.

אירוע חולף

אסנת צירלין

.

יש אנשים שמחכים לשמוע מה בעלך חושב. כשהצצת בבלוג שלו לפני חודש ראית שהוא העלה תמונה של הוריו. הוא כתב – "1991, באירוע". בעלך זוכר לפרטי פרטים את ההיסטוריה שלו, ויש אנשים שרוצים לשמוע כל דבר שקשור בו.

הנוסטלגיה תוקפת אותו בכל פעם שהוא מחליט לסדר את חדר העבודה שלו. הוא לא משתמש בחדר כי כבר חמש שנים, מאז שקניתם את הדירה הזו, הארגזים עם הספרים והדיסקים מכסים את רוב הרצפה.

קריית אונו הייתה הבחירה הראשונה והיחידה שלך. גרתם פה מאז ומתמיד, ההורים שלך גרים פה, ההורים שלו, החברות של הבנות, בית הספר. הוא פנטז על תל אביב. אמרת לו בבקשה, תמצא לנו דירה בתל אביב.

את לא נכנסת לחדר העבודה שלו ולא מנקה אותו – מספיק לך כל היתר. המגבות על הרצפה באמבטיה והבגדים שהוא זורק בצד שלו של המיטה, עוד ג'ינס ועוד טריקו ועוד תחתונים וגרביים מסריחים.

היית בעבודה כשראית את התמונה והרגשת שאת מתפוצצת. התמונה לא הייתה מ־1991.

לא אמרת לו שום דבר. זו הגישה שאת נוקטת עכשיו. את מפחדת להיות ממורמרת כמו אימא שלך. מאז 1995 התלוננת הרבה – לא קל לחיות עם מישהו שמלא בעצמו ושהאהבה (והכמיהה לאהבה וההתרגשות מהאהבה והאכזבה מהאהבה) היא כל מה שיש לו להציע וכל מה שהוא מבקש שיציעו לו. מה שעוד יכול להיות נסבל אצל אישה צעירה, נראה לא טוב בגילך. כדי להצליח גם הפסקת להרים את המגבות ואת הבגדים. עכשיו הם נערמים ונערמים. לא אכפת לך. ולא רק זה – גם הִפרדת את חשבונות הבנק שלכם. עכשיו את בפלוס ובעלך במינוס. לא שהוא יודע. זה לא מעניין אותו. הוא חי את החיים.

למרות הגישה הלוחמנית, מלחמות הן לא באופי שלך. היו צריכות לעבור עשרים שנה של עצבים ושל מחיקת רצונותייך בפני כוחו האדיר וחסר ההומור העצמי של בעלך כדי שהאופי יתגלה כמשהו שלא אמר עדיין את המילה האחרונה.

בעלך אוהב את יופייך המפואר. הוא מרגיש שהוא זכאי לאישה יפה ולבנות יפות, במיוחד כבן לאם שעל פי סטנדרטים מסוימים נחשבת יפה, ושעל פי כל סטנדרט נטעה בו את האמונה שהוא יחיד ומיוחד וראוי לטוב ביותר. היא עשתה את זה כהמשך ישיר של אמונה רצינית במיוחדותה־שלה. בעלך הוא נצר לשושלת של אנשים עתירי כישרון בעיני עצמם, מלכים כהים, בעלי עטרת ראש שחורה ומבריקה, שממלכתם בת החצי דונם בקריית אונו לא שיקפה נכון את גודלה הרוחני האמיתי.

ומכיוון ששניהם, בעלך ואימו, אינם תימהוניים, הם נזקקו לאנשים אחרים סביבם, אנשים רגילים עם שתי רגליים על הקרקע, שמיוחדוּת אינה הדבר שבאמצעותו הם מגדירים את עצמם. ברור שאחר כך הם יתלוננו בדיוק על זה ויבואו אליכם בטענות שאתם לא חיים את החיים בעוצמה הראויה.

לא הייתה מתאימה ממך לתפקיד הזה. על פני השטח נראה שהרצינות המשותפת לשתי המשפחות תוכל להיות אחד מאותם דברים שמשמנים את גלגלי חיי הנישואים, אבל הרצינות של משפחתך, שבעיקרה הייתה כניעה לעקרונות החיים, לא היה לה דבר וחצי דבר עם החשיבות העצמית של משפחת בעלך, שכל מהותה הייתה התעלמות מהם.

בעלך לא מזכיר אותך בבלוג שלו, ולא את חיי המשפחה שלכם, אבל אפילו את ידעת שאי אפשר לזקוף את הטעות שלו לטובת הרצון לשמור על פרטיותכם.

הפרשייה הזעירה הזו הייתה נשכחת כמו הרבה פרשיות אחרות. אפילו הטיפול הזוגי שהלכתם אליו לפני שנים נשכח (או בכל אופן לא נזכר כמשהו שאי אפשר למצוא בחייכם מדי יום: האם יואיל בטובו להרים את המגבות; האם תתמסרי לאהבה באותה רעננות של דייט ראשון), אפילו העובדה שבעלך הצליח להטות את הכף לטובתו בחדר הטיפולים נשכחה (הביקורתיות שהסתתרה מאחורי פסאודו־ניסיונות הבירור של הפסיכולוגית – "מה חוסם אותך? למה את אומרת 'לא' לאהבה?" – והתרגילים בנוסח "עשי דבר אחד שישמח את בעלך השבוע" לא השאירו מקום לספק).

והיא באמת נשכחה. היא נשכחה משום שהחיים זרמו בקצב מטורף. עבודה ועוד עבודה – מחוץ לבית, בבית. את חייבת לעבוד כל הזמן. ולכן את גם מוכרחה לנוח. למשל מול סרט בטלוויזיה אחרי שחזרת מהעבודה ואחרי שהכנת לעצמך קפה. בדרך כלל סרט אהבה שנראה טוב והגיבורה שלו יפה, לא משהו קשה – החיים הרי קשים.

אבל כמובן שהאהבה תמיד קשה.

היא נשכחה – עד הפעם הבאה שבעלך נתקל בערמת תמונות שריגשה אותו והן שוב עשו את דרכן לבלוג שלו ביום שלמחרת. היו שם תמונות שלו כילד, כבחור צעיר בלונדון עם חברו הקרוב, והייתה תמונה של הוריו, שעליה כתב שוב "1991, באירוע".

חזרת מהעבודה. נכנסת לחדר השינה והתיישבת על המיטה. בעלך היה שעון על הכריות בצד שלו של המיטה והמחשב הנייד על ברכיו. ידעת שהוא כתב כל הלילה ולא היית בטוחה אם הטקס שלכם של שתיית קפה ביחד מתאים לו.

"אתה רוצה לשתות או לישון?" שאלת.

"אני רוצה גם וגם", הוא ענה בלי להרים את הראש, ואת הרמת את הרגליים, סידרת את הכריות ונשענת לאחור.

"התמונה של ההורים שלך שהעלית היום לבלוג היא לא מ־1991", אמרת.

"באמת?"

"כן, באמת".

"אז ממתי?"

"ארבע שנים מאוחר יותר", אמרת. קיווית שזה יספיק.

"מאיפה את יודעת?"

"מאיפה אני יודעת?" גיחכת, "זה מהחתונה שלנו".

"את בטוחה?" הוא ענה באגביות, עדיין בלי להרים את הראש.

הרגשת שאת מתפוצצת. בלי לענות קמת והלכת למטבח והכנת לעצמך קפה והתיישבת לשתות אותו. התחתנתם ב־1995 ומאז את צריכה להילחם שבעלך, שמגיש לך את אהבתו על טס יווני, יראה אותך.

בעלך הגיע בעקבותייך למטבח, נושא איתו את המחשב הנייד כאילו היה תינוק שזקוק להשגחה.

"מה קורה מותק?" הוא אמר בחיוך רחב, הניח את המחשב על השולחן וגרר כיסא. "לא הכנת לי קפה?"

"אני רואָה שלא הבנת שפגעת בי", אמרת.

"בגלל זה לא הכנת לי קפה?" הוא המשיך בקלילות, כאילו היית בתו הקטנה.

לא ענית לו. החזרת את המלחייה למקום בפנים אטומות.

"אני לא מאמין! את מתחשבנת איתי?"

כשבעלך חושב עלייך הוא רואה לנגד עיניו אישה סקסית שמחזיקה אותו בין הרגליים יום ולילה, אישה שמעריצה אותו, שהולידה לו שתי בנות יפהפיות, אישה שהוא מוכן ואף שמח לסגוד לה. כל היתר מגיע כהפתעה גמורה.

"אני תמיד מכין לך קפה", הוא אמר, וסוף־סוף נראה ששלוותו התערערה.

עכשיו הוא הצד הנפגע. כמו תמיד, שודד אותך מתחת לאף שלך.

"גם אני תמיד מכינה לך, או בכל אופן אני לא לא מכינה לך".

"אני הייתי מכין לך דווקא אם היית פוגעת בי", הוא אמר ברהיטות.

רק אחרי שהלך לישון הצלחת לנסח לעצמך את התשובה, שבאותם רגעים, כמו תמיד, הייתה רק תחושה חזקה. אבל אחרי כמה שעות, כשהוא התעורר, כבר לא היה טעם לומר לו שגם זו התחשבנות.

מאוחר בלילה המשכת להתחשבן איתו. הוא חזר מהופעה ואת כבר ישנת, אבל יכולת להרגיש שהמוזיקה הכינה אותו למפגש סוער. הוא לא השתדל להיות בשקט אבל לא היה שום סיכוי שתתני לו משהו. העמדת פנים שאת ישנה ובלית ברירה הוא התקפל לצד שלו ונרדם. את, לעומת זאת, נשארת ערה זמן ממושך. התחשבנת איתו, התחשבנת עם עצמך, התווכחת עם הפסיכולוגית שזנחה אותך.

למחרת בדקת את הטוקבקים. קהל החסידים של בעלך טרף את התמונות. אילו טקסטים! חבורת שוטים חנפנים. אפשר לחשוב שמלכת אנגליה עמדה שם לצידו בלונדון ולא החבר הנוגה, שניהם לבושים בז'קטים בסגנון מאמץ־להיראות־בריטים. אבל שיא השיאים היו התגובות לתמונת "1991, באירוע". אכולי מוח מהדבש שהעתיר עליהם יצאו המשיבים מגדרם מדיוקנאות הוריו היושבים זה לצד זה. "איך הוא מסתכל עליה. כמה אהבה יש במבט שלו", מישהי כתבה.

"אני שואלת אותךְ", שאלת חברה בעבודה, "את רואה פה אהבה?"

"הוא בכלל לא מסתכל עליה", היא ענתה.

"בדיוק!"

חברתך גלגלה את הכיסא לעמדה שלך ונרכנה למחשב. נעצתן מבט בתמונה, והתמונה הביטה בכן בחזרה, משום ששניהם, גם האם וגם האב, הישירו מבט למצלמה. והאמת היא שלשניהם, בלי יוצא מן הכלל, היה מבט רגיל. לא עוין, אבל גם לא רומנטי. הם חייכו קלות בשפתיים מהודקות ולאור מה שכבר ידוע הייתה להם סיבה מצוינת לחייך.

במשך כמה ימים חיכית להתנצלות. היית בטוחה שהיא תגיע, במיוחד שמאז אותו יום לא עשית שום דבר כדי לשמח את בעלך. הטעות שלו, כך חשבת, יכלה להיות הניצוץ שיניע את האירוע הבא ואת זה שלאחריו, וכן הלאה, אבל זה לא קרה. כי אצל בעלך הדברים עומדים על מקומם. עובדה – הוא אוהב אותך בדיוק כמו ביום שהכיר אותך, הוא חושק בך בדיוק כמו ביום שהכיר אותך, את סקסית בעיניו בדיוק כמו… הוא אומר את זה כל הזמן.

הוא מדבר כל הזמן. אין לך רגע אחד של שקט, רגע אחד שאת יכולה לשמוע את המחשבות שלך. הטעות הייתה יכולה להיות נפלאה. היא הייתה יכולה להוכיח לו שהוא טועה לא רק בעניין התאריך והאירוע. הייתם יכולים לרכון על התמונה ולבדוק את המרצפות. היית יכולה לתת מעצמך באמת, לא כדי לשמח אותו, כדי להראות לו שבזמן שהוא מוזג שיכר לגביעי זהב את כבר לא אותה אישה, וגם הוא לא אותו גבר.

תסתכל על הרצפה, היית אומרת, היא לא מוכרת לך?

כי אף שפני הוריו ממלאים את התמונה, הרחק מעל ראשם גזורות המרצפות ונעלמות לתוך השוליים.

לא. היא לא מוכרת לי, בעלך היה אומר.

אבל אני זוכרת אותן. אלה המרצפות שנשאו אותנו ביום ההוא במאי, היום שבו התחתנו.

מזל, היה בעלך אומר, מזל שאת זוכרת. הוא היה נצמד אלייך ודוחף יד לתוך החזייה שלך ואת היית הודפת אותו באקט שהיה מבטא את התמסרותך אפילו יותר מאשר לוּ אפשרת לו להמשיך.

מה עוד את זוכרת? הוא היה שואל בהתגרות, לא באמת מתעניין. אבל הפעם לא היית מתעצבנת, היית נהנית להיות נערתו הנבערת. אולי רק קצת, אולי היית רוצה למשוך עוד קצת את הרגע הזה שבו את מדברת והוא מקשיב, ואז היית יכולה להחיות עבורו את היום הזה עד שהיה נכנע ושותק. ואולי השתיקה הייתה עוזרת לו להבין סוף־סוף – להרגיש! – שהוא לא באמת אוהב אותך וחושק בך בדיוק כמו ביום שהכיר אותך. זה היה יכול להיות נהדר.

אבל במקום זה בעלך אמר בחלוף כמה ימים, "אין עגבניות".

ואת אמרת, "חסרים עוד כמה דברים".

והוא אמר, "אבל אותי זה לא מעניין. אותי מעניינות העגבניות".

.

אסנת צירלין, פרסמה שני ספרי שירה: "יצאה נהמתה" (ביתן, 1996) ו"היה כתוב בעיתון" (הוצאת עיתון 77, 2015). שירים וסיפורים פרי עטה הופיעו בכתבי העת עיתון 77, המוסך, פטל ואורות. מפרסמת מדי שבוע בפייסבוק את הטור "200 מילה".

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

צור גואטה

סקילה

כָּךְ, מֵהֶכֵּרוּתִי עִם טִבְעוֹ
שֶׁל אֱלֹהִים, יָבוֹאוּ לֶאֱסֹף
אוֹתִי בְּרַכּוּת מִתּוֹךְ הַמִּטָּה
וְיִתְּנוּ לִי כָּבוֹד שֶׁל זְקֵנִים

כָּךְ יַזְכִּירוּ לִי אֶת נְבִיאוֹ
שֶׁל אֱלֹהִים שֶׁאָהַב לִקְצוֹף
אוֹתִי בְּנַעֲרוּתִי הַמַּשְׁחִיתָה
וְיִתְּנוּ אֶת גּוּפִי לַמְּעַנִּים

כָּךְ יָכִינוּ אוֹתִי לְבוֹאוֹ
שֶׁל אֱלֹהִים, יַכְרִיחוּ לַחֲשֹׂף
אוֹתִי לַתְּשׁוּקָה הַמְּמִיתָה
וְיִתְּנוּ בִּי סְקִילַת אֲבָנִים.

.

המורֶה

בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר, אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַסַּפְסָל.
הַיְּלָדִים עוֹבְרִים וְאוֹמְרִים לִי:
הַמּוֹרֶה! שָׁלוֹם, הַמּוֹרֶה!
וְרָצִים לְשַׂחֵק.

עַכְשָׁו אֲנִי מַר פֵּרְבּוֹנִי שֶׁל אֶנְרִיקוֹ
עַכְשָׁו אֲנִי מִיס סְטֶיְסִי שֶׁל אָן
עַכְשָׁו אֲנִי פְּרוֹפֵסוֹר לוּפִּין שֶׁל הָארִי
עַכְשָׁו אֲנִי הַמָּאֵסְטְרָה שֶׁל גְּרֵקוֹ
עַכְשָׁו אֲנִי מוֹרָה־זֶלְדָּה שֶׁל עָמוֹס עֹז
(אֵינֶנִּי, בְּשׁוּם אֹפֶן, מַר דּוֹבִּינְס שֶׁל תּוֹם
אוֹ, חָלִילָה, מַר דֶּיְיוִיס שֶׁל אֵיְּימִי)

עַכְשָׁו מְקוֹמִי עַל מַדַּף הַסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית
עַד שֶׁתָּבוֹא יַלְדָּה וּתְאַבֵּק אֶת קִיּוּמִי.
בֵּינְתַיִם הַיְּלָדִים חוֹזְרִים, מְנוֹפְפִים לִי
הֵם אוֹמְרִים: הַמּוֹרֶה, נִגְמְרָה הַהַפְסָקָה, הַמּוֹרֶה.

.

צור גואטה, בן 27, גר בת"א. בוגר החוג לספרות ולתנ"ך בסמינר הקיבוצים. מחבר ספר הילדים "עמית גמגמנית" עם אפרת וקסלר־גואטה. שיריו פורסמו בכתב העת הליקון ובעיתונות.

.

.

ספיר יונס

Unfinished poet no. 1: Yoko Ono Side

דָּבָר אֵינוֹ גָּמוּר אוֹ גָּמַר אוֹ נִגְמַר. אַתָּה עוֹמֵד שָׁם מְחַכֶּה שֶׁיִקָּרַע עוֹד מֵיתָר, קִמּוּרֶיהָ שֶׁל הַגִּיטָרָהאִשְׁתְּךָ רַק מִתְעַגְּלִים עוֹד יוֹתֵר
אַל תַּאֲשִׁים אֶת כָּל הַנָּשִׁימצִפֳּרִים שֶׁהָיִיתָ אִתָּן, לֹא אֲנַקֵּר אוֹתְךָ בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ תַּחְלִיט לִהְיוֹת בֶּנְאָדָם
לְנַסּוֹת לְחַקּוֹת מָנוֹעַ שֶׁל מְכוֹנִית שֶׁרָשׁוּם עָלֶיהָ רֶכֶב אַסְפָנוּת לֹא מְכַסֶּה אֶת הַתַּחַת הָעֵירֹם שֶׁלְּךָ
זֹאת שְׁעַת צָהֳרַיִם חַמָּה וְהַתַּחַת הַזֶּה הוֹזֶה וּמַזִּיעַ בִּפְנֵי הַנּוֹסַעַת
הַנּוֹשֵׂאת אֶת הַבּוּשָׁה שֶׁלְּךָ

מִפְרַץ גִּיבְּרַלְטָר מִתְמַלֵּא בְּחוֹלצִבְעוֹנִי שֶׁל הַמְּהַגֶּרֶת שֶׁאֵינָהּ מֻרְשָׁה לְהִכָּנֵס דַּרְכּוֹ
אִם הָיִיתָ בּוֹכֶה בִּשְׁעוֹת הָאוֹר חָזָק כְּפִי שֶׁאַתָּה שׁוֹבֵר אָקוֹרְדִים בַּחֹשֶׁךְ הָיִיתִי מוּכָנָה לִחְיוֹתלָנֶצַח,
תּוֹחֶבֶת אֶת הַוָּאקוּם בֵּינֵינוּ אֶל בֵּין חַמּוּקַי. אַל תִּפְתַּח עָלַי קֻפְסְאוֹת שִׁמּוּרִים

אֲנִי הַיּוֹקוֹ אוֹנוֹ שֶׁל כָּל הַגְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים לְהֵרָצַח בַּכִּכָּר. מַקְשִׁיבָה לָהֶם בִּזְמַן שֶׁהֵם הוֹגִים אֶת שִׁירָתָם
לֹא מְבַצְּעִים אַף פֶּשַׁע בָּעוֹלָם מִלְּבַד הֱיוֹתעַצְמָם. כַּאֲשֶׁר יִגָּמְרוּ הַשִּׁירִים אֻאֲשַׁם בַּהֲפִיכַת הָרִיבִים
לַשִּׁירִים הַפָּחוֹת טוֹבִים בָּאַלְבּוֹם

.

שמים

שָׁמַיִם הִתְבַּלְבְּלוּ כָּל כָּךְ שֶׁהֵחֵלּוּ לְהוֹצִיא כְּתָמִים. פְּנֵיהֶן הִתְעַוְּתוּ, לֹא נִתָּן לְהַבְחִין אִם הֵן צוֹחֲקוֹת אוֹ בּוֹכוֹת.

עוֹקְרוֹת עַצְמָן מִפָּנִים שֶׁל אֲחֵרִים, מִתְאַמְּצוֹת לְחַיֵּךְ, לְהַפְלִיג לְאָן שֶׁהָעֵצִים מַמְשִׁיכִים, לִפְתֹּחַ אֶת שֹׁרֶשׁ הָעֵץ

וְלִהְיוֹת מוּבָלוֹת לְאֶרֶץ הַשָּׁם. שֵׁם שֶׁל צֶמַח אֶקְזוֹטִי אוֹ פְּרִי טְרוֹפִּי בּוֹקֵעַ מִבֵּין הַשִּׂיחִים. הַסַּכִּין יָכֹל לְפַלֵּס אֶת הַדֶּרֶךְ אוֹ לִפְרֹס אָנָנָס וְתוּתִים.

עוֹד שְׁנִיָּה מִישֶׁהִי תִּתְעַלֵּף מֵרֹב תְּמִימוּת. אֲנִי רַק אָמַרְתִּי שֶׁהַזְּמַן מִטַּלְטֵל כְּתִינוֹק, אַף עֵץ לֹא יוּכַל לַעֲמֹד בְּפָנָיו.

שָׁמַיִם מַפְצִיעוֹת מִבֵּין עַנְנֵי נֵפְט, מֻתָּרוֹת דֶּרֶךְ עֵינֵי הַטּוּרְקִיז שֶׁלָּהֶן. קוֹל עֲלִיַּת מְחִירֵי הַפֵּרוֹת בְּשׁוּק הַכַּרְמֶל לִקְרַאת הַחַגִּים נִתַּךְ בִּמְבֻלָּקָה.

מוֹתְחוֹת אֶת גַּבֵּיהֶן, מַמְתִּינוֹת בַּתְּנוּחָה, שָׁמַיִם מְיַחֲלוֹת לַמַּעֲרָכָה הָאַחֲרוֹנָה:

צְלִילֵי כַּרְמֶן מִתְנַגְּנִים בְּחָפְזָה, צְבָעִים מִתְנַפְּצִים עַל חַלּוֹנוֹת זְכוּכִית, לְחַיִּים מַעֲלוֹת סֹמֶק סַחְלָבִי, שְׂמָלוֹת מִתְנַפְנְפוֹת בְּחָזְקָה.

אֲנִי מְאַחֶלֶת לַשָּׁמַיִם שֶׁיִּקָּרְעוּ לְמַפַּת שֻׁלְחָן לְבָנָה, יִתְכַּבְּדוּ בְּכִתְמֵי יַיִן אָדֹם וִיפָאֲרוּ אֶת הַנָּשִׁים

שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לְהַכְתִּיר

.

ספיר יונס, משוררת, יוצרת ומפיקה. סטודנטית לתואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ובתוכנית לעריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב. זוכת הפרס למשוררים בראשית דרכם לשנת 2019. ספר שיריה הראשון, "רופאה כפרית", עתיד לצאת לאור בסוף השנה בהוצאת מקום לשירה.

.

.

יורם ניסינוביץ'

הִיא יָם וּבְתוֹכָהּ

צְדָפִים וְאַלְמֻגִּים
מִמַּעַל מַפְלִיגוֹת כִּרְכָּרוֹת
בְתוֹכָן סְפוּנִים דָּגִים

מְטִילִים מְצוּדָה אוֹסְפִים מִכְמֹרֶת
לִמְרַאֲשׁוֹתֵינוּ מְעוֹפְפוֹת
כְּנָפַיִם, אֲבָרוֹת וְגוּף קָטָן
מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן

אוּלָם תְּכֵלֶת שְׁמֵנוּ
לָרִאשׁוֹנָה
סֻלָּם וְנִצּוֹלִים
עוֹלִים וְיוֹרְדִים
עוֹלִים וְיוֹרְדִים

.

•

לָגַעַת בַּתּוֹדָעָה הָעֶלְיוֹנָה בְּאֶמְצָעוּת שִׁירָה
(רוברט גליי)

מֵעַל פְּסוּקֵי הַשִּׁיר
רוֹעֲמִים טְעָמִים

רֵיחַ פְּרָחִים סְגֻלִּים
רוֹזְמָרִין וּדְבוֹרָה
מוּצֶפֶת צוּף

טַפְטֶפֶת מְחַבֶּקֶת
עֵץ יָרֹק

הַיֶּלֶד מַעֲבִיר אֶת יָדָיו
עַל חֲרִיצֵי הָעֵץ
וּמְקָרֵב אֶת הַשּׁוּרוֹת

.

כַּלָּנִית

הַפְּרָקִים הָרוֹעֲדִים
הַהִסָּגְרוּת הַמְּאֻגְרֶפֶת
הַהִכָּנְסוּת פְּנִימָה

הַטַּבַּעַת הַלְּבָנָה הַפְּנִימִית
מִתְבַּגֶּרֶת
אַחַר כָּךְ נֶאֱגֶרֶת
אֲבָל כְּשֶׁהִיא מַבִּיטָה בְּעוֹנָתָהּ
רוֹעֶדֶת

.

יורם ניסינוביץ' הוא משורר, עורך ומנחה כתיבה לקבוצות, מדריך שיקום ומחנך שירה. מייסד כתב העת "משיב הרוח", ערך עשרות מגיליונותיו. ספר שיריו "השולחן הנמוך של הישועה" (אבן חושן, 2008) זכה בתמיכת מפעל הפיס לספר שירה 2007, בתמיכת פרויקט קסת של מרכז הספר והספריות ובפרס פסטיבל שער של הליקון. ספר שיריו החדש יראה אור השנה בהוצאת כרמל.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת דורין מרגלית, ישראל בר־כוכב וסוזי רזניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מקרה של אי ציות

רינה גרינוולד

.

הידיעה שסרן ב', שנחשב לפני המקרה קצין מבטיח, חזר והצטרף לצבא קבע שנים ספורות לאחר שהשתחרר (שנים שבהן טייל בדרום אמריקה, ואף ניסה את מזלו בכל מיני עבודות), די הדהימה אותנו בתחילה.

חשבנו לעצמנו שסרן ב' ודאי לא היה חוזר לצבא אילו המקרה ההוא היה נגמר במוות או בפצועים ממש אנושים – אילו הקומנדקר של פלוגת הסיור, שעלה על מטען שלוש מאות מטרים לפני שער הבסיס, היה נפגע חמוּרוֹת מהפיצוץ, והמחבלים שהניחו את המטען היו קופצים מבין השיחים וממטירים על החיילים הצעירים, המופתעים, אש תופת מכל הכיוונים, ושלושה מתוך שבעת החיילים היו נהרגים, והרביעי היה נפצע באורח אנוש ומאבד את ההכרה מיד, והחמישי היה נפצע באורח קל עד בינוני ונאלץ להחזיק בזרועו שכמעט נתלשה ממקומה ולהיאנח בקול קורע לב, והשישי והשביעי, השלמים עדיין, היו בוהים משותקים בחבריהם המרוטשים, שרק לפני כמה ימים עלו לקו, ורק לפני כמה חודשים עוד ישנו להם במיטותיהם הרכות עד שתיים אחר הצהריים.

במקרה חמור שכזה, סרן ב' (שהתרווח באותם רגעים על כיסאו בבסיס והניח את רגליו על השולחן שלפניו וגלגל שיחה מלאת מתיקות עם מישהי שהכיר באותו בוקר בטרמפיאדה), ודאי לא היה ממהר לחזור לצבא. מן הסתם היה נשפט ומאבד את דרגותיו ואת שמו הטוב, והיה נאלץ לנדוד למקומות רחוקים עד יעבור זעם, מקומות שבהם איש לא מכיר אותו ואיש לא יודע שהניח לצוות הצעיר שלו לצאת לסיור לבדו בניגוד להוראות המפורשות שאין לצאת לסיור בשטח הזה, המועד לפורענות, בלי ליווי של קצין אחראי בדרגת סרן לפחות, שמא ייתקלו החיילים במארב, ויידרשו, חסרי ניסיון שכמותם, להשיב אש ולנהל קרב פנים אל פנים.

רצינו להאמין להודעות הצבא, שתמיד היו אמינות בעינינו, אבל בהתחשב בידיעות שנפוצו חדשות לבקרים על הדרך שבה מתנהלים דברים בעת האחרונה, לא נחה דעתנו. מה עוד שלפי רמזים שפיזרו עיתונאים, התברר שבשבועות שלפני התקרית הגיעו לבסיס התראות חוזרות ונשנות על הכוונות של המחבלים לטמון מטענים בנתיבי הסיור ולנהל קרבות פנים אל פנים עם החיילים, ולכן מארב מהסוג הזה היה צפוי.

אבל גם תיארנו לעצמנו, על פי ניסיוננו, שסרן ב' היה כנראה עייף, עייף מאוד. הוא עָיַף מההתראות החוזרות ונשנות, ובכלל מהשירות הממושך בקו, ומרוב עייפות הוא כנראה תחב את ההתראה המיוחדת הממוקדת שהגיעה כחצי שעה לפני מועד הסיור למגירת השולחן, ואחר כך קם מכיסאו והתמתח, ובעוד הוא הולך לתדרך את חייליו, חשב בעייפות על השעה־ומשהו שקט הצפויות לו עכשיו, בזמן שחייליו יֵצאו עם הקומנדקר לסיור. אתם הרי יודעים מה צריך לעשות, אמר וטפח להם על השכם. והם התמתחו בגאווה, חיילים צעירים שכמותם, והלכו לארגן את הציוד, אסירי תודה למפקד על האמון הרב שהוא נותן בהם.

התקרית המדוברת הסתיימה למזלו של סרן ב' בלי הרוגים. הקומנדקר אכן עבר מעל מטען שמישהו הטמין ערב קודם לכן בנתיב הסיור, מטען שמסוגל להרוג חיילים רבים, אך בדרך נס משהו השתבש בו, והוא התפוצץ רק אחרי שהקומנדקר התרחק מעט. גם קרב לא התפתח. המחבלים באמת ארבו לחיילים מאחורי סלע גדול (עקבותיהם נתגלו אחר כך), אבל החליטו, כנראה בעקבות המנגנון הלקוי של המטען, לא לצאת מהמארב.

סרן ב' סיפר שעם הישמע הבום החזק, שלוש מאות מטרים מהבסיס, הוא זרק את שפופרת הטלפון ויצא מיד מהחדר והתחיל לרוץ וצעק לחייליו לצאת מיד מהקומנדקר (הוא שכח לספר על העיכוב המסוים שחל ביציאתו מהחדר בגין חיפוש הרובה שלו שפתאום נעלם לו ובגין החששות שצמחו מיד בראשו בנוגע לעתידו הצה"לי). החיילים אכן יצאו מהקומנדקר מבוהלים ומפויחים, אך לא לפי פקודתו עשו זאת, שכן באותה שעה היו רחוקים ממפקדם, ומלבד צלצולים באוזניים לא שמעו דבר. הם חילצו בזהירות את השניים שנפצעו קל עד בינוני וניסו לשווא ליצור קשר עם הבסיס וחיכו אובדי עצות למפקד – שבאופן מוזר נדרשו לו כעשר דקות תמימות לעשות את שלוש מאות המטרים מהבסיס עד הקומנדקר הפגוע – חיכו לו כדי שינחה אותם מה לעשות עם החבר שלהם שכף ידו השמאלית שתתה דם ועם החובש שלהם שבמקום עין הייתה לו עיסה של דם ובשר. זה מה שהם סיפרו.

בתשאול שנערך לאחר מכן טען סרן ב' בלהט ובנחרצות שהוא הניח לפקודיו הצעירים לנהל את הסיור בעצמם כי ידע שהם מכירים את כל הנהלים ויודעים בדיוק מה עליהם לעשות, ולכן הוא מתפלא מאוד שהם ראו לנכון לצאת לשטח עם מכשיר לא תקין (המכשיר לאיתור מטענים), אף שבכל תדרוך ותדרוך הוא הדגיש חזור והדגש שעליהם לבדוק את המכשיר שוב ושוב לפני כל יציאה לשטח! הוא גם לא מבין מדוע לא הודיעו לו שהחבלן האחראי מרגיש לא טוב ושמישהו ממש לא מיומן עומד להחליף אותו. הם פשוט לא דיווחו לו, חסרי אחריות שכמותם! בכל זאת, הוא לא היה רוצה שישפטו אותם לחומרה. הם עדיין צעירים וחסרי ניסיון. ובכלל, מה שחשוב הוא שברגע שנשמע הפיצוץ, עוד לפני שידע מה קרה, הוא הזעיק עזרה (עדות שסתרה במקצת את עדותו הקודמת), וזה מה שמנע סיבוכים. כי כשהגיעו לבית החולים עם המסוק הצבאי שהזמין, ראו כולם שבסך הכול המצב לא נורא. חייל אחד איבד שלוש מאצבעות כף ידו, ולחייל השני הלכה העין.

זהו. קל עד בינוני.

כיוון שזו הייתה השתלשלות האירועים, וכיוון שהסרן רק הפעם הזאת לא הצטרף לפקודיו (כך דיווח למפקד הבסיס, דיווח שמעולם לא אומת עם הפקודים), וכיוון שיכול להיות שהקומנדקר היה בכל מקרה עולה על מטען (עם או בלי המפקד, ולא צריך להיות קטנוניים עד כדי כך עם מי שלא נפגע), הזמין מפקד הבסיס את הקצין לשיחה, ובה ציין אותו לשבח על התושייה שגילה במצב שנוצר, אבל הוסיף ואמר שאף שהוא אישית מעריך אותו מאוד, עליו להתייחס, לצערו, גם לאי־הציות לנהלים, כגון ההחלטה להניח לחיילים לצאת בלי מפקדם, ולהעמיד אותו לדין. בתוך הצבא, כמובן, לא קבל עם ועדה. אתה הרי יודע שעכשיו קצת קשה להעלים דברים כאלה, גם בגלל הכתבים הצבאיים שמסתובבים בכל מקום, וגם בגלל המצלמות האורבות לנו על כל צעד ושעל, וגם בגלל ההורים שדוחפים את האף שלהם לכל מה שקורה בצבא. ואתה צריך להיות מבסוט שמצ"ח לא התערבו במקרה, וזה לגמרי בזכותי. כי אנחנו יודעים, אתה ואני, בלי לצטט כמובן, שכל ההקפדה היתרה היא לא יותר מאנ'לא־צריך־להגיד־לך־מה, ולכן, אתה תשב בכלא שבועיים (בתנאים טובים) עד שכל האבק ישקע, ואני אשתדל מאוד למזער את הפרטים בתיק האישי, כדי שתוכל להמשיך ולהתקדם בלי בעיה. וחוץ מזה, תדע, שבגדול, לשבת בכלא זה לא כל כך נורא, כי ידוע שבעברו של כל חייל טוב יש מחבוש אחד לפחות.

הדו־שיח הזה נודע לנו מחבר של בננו, ששמע את זה מאחת הפקידות בבסיס, שישבה בחדר הסמוך ושמעה את השיחה. כעסנו. חשבנו על הבחור שאיבד כמה אצבעות ועל חברו שאיבד עין, וחשנו תסכול ודאגה על כך שאנחנו מפקירים את טובי בנינו בידי אנשים כאלה.

העיתונים דיווחו על תאונה קטנה בצבא שנתונה בחקירה. פה ושם נרמז שהייתה פשלה, אבל אחרי זמן קצר נעלם המקרה מהתודעה, כי העיתונים מלאו שוב בידיעות חשובות והרות גורל הרבה יותר. עברו כמה וכמה חודשים, ויום אחד ראינו באחד מעמודי העיתון, בכתבת תחקיר נוקבת שיזם אביו של החייל שתום העין, תמונה קטנה של סרן ב' מביט לעברנו בעיניו הכחולות (העצובות, יש לומר). האב הכואב תקף את הצבא שטשטש והשכיח את המקרה והאשים את הקצין כחול העיניים במילים חריפות במצבו של בנו, שמבלה את עיתותיו בבתי חולים, אך לא כרופא, כפי שתמיד רצה להיות. איך זה, קבל האב, שהקצין הנ"ל עוד המשיך אחרי המקרה לשרת בכלל כקצין, ואיך זה שלא הורד אפילו ברזל אחד מדרגות הקצונה שלו.

אף שנשארו לנו כמה שאריות מן התסכול שחשנו לאחר התקרית, מילותיו של האב היו כה בוטות ואכזריות שלא יכולנו שלא לחוש מעט חמלה כלפי הנער הזה, שהיה לא יותר מבן עשרים ושתיים בתקרית והזכיר לנו קצת את הבן שלנו עם נעליו האדומות ועיניו הכחולות והחיוך המבויש. בכתבה סופר שהוא בן יחיד לאם חד־הורית שנפטרה. חשבנו על סבא וסבתא שלו, בני מושב בדרום, שגידלו אותו באהבה ובמסירות אחרי מות בתם, ולא יכולנו להמשיך לנטור לו טינה. האב הזועם, לעומת זאת, נראה לנו כמו מישהו שירד לגמרי מהפסים, וכבר לא יכולנו לרחוש לו את אותה אהדה שרחשנו לו בתחילה. החייל, הסברנו לעצמנו, רצה בסך הכול להתאוורר קצת מהטחינה המתמשכת בקו, כי בתוך השגרה הארוכה והשוחקת הזו של סיורים הלוך ושוב על הדרך המוכרת עד לזרא, פשוט בלתי אפשרי לשמור על ערנות מתמדת, ואין ספק שחייבים להחליף את האנשים לעיתים קרובות יותר.

אחרי זמן שקע גם האבק הזה, ואבקים חדשים עלו ושקעו, והעניין ההוא נשכח כליל מליבנו.

עד לאותו בוקר שבו קראנו את הידיעה שהצבא גייס חזרה לשורותיו כמה עשרות קצינים צעירים קרביים ומבטיחים, שיעמדו לו בשעת המבחן הקרבה ובאה, והבטיח להם הטבות מפליגות ומסלולי קידום מהירים, ובלבד שיחזרו מהטיולים המיותרים שלהם בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. ובין הקצינים שצולמו בפעילות כלשהי בחברון, ראינו את אותן עיניים כחולות ונעליים אדומות.

חשבנו שטוב עשה הצבא שכינס את טובי בניו לשמירה על המולדת במקום שיתהלכו עטויי שרוואלים וחולצות מתנפנפות ויעבירו חומרים מגולגלים מפה לפה בבקתות קש אי שם בתת־היבשת.

אבל אז דפדפנו עוד בעיתון, ובעמודים הפנימיים מצאנו לתדהמתנו את הסיפור הבא: בשנים שעברו מאז התקרית השכוחה, התקבל הבחור לעבודה כמאבטח באחת השגרירויות שלנו בחו"ל, ובהוראות המפורשות שקיבל ממחלקת הביטחון הוא נדרש להסתובב באולם הכניסה מול הדלת הראשית ולא לעזוב את המקום עד תום המשמרת, מלבד בשתי ההפסקות לאוכל ולקפה, שבהן יחליף אותו איש ביטחון מקומי. אלא שאיתרע מזלו, ויום אחד, כשנכנס רק לרגע קט, באמת רק לרגע, לחדרו של אחד מאנשי משלחת הרכש, בן המושב שלו, לכמה צחוקים וקפה שחור, בלי שהחליף אותו איש ביטחון מקומי, בדיוק ברגע הזה, נכנס לבניין השגרירות איזה בחור סעודי עם אקדח שלוף. ואילולא ראה אותו המאבטח השני, המוצב בקצה הנגדי של אולם הכניסה, היה כל העניין נגמר ודאי באסון.

המהומה שפרצה הקפיצה את כל הפקידים מחדריהם ואת המבקרים הלא־מעטים שהיו באותו יום בבניין השגרירות, ואז גם נורו אותן שלוש יריות, שעד היום לא ברור מי ירה אותן, ושלמרבה המזל פגעו רק בקיר העבה של בניין השגרירות.

הסיפור הזה נגמר לא רע. בלי פצועים ובלי הרוגים, אבל בהשעייתו השקטה של המאבטח מעבודה בשירות הביטחון. היה ברור לגמרי, נכתב בעיתון, שבהתחשב בשתי התקלות החמורות שקרו לו, הוא עם מערכת הביטחון גמר. והנה עכשיו התברר שאותו כחול עיניים גויס פעם נוספת לשירות הביטחון כדי לשמור עלינו ועל בנינו ועל בני בנינו.

ברוב מבוכה חשבנו שאולי לא הבנו את הכתוב (זה קורה לנו בגילנו), אבל אחרי שקראנו את הידיעה מילה במילה חזור וקרוא הבנו שהבנו. אלא שההבנה לא זיכתה אותנו בשום יתרון. נהפוך הוא. היא הפילה עלינו ייאוש ובלבול שנתלו מעל ראשינו כמו עננה עכורה.

הסיפור הזה הופיע בגיליון של יום שישי שבערבו היינו מוזמנים כמדי חודש לשירה בציבור. אבל ביום שישי הנ"ל נדדה שנתנו, שנת הצהריים שאנו מורגלים בה בימי שישי, והתהפכנו על משכבנו חזור והתהפך, והתעייפנו מאוד מאוד. לרגע עלה בדעתנו לבטל את ערב השירה, אבל אחרי הרהור או שניים הגענו למסקנה שאנחנו קצת מגזימים. נלך לערב השירה ולא נניח לידיעה כזאת להעכיר עד כדי כך את רוחנו.

ואכן, לא ויתרנו על המפגש השירי. ולאחר שהיטבנו את ליבנו בפשטידות ויין התחלנו לשיר את שירי המולדת שמילותיהם המלוּות בתמונות נוף ארצישראליות הוקרנו כמו תמיד על הקיר. נהנינו מאוד, ולזמן־מה שכחנו את הדברים שהעכירו את רוחנו.

חזרנו הבית נעימים ומפויסים, אבל כשנכנסנו לחדר השינה נתקלו רגלינו בעיתון שהיה מוטל למרגלות המיטה, ושוב הזדקרה לעינינו אותה כתבה מעכירה ואותן עיניים כחולות.

כל כך רצינו לישון, אבל העיניים האלה לא נתנו לנו מנוח.

התהפכנו מצד לצד וניסינו לישר את ההדורים שבתוכנו: הרי יש לנו גם דאגות משלנו, אמרנו לעצמנו, ואיננו יכולים להשבית כל שמחה בגלל ענייני צבא וביטחון. יש מי שדואג לדברים האלה, ואם התקבלה בצבא החלטה לגייס את הבחור הזה, על כל תקלותיו, היא ודאי נשקלה בכובד ראש. חוץ מזה, אנחנו כאזרחים איננו מכירים את התמונה כולה, ומה שידוע לנו נכתב בידי מישהו ששמע את הסיפור ממישהו ששמע את הסיפור ממישהו, וכלל לא בטוח שהכוונות של כולם טהורות. עם המחשבה הזאת נרדמנו.

בשבת בבוקר התעוררנו לשמים בהירים נטולי עננוֹת.

אספנו את כל חלקי העיתון ומוספיו, ובדרכינו לפח המחזור עברה בראשינו עוד מחשבה שתיטיב עימנו: אנחנו נבטל את המינוי לעיתון הזה. כן, כך נעשה. כי כבר מזמן שמנו לב ששוררת בו נטייה להבליט במיוחד סיפורים מבישים – ומן הסתם גם לא מדויקים – סיפורים שכל מטרתם להכפיש מוסדות ולעורר מחלוקות ולערער על כל דבר מקודש בארץ הזאת. אז למה לנו?

.

רינה גרינוולד עוסקת בעריכת ספרות מתורגמת, בעלת תואר שני בספרות עברית, וכותבת בימים אלה רומן שני. ספרה הראשון, "החלום והבית", ראה אור השנה בהוצאת כנרת־זמורה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אריה", סיפור מאת עינת בדי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן