.
אנפילקסיס
ענת עינהר
בליווי איורים מאת המחברת
.
איך מיישרים אותה? איך מיישרים ת'בננה? אם סוגרים עין ובעין השנייה מסתכלים עליה בול מלפנים, ככה, הראש והזנב השחורים שלה מכוונים אלייך, היא נראית ישרה מתה. ולא רק בבננה, כל דבר מתיישר או מתעקם לפי צורת ההתבוננות. הנה, אני לוקחת את הסופר הרציני שלנו חגי, שיושב פה על הספה בחדר אמנים, מריר ומקומט כמו תיון משנה שעברה, ואני צועקת לו: היי בייב! כמו שהוא היה קורא לי אז, כשעוד הייתי מה שהייתי, והוא היה מאכיל אותי בוואליום כשאשתו לא הייתה בבית ורק אז מזיין אותי הלוך חזור ולוחש לי כן בייב כן, כמה עצוב לי שאת מתה, ועכשיו, חצי שעה לפני שיתחיל פה הטקס של החיים שלנו, הוא שומע אותי צועקת לו ומתיישר על הספה בבת אחת, חיוור קיר, כאילו מכל הסיבות בעולם, דווקא בגלל הקטע המלוכלך ההוא שלו הוא לא ייקח היום מקום ראשון. יכול להעביר ת'סלמון בייב? אני אומרת מתוק כזה, אבל הגנרל של הַפַּיס בדיוק סוטר לו קצת על העורף ומתמרח בנימוסים: תרשה לי ידידי, אני אשמח לכבד את הגברת הצעירה.
.
.
אני לוקחת ובולעת, מחליקה עם לגימה מהירה מהמוסקטו. שומעת את הסלמון הוורוד משנה צורה בתוך הפה שלי, נהיה רסק שחור. אני רואה את בכירת הסופרות שלנו הגברת מיכל מפטפטת כמו משוגעת לעצמה ואני רואה את עירד, עוד טוען לכתר, ואת אשתו, מסתכלים למיכל בעיניים כמו כלבלבים בפטמות של אימא שלהם, ואת סער הרוקר מנדנד את מגפוני הקאובואיות שלו כי בלי גיטרה ביד הוא מרגיש פה קצת טיפש, והבננה בוערת בתוכי. על קרנבל אני לא מסתכלת אבל אני יכולה לשמוע אותו שומע כל שן ושן שלי עובדת, כי התיישבתי צמוד לידו, שבקושי יהיה אפשר לדחוף בינינו בננה. זקוף אבן הוא יושב פה על הספה, שותה מהכוס שלו בחמיצות, בסבלנות מלאכותית, כל כך גאה על מועמדותו לפרס, כל כך לבוש שחור לכבודו, מגוהץ עד העצמות, כאילו לא למאה חמישים אלף שקל אנחנו מחכים פה אלא לגזר הדין והוא הקברן של כולנו.
כבר פעם הוא ניסה לקבור אותי, ובטח לא לבש אז כזה שחור יפה, בטח ישב בבית עם גופייה של סבא ותחתונים עם חורים ומאוורר מחרחר וכתב לעיתון טור ביקורת שאני לא מה שאני, שאני אף פעם לא אהיה מה שאני, שתמיד אהיה רק מה שהייתי, רצה לכסות אותי במילים כמו שמכסים קבר פתוח באבנים, להחזיר אותי אל נקודת האפס, לכווץ אותי לפרעוש מתחת לעקב של אימא שלי, מתחת לעקב של אבא שלי, ובמיוחד לכוכבית קטנה בתחתית הערך "רנה שני", כי הוא, בא בימים שכמוהו, הכיר את ריין שיין כמו אחות, ואני עוד לא הייתי אז בכלל, ובגלל זה גם כתבתי עליה ספר שאין לו שום סיבה להיות. אני יושבת לידו על קצה המושב כמו ריין שיין קטנה, עם השמלה החמודה שלי וצמות־צמות מתקפלות ונוזלות לי על כל הראש כמו עץ בננה, מטמטמת אותו בכמה שנהייתי מה שנהייתי, בזה שלא אני הרוח רפאים של ריין שיין אלא ריין שיין היא הרוח רפאים שלי, כי אני צריכה לזכור, ריין שיין כבר מתה ואני כבר חיה, והוא, קרנבל, שחור כל כך, זקוף כל כך, ואת הצורה שלו אני צריכה לעקם בחזרה, והבננה בוערת בתוכי.
הוא מנגב את הסנטר והלחיים בכף היד, קם רגע, חוזר לשבת, חוזר לקום, כיסי המכנסיים נדבקים אליו מאחורה והחולצה השחורה מתקמטת על הגב שלו כמו מצח שלא מבין מה קורה, העורף שלו נוצץ ,שמנוני, בצק תופח. סליחה רגע, הוא ממלמל, מישהו יודע איפה פה הבית שימוש? והמפיקונת הזאת מצביעה לו ביד רזה לפנות ימינה ושמאלה, והוא שולח יד לאחור ומפריד מול הפרצוף שלי את בד המכנסיים מזיעת האחוריים, כן, בטח ככה ריין שיין הייתה קוראת לזה, אחוריים, ופונה ברגליים ארוכות וקשות לשירותים שמה, מאחור.
שתי דקות ואני וקמה, מסדרת את השמלה יפה מעליי, הולכת לשירותים קצת אחריו. לאן? סער עושה לי עם היד הלבנה שלו, ואני מחייכת נורא, שלא יראו שמתחת לשמלה אני מתוקה נורא, בוערת נורא.
בתוך השירותי-גברים שומעים אותו רם וצלול מבעד לדלת של התא הצדדי ביותר, משתעל את הקרביים שלו בלי כבוד ובלי בושה, התחת שלו מבעבע ומתבקבק על מושב האסלה, הדלת מטולטלת רגע מבפנים כאילו הוא לופת אותה שם בשתי ידיים, נלחם על חייו, על זכותו להעפיל בשלום אל המעמד הר סיני העקום הזה, שבו גנרל מעניק את העגל מזהב והקהל מלמטה סוגד בינתיים למילה הכתובה.
.
.
בתא שצמוד אליו, מעבר למחיצת הדיקט הלבנה, אני שומעת את הבגדים השחורים שלו, את הזיעה שרצה בתוכם כמו אש, את הקיבה גונחת ומתייסרת, את השפכים שלו; הוא נושם לרווחה, אצבעותיו נגררות במורד הדלת בציוץ ארוך ומרפות ממנה, אני שומעת אותו נושם ונרגע לאט, מתאפס על עצמו, חוזר להיות מה שהוא. ומי בכלל שם לב אליו אז, כשדיברתי עם כל החברים הקרובים של ריין שיין, מי בכלל לקח את הטיפוס הנידח הזה בחשבון, היה רק רגע שמישהו, שחקן אחד מתיאטרון אהל, זרק לי חצי מילה על איזה קרנבל אחד, שהכיר את רנה עוד כילד בחדרה ואחר כך בזיכרון הוא היה אוכל טריפים כמו במבה, אבל רק מדבר אחד הוא פחד עד מוות, את יודעת למה? חד לי השחקן ההוא, כי יש לו אנפילקסיס, לקרנבל המסכנצ׳יק, וישר צחקנו מהשם שלו וכמעט שכחתי לגמרי מהמילה המצחיקה השנייה.
אני מפשילה את השמלה, והתחתונים שלי בולטים מלפנים בשפיץ יפה, עצבני, קצר רוח, ולא צריך ממש להוריד אותם אלא רק להסיט קצת הצידה כדי לשלוף משם בתנועה ארוכה־ארוכה את סוד הבננה מהראש עד הזנב, בננה חמה מאוד, גאה מאוד, קצת התרבבה והשחירה בינתיים ויש לקליפה שלה ריח חלקלק של עור ופעימות דם ושיער, והוא, בתא הסמוך, עוד מתאנח קצת, מסדיר נשימה, קופץ ירכיים ומתרומם בטורח ממושב האסלה, ומפתה מאוד לארוב לו מחוץ לדלת וללכוד אותו שם פעור פה בבננה שלופה, אבל אני מתעופפת משם מהר עם הבננה הלוהבת ביד, חזור אל חדר האמנים, מתיישבת באותו מקום על מלוא המושב, סער מסתכל עליי, עירד, יונה, חגי מגמגם עיניים, מיכל מחייכת בשיטיון, אני קולפת את הבננה מלמעלה למטה, זנב אחר זנב, והם צוחקים, מה, מאיפה זה, אני צוחקת גם, בכל מי שאני ובכל מה שנהייתי וכמו שאף פעם לא הייתי, קוטמת לה את הראש בשיניים ומרסקת בסתר הפה לעיסה שחורה, ומעט־מעט מהעיסה הזאת אני פולטת אל שקערורית היד ומשם אל כוס המוסקטו החד־פעמית, והעיסה הקטנה צוללת בקרקעית הכוס וכמה בועיות מנתרות מעליה ומתנפצות על פני היין.
.
.
הוא חוזר אל החדר, שחור, זקוף, רחוץ פנים, כמעט זחוח, מתיישב בהדרת כבוד באותו מקום, לידי־לידי, אומר לי בלי מילים: אני לא מפחד ממי שנהיית. ואני, מי שנהייתי, מרימה בתמורה את הכוסית ומגישה לו אותה להשקה, והוא מרים את שלו, במין היעתרות יובשנית, והיא בטח מתוקה לו ביד, מתוקה ובוערת, הבועיות מתקפצות על פני היין, אולי מזהירות אותו, אולי שרות איתי בלב, סבא'לה־סבא'לה־תאכל־את־הבננה'לה, ואנחנו אומרים "לחיים" אפילו שריין שיין עוד מתה ואני עוד חיה, והוא שותה נורא, מרווה את התשישות ואת פרץ הזיעה, וכולם, קופים קטנים, מרימים כוסות חד־פעמיות עם לוגו של מפעל הפיס ושותים בלגימה ארוכה, צוחקים אפילו, משום מה, וקרנבל צוחק יותר מכולם, מה כל כך מצחיק אותו, מה הוא משתנק כל כך, מה הוא מאדים כל כך, מה קופצות לו הכתפיים, מה הוא שורק ומתנפח, המפיקה קוראת לנו להיכנס אל האולם כי הקהל מוכן ובמאי הטלוויזיה רוצה להתחיל, ואני מסתכלת על קרנבל, טופחת לו על הגב השחור שכפוי בצחוק משוגע, כַּלֶּבתי, מפריש קצף, ואז קוראת לכולם: תסתכלו רגע, הוא כבר לא צוחק! וכולם מסתכלים עליי – סער, מיכל, עירד, יונה, חגי, והמפיקה והעיתונאית והגנרל – כולם כולם מסתכלים עליי ואני רואה את מה שנהייתי נוצצת ובוערת בעוד ועוד כדורי עיניים לטושות.
.
.
ספרה של ענת עינהר, ״טורפים של קיץ״ (עם עובד, 2008), זכה בפרס ספיר לספרי ביכורים בשנת 2010. ספרה ״תמונות עירום״ (עם עובד, 2015) היה מועמד לפרס ספיר. סיפורים פרי עטה ראו אור במגוון כתבי עת.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
