מירי שחם | אדי

"בכל מערכת יחסים תמיד יש צד אחד שהודף קדימה ועוד אחד שרק צריך להיות נוכח בהצגה שנערכת לכבודו. וזה ממש סבבה, אדי. הנה, אני מוכנה."

צילה פרידמן, ללא כותרת, קולאז', 29X21 ס"מ, 2019

.

אדי

מירי שחם

.

אדי מטומטם. הוא גבר קטן קומה ומוצק, ויש לו אישונים אפורים שחומקים מכל כינון ישיר. אדי בונקר. מתחפר בקיוביקל, מפנה גב וליתר ביטחון גם מרכיב אוזניות. כזה אדי זה. אני אומרת לו, אדי, אתה יודע שבמולקולה של חמצן יש שני אטומים, זו יחידת היסוד, לא תמצא בטבע אטומים בודדים של חמצן. אבל אדי לא מדבר. בפינת הקפה אני עושה לו קימורים ושרבובים, והוא מתעקש לא לדבר איתי, עיניו הקטנות בוהות לעבר נקודה סתמית בחדר. בכוונה. לבבי וחייכן אל מול כל האחרים, כיפים וצ'אפחות ואהלנים ומ'ניינימים, ורק מולי חומה שותקת של זרות זעפנית. נו אדי, תיכנע כבר, תודה שמשהו גדול קורה, יותר גדול משנינו. אדי.

בחנות של המוזיאון אני קונה לו גלויה עם ציור של מאטיס. גבר־ציפור נשמט לתוך שמי לילה כחולים, כוכבים צהובים מתפוצצים מסביב, הרבה רגש. כתבתי "סליחה" בתוך הכתם האדום שבחזה מצד שמאל. "תזיז את הכנפיים, אדי," אני לוחשת לו לתוך השניים סוכר אחד קפה שפריץ חלב, "תזיז כבר את הכנפיים כי שום דבר לא מחכה לך שם, בסוף הנפילה." את הגלויה מצאתי אחר־כך מעוכה בסל הניירות וכל מה שעבר לי בראש היה: הידיים שלו. אלה ידי אדי. אני לא יודעת מה עבר לי בראש. אדי מטומטם והראש שלי מלא בנביחות ריקות של כלבים, בכוכבים כבויים ובגברים שנרדמים צנופים בתוך צדפה עם אצבע בפה. נו אדי.

דורין כתבה לי בווטצאפ "באמת שלא מתאים לך להתנהג ככה." ועוד הוסיפה המון סימני קריאה נזפניים.

"איך ככה?" כמעט עניתי אבל לא לחצתי "שלח". שלחתי לה סמיילי מהורהר, עם יד מתחת לסנטר ועיניים למעלה, וכתבתי, "עסוקה. נדבר". על המסך מולי ריצדו טורי מספרים, מסודרים יפה־יפה במקומם הנכון, כמו מנסים לשכנע את כל מי שחרג מהשורה למהר ולהיכנס פנימה כל עוד זה אפשרי.

בערב הגיבוש מטעם העבודה ארגנו לנו קומזיץ ביערות הכרמל, עם הרבה בשר כמו שהבנים במשרד אוהבים. כל מי שבימים כתיקונם נראו בעיקר ממותניהם ומעלה, שרועים עכשיו על כריות גדולות בפישוט איברים, רגליהם מתוחות קדימה. הם שרים "ילדתי מרוסיה בעצב נשקפה" בקולי־קולות ומתגבשים, בעוד עצי המחט על הכרמל דוקרים את השמיים המוארים באור ירח חיוור, דוקרים ודוקרים. אלקלעי המנכ"ל היה מבסוט. מדי פעם נפנף בבקבוק בירה ואמר, "תשתו חבר'ה, תשתו, אתם נראים צמאים." ככה בדיוק נשמע גם בחתונה של הבן שלו ביולי שעבר, וגם אז לבש את החולצה בז' מקסטרו והשפם שלו רטט בקצוות כמו מחושים של חרק טיטאני. אדי בא לבדו. גם אני. זחלתי לעברו על ארבע והסרתי את המשקפיים. הלילה היה איטי וענוג וכבד מרוב לחות, וגם הנשימות שלי נעשו כבדות. אם לא עכשיו אז מתי. ישבתי כמעט לידו. באותו לילה אפילו החרקים לא נרדמו, השתגעו מהצמחים שהפרישו לתוך החשכה ריחות אסורים. בלילה ההוא יכולתי להיות כל דבר, מלטאה שמתנשמת על אבן ועד אישה ישובה בתוך תא וידוי, מלחששת את חטאיה אל עבר דמות מאחורי שבכת עץ. אל תלך ממני, אדי. אפילו חוק הכבידה שניסח אייזק ניוטון מראה כי כל שני גופים בעלי מסה נמשכים זה לזה. אתה לא יכול להתכחש לחוקי הפיזיקה, אדי.

אבל הייתי כמו אוויר בשבילו. מתערבלת מבפנים, גואה, כל כולי עולה על גדותיי – מאיפה צץ פתאום כל כוח החיים הזה, אפקט אדי, הדברים האלה שהוא מחולל בי. כמו ויטמינים של רגש, כל ההתנפצויות כולן. אם רק ייתן סימן אסער לתוכו כמו סופה. אני אעשה הכול אדי, אל תדאג, אתה לא תצטרך לעשות כלום. בכל מערכת יחסים תמיד יש צד אחד שהודף קדימה ועוד אחד שרק צריך להיות נוכח בהצגה שנערכת לכבודו. וזה ממש סבבה, אדי. הנה, אני מוכנה.

בינתיים סימונה מהחשבונות תפסה אותי בצד ואמרה שהיא שמחה שאלקלעי סוף־סוף התעשת והתחיל להבין איפה אנחנו עומדים. "ואני יודעת שהכול בזכותך," היא אמרה לי, ונופפה מולי במזלג חד־פעמי מנוקד בפיסות פטרוזיליה. "ומי שלא ייקח את עצמו בידיים," הוסיפה, "זאת כבר בעיה שלו, ואולי ימצא את עצמו חותם אבטלה אחרי החגים."

אמרתי לה "כן, כן" אבל בלב חשבתי, אדי. אדי.

נשאתי איתי את אדי לכל מקום, נוסע סמוי של הלב, מתי כבר תבוא הנשיקה הראשונה, רפרוף שפתיים בשפתיים. מהעבודה הביתה, מהבית לעבודה. בישיבה החודשית של צוות השיווק הצבתי יעדים, סימנתי גזרות פעולה ואמרתי מילים כמו "הידוק קשרי לקוחות" ו"כוחו של מותג". ולא אמרתי מילים שדגדגו לי בקצה הלשון. כשהצגתי את השקף שעסק ב"יצירה אופטימלית של תנאי צריכה", אדי פתאום אמר שהוא מכיר בדיחה טובה בקשר לזה וסיפר על הקבצן היהודי שבא לקבץ נדבות בפתח כנסייה. הוא אמנם עדיין נמנע מלהביט בי, אבל כשקרחון מתחיל להפשיר זה תמיד מתחיל בסדק, אפילו הכי קטן. הבדיחה באמת הייתה טובה, למרות שמי מספר בדיחות בימינו. כולם צחקו וגם אני.

כל האנשים בחדר אהבו את אדי. יש אנשים כאלה, שמנקזים אליהם ללא כל מאמץ את עודפי האהבה שבעולם. אדי ידע לחייך מהעיניים, הוא הכיר את כל המילים הנכונות. זו הייתה כמעט חוויה מיסטית להתבונן בו. הוא היה שלם ופשוט, והזכיר לכל אחד את אחיו או את חברו הטוב. אפילו לי הוא הזכיר גברים אחרים. לפעמים רק כפות ידיים או זרועות. זה הספיק.

כולם קמו ממקומם בבת אחת והישיבה הסתיימה. חלקם נשארו לדבר זה עם זה במסדרון מחוץ לחדר הישיבות, שמעתי אותם מעבר לקיר הגבס. אספתי את הניירות ושוב אספתי את הניירות וחזרתי ויישרתי אותם לערמה. אחר־כך שלחתי לו מייל עם תמונה של מוזיאון השלום בהירושימה. אדי לא השיב לי.

בסביבות אחת־עשרה אלקלעי קרא לי אליו. "הדבר הראשון שעושים כדי להילחם באובדן מוטיבציה של אנשי מכירות," פתח, "הוא לזהות את נקודת הייאוש." התבוננתי היישר לתוך עיניו שהיו מרושתות בנימים אדומים ובמרכזן התרוצצו אישונים כמו זוג עכבישים כדוריים. אלקלעי שב וסיפר לי את האנקדוטה החביבה עליו, שמן הסתם דג מתוך אחד משני ספרי השיווק שקיבל במתנה לפני שלושים שנה: שני אנשי מכירות נשלחו לאפריקה מטעמה של חברה לייצור נעליים, לצורך גישוש ראשוני. הראשון חזר ודיווח: כולם שם הולכים יחפים, אין שוק. השני חזר נלהב, כולם הולכים יחפים, הסכים, אבל כמה, כמה פוטנציאל!

גלגלתי עיניים.

"בסך הכול מצבנו לא רע," המשיך, "אבל בתחום כמו שלנו אי אפשר להיות יותר מדי זהירים. לא יזיק לכולם פה קצת יותר פלפל בתחת, תהיי בטוחה שמהלך סמלי של קיצוצים יתניע מחדש את כל המנועים. אני רוצה שתחזרי אליי עם שם תוך יום־יומיים."

"ואי אפשר לחכות עם זה? אולי תהיה התאוששות ואז נצטרך לגייס מחדש."

"לא, הבעלים מגיעים בעוד שבוע מצרפת, הם ירצו לראות באיזה פעולות מעשיות נקטנו."

הבטתי שוב בעיניו והתרכזתי. כן, התחלתי להבין למה הוא מתכוון.

כשהייתי בדרך החוצה זרק, "שתדעי לך, גם הבעלים שמו עלייך עין. את יודעת שאני לא אהיה פה לנצח. תמשיכי בעבודה הטובה והשמיים הם הגבול בשבילך."

סגרתי אחריי את הדלת.

מנהלות זוטרות כמוני לרוב אורזות את עצמן היטב בחליפת עסקים ופן מתוח, אבל מקפידות תמיד לרכך עם צבעי פסטל, כאילו לא נעים להן ללכת עד הסוף עם הנוקשות שבקו הכתפיים, עם המראה הקופסתי שהחליפה כופה על הגוף. גם אני הייתי כזאת פעם, חנוטה בחליפה ופולטת החוצה טבלאות עם מספרים שעליהן עבדתי עד השעות הקטנות של הלילה. כי מה האלטרנטיבה? לאמץ תחביב יצירתי כמו ציור, ואחרי שייגמרו כל הקירות הפנויים בבית, להציג לראווה גם על קירות המשרד את הבזבוז המשווע שנקרא שעות פנאי? לא תודה. ואז הגיע אדי והזיז מה שהזיז, ובלי שאמר מילה אחת כבר הציל אותי מכל זה, כי כל העניין במקומות שהשתיקה יפה להם הוא שהמילים נעשות מיותרות. אז מה אם דורין אומרת שזה פתטי, אז מה אם כל מה שאדי מציע לי בינתיים זו רק גרסה מלהיבה יותר של עצמי. מה האלטרנטיבה? להסתובב בעולם עם הבעת פנים של אחת שחטפו לה את הכפית האחרונה של הקינוח? כבר עשיתי את זה וזה לגמרי לא מי יודע מה.

אני יודעת, אני יודעת אני יודעת. הייתי צריכה לדבר אל אדי בשפה שהוא מכיר: תאריכי תפוגה. ניהול חיי המוצר משלב החדירה לשוק ועד לדעיכתו. בקורס לניהול סיכונים לימדו שצריך לאמוד סיכונים על פי סבירות המימוש שלהם. אבל במקום זה שלחתי לאדי שיר של פנחס שדה.

אדי לובש חולצה מכופתרת. אדי מרכיב משקפיים חדשים. אדי יוצא להפסקת צהריים. אדי מחייך חיוך ביישני. ואם ייעתר, ואם לא ייעתר, ואם ייקח את ידי בידו, ואם אקח את ידו בידי, ואם שוב ימשוך את ידו מתוך ידי מבוהל כמו אז, בתערוכה במרכז הירידים של דורטמונד, כשסוף־סוף אזרתי אומץ לא לעמוד יותר מנגד, אבל הוא משך את היד בפראות והפיל צנצנת זכוכית מלאה בסוכריות עגולות צבעוניות, והצנצנת התנפצה על הרצפה וכל הסוכריות נמלטו לכל עבר כמו ניצולים באזור אסון, ומשלחת מבוהלת של מנקים התייצבה מיד במקום, ואדי עמד שם בידיים מורמות כמתגונן וסומק כהה הציף את פניו.

ומאז דום שתיקה. מתעלם ממני כאילו איני קיימת, דווקא כשכל כך רציתי להיות קיימת בעיניו. בן זונה אדי. אם הייתי גבר הייתי מזמינה אותו לדו־קרב, מכסחת לו את הצורה, בועטת בו אחרי שהיה צונח מדמם לתוך השלג. אבל הייתי רק אישה, ומה כבר יכולתי לעשות מלבד להציע לו פצעי אהבה: ציפורניים במקום אקדחים, זיעה לילית במקום דם, בשר במקום עופרת וכולי. אדי מטומטם, אבל זה לא משנה. כולי תפוסה בו.

כן, בימים שבהם אהבתי אותו הייתי מטומטמת מרוב אדי. כבר אז הייתי צריכה לרוקן אותו מתוך ליבי, וכפי שנוהגים ניצולי סערה בלב ים, למלא בו קערה ועוד קערה, לשפוך אותו אל החשכה שמעבר לסיפון. במקום לעשות זאת, נפטרתי מהקערה. תצמידו למוצר שלכם סיפור, אני תמיד אומרת, אין כמו סיפור טוב לשיפור המכירות.

אהבתי לחיות בעולם שבו אדי הוא אפשרות, אבל מה יכולתי לעשות. קיצוצים הם עניין מחזורי, חוזרים כמו ציפורים נודדות, כמו אלרגיה עונתית, כמו קרובות משפחה רווקות מזדקנות שמוכרחים לארח על שולחן החג כי אין להן לאן ללכת. על מי מהצוות שלי יכולתי לוותר במקומו? טבלת האקסל לא משקרת. גם דורין אמרה, "אין שאלה בכלל. בינינו, זה לא שהוא היה כזה עילוי מקצועי." דבריה הכאיבו לי כמו שאמת יודעת לפעמים להכאיב.

התקשרתי למנהלת משאבי אנוש, וביקשתי שתכין עבורו את המכתב הרגיל.

מנהלת משאבי אנוש שאלה, "לקצץ את אדי? את באמת סגורה על זה?"

כן, הייתי סגורה על זה. הגיע זמנו ללכת. היו לי כל כך הרבה שעות אדי שזה בכלל לא שינה. אפילו בלי להביט בו כבר ניחשתי בדיוק את התנוחה שבה ישב, את האופן המדויק שבו השעין את פניו על כף ידו המקופלת, לחי ימין מחוצה כנגד אגרופו. גם אנימטורים מכינים לקסיקון שלם של מחוות גופניות עבור דמות מצוירת בהתבסס על סריקה ממוחשבת של שחקן בשר ודם. היה לי אדי משלי וזה אפילו לא היה עניינו. העולם היה אדי ואדי היה העולם, יכולתי לפתוח בלי שום בעיה קונסוליות אדי בכל רחבי העיר. בכל מבט, בכל הנהון, בכל מילה שהוצאתי מהפה היה טמון גרעין אדי זעיר. אדי פיכה בי. הפרחתי בועיות אדי לעולם, הדבקתי את העולם כולו במגפת אדי. כן, למרות הכול, הייתי נשאית של אהבה.

.

מירי שחם, כותבת, עורכת ומנחת סדנאות כתיבה. מייסדת קבוצת הפייסבוק "שבחי הסיפור הקצר".

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מאיה בז'רנו | בעל ואישה, שבת

"בחודש התשיעי להריונה, בשמלה רכה, פרחונית, נשענת על זרועותיה לאחור, מביטה לאופק הקטן, הקטוע בין הענפים."

טלי נבון, Could be me (פרט), שמן על בד ודימויים מתוך עבודת וידיאו בתערוכה "מחשב מסלול מחדש", 2014 (אוצרת: דרורית גור אריה)

.

בעל ואישה, שבת – יפו העתיקה (מתוך פרפרי החול)

מאיה בז'רנו

.

שם, כמו בתמונה אימפרסיוניסטית של מאנה, ישבנו על גזע עץ חצוי, שטוח, ליד השביל המרוצף באבני חצץ גדולות, בגומחה טבעית מחופה בעלים וענפים רכונים סביבנו, ומולנו נשקף קטע הים הכחול מאוד, זוהר ביום שמש חורפי וחמים. מגדל חסן בק הערבי, שסהר על כיפתו, מזדקר מן המים, חותך את השמיים, ולא הרחק ממנו המגדלור הקטן בשביל הדייגים בלילה, נמל יפו הישן, וצפונה בנייני תל אביב, מגדל שלום, מכוסים הילה מאובקת ומערפלת של שמש ורסיסי מים רוחפים.

ישבנו דוממים: בעל ואשתו, אישה ובעלה, בחודש התשיעי להריונה, בשמלה רכה, פרחונית, נשענת על זרועותיה לאחור, מביטה לאופק הקטן, הקטוע בין הענפים והשיחים השופעים שמעבר לשביל ומסביבנו, אל האנשים החולפים על פנינו, מטיילים ומפטפטים בעברית, אנגלית אמריקאית, יידיש ועוד שפה לא מזוהה, לבושים בגדי שבת, בגדי ספורט נאים, והרבה ילדים מתרוצצים עם קרוביהם המבוגרים, גבוה מעל פני הים, במקום עתיק מאוד. שכבות העבר חרקו באלם תחתינו אבל קשה היה לאצור את הזיכרונות מן העבר הקרוב של ימי הילדות, כשהיינו מבקרים כאן בשבתות, ובעצם זה שם, כשביקרנו עם הוריי, דודי, בן דודי, לבושים בגדים יפים כי ככה היה נכון ומקובל אז, להפריד בין בגדים של בית וחול לבגדי חג. המקום היה מחודש, מצופה אבנים ושיחים ודקלים שהובאו למקום הקדום הזה, יפו. העבר הזה בצבץ בתוך השקט ששרר שם, באותה שבת יפואית, מתוך משקפיי הכהים, שהבטתי לתוכם בעודם תלויים, מונחים על חזי, במעמקיהם נראה הכול: הים, הבתים, המגדל, קו החוף המתפתל, השחפים והאנשים שחלפו על פנינו והסתכלו בנו, זהרו מהם.
הרמתי את ראשי דומעת, מרכיבה את משקפיי בלי להפסיק לדמוע, ולא נענית לשאלה החוזרת: למה, למה, מה הסיבה. האם אפשר לענות על השאלה? היא נשארת שאלה של טוב לב או נימוס, כי הייתה צריכה להישאל, מתעלמת מהגוון האירוני, המלגלג קמעא, שנלווה תמיד לדבריו בקול גבוה, דק ושברירי, כמו לא של גבר אלא של יצור שמינו לא מזוהה, כמעט מסורס, בצחוק, כמובן. אחר כך קמנו, הלכנו חזרה הביתה, אני במונית לבדי והוא ברגליו.

11.2.84

 

"פרפרי החול" הם יומניה הפואטיים של בז'רנו, שבהם היא כותבת זיכרונות ורשמים, שירים, הערות על ספרים, סרטים ועוד.

.

מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. ספר שיריה הראשון, "בת יענה", ראה אור בהוצאת עכשיו בשנת 1978. ספר שיריה האחרון עד כה, "אקראיים וחפים", ראה אור בשנת 2018, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. פרסמה שלושה ספרי פרוזה, בהם רומן ראשון – "חלונות הזמן של אביגיל" (ספרא, 2016). תרגומה ל"ארבעה קוורטטים" מאת ת.ס. אליוט יצא בהוצאת קשב לשירה בשנת 2008. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. עבדה בספריית בית אריאלה עד פרישתה בשנת 2011.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אסנת צירלין | אירוע חולף

"במשך כמה ימים חיכית להתנצלות. היית בטוחה שהיא תגיע, במיוחד שמאז אותו יום לא עשית שום דבר כדי לשמח את בעלך."

יוסי וקסמן, אבא ואמא (פרט), אקריליק על בד, 120X100 ס"מ, 2018

.

אירוע חולף

אסנת צירלין

.

יש אנשים שמחכים לשמוע מה בעלך חושב. כשהצצת בבלוג שלו לפני חודש ראית שהוא העלה תמונה של הוריו. הוא כתב – "1991, באירוע". בעלך זוכר לפרטי פרטים את ההיסטוריה שלו, ויש אנשים שרוצים לשמוע כל דבר שקשור בו.

הנוסטלגיה תוקפת אותו בכל פעם שהוא מחליט לסדר את חדר העבודה שלו. הוא לא משתמש בחדר כי כבר חמש שנים, מאז שקניתם את הדירה הזו, הארגזים עם הספרים והדיסקים מכסים את רוב הרצפה.

קריית אונו הייתה הבחירה הראשונה והיחידה שלך. גרתם פה מאז ומתמיד, ההורים שלך גרים פה, ההורים שלו, החברות של הבנות, בית הספר. הוא פנטז על תל אביב. אמרת לו בבקשה, תמצא לנו דירה בתל אביב.

את לא נכנסת לחדר העבודה שלו ולא מנקה אותו – מספיק לך כל היתר. המגבות על הרצפה באמבטיה והבגדים שהוא זורק בצד שלו של המיטה, עוד ג'ינס ועוד טריקו ועוד תחתונים וגרביים מסריחים.

היית בעבודה כשראית את התמונה והרגשת שאת מתפוצצת. התמונה לא הייתה מ־1991.

לא אמרת לו שום דבר. זו הגישה שאת נוקטת עכשיו. את מפחדת להיות ממורמרת כמו אימא שלך. מאז 1995 התלוננת הרבה – לא קל לחיות עם מישהו שמלא בעצמו ושהאהבה (והכמיהה לאהבה וההתרגשות מהאהבה והאכזבה מהאהבה) היא כל מה שיש לו להציע וכל מה שהוא מבקש שיציעו לו. מה שעוד יכול להיות נסבל אצל אישה צעירה, נראה לא טוב בגילך. כדי להצליח גם הפסקת להרים את המגבות ואת הבגדים. עכשיו הם נערמים ונערמים. לא אכפת לך. ולא רק זה – גם הִפרדת את חשבונות הבנק שלכם. עכשיו את בפלוס ובעלך במינוס. לא שהוא יודע. זה לא מעניין אותו. הוא חי את החיים.

למרות הגישה הלוחמנית, מלחמות הן לא באופי שלך. היו צריכות לעבור עשרים שנה של עצבים ושל מחיקת רצונותייך בפני כוחו האדיר וחסר ההומור העצמי של בעלך כדי שהאופי יתגלה כמשהו שלא אמר עדיין את המילה האחרונה.

בעלך אוהב את יופייך המפואר. הוא מרגיש שהוא זכאי לאישה יפה ולבנות יפות, במיוחד כבן לאם שעל פי סטנדרטים מסוימים נחשבת יפה, ושעל פי כל סטנדרט נטעה בו את האמונה שהוא יחיד ומיוחד וראוי לטוב ביותר. היא עשתה את זה כהמשך ישיר של אמונה רצינית במיוחדותה־שלה. בעלך הוא נצר לשושלת של אנשים עתירי כישרון בעיני עצמם, מלכים כהים, בעלי עטרת ראש שחורה ומבריקה, שממלכתם בת החצי דונם בקריית אונו לא שיקפה נכון את גודלה הרוחני האמיתי.

ומכיוון ששניהם, בעלך ואימו, אינם תימהוניים, הם נזקקו לאנשים אחרים סביבם, אנשים רגילים עם שתי רגליים על הקרקע, שמיוחדוּת אינה הדבר שבאמצעותו הם מגדירים את עצמם. ברור שאחר כך הם יתלוננו בדיוק על זה ויבואו אליכם בטענות שאתם לא חיים את החיים בעוצמה הראויה.

לא הייתה מתאימה ממך לתפקיד הזה. על פני השטח נראה שהרצינות המשותפת לשתי המשפחות תוכל להיות אחד מאותם דברים שמשמנים את גלגלי חיי הנישואים, אבל הרצינות של משפחתך, שבעיקרה הייתה כניעה לעקרונות החיים, לא היה לה דבר וחצי דבר עם החשיבות העצמית של משפחת בעלך, שכל מהותה הייתה התעלמות מהם.

בעלך לא מזכיר אותך בבלוג שלו, ולא את חיי המשפחה שלכם, אבל אפילו את ידעת שאי אפשר לזקוף את הטעות שלו לטובת הרצון לשמור על פרטיותכם.

הפרשייה הזעירה הזו הייתה נשכחת כמו הרבה פרשיות אחרות. אפילו הטיפול הזוגי שהלכתם אליו לפני שנים נשכח (או בכל אופן לא נזכר כמשהו שאי אפשר למצוא בחייכם מדי יום: האם יואיל בטובו להרים את המגבות; האם תתמסרי לאהבה באותה רעננות של דייט ראשון), אפילו העובדה שבעלך הצליח להטות את הכף לטובתו בחדר הטיפולים נשכחה (הביקורתיות שהסתתרה מאחורי פסאודו־ניסיונות הבירור של הפסיכולוגית – "מה חוסם אותך? למה את אומרת 'לא' לאהבה?" – והתרגילים בנוסח "עשי דבר אחד שישמח את בעלך השבוע" לא השאירו מקום לספק).

והיא באמת נשכחה. היא נשכחה משום שהחיים זרמו בקצב מטורף. עבודה ועוד עבודה – מחוץ לבית, בבית. את חייבת לעבוד כל הזמן. ולכן את גם מוכרחה לנוח. למשל מול סרט בטלוויזיה אחרי שחזרת מהעבודה ואחרי שהכנת לעצמך קפה. בדרך כלל סרט אהבה שנראה טוב והגיבורה שלו יפה, לא משהו קשה – החיים הרי קשים.

אבל כמובן שהאהבה תמיד קשה.

היא נשכחה – עד הפעם הבאה שבעלך נתקל בערמת תמונות שריגשה אותו והן שוב עשו את דרכן לבלוג שלו ביום שלמחרת. היו שם תמונות שלו כילד, כבחור צעיר בלונדון עם חברו הקרוב, והייתה תמונה של הוריו, שעליה כתב שוב "1991, באירוע".

חזרת מהעבודה. נכנסת לחדר השינה והתיישבת על המיטה. בעלך היה שעון על הכריות בצד שלו של המיטה והמחשב הנייד על ברכיו. ידעת שהוא כתב כל הלילה ולא היית בטוחה אם הטקס שלכם של שתיית קפה ביחד מתאים לו.

"אתה רוצה לשתות או לישון?" שאלת.

"אני רוצה גם וגם", הוא ענה בלי להרים את הראש, ואת הרמת את הרגליים, סידרת את הכריות ונשענת לאחור.

"התמונה של ההורים שלך שהעלית היום לבלוג היא לא מ־1991", אמרת.

"באמת?"

"כן, באמת".

"אז ממתי?"

"ארבע שנים מאוחר יותר", אמרת. קיווית שזה יספיק.

"מאיפה את יודעת?"

"מאיפה אני יודעת?" גיחכת, "זה מהחתונה שלנו".

"את בטוחה?" הוא ענה באגביות, עדיין בלי להרים את הראש.

הרגשת שאת מתפוצצת. בלי לענות קמת והלכת למטבח והכנת לעצמך קפה והתיישבת לשתות אותו. התחתנתם ב־1995 ומאז את צריכה להילחם שבעלך, שמגיש לך את אהבתו על טס יווני, יראה אותך.

בעלך הגיע בעקבותייך למטבח, נושא איתו את המחשב הנייד כאילו היה תינוק שזקוק להשגחה.

"מה קורה מותק?" הוא אמר בחיוך רחב, הניח את המחשב על השולחן וגרר כיסא. "לא הכנת לי קפה?"

"אני רואָה שלא הבנת שפגעת בי", אמרת.

"בגלל זה לא הכנת לי קפה?" הוא המשיך בקלילות, כאילו היית בתו הקטנה.

לא ענית לו. החזרת את המלחייה למקום בפנים אטומות.

"אני לא מאמין! את מתחשבנת איתי?"

כשבעלך חושב עלייך הוא רואה לנגד עיניו אישה סקסית שמחזיקה אותו בין הרגליים יום ולילה, אישה שמעריצה אותו, שהולידה לו שתי בנות יפהפיות, אישה שהוא מוכן ואף שמח לסגוד לה. כל היתר מגיע כהפתעה גמורה.

"אני תמיד מכין לך קפה", הוא אמר, וסוף־סוף נראה ששלוותו התערערה.

עכשיו הוא הצד הנפגע. כמו תמיד, שודד אותך מתחת לאף שלך.

"גם אני תמיד מכינה לך, או בכל אופן אני לא לא מכינה לך".

"אני הייתי מכין לך דווקא אם היית פוגעת בי", הוא אמר ברהיטות.

רק אחרי שהלך לישון הצלחת לנסח לעצמך את התשובה, שבאותם רגעים, כמו תמיד, הייתה רק תחושה חזקה. אבל אחרי כמה שעות, כשהוא התעורר, כבר לא היה טעם לומר לו שגם זו התחשבנות.

מאוחר בלילה המשכת להתחשבן איתו. הוא חזר מהופעה ואת כבר ישנת, אבל יכולת להרגיש שהמוזיקה הכינה אותו למפגש סוער. הוא לא השתדל להיות בשקט אבל לא היה שום סיכוי שתתני לו משהו. העמדת פנים שאת ישנה ובלית ברירה הוא התקפל לצד שלו ונרדם. את, לעומת זאת, נשארת ערה זמן ממושך. התחשבנת איתו, התחשבנת עם עצמך, התווכחת עם הפסיכולוגית שזנחה אותך.

למחרת בדקת את הטוקבקים. קהל החסידים של בעלך טרף את התמונות. אילו טקסטים! חבורת שוטים חנפנים. אפשר לחשוב שמלכת אנגליה עמדה שם לצידו בלונדון ולא החבר הנוגה, שניהם לבושים בז'קטים בסגנון מאמץ־להיראות־בריטים. אבל שיא השיאים היו התגובות לתמונת "1991, באירוע". אכולי מוח מהדבש שהעתיר עליהם יצאו המשיבים מגדרם מדיוקנאות הוריו היושבים זה לצד זה. "איך הוא מסתכל עליה. כמה אהבה יש במבט שלו", מישהי כתבה.

"אני שואלת אותךְ", שאלת חברה בעבודה, "את רואה פה אהבה?"

"הוא בכלל לא מסתכל עליה", היא ענתה.

"בדיוק!"

חברתך גלגלה את הכיסא לעמדה שלך ונרכנה למחשב. נעצתן מבט בתמונה, והתמונה הביטה בכן בחזרה, משום ששניהם, גם האם וגם האב, הישירו מבט למצלמה. והאמת היא שלשניהם, בלי יוצא מן הכלל, היה מבט רגיל. לא עוין, אבל גם לא רומנטי. הם חייכו קלות בשפתיים מהודקות ולאור מה שכבר ידוע הייתה להם סיבה מצוינת לחייך.

במשך כמה ימים חיכית להתנצלות. היית בטוחה שהיא תגיע, במיוחד שמאז אותו יום לא עשית שום דבר כדי לשמח את בעלך. הטעות שלו, כך חשבת, יכלה להיות הניצוץ שיניע את האירוע הבא ואת זה שלאחריו, וכן הלאה, אבל זה לא קרה. כי אצל בעלך הדברים עומדים על מקומם. עובדה – הוא אוהב אותך בדיוק כמו ביום שהכיר אותך, הוא חושק בך בדיוק כמו ביום שהכיר אותך, את סקסית בעיניו בדיוק כמו… הוא אומר את זה כל הזמן.

הוא מדבר כל הזמן. אין לך רגע אחד של שקט, רגע אחד שאת יכולה לשמוע את המחשבות שלך. הטעות הייתה יכולה להיות נפלאה. היא הייתה יכולה להוכיח לו שהוא טועה לא רק בעניין התאריך והאירוע. הייתם יכולים לרכון על התמונה ולבדוק את המרצפות. היית יכולה לתת מעצמך באמת, לא כדי לשמח אותו, כדי להראות לו שבזמן שהוא מוזג שיכר לגביעי זהב את כבר לא אותה אישה, וגם הוא לא אותו גבר.

תסתכל על הרצפה, היית אומרת, היא לא מוכרת לך?

כי אף שפני הוריו ממלאים את התמונה, הרחק מעל ראשם גזורות המרצפות ונעלמות לתוך השוליים.

לא. היא לא מוכרת לי, בעלך היה אומר.

אבל אני זוכרת אותן. אלה המרצפות שנשאו אותנו ביום ההוא במאי, היום שבו התחתנו.

מזל, היה בעלך אומר, מזל שאת זוכרת. הוא היה נצמד אלייך ודוחף יד לתוך החזייה שלך ואת היית הודפת אותו באקט שהיה מבטא את התמסרותך אפילו יותר מאשר לוּ אפשרת לו להמשיך.

מה עוד את זוכרת? הוא היה שואל בהתגרות, לא באמת מתעניין. אבל הפעם לא היית מתעצבנת, היית נהנית להיות נערתו הנבערת. אולי רק קצת, אולי היית רוצה למשוך עוד קצת את הרגע הזה שבו את מדברת והוא מקשיב, ואז היית יכולה להחיות עבורו את היום הזה עד שהיה נכנע ושותק. ואולי השתיקה הייתה עוזרת לו להבין סוף־סוף – להרגיש! – שהוא לא באמת אוהב אותך וחושק בך בדיוק כמו ביום שהכיר אותך. זה היה יכול להיות נהדר.

אבל במקום זה בעלך אמר בחלוף כמה ימים, "אין עגבניות".

ואת אמרת, "חסרים עוד כמה דברים".

והוא אמר, "אבל אותי זה לא מעניין. אותי מעניינות העגבניות".

.

אסנת צירלין, פרסמה שני ספרי שירה: "יצאה נהמתה" (ביתן, 1996) ו"היה כתוב בעיתון" (הוצאת עיתון 77, 2015). שירים וסיפורים פרי עטה הופיעו בכתבי העת עיתון 77, המוסך, פטל ואורות. מפרסמת מדי שבוע בפייסבוק את הטור "200 מילה".

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

טליה פקר בריו | וריאציות על יתד

"אין לנו מינוטאורים, גם לא יוּניקורנים. נחש יש, אך מיד לאחר מכן הוא נענש ומסווג: 'על גחונך תלך'. נטולי מיתולוגיות אנחנו, נתונים למשפט עליון."

טובה לוטן, טורסו, צבע על דיקט, 2017

.

וריאציות על יתד

טליה פקר בריו

.

1.
הולכת ברחוב ועיניה עיני נץ. גב של גבר מסמר אותה: גבוה, רחב כתפיים, רגליים מקושתות מעט, לבוש טוב ללא הדר, חליפה בצבע כחול־אפור, הז׳קט מוטל על הכתף, כותונת בהירה, תלתלים כהים, גזוזים קצר, צעד מהיר והחלטי. האם זה הוא? גבר ולצידו אישה: צעירה, דקת גזרה וגבוהה כמעט כמוהו. הם הולכים ברחוב שמוביל מן הכיכר אל תחנת הרכבת. צעדם קצוב ותואם. הם אינם נוגעים זה בזו.

עיניה סומרו, ובאחת היא בעקבותיהם, בזה לעצמה אך אינה מרפה. בלי לשעות לפרטים היא מאיצה צעדיה והולכת, עיקשת, כאילו יאלץ המעקב את הגב ההולך לפניה להפוך ולהיות מי שהיא רוצה ואיננה רוצה שיהיה.

מה אם ייגע הגבר ההולך ורחק מול עיניה באישה שלצידו? מה אם ייגע ויהפוך פניו לאחור והנה זה הוא? ומה אם לא ייגע אך נגע קודם לכן או ייגע מאוחר יותר, באישה שלצידו או באחרת? הוא או הגבר שלפניה, אם אחד הם ואם לאו?

השניים ההולכים מהר וגבם אליה הם סמל לתמונה היפותטית שאפשר שהיא מתקיימת מולה כאן ועכשיו ואפשר שהיא מתקיימת הרחק מעיניה עכשיו או בזמן אחר.

ומה אם נגע, או לא נגע, וליווה את האישה אל הרכבת, והמתין או לא המתין עד שעלתה אל מקומה, והוא שב על פניו וחוצה את הכיכר ופונה שמאלה ברחוב המוביל אל מקום עבודתו; מה אם הוא עומד מולה עכשיו, פניו אליה והוא לא מבחין בה, היא נחבאת מעבר לפינה, מבוישת, מאזינה לרחשי הגוף: הלב, הלמות הדם בעורקים, תפיחת השפתיים, הריגוש בשיפולי הבטן, ולפני הכול הד המכָּה שמכֶּה בה המראה שלו: משהו בקומה, או אולי בסבר הפנים, בין המצח למבט, דבר סמוי מעין והוא קבוע בתוכה כיתד.

בכל פעם שמופיע לפניה האיש, ברחוב הראשי, באכסדרת העירייה, בבית הקפה שממול, ברחבת הכנסייה או בין העמודים שבתוכה – בכל פעם מכה בה הדבר עוד לפני שמיקדה את המבט, לפני שנחרטה בה התמונה בשלמותה; מכה בה ברגע הראייה ומטיל אותה אל תוך מבוך אפל ומפותל, שיש בו כיוון ופחד וכמיהה ושערים נעולים שמעברם נצנוץ של אור וסכנה.

ומה אם פנה וראה, והוא לבדו, והיא נגלית לו חשופה ונשימתה קצרה. מה היא עושה או אומרת מולו, חתום ושותק כתמיד, עיניו בעיניה, נקובות בה מבעד לזגוגיות המשקפיים, שפתיו פשוקות מעט בתימהון מתוח, שריר נסתר מאמץ את קלסתרו. המכה כבר הודפת, כמו מסיטה אותה ימינה, לאחור, עוד מעט והיא תמעד. גופו נוטה אליה בתנועה קצרה וטעונה, ונסוג מיד. באור הצהריים חוברות הצלליות לקו כהה, אלכסוני.

היא עוצרת בקצה הרחוב. הגבר והאישה חוצים עכשיו את הרחבה שלפני תחנת הרכבת. הם פונים ימינה, צעדיהם עדיין תואמים. צדודית פניו מסגירה את השוני שקודם לכן נסתר מעיניה הממאנות לראות: איש זר. היא פונה לאחור, חוצה רחובות בלי להבחין בעוברים ושבים. השמש מכה בחלונות הבתים, מכהה את פני האנשים העומדים בתוך הבר שברחוב הראשי. היא מסוככת על עיניה מפני האור ומגביהה מבט לעבר בניין העירייה. השער נעול. התריסים מוגפים. אין איש. הכיכר ריקה מסימנים.

 

2.
שאון הרכבות מחריש כאן את הדיבורים, וכדי לשמוע ולקלוט את מה שנאמר יש לפקוח את העיניים ולמקד היטב את המבט. מה שנאמר, לא תמיד הוא משתמע לכאן או לכאן: קורה שישתמע לשתי פנים וקורה שישתמע ליותר משתיים.

אולי היה זה חלום ואולי לא; קצר היה, אם אכן היה, וקרה בו דבר. קול דיבר אליי מתוכו – מתוך מה שהיה ספק שינה ספק יקיצה; קול שבקע מתוך רעש כבד פנה אליי בדיבור פשוט לכאורה, ולגוף המדבר לא היו פנים.

– הוא בתוכה עכשיו, אמר הקול, נעוץ בה, והיא נעה.

פערתי עיניים אל תוך האפלולית והקשבתי, מבקשת בליבי שלא יחדל.

זה היה בבוקר יום חורף. שמש חיוורת בצבצה מדי פעם מבעד לעננים, סימני הגשם הרב שירד בימים הקודמים נראו על המכונית שעצרה מעברו השני של הרחוב, ממתינה לה. היא חצתה את הכביש, מנופפת בידה לשלום כאילו האיש היושב מאחורי ההגה הוא ידיד משכבר הימים, נכנסה למכונית והתיישבה לצידו. הוא חייך לעברה באיפוק או בשמץ של מבוכה, והתניע, מלמל משהו על טעות שטעה בדרך והצביע על בניין גדול שמוכרים בו דגים. היא לא ידעה מה לומר לו, גם לא להגיד לו לאן לנסוע.

הוא נמשך אל הפרוורים, חשבה, אל אזורים שהבנייה בהם נמשכת תמיד.

דחוס כאן בפנים, חשבה, החלונות סגורים, ובחוץ כבר נגמרת העיר. מכל כיוון שתבחר לצאת ממנה – המשיכה לעצמה כאילו הייתה לבדה, כאילו האיש שלצידה הוא, נֹאמַר, נהג, נהג מונית למשל, או זר שאסף אותה מן הדרך – תמיד היא נגמרת מהר, העיר הזאת, צפופה וחנוקה בין הגבעות. ברגע האחרון, בלי להסביר מדוע, העבירה את מקום הפגישה מביתה לרחוב, כבר מבקשת להימלט על נפשה, כבר יודעת שלא יעלה בידה.

״יצאתי בלי לומר לאן ולכמה זמן,״ הוא אמר פתאום, והדרך הפכה צרה לפתע, מתעקלת במעלה הגבעה. כשיצאו מהמכונית ופנו אל תוך החורשה, ראתה אותו פתאום בכל קומתו ואמרה לעצמה שצבעו כצבע העצים לאחר הגשם, וכי יש בו משהו מבשר אסון.

"Poteva durare di più,"* אמר לאחר מכן, אוחז בה עדיין והיא לצידו, שרועים על מיטת עלים לחים ומעליה מעיל חורף קצר שהוא פרש שם בחופזה כשכבר היה ברור שאין מנוס ושהיא לא תוכל בעמידה כשגבו אל גזע עץ והוא מניף אותה למעלה ומנמיך לאט עליו, זקוף, טעון אליה בזווית חדה ומדייקת.

"– Poteva durare di più," חזר ואמר, נשימתו קצרה עדיין, ראשה רכון מעליו והיא בוהה בו, מנסה להבין, מעבירה על פניו זרד עץ כמשרטטת לה את תוויו לזיכרון, תוהה אם אכן שמעה אותו הוגה מילים של אהבה, ובו בזמן מחייכת לעצמה על הוראתן הכפולה של המילים duro, dura,** ויודעת שיהיה קשה, קשה מנשוא, ועוד לא יודעת עד כמה, וכמה יימשך, ימים וחודשים, שנה ועוד שנה, הוא נמלט על נפשו ושב, ושוב הופך פניו ונעלם, שותק תמיד, ועיניו מצועפות, והוא שורד בתוכה תמיד, נעדר ושורד. יתד.

 

3.
קיסוס עולה ומתלפף
סביב ליתד
אומר לחנוק אותו חיים
והיתד חומק ומתרחק
וכבר נקבע שנית
בערוגה מנגד
נושא עיניו אל הקיסוס
ממתין לו שיקרוס
ויעקור אליו שנית.

הו קיסוס ירוק
עורג אל היתד.

 

4.
החדר גדול, מרוּוח משזכרתי. על השולחן שלושה דגיגי זכוכית צבעוניים. התקרה גבוהה, החלונות הגדולים פתוחים עדיין אל הכיכר. איך הקדים הערב לרדת, אני אומרת לעצמי, והבניין כבר ריק כמעט מאנשים. מוטב כך. שלא יראו ולא יתהו, שתישמר האפלה מסביב, שלא יצא מכאן דבר לאור היום.

״שבי,״ הוא אומר ביובש, איננו קם ממקומו, אף לא מושיט יד לשלום מעבר לשולחן רחב המידות.

״יש לי מכתב בשבילך,״ אני מסננת במבוכה. שלושה־ארבעה כסאות ריקים עומדים שם בשורה, מצידו הזה של שולחן הכתיבה, והוא מאחוריו, יושב קפוא משהו בכיסא גבוה, כיסא של מנהלים.

״השוטר…,״ אני אומרת, מפרידה כיסא אחד מן השורה, מקרבת אותו אל השולחן ומתיישבת.

״קצין משטרה,״ הוא מתקן אותי בקפידה, ״מפקד המטה המקומי.״

״הוא נעלם,״ אני אומרת, ״במסדרון, כאילו בלעה אותו האדמה.״

״המנגנון בולע אותנו כאן בפנים כמו כריש גדול,״ הוא אומר בלי חיוך, פניו אפורים.

״הזוג שהמתין לך באולם הכניסה,״ אני אומרת, ״היה חשדני ונרגז, והאישה הצהובה ביקשה שאמלא טופס.״

״אין כאן אנשים צהובים,״ הוא אומר, ״כולם לבנים. והטפסים, מה את עושה מזה עניין.״

״כולם לבנים?" אני שואלת, והוא: ״כאן בפנים, כן. בחוץ יש צבעוניים, יותר ויותר יש מהם בחוץ, וכשהם נכנסים הנה יש להם טענות, תמיד עוד ועוד טענות.

״השערות שלה,״ אני אומרת, ״היו צהובות, והמדים כחולים, והיא ביקשה לדעת אם נקבעה לי פגישה; עניתי לה שזה מקום ציבורי ובימי חמישי היא הרי יודעת שמקבלים כאן קהל בלי לקבוע; היא צחקה ואמרה שהביקוש גדול ורק מעטים מתקבלים ושחייבים למלא טופס אלא אם כן זהו עניין פרטי; עניתי לה שזה לא בדיוק עניין פרטי והיא אמרה שאמלא. מילאתי, ועכשיו יש לי כאן את המכתב הזה שאני מעוניינת שתקרא אותו מיד. תקרא ותחזיר לי, זה התנאי, אם הוא לא מקובל עליך, נשכח מזה, אני הולכת מכאן.״
״תני," הוא אומר בלי לזוז.

הסכין. פתאום אני רואה שהוא אוחז בה. מוציא אותה לאט מתוך נרתיק העץ הדק והבהיר, לא זכרתי עד כמה דק ובהיר, והלהב כהה ומעוקל. לאט הוא עושה את זה ומביט בי. המעטפה סגורה בידיו עכשיו והוא יפתח אותה לאט בסכין. השתיקה מהדהדת בחדר הגדול עם התקרה הגבוהה והחלונות הפונים אל הכיכר. מה יקרה לשקט הכבד הזה כאשר הוא יתחיל לקרוא? מדוע קר לי כל כך? מתי הקשבתי ככה לקריאה דוממת של אחר? זה היה ברכבת, מזמן. ישבה מולי אישה, קוראת ב״היצירה בשחור״ של מרגריט יורסנאר. נותרו לה עמודים ספורים ואני בעקבותיה, חרדה ומרוכזת, צעד־צעד, העיניים נעות מצד לצד, שורה אחר שורה, מילה ועוד מילה, קילוח קצוב, עד היכן שניתן ללכת "בקיצו של זנון".

 

5.
אצלנו, סכין ויתד הם זכר ונקבה.

יעל הלמה ביתד בראשו של סיסרא. ״מים שאל, חלב נתנה.״

(כאלה הם המיתוסים שלנו. אין לנו מינוטאורים, גם לא יוּניקורנים. נחש יש, אך מיד לאחר מכן הוא נענש ומסווג: ״על גחונך תלך״. נטולי מיתולוגיות אנחנו, נתונים למשפט עליון. במקום לְסַמֵּל – אנחנו מצטטים ומבארים.)

סיסרא סר לאוהלה של יעל והיא פרשה עליו שמיכה. פעמיים כתוב ״ותכסהו״. האם שכבה יעל עם סיסרא? ״בין רגליה כרע נפל שכב״, שרה דבורה, ואִמּוֹ ״בעד החלון נשקפה ותייבב.״

יעל הרגה את סיסרא, ודבורה אשת לפידות נשאה דברי שיר בשבחה – שופטת תחת התומר בין הרמה ובין בית אל.

 

6.
המשחק הגיע לקיצו באישון הלילה. היה קר בחוץ, קור שרק בחודש פברואר הוא נעשה חד בעיר הזאת שהיא לא צפון ולא דרום, לא אירופה ולא ים תיכון. ישבנו במכונית המוסקת. נתתי לך ספר ובתוכו פתק.

״Addio,״ כתבתי. ״היה שלום. בדיה היית ובדיה המילים שלי אליך.״

קראתָ. הכיתָ בהגה באגרוף קפוץ ושתקת, פניך אל החושך.

״מאין את באה,״ שאלת אותי ימים ספורים קודם לכן. ״מאין את באה ועל מה את מכסה,״ שאלת בלי לצפות לתשובה.

״היה שלום,״ אני כותבת עכשיו מימין לשמאל, מכסה את גב הגלויה באותיות שלעולם לא תוכל לקרוא. אותיות שהן חלק מהנוף המצולם בצד השני. חלק מהמסה הצפופה והמגובבת, לבנה ואפורה, סתמית ודינמית, שאיננה יודעת שלום. בתים־בתים, רחובות־רחובות; העיר הזאת, ששום דבר – מקום אחר, לשון זרה, הזמן שעובר, אהבה, מלחמה – לא ינתק אותי ממנה לעולם. מכאן אני באה.

הים מולי והשמש צונחת. כמה מהר היא שוקעת כאן. הנה היא כבר נושקת לפאתי הים ונעלמת, נבלעת. הערב יורד. פתאומי הוא יורד כאן, מואץ, מקצר את השעה הקשה. מטוס לבן ממריא באופק, הבהוב אדום־ירוק אוחז לרגע בזנבו. בעוד כמה ימים אעלה עליו ואחזור אליכם, לשם, אל הדגל שלכם, אל העיתונים, אל הממשלות המתחלפות מהר, אל הבית שעשיתי לי על האדמה שלכם, אדמה ארוכה שפולשת אל הים והוא לתוכה, ואין לה חופים ישרים כזה שאני צופה בו מכאן צפונה, מבעד לחלון הרחב שהאור האוזל מציף אותו עדיין, אור של ים שֶכּבה וכבר הוא מכחיל כהה. השמש השוקעת כאן היא כמעט לבנה, כאילו נשקף בה צבע העיר שמולה היא צונחת. קו החוף מסגיר את מה שמעבר לו פנימה, חוף מופקר לעין ואל הים שלא עושה בו מפרצים.

כשאמרתי לך שאסע לכאן ואולי כאן אמות, ענית: ״מוּתִי, מותי,״ כאומר: זה הפתרון.

חלון רחב, גבוה, פעור אל הים. זה הפתרון. להביט בדברים מעבר לשמשות. לחזור אליהם מרחוק. לעצור את השקיעה, לבקש שתתמהמה שעת הפרידה. E pace.***

.


* באיטלקית: זה היה יכול להימשך עוד.
** קשה־קשוח; נמשך.
*** ושלום (במובן ״ניחא״, ״שיהיה״).

.
טליה פקר בריו היא מוזיקאית. חייתה שנים רבות באיטליה ולימדה מוזיקולוגיה באוניברסיטה של סיינה. תרגומים מאיטלקית ורשימות שלה התפרסמו בכתבי העת פרוזה, מקרוב, המעורר ואלכסון.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן