.
אדי
מירי שחם
.
אדי מטומטם. הוא גבר קטן קומה ומוצק, ויש לו אישונים אפורים שחומקים מכל כינון ישיר. אדי בונקר. מתחפר בקיוביקל, מפנה גב וליתר ביטחון גם מרכיב אוזניות. כזה אדי זה. אני אומרת לו, אדי, אתה יודע שבמולקולה של חמצן יש שני אטומים, זו יחידת היסוד, לא תמצא בטבע אטומים בודדים של חמצן. אבל אדי לא מדבר. בפינת הקפה אני עושה לו קימורים ושרבובים, והוא מתעקש לא לדבר איתי, עיניו הקטנות בוהות לעבר נקודה סתמית בחדר. בכוונה. לבבי וחייכן אל מול כל האחרים, כיפים וצ'אפחות ואהלנים ומ'ניינימים, ורק מולי חומה שותקת של זרות זעפנית. נו אדי, תיכנע כבר, תודה שמשהו גדול קורה, יותר גדול משנינו. אדי.
בחנות של המוזיאון אני קונה לו גלויה עם ציור של מאטיס. גבר־ציפור נשמט לתוך שמי לילה כחולים, כוכבים צהובים מתפוצצים מסביב, הרבה רגש. כתבתי "סליחה" בתוך הכתם האדום שבחזה מצד שמאל. "תזיז את הכנפיים, אדי," אני לוחשת לו לתוך השניים סוכר אחד קפה שפריץ חלב, "תזיז כבר את הכנפיים כי שום דבר לא מחכה לך שם, בסוף הנפילה." את הגלויה מצאתי אחר־כך מעוכה בסל הניירות וכל מה שעבר לי בראש היה: הידיים שלו. אלה ידי אדי. אני לא יודעת מה עבר לי בראש. אדי מטומטם והראש שלי מלא בנביחות ריקות של כלבים, בכוכבים כבויים ובגברים שנרדמים צנופים בתוך צדפה עם אצבע בפה. נו אדי.
דורין כתבה לי בווטצאפ "באמת שלא מתאים לך להתנהג ככה." ועוד הוסיפה המון סימני קריאה נזפניים.
"איך ככה?" כמעט עניתי אבל לא לחצתי "שלח". שלחתי לה סמיילי מהורהר, עם יד מתחת לסנטר ועיניים למעלה, וכתבתי, "עסוקה. נדבר". על המסך מולי ריצדו טורי מספרים, מסודרים יפה־יפה במקומם הנכון, כמו מנסים לשכנע את כל מי שחרג מהשורה למהר ולהיכנס פנימה כל עוד זה אפשרי.
בערב הגיבוש מטעם העבודה ארגנו לנו קומזיץ ביערות הכרמל, עם הרבה בשר כמו שהבנים במשרד אוהבים. כל מי שבימים כתיקונם נראו בעיקר ממותניהם ומעלה, שרועים עכשיו על כריות גדולות בפישוט איברים, רגליהם מתוחות קדימה. הם שרים "ילדתי מרוסיה בעצב נשקפה" בקולי־קולות ומתגבשים, בעוד עצי המחט על הכרמל דוקרים את השמיים המוארים באור ירח חיוור, דוקרים ודוקרים. אלקלעי המנכ"ל היה מבסוט. מדי פעם נפנף בבקבוק בירה ואמר, "תשתו חבר'ה, תשתו, אתם נראים צמאים." ככה בדיוק נשמע גם בחתונה של הבן שלו ביולי שעבר, וגם אז לבש את החולצה בז' מקסטרו והשפם שלו רטט בקצוות כמו מחושים של חרק טיטאני. אדי בא לבדו. גם אני. זחלתי לעברו על ארבע והסרתי את המשקפיים. הלילה היה איטי וענוג וכבד מרוב לחות, וגם הנשימות שלי נעשו כבדות. אם לא עכשיו אז מתי. ישבתי כמעט לידו. באותו לילה אפילו החרקים לא נרדמו, השתגעו מהצמחים שהפרישו לתוך החשכה ריחות אסורים. בלילה ההוא יכולתי להיות כל דבר, מלטאה שמתנשמת על אבן ועד אישה ישובה בתוך תא וידוי, מלחששת את חטאיה אל עבר דמות מאחורי שבכת עץ. אל תלך ממני, אדי. אפילו חוק הכבידה שניסח אייזק ניוטון מראה כי כל שני גופים בעלי מסה נמשכים זה לזה. אתה לא יכול להתכחש לחוקי הפיזיקה, אדי.
אבל הייתי כמו אוויר בשבילו. מתערבלת מבפנים, גואה, כל כולי עולה על גדותיי – מאיפה צץ פתאום כל כוח החיים הזה, אפקט אדי, הדברים האלה שהוא מחולל בי. כמו ויטמינים של רגש, כל ההתנפצויות כולן. אם רק ייתן סימן אסער לתוכו כמו סופה. אני אעשה הכול אדי, אל תדאג, אתה לא תצטרך לעשות כלום. בכל מערכת יחסים תמיד יש צד אחד שהודף קדימה ועוד אחד שרק צריך להיות נוכח בהצגה שנערכת לכבודו. וזה ממש סבבה, אדי. הנה, אני מוכנה.
בינתיים סימונה מהחשבונות תפסה אותי בצד ואמרה שהיא שמחה שאלקלעי סוף־סוף התעשת והתחיל להבין איפה אנחנו עומדים. "ואני יודעת שהכול בזכותך," היא אמרה לי, ונופפה מולי במזלג חד־פעמי מנוקד בפיסות פטרוזיליה. "ומי שלא ייקח את עצמו בידיים," הוסיפה, "זאת כבר בעיה שלו, ואולי ימצא את עצמו חותם אבטלה אחרי החגים."
אמרתי לה "כן, כן" אבל בלב חשבתי, אדי. אדי.
נשאתי איתי את אדי לכל מקום, נוסע סמוי של הלב, מתי כבר תבוא הנשיקה הראשונה, רפרוף שפתיים בשפתיים. מהעבודה הביתה, מהבית לעבודה. בישיבה החודשית של צוות השיווק הצבתי יעדים, סימנתי גזרות פעולה ואמרתי מילים כמו "הידוק קשרי לקוחות" ו"כוחו של מותג". ולא אמרתי מילים שדגדגו לי בקצה הלשון. כשהצגתי את השקף שעסק ב"יצירה אופטימלית של תנאי צריכה", אדי פתאום אמר שהוא מכיר בדיחה טובה בקשר לזה וסיפר על הקבצן היהודי שבא לקבץ נדבות בפתח כנסייה. הוא אמנם עדיין נמנע מלהביט בי, אבל כשקרחון מתחיל להפשיר זה תמיד מתחיל בסדק, אפילו הכי קטן. הבדיחה באמת הייתה טובה, למרות שמי מספר בדיחות בימינו. כולם צחקו וגם אני.
כל האנשים בחדר אהבו את אדי. יש אנשים כאלה, שמנקזים אליהם ללא כל מאמץ את עודפי האהבה שבעולם. אדי ידע לחייך מהעיניים, הוא הכיר את כל המילים הנכונות. זו הייתה כמעט חוויה מיסטית להתבונן בו. הוא היה שלם ופשוט, והזכיר לכל אחד את אחיו או את חברו הטוב. אפילו לי הוא הזכיר גברים אחרים. לפעמים רק כפות ידיים או זרועות. זה הספיק.
כולם קמו ממקומם בבת אחת והישיבה הסתיימה. חלקם נשארו לדבר זה עם זה במסדרון מחוץ לחדר הישיבות, שמעתי אותם מעבר לקיר הגבס. אספתי את הניירות ושוב אספתי את הניירות וחזרתי ויישרתי אותם לערמה. אחר־כך שלחתי לו מייל עם תמונה של מוזיאון השלום בהירושימה. אדי לא השיב לי.
בסביבות אחת־עשרה אלקלעי קרא לי אליו. "הדבר הראשון שעושים כדי להילחם באובדן מוטיבציה של אנשי מכירות," פתח, "הוא לזהות את נקודת הייאוש." התבוננתי היישר לתוך עיניו שהיו מרושתות בנימים אדומים ובמרכזן התרוצצו אישונים כמו זוג עכבישים כדוריים. אלקלעי שב וסיפר לי את האנקדוטה החביבה עליו, שמן הסתם דג מתוך אחד משני ספרי השיווק שקיבל במתנה לפני שלושים שנה: שני אנשי מכירות נשלחו לאפריקה מטעמה של חברה לייצור נעליים, לצורך גישוש ראשוני. הראשון חזר ודיווח: כולם שם הולכים יחפים, אין שוק. השני חזר נלהב, כולם הולכים יחפים, הסכים, אבל כמה, כמה פוטנציאל!
גלגלתי עיניים.
"בסך הכול מצבנו לא רע," המשיך, "אבל בתחום כמו שלנו אי אפשר להיות יותר מדי זהירים. לא יזיק לכולם פה קצת יותר פלפל בתחת, תהיי בטוחה שמהלך סמלי של קיצוצים יתניע מחדש את כל המנועים. אני רוצה שתחזרי אליי עם שם תוך יום־יומיים."
"ואי אפשר לחכות עם זה? אולי תהיה התאוששות ואז נצטרך לגייס מחדש."
"לא, הבעלים מגיעים בעוד שבוע מצרפת, הם ירצו לראות באיזה פעולות מעשיות נקטנו."
הבטתי שוב בעיניו והתרכזתי. כן, התחלתי להבין למה הוא מתכוון.
כשהייתי בדרך החוצה זרק, "שתדעי לך, גם הבעלים שמו עלייך עין. את יודעת שאני לא אהיה פה לנצח. תמשיכי בעבודה הטובה והשמיים הם הגבול בשבילך."
סגרתי אחריי את הדלת.
מנהלות זוטרות כמוני לרוב אורזות את עצמן היטב בחליפת עסקים ופן מתוח, אבל מקפידות תמיד לרכך עם צבעי פסטל, כאילו לא נעים להן ללכת עד הסוף עם הנוקשות שבקו הכתפיים, עם המראה הקופסתי שהחליפה כופה על הגוף. גם אני הייתי כזאת פעם, חנוטה בחליפה ופולטת החוצה טבלאות עם מספרים שעליהן עבדתי עד השעות הקטנות של הלילה. כי מה האלטרנטיבה? לאמץ תחביב יצירתי כמו ציור, ואחרי שייגמרו כל הקירות הפנויים בבית, להציג לראווה גם על קירות המשרד את הבזבוז המשווע שנקרא שעות פנאי? לא תודה. ואז הגיע אדי והזיז מה שהזיז, ובלי שאמר מילה אחת כבר הציל אותי מכל זה, כי כל העניין במקומות שהשתיקה יפה להם הוא שהמילים נעשות מיותרות. אז מה אם דורין אומרת שזה פתטי, אז מה אם כל מה שאדי מציע לי בינתיים זו רק גרסה מלהיבה יותר של עצמי. מה האלטרנטיבה? להסתובב בעולם עם הבעת פנים של אחת שחטפו לה את הכפית האחרונה של הקינוח? כבר עשיתי את זה וזה לגמרי לא מי יודע מה.
אני יודעת, אני יודעת אני יודעת. הייתי צריכה לדבר אל אדי בשפה שהוא מכיר: תאריכי תפוגה. ניהול חיי המוצר משלב החדירה לשוק ועד לדעיכתו. בקורס לניהול סיכונים לימדו שצריך לאמוד סיכונים על פי סבירות המימוש שלהם. אבל במקום זה שלחתי לאדי שיר של פנחס שדה.
אדי לובש חולצה מכופתרת. אדי מרכיב משקפיים חדשים. אדי יוצא להפסקת צהריים. אדי מחייך חיוך ביישני. ואם ייעתר, ואם לא ייעתר, ואם ייקח את ידי בידו, ואם אקח את ידו בידי, ואם שוב ימשוך את ידו מתוך ידי מבוהל כמו אז, בתערוכה במרכז הירידים של דורטמונד, כשסוף־סוף אזרתי אומץ לא לעמוד יותר מנגד, אבל הוא משך את היד בפראות והפיל צנצנת זכוכית מלאה בסוכריות עגולות צבעוניות, והצנצנת התנפצה על הרצפה וכל הסוכריות נמלטו לכל עבר כמו ניצולים באזור אסון, ומשלחת מבוהלת של מנקים התייצבה מיד במקום, ואדי עמד שם בידיים מורמות כמתגונן וסומק כהה הציף את פניו.
ומאז דום שתיקה. מתעלם ממני כאילו איני קיימת, דווקא כשכל כך רציתי להיות קיימת בעיניו. בן זונה אדי. אם הייתי גבר הייתי מזמינה אותו לדו־קרב, מכסחת לו את הצורה, בועטת בו אחרי שהיה צונח מדמם לתוך השלג. אבל הייתי רק אישה, ומה כבר יכולתי לעשות מלבד להציע לו פצעי אהבה: ציפורניים במקום אקדחים, זיעה לילית במקום דם, בשר במקום עופרת וכולי. אדי מטומטם, אבל זה לא משנה. כולי תפוסה בו.
כן, בימים שבהם אהבתי אותו הייתי מטומטמת מרוב אדי. כבר אז הייתי צריכה לרוקן אותו מתוך ליבי, וכפי שנוהגים ניצולי סערה בלב ים, למלא בו קערה ועוד קערה, לשפוך אותו אל החשכה שמעבר לסיפון. במקום לעשות זאת, נפטרתי מהקערה. תצמידו למוצר שלכם סיפור, אני תמיד אומרת, אין כמו סיפור טוב לשיפור המכירות.
אהבתי לחיות בעולם שבו אדי הוא אפשרות, אבל מה יכולתי לעשות. קיצוצים הם עניין מחזורי, חוזרים כמו ציפורים נודדות, כמו אלרגיה עונתית, כמו קרובות משפחה רווקות מזדקנות שמוכרחים לארח על שולחן החג כי אין להן לאן ללכת. על מי מהצוות שלי יכולתי לוותר במקומו? טבלת האקסל לא משקרת. גם דורין אמרה, "אין שאלה בכלל. בינינו, זה לא שהוא היה כזה עילוי מקצועי." דבריה הכאיבו לי כמו שאמת יודעת לפעמים להכאיב.
התקשרתי למנהלת משאבי אנוש, וביקשתי שתכין עבורו את המכתב הרגיל.
מנהלת משאבי אנוש שאלה, "לקצץ את אדי? את באמת סגורה על זה?"
כן, הייתי סגורה על זה. הגיע זמנו ללכת. היו לי כל כך הרבה שעות אדי שזה בכלל לא שינה. אפילו בלי להביט בו כבר ניחשתי בדיוק את התנוחה שבה ישב, את האופן המדויק שבו השעין את פניו על כף ידו המקופלת, לחי ימין מחוצה כנגד אגרופו. גם אנימטורים מכינים לקסיקון שלם של מחוות גופניות עבור דמות מצוירת בהתבסס על סריקה ממוחשבת של שחקן בשר ודם. היה לי אדי משלי וזה אפילו לא היה עניינו. העולם היה אדי ואדי היה העולם, יכולתי לפתוח בלי שום בעיה קונסוליות אדי בכל רחבי העיר. בכל מבט, בכל הנהון, בכל מילה שהוצאתי מהפה היה טמון גרעין אדי זעיר. אדי פיכה בי. הפרחתי בועיות אדי לעולם, הדבקתי את העולם כולו במגפת אדי. כן, למרות הכול, הייתי נשאית של אהבה.
.
מירי שחם, כותבת, עורכת ומנחת סדנאות כתיבה. מייסדת קבוצת הפייסבוק "שבחי הסיפור הקצר".
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד