ענת עינהר | אנפילקסיס

"שתי דקות ואני וקמה, מסדרת את השמלה יפה מעליי, הולכת לשירותים קצת אחריו. לאן? סער עושה לי עם היד הלבנה שלו, ואני מחייכת נורא, שלא יראו שמתחת לשמלה אני מתוקה נורא, בוערת נורא."

איור: ענת עינהר, פרט

.

אנפילקסיס

ענת עינהר

בליווי איורים מאת המחברת

.

איך מיישרים אותה? איך מיישרים ת'בננה? אם סוגרים עין ובעין השנייה מסתכלים עליה בול מלפנים, ככה, הראש והזנב השחורים שלה מכוונים אלייך, היא נראית ישרה מתה. ולא רק בבננה, כל דבר מתיישר או מתעקם לפי צורת ההתבוננות. הנה, אני לוקחת את הסופר הרציני שלנו חגי, שיושב פה על הספה בחדר אמנים, מריר ומקומט כמו תיון משנה שעברה, ואני צועקת לו: היי בייב! כמו שהוא היה קורא לי אז, כשעוד הייתי מה שהייתי, והוא היה מאכיל אותי בוואליום כשאשתו לא הייתה בבית ורק אז מזיין אותי הלוך חזור ולוחש לי כן בייב כן, כמה עצוב לי שאת מתה, ועכשיו, חצי שעה לפני שיתחיל פה הטקס של החיים שלנו, הוא שומע אותי צועקת לו ומתיישר על הספה בבת אחת, חיוור קיר, כאילו מכל הסיבות בעולם, דווקא בגלל הקטע המלוכלך ההוא שלו הוא לא ייקח היום מקום ראשון. יכול להעביר ת'סלמון בייב? אני אומרת מתוק כזה, אבל הגנרל של הַפַּיס בדיוק סוטר לו קצת על העורף ומתמרח בנימוסים: תרשה לי ידידי, אני אשמח לכבד את הגברת הצעירה.

.

.

אני לוקחת ובולעת, מחליקה עם לגימה מהירה מהמוסקטו. שומעת את הסלמון הוורוד משנה צורה בתוך הפה שלי, נהיה רסק שחור. אני רואה את בכירת הסופרות שלנו הגברת מיכל מפטפטת כמו משוגעת לעצמה ואני רואה את עירד, עוד טוען לכתר, ואת אשתו, מסתכלים למיכל בעיניים כמו כלבלבים בפטמות של אימא שלהם, ואת סער הרוקר מנדנד את מגפוני הקאובואיות שלו כי בלי גיטרה ביד הוא מרגיש פה קצת טיפש, והבננה בוערת בתוכי. על קרנבל אני לא מסתכלת אבל אני יכולה לשמוע אותו שומע כל שן ושן שלי עובדת, כי התיישבתי צמוד לידו, שבקושי יהיה אפשר לדחוף בינינו בננה. זקוף אבן הוא יושב פה על הספה, שותה מהכוס שלו בחמיצות, בסבלנות מלאכותית, כל כך גאה על מועמדותו לפרס, כל כך לבוש שחור לכבודו, מגוהץ עד העצמות, כאילו לא למאה חמישים אלף שקל אנחנו מחכים פה אלא לגזר הדין והוא הקברן של כולנו.

כבר פעם הוא ניסה לקבור אותי, ובטח לא לבש אז כזה שחור יפה, בטח ישב בבית עם גופייה של סבא ותחתונים עם חורים ומאוורר מחרחר וכתב לעיתון טור ביקורת שאני לא מה שאני, שאני אף פעם לא אהיה מה שאני, שתמיד אהיה רק מה שהייתי, רצה לכסות אותי במילים כמו שמכסים קבר פתוח באבנים, להחזיר אותי אל נקודת האפס, לכווץ אותי לפרעוש מתחת לעקב של אימא שלי, מתחת לעקב של אבא שלי, ובמיוחד לכוכבית קטנה בתחתית הערך "רנה שני", כי הוא, בא בימים שכמוהו, הכיר את ריין שיין כמו אחות, ואני עוד לא הייתי אז בכלל, ובגלל זה גם כתבתי עליה ספר שאין לו שום סיבה להיות. אני יושבת לידו על קצה המושב כמו ריין שיין קטנה, עם השמלה החמודה שלי וצמות־צמות מתקפלות ונוזלות לי על כל הראש כמו עץ בננה, מטמטמת אותו בכמה שנהייתי מה שנהייתי, בזה שלא אני הרוח רפאים של ריין שיין אלא ריין שיין היא הרוח רפאים שלי, כי אני צריכה לזכור, ריין שיין כבר מתה ואני כבר חיה, והוא, קרנבל, שחור כל כך, זקוף כל כך, ואת הצורה שלו אני צריכה לעקם בחזרה, והבננה בוערת בתוכי.

הוא מנגב את הסנטר והלחיים בכף היד, קם רגע, חוזר לשבת, חוזר לקום, כיסי המכנסיים נדבקים אליו מאחורה והחולצה השחורה מתקמטת על הגב שלו כמו מצח שלא מבין מה קורה, העורף שלו נוצץ ,שמנוני, בצק תופח. סליחה רגע, הוא ממלמל, מישהו יודע איפה פה הבית שימוש? והמפיקונת הזאת מצביעה לו ביד רזה לפנות ימינה ושמאלה, והוא שולח יד לאחור ומפריד מול הפרצוף שלי את בד המכנסיים מזיעת האחוריים, כן, בטח ככה ריין שיין הייתה קוראת לזה, אחוריים, ופונה ברגליים ארוכות וקשות לשירותים שמה, מאחור.

שתי דקות ואני וקמה, מסדרת את השמלה יפה מעליי, הולכת לשירותים קצת אחריו. לאן? סער עושה לי עם היד הלבנה שלו, ואני מחייכת נורא, שלא יראו שמתחת לשמלה אני מתוקה נורא, בוערת נורא.

בתוך השירותי-גברים שומעים אותו רם וצלול מבעד לדלת של התא הצדדי ביותר, משתעל את הקרביים שלו בלי כבוד ובלי בושה, התחת שלו מבעבע ומתבקבק על מושב האסלה, הדלת מטולטלת רגע מבפנים כאילו הוא לופת אותה שם בשתי ידיים, נלחם על חייו, על זכותו להעפיל בשלום אל המעמד הר סיני העקום הזה, שבו גנרל מעניק את העגל מזהב והקהל מלמטה סוגד בינתיים למילה הכתובה.

.

.

בתא שצמוד אליו, מעבר למחיצת הדיקט הלבנה, אני שומעת את הבגדים השחורים שלו, את הזיעה שרצה בתוכם כמו אש, את הקיבה גונחת ומתייסרת, את השפכים שלו; הוא נושם לרווחה, אצבעותיו נגררות במורד הדלת בציוץ ארוך ומרפות ממנה, אני שומעת אותו נושם ונרגע לאט, מתאפס על עצמו, חוזר להיות מה שהוא. ומי בכלל שם לב אליו אז, כשדיברתי עם כל החברים הקרובים של ריין שיין, מי בכלל לקח את הטיפוס הנידח הזה בחשבון, היה רק רגע שמישהו, שחקן אחד מתיאטרון אהל, זרק לי חצי מילה על איזה קרנבל אחד, שהכיר את רנה עוד כילד בחדרה ואחר כך בזיכרון הוא היה אוכל טריפים כמו במבה, אבל רק מדבר אחד הוא פחד עד מוות, את יודעת למה? חד לי השחקן ההוא, כי יש לו אנפילקסיס, לקרנבל המסכנצ׳יק, וישר צחקנו מהשם שלו וכמעט שכחתי לגמרי מהמילה המצחיקה השנייה.

אני מפשילה את השמלה, והתחתונים שלי בולטים מלפנים בשפיץ יפה, עצבני, קצר רוח, ולא צריך ממש להוריד אותם אלא רק להסיט קצת הצידה כדי לשלוף משם בתנועה ארוכה־ארוכה את סוד הבננה מהראש עד הזנב, בננה חמה מאוד, גאה מאוד, קצת התרבבה והשחירה בינתיים ויש לקליפה שלה ריח חלקלק של עור ופעימות דם ושיער, והוא, בתא הסמוך, עוד מתאנח קצת, מסדיר נשימה, קופץ ירכיים ומתרומם בטורח ממושב האסלה, ומפתה מאוד לארוב לו מחוץ לדלת וללכוד אותו שם פעור פה בבננה שלופה, אבל אני מתעופפת משם מהר עם הבננה הלוהבת ביד, חזור אל חדר האמנים, מתיישבת באותו מקום על מלוא המושב, סער מסתכל עליי, עירד, יונה, חגי מגמגם עיניים, מיכל מחייכת בשיטיון, אני קולפת את הבננה מלמעלה למטה, זנב אחר זנב, והם צוחקים, מה, מאיפה זה, אני צוחקת גם, בכל מי שאני ובכל מה שנהייתי וכמו שאף פעם לא הייתי, קוטמת לה את הראש בשיניים ומרסקת בסתר הפה לעיסה שחורה, ומעט־מעט מהעיסה הזאת אני פולטת אל שקערורית היד ומשם אל כוס המוסקטו החד־פעמית, והעיסה הקטנה צוללת בקרקעית הכוס וכמה בועיות מנתרות מעליה ומתנפצות על פני היין.

.

.

הוא חוזר אל החדר, שחור, זקוף, רחוץ פנים, כמעט זחוח, מתיישב בהדרת כבוד באותו מקום, לידי־לידי, אומר לי בלי מילים: אני לא מפחד ממי שנהיית. ואני, מי שנהייתי, מרימה בתמורה את הכוסית ומגישה לו אותה להשקה, והוא מרים את שלו, במין היעתרות יובשנית, והיא בטח מתוקה לו ביד, מתוקה ובוערת, הבועיות מתקפצות על פני היין, אולי מזהירות אותו, אולי שרות איתי בלב, סבא'לה־סבא'לה־תאכל־את־הבננה'לה, ואנחנו אומרים "לחיים" אפילו שריין שיין עוד מתה ואני עוד חיה, והוא שותה נורא, מרווה את התשישות ואת פרץ הזיעה, וכולם, קופים קטנים, מרימים כוסות חד־פעמיות עם לוגו של מפעל הפיס ושותים בלגימה ארוכה, צוחקים אפילו, משום מה, וקרנבל צוחק יותר מכולם, מה כל כך מצחיק אותו, מה הוא משתנק כל כך, מה הוא מאדים כל כך, מה קופצות לו הכתפיים, מה הוא שורק ומתנפח, המפיקה קוראת לנו להיכנס אל האולם כי הקהל מוכן ובמאי הטלוויזיה רוצה להתחיל, ואני מסתכלת על קרנבל, טופחת לו על הגב השחור שכפוי בצחוק משוגע, כַּלֶּבתי, מפריש קצף, ואז קוראת לכולם: תסתכלו רגע, הוא כבר לא צוחק! וכולם מסתכלים עליי – סער, מיכל, עירד, יונה, חגי, והמפיקה והעיתונאית והגנרל – כולם כולם מסתכלים עליי ואני רואה את מה שנהייתי נוצצת ובוערת בעוד ועוד כדורי עיניים לטושות.

.

.

ספרה של ענת עינהר, ״טורפים של קיץ״ (עם עובד, 2008), זכה בפרס ספיר לספרי ביכורים בשנת 2010. ספרה ״תמונות עירום״ (עם עובד, 2015) היה מועמד לפרס ספיר. סיפורים פרי עטה ראו אור במגוון כתבי עת.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אסנת צירלין | אירוע חולף

"במשך כמה ימים חיכית להתנצלות. היית בטוחה שהיא תגיע, במיוחד שמאז אותו יום לא עשית שום דבר כדי לשמח את בעלך."

יוסי וקסמן, אבא ואמא (פרט), אקריליק על בד, 120X100 ס"מ, 2018

.

אירוע חולף

אסנת צירלין

.

יש אנשים שמחכים לשמוע מה בעלך חושב. כשהצצת בבלוג שלו לפני חודש ראית שהוא העלה תמונה של הוריו. הוא כתב – "1991, באירוע". בעלך זוכר לפרטי פרטים את ההיסטוריה שלו, ויש אנשים שרוצים לשמוע כל דבר שקשור בו.

הנוסטלגיה תוקפת אותו בכל פעם שהוא מחליט לסדר את חדר העבודה שלו. הוא לא משתמש בחדר כי כבר חמש שנים, מאז שקניתם את הדירה הזו, הארגזים עם הספרים והדיסקים מכסים את רוב הרצפה.

קריית אונו הייתה הבחירה הראשונה והיחידה שלך. גרתם פה מאז ומתמיד, ההורים שלך גרים פה, ההורים שלו, החברות של הבנות, בית הספר. הוא פנטז על תל אביב. אמרת לו בבקשה, תמצא לנו דירה בתל אביב.

את לא נכנסת לחדר העבודה שלו ולא מנקה אותו – מספיק לך כל היתר. המגבות על הרצפה באמבטיה והבגדים שהוא זורק בצד שלו של המיטה, עוד ג'ינס ועוד טריקו ועוד תחתונים וגרביים מסריחים.

היית בעבודה כשראית את התמונה והרגשת שאת מתפוצצת. התמונה לא הייתה מ־1991.

לא אמרת לו שום דבר. זו הגישה שאת נוקטת עכשיו. את מפחדת להיות ממורמרת כמו אימא שלך. מאז 1995 התלוננת הרבה – לא קל לחיות עם מישהו שמלא בעצמו ושהאהבה (והכמיהה לאהבה וההתרגשות מהאהבה והאכזבה מהאהבה) היא כל מה שיש לו להציע וכל מה שהוא מבקש שיציעו לו. מה שעוד יכול להיות נסבל אצל אישה צעירה, נראה לא טוב בגילך. כדי להצליח גם הפסקת להרים את המגבות ואת הבגדים. עכשיו הם נערמים ונערמים. לא אכפת לך. ולא רק זה – גם הִפרדת את חשבונות הבנק שלכם. עכשיו את בפלוס ובעלך במינוס. לא שהוא יודע. זה לא מעניין אותו. הוא חי את החיים.

למרות הגישה הלוחמנית, מלחמות הן לא באופי שלך. היו צריכות לעבור עשרים שנה של עצבים ושל מחיקת רצונותייך בפני כוחו האדיר וחסר ההומור העצמי של בעלך כדי שהאופי יתגלה כמשהו שלא אמר עדיין את המילה האחרונה.

בעלך אוהב את יופייך המפואר. הוא מרגיש שהוא זכאי לאישה יפה ולבנות יפות, במיוחד כבן לאם שעל פי סטנדרטים מסוימים נחשבת יפה, ושעל פי כל סטנדרט נטעה בו את האמונה שהוא יחיד ומיוחד וראוי לטוב ביותר. היא עשתה את זה כהמשך ישיר של אמונה רצינית במיוחדותה־שלה. בעלך הוא נצר לשושלת של אנשים עתירי כישרון בעיני עצמם, מלכים כהים, בעלי עטרת ראש שחורה ומבריקה, שממלכתם בת החצי דונם בקריית אונו לא שיקפה נכון את גודלה הרוחני האמיתי.

ומכיוון ששניהם, בעלך ואימו, אינם תימהוניים, הם נזקקו לאנשים אחרים סביבם, אנשים רגילים עם שתי רגליים על הקרקע, שמיוחדוּת אינה הדבר שבאמצעותו הם מגדירים את עצמם. ברור שאחר כך הם יתלוננו בדיוק על זה ויבואו אליכם בטענות שאתם לא חיים את החיים בעוצמה הראויה.

לא הייתה מתאימה ממך לתפקיד הזה. על פני השטח נראה שהרצינות המשותפת לשתי המשפחות תוכל להיות אחד מאותם דברים שמשמנים את גלגלי חיי הנישואים, אבל הרצינות של משפחתך, שבעיקרה הייתה כניעה לעקרונות החיים, לא היה לה דבר וחצי דבר עם החשיבות העצמית של משפחת בעלך, שכל מהותה הייתה התעלמות מהם.

בעלך לא מזכיר אותך בבלוג שלו, ולא את חיי המשפחה שלכם, אבל אפילו את ידעת שאי אפשר לזקוף את הטעות שלו לטובת הרצון לשמור על פרטיותכם.

הפרשייה הזעירה הזו הייתה נשכחת כמו הרבה פרשיות אחרות. אפילו הטיפול הזוגי שהלכתם אליו לפני שנים נשכח (או בכל אופן לא נזכר כמשהו שאי אפשר למצוא בחייכם מדי יום: האם יואיל בטובו להרים את המגבות; האם תתמסרי לאהבה באותה רעננות של דייט ראשון), אפילו העובדה שבעלך הצליח להטות את הכף לטובתו בחדר הטיפולים נשכחה (הביקורתיות שהסתתרה מאחורי פסאודו־ניסיונות הבירור של הפסיכולוגית – "מה חוסם אותך? למה את אומרת 'לא' לאהבה?" – והתרגילים בנוסח "עשי דבר אחד שישמח את בעלך השבוע" לא השאירו מקום לספק).

והיא באמת נשכחה. היא נשכחה משום שהחיים זרמו בקצב מטורף. עבודה ועוד עבודה – מחוץ לבית, בבית. את חייבת לעבוד כל הזמן. ולכן את גם מוכרחה לנוח. למשל מול סרט בטלוויזיה אחרי שחזרת מהעבודה ואחרי שהכנת לעצמך קפה. בדרך כלל סרט אהבה שנראה טוב והגיבורה שלו יפה, לא משהו קשה – החיים הרי קשים.

אבל כמובן שהאהבה תמיד קשה.

היא נשכחה – עד הפעם הבאה שבעלך נתקל בערמת תמונות שריגשה אותו והן שוב עשו את דרכן לבלוג שלו ביום שלמחרת. היו שם תמונות שלו כילד, כבחור צעיר בלונדון עם חברו הקרוב, והייתה תמונה של הוריו, שעליה כתב שוב "1991, באירוע".

חזרת מהעבודה. נכנסת לחדר השינה והתיישבת על המיטה. בעלך היה שעון על הכריות בצד שלו של המיטה והמחשב הנייד על ברכיו. ידעת שהוא כתב כל הלילה ולא היית בטוחה אם הטקס שלכם של שתיית קפה ביחד מתאים לו.

"אתה רוצה לשתות או לישון?" שאלת.

"אני רוצה גם וגם", הוא ענה בלי להרים את הראש, ואת הרמת את הרגליים, סידרת את הכריות ונשענת לאחור.

"התמונה של ההורים שלך שהעלית היום לבלוג היא לא מ־1991", אמרת.

"באמת?"

"כן, באמת".

"אז ממתי?"

"ארבע שנים מאוחר יותר", אמרת. קיווית שזה יספיק.

"מאיפה את יודעת?"

"מאיפה אני יודעת?" גיחכת, "זה מהחתונה שלנו".

"את בטוחה?" הוא ענה באגביות, עדיין בלי להרים את הראש.

הרגשת שאת מתפוצצת. בלי לענות קמת והלכת למטבח והכנת לעצמך קפה והתיישבת לשתות אותו. התחתנתם ב־1995 ומאז את צריכה להילחם שבעלך, שמגיש לך את אהבתו על טס יווני, יראה אותך.

בעלך הגיע בעקבותייך למטבח, נושא איתו את המחשב הנייד כאילו היה תינוק שזקוק להשגחה.

"מה קורה מותק?" הוא אמר בחיוך רחב, הניח את המחשב על השולחן וגרר כיסא. "לא הכנת לי קפה?"

"אני רואָה שלא הבנת שפגעת בי", אמרת.

"בגלל זה לא הכנת לי קפה?" הוא המשיך בקלילות, כאילו היית בתו הקטנה.

לא ענית לו. החזרת את המלחייה למקום בפנים אטומות.

"אני לא מאמין! את מתחשבנת איתי?"

כשבעלך חושב עלייך הוא רואה לנגד עיניו אישה סקסית שמחזיקה אותו בין הרגליים יום ולילה, אישה שמעריצה אותו, שהולידה לו שתי בנות יפהפיות, אישה שהוא מוכן ואף שמח לסגוד לה. כל היתר מגיע כהפתעה גמורה.

"אני תמיד מכין לך קפה", הוא אמר, וסוף־סוף נראה ששלוותו התערערה.

עכשיו הוא הצד הנפגע. כמו תמיד, שודד אותך מתחת לאף שלך.

"גם אני תמיד מכינה לך, או בכל אופן אני לא לא מכינה לך".

"אני הייתי מכין לך דווקא אם היית פוגעת בי", הוא אמר ברהיטות.

רק אחרי שהלך לישון הצלחת לנסח לעצמך את התשובה, שבאותם רגעים, כמו תמיד, הייתה רק תחושה חזקה. אבל אחרי כמה שעות, כשהוא התעורר, כבר לא היה טעם לומר לו שגם זו התחשבנות.

מאוחר בלילה המשכת להתחשבן איתו. הוא חזר מהופעה ואת כבר ישנת, אבל יכולת להרגיש שהמוזיקה הכינה אותו למפגש סוער. הוא לא השתדל להיות בשקט אבל לא היה שום סיכוי שתתני לו משהו. העמדת פנים שאת ישנה ובלית ברירה הוא התקפל לצד שלו ונרדם. את, לעומת זאת, נשארת ערה זמן ממושך. התחשבנת איתו, התחשבנת עם עצמך, התווכחת עם הפסיכולוגית שזנחה אותך.

למחרת בדקת את הטוקבקים. קהל החסידים של בעלך טרף את התמונות. אילו טקסטים! חבורת שוטים חנפנים. אפשר לחשוב שמלכת אנגליה עמדה שם לצידו בלונדון ולא החבר הנוגה, שניהם לבושים בז'קטים בסגנון מאמץ־להיראות־בריטים. אבל שיא השיאים היו התגובות לתמונת "1991, באירוע". אכולי מוח מהדבש שהעתיר עליהם יצאו המשיבים מגדרם מדיוקנאות הוריו היושבים זה לצד זה. "איך הוא מסתכל עליה. כמה אהבה יש במבט שלו", מישהי כתבה.

"אני שואלת אותךְ", שאלת חברה בעבודה, "את רואה פה אהבה?"

"הוא בכלל לא מסתכל עליה", היא ענתה.

"בדיוק!"

חברתך גלגלה את הכיסא לעמדה שלך ונרכנה למחשב. נעצתן מבט בתמונה, והתמונה הביטה בכן בחזרה, משום ששניהם, גם האם וגם האב, הישירו מבט למצלמה. והאמת היא שלשניהם, בלי יוצא מן הכלל, היה מבט רגיל. לא עוין, אבל גם לא רומנטי. הם חייכו קלות בשפתיים מהודקות ולאור מה שכבר ידוע הייתה להם סיבה מצוינת לחייך.

במשך כמה ימים חיכית להתנצלות. היית בטוחה שהיא תגיע, במיוחד שמאז אותו יום לא עשית שום דבר כדי לשמח את בעלך. הטעות שלו, כך חשבת, יכלה להיות הניצוץ שיניע את האירוע הבא ואת זה שלאחריו, וכן הלאה, אבל זה לא קרה. כי אצל בעלך הדברים עומדים על מקומם. עובדה – הוא אוהב אותך בדיוק כמו ביום שהכיר אותך, הוא חושק בך בדיוק כמו ביום שהכיר אותך, את סקסית בעיניו בדיוק כמו… הוא אומר את זה כל הזמן.

הוא מדבר כל הזמן. אין לך רגע אחד של שקט, רגע אחד שאת יכולה לשמוע את המחשבות שלך. הטעות הייתה יכולה להיות נפלאה. היא הייתה יכולה להוכיח לו שהוא טועה לא רק בעניין התאריך והאירוע. הייתם יכולים לרכון על התמונה ולבדוק את המרצפות. היית יכולה לתת מעצמך באמת, לא כדי לשמח אותו, כדי להראות לו שבזמן שהוא מוזג שיכר לגביעי זהב את כבר לא אותה אישה, וגם הוא לא אותו גבר.

תסתכל על הרצפה, היית אומרת, היא לא מוכרת לך?

כי אף שפני הוריו ממלאים את התמונה, הרחק מעל ראשם גזורות המרצפות ונעלמות לתוך השוליים.

לא. היא לא מוכרת לי, בעלך היה אומר.

אבל אני זוכרת אותן. אלה המרצפות שנשאו אותנו ביום ההוא במאי, היום שבו התחתנו.

מזל, היה בעלך אומר, מזל שאת זוכרת. הוא היה נצמד אלייך ודוחף יד לתוך החזייה שלך ואת היית הודפת אותו באקט שהיה מבטא את התמסרותך אפילו יותר מאשר לוּ אפשרת לו להמשיך.

מה עוד את זוכרת? הוא היה שואל בהתגרות, לא באמת מתעניין. אבל הפעם לא היית מתעצבנת, היית נהנית להיות נערתו הנבערת. אולי רק קצת, אולי היית רוצה למשוך עוד קצת את הרגע הזה שבו את מדברת והוא מקשיב, ואז היית יכולה להחיות עבורו את היום הזה עד שהיה נכנע ושותק. ואולי השתיקה הייתה עוזרת לו להבין סוף־סוף – להרגיש! – שהוא לא באמת אוהב אותך וחושק בך בדיוק כמו ביום שהכיר אותך. זה היה יכול להיות נהדר.

אבל במקום זה בעלך אמר בחלוף כמה ימים, "אין עגבניות".

ואת אמרת, "חסרים עוד כמה דברים".

והוא אמר, "אבל אותי זה לא מעניין. אותי מעניינות העגבניות".

.

אסנת צירלין, פרסמה שני ספרי שירה: "יצאה נהמתה" (ביתן, 1996) ו"היה כתוב בעיתון" (הוצאת עיתון 77, 2015). שירים וסיפורים פרי עטה הופיעו בכתבי העת עיתון 77, המוסך, פטל ואורות. מפרסמת מדי שבוע בפייסבוק את הטור "200 מילה".

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

טליה פקר בריו | וריאציות על יתד

"אין לנו מינוטאורים, גם לא יוּניקורנים. נחש יש, אך מיד לאחר מכן הוא נענש ומסווג: 'על גחונך תלך'. נטולי מיתולוגיות אנחנו, נתונים למשפט עליון."

טובה לוטן, טורסו, צבע על דיקט, 2017

.

וריאציות על יתד

טליה פקר בריו

.

1.
הולכת ברחוב ועיניה עיני נץ. גב של גבר מסמר אותה: גבוה, רחב כתפיים, רגליים מקושתות מעט, לבוש טוב ללא הדר, חליפה בצבע כחול־אפור, הז׳קט מוטל על הכתף, כותונת בהירה, תלתלים כהים, גזוזים קצר, צעד מהיר והחלטי. האם זה הוא? גבר ולצידו אישה: צעירה, דקת גזרה וגבוהה כמעט כמוהו. הם הולכים ברחוב שמוביל מן הכיכר אל תחנת הרכבת. צעדם קצוב ותואם. הם אינם נוגעים זה בזו.

עיניה סומרו, ובאחת היא בעקבותיהם, בזה לעצמה אך אינה מרפה. בלי לשעות לפרטים היא מאיצה צעדיה והולכת, עיקשת, כאילו יאלץ המעקב את הגב ההולך לפניה להפוך ולהיות מי שהיא רוצה ואיננה רוצה שיהיה.

מה אם ייגע הגבר ההולך ורחק מול עיניה באישה שלצידו? מה אם ייגע ויהפוך פניו לאחור והנה זה הוא? ומה אם לא ייגע אך נגע קודם לכן או ייגע מאוחר יותר, באישה שלצידו או באחרת? הוא או הגבר שלפניה, אם אחד הם ואם לאו?

השניים ההולכים מהר וגבם אליה הם סמל לתמונה היפותטית שאפשר שהיא מתקיימת מולה כאן ועכשיו ואפשר שהיא מתקיימת הרחק מעיניה עכשיו או בזמן אחר.

ומה אם נגע, או לא נגע, וליווה את האישה אל הרכבת, והמתין או לא המתין עד שעלתה אל מקומה, והוא שב על פניו וחוצה את הכיכר ופונה שמאלה ברחוב המוביל אל מקום עבודתו; מה אם הוא עומד מולה עכשיו, פניו אליה והוא לא מבחין בה, היא נחבאת מעבר לפינה, מבוישת, מאזינה לרחשי הגוף: הלב, הלמות הדם בעורקים, תפיחת השפתיים, הריגוש בשיפולי הבטן, ולפני הכול הד המכָּה שמכֶּה בה המראה שלו: משהו בקומה, או אולי בסבר הפנים, בין המצח למבט, דבר סמוי מעין והוא קבוע בתוכה כיתד.

בכל פעם שמופיע לפניה האיש, ברחוב הראשי, באכסדרת העירייה, בבית הקפה שממול, ברחבת הכנסייה או בין העמודים שבתוכה – בכל פעם מכה בה הדבר עוד לפני שמיקדה את המבט, לפני שנחרטה בה התמונה בשלמותה; מכה בה ברגע הראייה ומטיל אותה אל תוך מבוך אפל ומפותל, שיש בו כיוון ופחד וכמיהה ושערים נעולים שמעברם נצנוץ של אור וסכנה.

ומה אם פנה וראה, והוא לבדו, והיא נגלית לו חשופה ונשימתה קצרה. מה היא עושה או אומרת מולו, חתום ושותק כתמיד, עיניו בעיניה, נקובות בה מבעד לזגוגיות המשקפיים, שפתיו פשוקות מעט בתימהון מתוח, שריר נסתר מאמץ את קלסתרו. המכה כבר הודפת, כמו מסיטה אותה ימינה, לאחור, עוד מעט והיא תמעד. גופו נוטה אליה בתנועה קצרה וטעונה, ונסוג מיד. באור הצהריים חוברות הצלליות לקו כהה, אלכסוני.

היא עוצרת בקצה הרחוב. הגבר והאישה חוצים עכשיו את הרחבה שלפני תחנת הרכבת. הם פונים ימינה, צעדיהם עדיין תואמים. צדודית פניו מסגירה את השוני שקודם לכן נסתר מעיניה הממאנות לראות: איש זר. היא פונה לאחור, חוצה רחובות בלי להבחין בעוברים ושבים. השמש מכה בחלונות הבתים, מכהה את פני האנשים העומדים בתוך הבר שברחוב הראשי. היא מסוככת על עיניה מפני האור ומגביהה מבט לעבר בניין העירייה. השער נעול. התריסים מוגפים. אין איש. הכיכר ריקה מסימנים.

 

2.
שאון הרכבות מחריש כאן את הדיבורים, וכדי לשמוע ולקלוט את מה שנאמר יש לפקוח את העיניים ולמקד היטב את המבט. מה שנאמר, לא תמיד הוא משתמע לכאן או לכאן: קורה שישתמע לשתי פנים וקורה שישתמע ליותר משתיים.

אולי היה זה חלום ואולי לא; קצר היה, אם אכן היה, וקרה בו דבר. קול דיבר אליי מתוכו – מתוך מה שהיה ספק שינה ספק יקיצה; קול שבקע מתוך רעש כבד פנה אליי בדיבור פשוט לכאורה, ולגוף המדבר לא היו פנים.

– הוא בתוכה עכשיו, אמר הקול, נעוץ בה, והיא נעה.

פערתי עיניים אל תוך האפלולית והקשבתי, מבקשת בליבי שלא יחדל.

זה היה בבוקר יום חורף. שמש חיוורת בצבצה מדי פעם מבעד לעננים, סימני הגשם הרב שירד בימים הקודמים נראו על המכונית שעצרה מעברו השני של הרחוב, ממתינה לה. היא חצתה את הכביש, מנופפת בידה לשלום כאילו האיש היושב מאחורי ההגה הוא ידיד משכבר הימים, נכנסה למכונית והתיישבה לצידו. הוא חייך לעברה באיפוק או בשמץ של מבוכה, והתניע, מלמל משהו על טעות שטעה בדרך והצביע על בניין גדול שמוכרים בו דגים. היא לא ידעה מה לומר לו, גם לא להגיד לו לאן לנסוע.

הוא נמשך אל הפרוורים, חשבה, אל אזורים שהבנייה בהם נמשכת תמיד.

דחוס כאן בפנים, חשבה, החלונות סגורים, ובחוץ כבר נגמרת העיר. מכל כיוון שתבחר לצאת ממנה – המשיכה לעצמה כאילו הייתה לבדה, כאילו האיש שלצידה הוא, נֹאמַר, נהג, נהג מונית למשל, או זר שאסף אותה מן הדרך – תמיד היא נגמרת מהר, העיר הזאת, צפופה וחנוקה בין הגבעות. ברגע האחרון, בלי להסביר מדוע, העבירה את מקום הפגישה מביתה לרחוב, כבר מבקשת להימלט על נפשה, כבר יודעת שלא יעלה בידה.

״יצאתי בלי לומר לאן ולכמה זמן,״ הוא אמר פתאום, והדרך הפכה צרה לפתע, מתעקלת במעלה הגבעה. כשיצאו מהמכונית ופנו אל תוך החורשה, ראתה אותו פתאום בכל קומתו ואמרה לעצמה שצבעו כצבע העצים לאחר הגשם, וכי יש בו משהו מבשר אסון.

"Poteva durare di più,"* אמר לאחר מכן, אוחז בה עדיין והיא לצידו, שרועים על מיטת עלים לחים ומעליה מעיל חורף קצר שהוא פרש שם בחופזה כשכבר היה ברור שאין מנוס ושהיא לא תוכל בעמידה כשגבו אל גזע עץ והוא מניף אותה למעלה ומנמיך לאט עליו, זקוף, טעון אליה בזווית חדה ומדייקת.

"– Poteva durare di più," חזר ואמר, נשימתו קצרה עדיין, ראשה רכון מעליו והיא בוהה בו, מנסה להבין, מעבירה על פניו זרד עץ כמשרטטת לה את תוויו לזיכרון, תוהה אם אכן שמעה אותו הוגה מילים של אהבה, ובו בזמן מחייכת לעצמה על הוראתן הכפולה של המילים duro, dura,** ויודעת שיהיה קשה, קשה מנשוא, ועוד לא יודעת עד כמה, וכמה יימשך, ימים וחודשים, שנה ועוד שנה, הוא נמלט על נפשו ושב, ושוב הופך פניו ונעלם, שותק תמיד, ועיניו מצועפות, והוא שורד בתוכה תמיד, נעדר ושורד. יתד.

 

3.
קיסוס עולה ומתלפף
סביב ליתד
אומר לחנוק אותו חיים
והיתד חומק ומתרחק
וכבר נקבע שנית
בערוגה מנגד
נושא עיניו אל הקיסוס
ממתין לו שיקרוס
ויעקור אליו שנית.

הו קיסוס ירוק
עורג אל היתד.

 

4.
החדר גדול, מרוּוח משזכרתי. על השולחן שלושה דגיגי זכוכית צבעוניים. התקרה גבוהה, החלונות הגדולים פתוחים עדיין אל הכיכר. איך הקדים הערב לרדת, אני אומרת לעצמי, והבניין כבר ריק כמעט מאנשים. מוטב כך. שלא יראו ולא יתהו, שתישמר האפלה מסביב, שלא יצא מכאן דבר לאור היום.

״שבי,״ הוא אומר ביובש, איננו קם ממקומו, אף לא מושיט יד לשלום מעבר לשולחן רחב המידות.

״יש לי מכתב בשבילך,״ אני מסננת במבוכה. שלושה־ארבעה כסאות ריקים עומדים שם בשורה, מצידו הזה של שולחן הכתיבה, והוא מאחוריו, יושב קפוא משהו בכיסא גבוה, כיסא של מנהלים.

״השוטר…,״ אני אומרת, מפרידה כיסא אחד מן השורה, מקרבת אותו אל השולחן ומתיישבת.

״קצין משטרה,״ הוא מתקן אותי בקפידה, ״מפקד המטה המקומי.״

״הוא נעלם,״ אני אומרת, ״במסדרון, כאילו בלעה אותו האדמה.״

״המנגנון בולע אותנו כאן בפנים כמו כריש גדול,״ הוא אומר בלי חיוך, פניו אפורים.

״הזוג שהמתין לך באולם הכניסה,״ אני אומרת, ״היה חשדני ונרגז, והאישה הצהובה ביקשה שאמלא טופס.״

״אין כאן אנשים צהובים,״ הוא אומר, ״כולם לבנים. והטפסים, מה את עושה מזה עניין.״

״כולם לבנים?" אני שואלת, והוא: ״כאן בפנים, כן. בחוץ יש צבעוניים, יותר ויותר יש מהם בחוץ, וכשהם נכנסים הנה יש להם טענות, תמיד עוד ועוד טענות.

״השערות שלה,״ אני אומרת, ״היו צהובות, והמדים כחולים, והיא ביקשה לדעת אם נקבעה לי פגישה; עניתי לה שזה מקום ציבורי ובימי חמישי היא הרי יודעת שמקבלים כאן קהל בלי לקבוע; היא צחקה ואמרה שהביקוש גדול ורק מעטים מתקבלים ושחייבים למלא טופס אלא אם כן זהו עניין פרטי; עניתי לה שזה לא בדיוק עניין פרטי והיא אמרה שאמלא. מילאתי, ועכשיו יש לי כאן את המכתב הזה שאני מעוניינת שתקרא אותו מיד. תקרא ותחזיר לי, זה התנאי, אם הוא לא מקובל עליך, נשכח מזה, אני הולכת מכאן.״
״תני," הוא אומר בלי לזוז.

הסכין. פתאום אני רואה שהוא אוחז בה. מוציא אותה לאט מתוך נרתיק העץ הדק והבהיר, לא זכרתי עד כמה דק ובהיר, והלהב כהה ומעוקל. לאט הוא עושה את זה ומביט בי. המעטפה סגורה בידיו עכשיו והוא יפתח אותה לאט בסכין. השתיקה מהדהדת בחדר הגדול עם התקרה הגבוהה והחלונות הפונים אל הכיכר. מה יקרה לשקט הכבד הזה כאשר הוא יתחיל לקרוא? מדוע קר לי כל כך? מתי הקשבתי ככה לקריאה דוממת של אחר? זה היה ברכבת, מזמן. ישבה מולי אישה, קוראת ב״היצירה בשחור״ של מרגריט יורסנאר. נותרו לה עמודים ספורים ואני בעקבותיה, חרדה ומרוכזת, צעד־צעד, העיניים נעות מצד לצד, שורה אחר שורה, מילה ועוד מילה, קילוח קצוב, עד היכן שניתן ללכת "בקיצו של זנון".

 

5.
אצלנו, סכין ויתד הם זכר ונקבה.

יעל הלמה ביתד בראשו של סיסרא. ״מים שאל, חלב נתנה.״

(כאלה הם המיתוסים שלנו. אין לנו מינוטאורים, גם לא יוּניקורנים. נחש יש, אך מיד לאחר מכן הוא נענש ומסווג: ״על גחונך תלך״. נטולי מיתולוגיות אנחנו, נתונים למשפט עליון. במקום לְסַמֵּל – אנחנו מצטטים ומבארים.)

סיסרא סר לאוהלה של יעל והיא פרשה עליו שמיכה. פעמיים כתוב ״ותכסהו״. האם שכבה יעל עם סיסרא? ״בין רגליה כרע נפל שכב״, שרה דבורה, ואִמּוֹ ״בעד החלון נשקפה ותייבב.״

יעל הרגה את סיסרא, ודבורה אשת לפידות נשאה דברי שיר בשבחה – שופטת תחת התומר בין הרמה ובין בית אל.

 

6.
המשחק הגיע לקיצו באישון הלילה. היה קר בחוץ, קור שרק בחודש פברואר הוא נעשה חד בעיר הזאת שהיא לא צפון ולא דרום, לא אירופה ולא ים תיכון. ישבנו במכונית המוסקת. נתתי לך ספר ובתוכו פתק.

״Addio,״ כתבתי. ״היה שלום. בדיה היית ובדיה המילים שלי אליך.״

קראתָ. הכיתָ בהגה באגרוף קפוץ ושתקת, פניך אל החושך.

״מאין את באה,״ שאלת אותי ימים ספורים קודם לכן. ״מאין את באה ועל מה את מכסה,״ שאלת בלי לצפות לתשובה.

״היה שלום,״ אני כותבת עכשיו מימין לשמאל, מכסה את גב הגלויה באותיות שלעולם לא תוכל לקרוא. אותיות שהן חלק מהנוף המצולם בצד השני. חלק מהמסה הצפופה והמגובבת, לבנה ואפורה, סתמית ודינמית, שאיננה יודעת שלום. בתים־בתים, רחובות־רחובות; העיר הזאת, ששום דבר – מקום אחר, לשון זרה, הזמן שעובר, אהבה, מלחמה – לא ינתק אותי ממנה לעולם. מכאן אני באה.

הים מולי והשמש צונחת. כמה מהר היא שוקעת כאן. הנה היא כבר נושקת לפאתי הים ונעלמת, נבלעת. הערב יורד. פתאומי הוא יורד כאן, מואץ, מקצר את השעה הקשה. מטוס לבן ממריא באופק, הבהוב אדום־ירוק אוחז לרגע בזנבו. בעוד כמה ימים אעלה עליו ואחזור אליכם, לשם, אל הדגל שלכם, אל העיתונים, אל הממשלות המתחלפות מהר, אל הבית שעשיתי לי על האדמה שלכם, אדמה ארוכה שפולשת אל הים והוא לתוכה, ואין לה חופים ישרים כזה שאני צופה בו מכאן צפונה, מבעד לחלון הרחב שהאור האוזל מציף אותו עדיין, אור של ים שֶכּבה וכבר הוא מכחיל כהה. השמש השוקעת כאן היא כמעט לבנה, כאילו נשקף בה צבע העיר שמולה היא צונחת. קו החוף מסגיר את מה שמעבר לו פנימה, חוף מופקר לעין ואל הים שלא עושה בו מפרצים.

כשאמרתי לך שאסע לכאן ואולי כאן אמות, ענית: ״מוּתִי, מותי,״ כאומר: זה הפתרון.

חלון רחב, גבוה, פעור אל הים. זה הפתרון. להביט בדברים מעבר לשמשות. לחזור אליהם מרחוק. לעצור את השקיעה, לבקש שתתמהמה שעת הפרידה. E pace.***

.


* באיטלקית: זה היה יכול להימשך עוד.
** קשה־קשוח; נמשך.
*** ושלום (במובן ״ניחא״, ״שיהיה״).

.
טליה פקר בריו היא מוזיקאית. חייתה שנים רבות באיטליה ולימדה מוזיקולוגיה באוניברסיטה של סיינה. תרגומים מאיטלקית ורשימות שלה התפרסמו בכתבי העת פרוזה, מקרוב, המעורר ואלכסון.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"כוחות צה"ל עוקבים בערנות אחרי הנעשה": כך צונזרה הידיעה על מלחמת יום הכיפורים הקרבה

יעקב ארז היה אחד העיתונאים היחידים שלא הכו על חטא לאחר מלחמת יום הכיפורים. הסיבה: אזהרותיו צונזרו לכל אורך התקופה שקדמה למלחמה

הכתבה שהעביר העיתונאי יעקב ארז לאישור הצנזורה הצבאית עם מחיקות הצנזורה וברקע טנק מצרי שנשבה במהלך המלחמה. צילם יוסף ג'קסון, מתוך ארכיון דן הדני. אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר

בשנות ה-70 מונה יעקב ארז לכתב הצבאי של עיתון מעריב. במהלך החודשים הארוכים של שנת 1973 צפה בהכנות המצריות והסוריות למלחמה ושוחח עם עשרות רבות של קצינים וחיילים בצה"ל, אשר התריעו בפניו על ההתקלחות הקרבה. כל האזהרות ששיבץ בכתבותיו צונזרו שוב ושוב על ידי הצנזורה הצבאית, אולם האבסורד הגדול הגיע ב-5 באוקטובר, יממה לפני פרוץ המלחמה.

כמעט עשרים שנה לאחר מכן העלה את הדברים על הכתב במאמר שנכלל בחוברת "מאת כתבנו הצבאי" שהוציא תא הכתבים הצבאיים באגודת העיתונאים בסיוע ההוצאה לאור של משרד הביטחון. בסוף ספטמבר 1973, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים קיבל יעקב ארז ידיעות מגורמים שונים על המצב המדרדר במהירות בגזרת סיני. "טסתי לתעלה", מספר ארז בזיכרונותיו. קו טיסות קבוע הוביל אנשי קבע ואורחים של צה"ל ממרכז הארץ לבסיס חיל האוויר ברפידים (ביר גפגפה). במהלך הטיסה ראיין את סגן אלוף יום-טוב טמיר, מפקד גדוד השריון 9, שחייליו היו פרוסים בגזרה הצפונית של קו ברלב, על גדות תעלת סואץ. "הוא סיפר לי על התכונה המלחמתית בצד המצרי", סיפר ארז. שם, בתעלת סואץ, חזה בהתקדמות הכוחות המצריים וראיין כמה קצינים בכירים, אשר הכירו באפשרות של פלישה מצרית קרבה.

כתב בשטח. יעקב ארז (משמאל), בגדר הטובה בגבול לבנון, שנות ה-70. צילום שמואל רחמני (C)

 

מה שראה ארז זעזע אותו עמוקות – השאננות והעקשנות של המטכ"ל נוכח המציאות בשטח שכנעה אותו לחבר כתבת אזהרה המתארת את המצב לאשורו. וכך כתב ארז בכתבה שהעביר לאישורה של הצנזורה הצבאית:

פעולות ההתבצרות של המצרים בגדה המערבית של תעלת סואץ הוגברו בימים האחרונים וכוללות עתה כלים מכניים רבים ויחידות גדולות של צבא העוסקות בהתבצרות. כך אפשר להבחין בצד המצרי של התעלה בתנועות מוגברות של כלי רכב מצריים.

פעולות ההתבצרות כוללות הקמת משטחי צליחה וסוללות של עפר שמהן ניתן למצרים להשקיף מעבר לסוללה הישראלית. סוללות אלה משמשות לעמדות טנקים ותותחי נ.ט. ובמקומות אחדים לאורך התעלה אפשר להבחין בטנקים הניצפים בקצה הסוללה. מקורות מוסמכים אמרו אתמול כי בעבר היו כבר מקרים שעמדות ההתבצרות של המצרים תוגברו בעת שנשמעו בקאהיר הבהרות מלחמתיות. כזכור הודיעה סוכנות הידיעות המצרית השבוע, כי מצב כוננות מלאה הוכרזה בתעלה.

כוחות צה"ל עוקבים בערנות אחרי הנעשה בצד המצרי וננקטו כל הצעדים למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה.

הכתבה שהעביר העיתונאי יעקב ארז לאישור הצנזורה הצבאית עם מחיקות הצנזורה. מתוך ארכיון שלום רוזנפלד אשר נמצא בספרייה הלאומית

 

כצפוי, את העובדות החיוניות מכתבתו של ארז קיצצה הצנזורה הצבאית לגמרי. היא בחרה להשאיר את המשפט שסיים את הכתבה, משפט שהתגלה פחות מ-24 שעות לאחר מכן כמשפט אומלל: "כוחות צה"ל עוקבים בערנות אחרי הנעשה בצד המצרי וננקטו כל הצעדים למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה".

למעשה, יעקב ארז נתקל לא רק בהתנגדות חיצונית – מצד מערכת הביטחון וצה"ל – אלא גם בהתנגדות מבפנים, מתוך עיתונו שלו. "גם במערכת נותרתי מתוסכל", כתב ארז. "העורך גרס כי אל לי להבהיל את היישוב". ברשימה שחיבר פרופ' רפי מן עבור הבלוג שלו "הערות שוליים להיסטוריה", רשימה שעליה ועל אחת קודמת לנו נסמכנו בכתבה זו, כותב חוקר התקשורת כי: "זו הייתה רוח הזמן, ואולי גם תוצאה של מסרי הרגעה ברורים שהועברו לעורכים מצמרת מערכת הביטחון". עוד הוסיף, בהתבסס על זיכרונותיו של ארז עצמו, שעיתונאי מעריב לא הכה על חטא אחרי המלחמה. "ניסיתי להתריע – והצנזורה פסלה. לפחות ארבע ידיעות שביקשתי להעביר נפסלו בשבוע שקדם ל-6 באוקטובר 1973".

 

הידיעה המצונזרת והמוצנעת שהתפרסמה במעריב בתאריך ה-5 באוקטובר 1973, יממה מפרוץ מלחמת יום הכיפורים

 

כתבה זו מבוססת על שתי רשימות שחיבר פרופ' רפי מן: אוקטובר 73: לציבור אסור לדעת, ו-אוקטובר 1973: הסיפור שמאחורי הידיעה שנפסלה.