה, מסדרת את השמלה יפה מעליי, הולכת לשירותים קצת אחריו. לאן? סער עושה לי עם היד הלבנה שלו, ואני מחייכת נורא, שלא יראו שמתחת לשמלה אני מתוקה נורא, בוערת נורא.

בתוך השירותי-גברים שומעים אותו רם וצלול מבעד לדלת של התא הצדדי ביותר, משתעל את הקרביים שלו בלי כבוד ובלי בושה, התחת שלו מבעבע ומתבקבק על מושב האסלה, הדלת מטולטלת רגע מבפנים כאילו הוא לופת אותה שם בשתי ידיים, נלחם על חייו, על זכותו להעפיל בשלום אל המעמד הר סיני העקום הזה, שבו גנרל מעניק את העגל מזהב והקהל מלמטה סוגד בינתיים למילה הכתובה.

.

.

בתא שצמוד אליו, מעבר למחיצת הדיקט הלבנה, אני שומעת את הבגדים השחורים שלו, את הזיעה שרצה בתוכם כמו אש, את הקיבה גונחת ומתייסרת, את השפכים שלו; הוא נושם לרווחה, אצבעותיו נגררות במורד הדלת בציוץ ארוך ומרפות ממנה, אני שומעת אותו נושם ונרגע לאט, מתאפס על עצמו, חוזר להיות מה שהוא. ומי בכלל שם לב אליו אז, כשדיברתי עם כל החברים הקרובים של ריין שיין, מי בכלל לקח את הטיפוס הנידח הזה בחשבון, היה רק רגע שמישהו, שחקן אחד מתיאטרון אהל, זרק לי חצי מילה על איזה קרנבל אחד, שהכיר את רנה עוד כילד בחדרה ואחר כך בזיכרון הוא היה אוכל טריפים כמו במבה, אבל רק מדבר אחד הוא פחד עד מוות, את יודעת למה? חד לי השחקן ההוא, כי יש לו אנפילקסיס, לקרנבל המסכנצ׳יק, וישר צחקנו מהשם שלו וכמעט שכחתי לגמרי מהמילה המצחיקה השנייה.

אני מפשילה את השמלה, והתחתונים שלי בולטים מלפנים בשפיץ יפה, עצבני, קצר רוח, ולא צריך ממש להוריד אותם אלא רק להסיט קצת הצידה כדי לשלוף משם בתנועה ארוכה־ארוכה את סוד הבננה מהראש עד הזנב, בננה חמה מאוד, גאה מאוד, קצת התרבבה והשחירה בינתיים ויש לקליפה שלה ריח חלקלק של עור ופעימות דם ושיער, והוא, בתא הסמוך, עוד מתאנח קצת, מסדיר נשימה, קופץ ירכיים ומתרומם בטורח ממושב האסלה, ומפתה מאוד לארוב לו מחוץ לדלת וללכוד אותו שם פעור פה בבננה שלופה, אבל אני מתעופפת משם מהר עם הבננה הלוהבת ביד, חזור אל חדר האמנים, מתיישבת באותו מקום על מלוא המושב, סער מסתכל עליי, עירד, יונה, חגי מגמגם עיניים, מיכל מחייכת בשיטיון, אני קולפת את הבננה מלמעלה למטה, זנב אחר זנב, והם צוחקים, מה, מאיפה זה, אני צוחקת גם, בכל מי שאני ובכל מה שנהייתי וכמו שאף פעם לא הייתי, קוטמת לה את הראש בשיניים ומרסקת בסתר הפה לעיסה שחורה, ומעט־מעט מהעיסה הזאת אני פולטת אל שקערורית היד ומשם אל כוס המוסקטו החד־פעמית, והעיסה הקטנה צוללת בקרקעית הכוס וכמה בועיות מנתרות מעליה ומתנפצות על פני היין.

.

.

הוא חוזר אל החדר, שחור, זקוף, רחוץ פנים, כמעט זחוח, מתיישב בהדרת כבוד באותו מקום, לידי־לידי, אומר לי בלי מילים: אני לא מפחד ממי שנהיית. ואני, מי שנהייתי, מרימה בתמורה את הכוסית ומגישה לו אותה להשקה, והוא מרים את שלו, במין היעתרות יובשנית, והיא בטח מתוקה לו ביד, מתוקה ובוערת, הבועיות מתקפצות על פני היין, אולי מזהירות אותו, אולי שרות איתי בלב, סבא'לה־סבא'לה־תאכל־את־הבננה'לה, ואנחנו אומרים "לחיים" אפילו שריין שיין עוד מתה ואני עוד חיה, והוא שותה נורא, מרווה את התשישות ואת פרץ הזיעה, וכולם, קופים קטנים, מרימים כוסות חד־פעמיות עם לוגו של מפעל הפיס ושותים בלגימה ארוכה, צוחקים אפילו, משום מה, וקרנבל צוחק יותר מכולם, מה כל כך מצחיק אותו, מה הוא משתנק כל כך, מה הוא מאדים כל כך, מה קופצות לו הכתפיים, מה הוא שורק ומתנפח, המפיקה קוראת לנו להיכנס אל האולם כי הקהל מוכן ובמאי הטלוויזיה רוצה להתחיל, ואני מסתכלת על קרנבל, טופחת לו על הגב השחור שכפוי בצחוק משוגע, כַּלֶּבתי, מפריש קצף, ואז קוראת לכולם: תסתכלו רגע, הוא כבר לא צוחק! וכולם מסתכלים עליי – סער, מיכל, עירד, יונה, חגי, והמפיקה והעיתונאית והגנרל – כולם כולם מסתכלים עליי ואני רואה את מה שנהייתי נוצצת ובוערת בעוד ועוד כדורי עיניים לטושות.

.

.

ספרה של ענת עינהר, ״טורפים של קיץ״ (עם עובד, 2008), זכה בפרס ספיר לספרי ביכורים בשנת 2010. ספרה ״תמונות עירום״ (עם עובד, 2015) היה מועמד לפרס ספיר. סיפורים פרי עטה ראו אור במגוון כתבי עת.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

בעל ואישה, שבת – יפו העתיקה (מתוך פרפרי החול)

מאיה בז'רנו

.

שם, כמו בתמונה אימפרסיוניסטית של מאנה, ישבנו על גזע עץ חצוי, שטוח, ליד השביל המרוצף באבני חצץ גדולות, בגומחה טבעית מחופה בעלים וענפים רכונים סביבנו, ומולנו נשקף קטע הים הכחול מאוד, זוהר ביום שמש חורפי וחמים. מגדל חסן בק הערבי, שסהר על כיפתו, מזדקר מן המים, חותך את השמיים, ולא הרחק ממנו המגדלור הקטן בשביל הדייגים בלילה, נמל יפו הישן, וצפונה בנייני תל אביב, מגדל שלום, מכוסים הילה מאובקת ומערפלת של שמש ורסיסי מים רוחפים.

ישבנו דוממים: בעל ואשתו, אישה ובעלה, בחודש התשיעי להריונה, בשמלה רכה, פרחונית, נשענת על זרועותיה לאחור, מביטה לאופק הקטן, הקטוע בין הענפים והשיחים השופעים שמעבר לשביל ומסביבנו, אל האנשים החולפים על פנינו, מטיילים ומפטפטים בעברית, אנגלית אמריקאית, יידיש ועוד שפה לא מזוהה, לבושים בגדי שבת, בגדי ספורט נאים, והרבה ילדים מתרוצצים עם קרוביהם המבוגרים, גבוה מעל פני הים, במקום עתיק מאוד. שכבות העבר חרקו באלם תחתינו אבל קשה היה לאצור את הזיכרונות מן העבר הקרוב של ימי הילדות, כשהיינו מבקרים כאן בשבתות, ובעצם זה שם, כשביקרנו עם הוריי, דודי, בן דודי, לבושים בגדים יפים כי ככה היה נכון ומקובל אז, להפריד בין בגדים של בית וחול לבגדי חג. המקום היה מחודש, מצופה אבנים ושיחים ודקלים שהובאו למקום הקדום הזה, יפו. העבר הזה בצבץ בתוך השקט ששרר שם, באותה שבת יפואית, מתוך משקפיי הכהים, שהבטתי לתוכם בעודם תלויים, מונחים על חזי, במעמקיהם נראה הכול: הים, הבתים, המגדל, קו החוף המתפתל, השחפים והאנשים שחלפו על פנינו והסתכלו בנו, זהרו מהם.
הרמתי את ראשי דומעת, מרכיבה את משקפיי בלי להפסיק לדמוע, ולא נענית לשאלה החוזרת: למה, למה, מה הסיבה. האם אפשר לענות על השאלה? היא נשארת שאלה של טוב לב או נימוס, כי הייתה צריכה להישאל, מתעלמת מהגוון האירוני, המלגלג קמעא, שנלווה תמיד לדבריו בקול גבוה, דק ושברירי, כמו לא של גבר אלא של יצור שמינו לא מזוהה, כמעט מסורס, בצחוק, כמובן. אחר כך קמנו, הלכנו חזרה הביתה, אני במונית לבדי והוא ברגליו.

11.2.84

 

"פרפרי החול" הם יומניה הפואטיים של בז'רנו, שבהם היא כותבת זיכרונות ורשמים, שירים, הערות על ספרים, סרטים ועוד.

.

מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. ספר שיריה הראשון, "בת יענה", ראה אור בהוצאת עכשיו בשנת 1978. ספר שיריה האחרון עד כה, "אקראיים וחפים", ראה אור בשנת 2018, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. פרסמה שלושה ספרי פרוזה, בהם רומן ראשון – "חלונות הזמן של אביגיל" (ספרא, 2016). תרגומה ל"ארבעה קוורטטים" מאת ת.ס. אליוט יצא בהוצאת קשב לשירה בשנת 2008. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. עבדה בספריית בית אריאלה עד פרישתה בשנת 2011.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן