.

מאת דפנה לוי

.

פיליפ רות' הלך לעולמו רק בשנת 2018, כך שהניו יורק טיימס עוד הספיק לשאול אותו אם בחירתו של דונלנד טראמפ לנשיאות ארצות היא בעיניו התגשמות החזון המאיים של הקנוניה נגד אמריקה. רות' השיב שקל יותר להבין תרחיש בדוי כמו זה שיצר בספרו, שבו צ׳רלס לינדברג, הגזען שהביע אהדה לנאצים, נבחר לנשיאות, מאשר את ההצבעה בעד טראמפ, משום ש״לינדברג לפחות היה טייס גיבור שהפגין אומץ בלתי רגיל ויכולות טיסה מעולות כשחצה את האוקיאנוס האטלנטי ב־1927. היו לו אישיות ותוכן… ואילו טראמפ הוא רק רמאי מאחז עיניים…״

כבר ב־2004, כשהקנוניה נגד אמריקה ראה אור, נשאל רות' אם מדובר בביקורת על ממשל בוש, והדגיש בכל הזדמנות שזה אינו רומן מפתח, אלא ניסיון להבין את האופן שבו אנשים שונים מתמודדים עם הבלתי נודע. במקרה זה הבלתי נודע הוא תהליך של כרסום איטי, מסווה אך בלתי פוסק בדמוקרטיה ובחירויות הפרט. שש־עשרה שנה לאחר כתיבתו, הרומן עדיין רלוונטי מאוד, ולא כאלגוריה פשוטה, אלא כזכוכית מגדלת שמבעדה ניתן לראות דווקא את אותם חלקים חמקמקים במציאות הפוליטית שקל, ובעיקר נוח, לבטל ולהדחיק.

הקנוניה נגד אמריקה מציג היסטוריה חלופית, שבה צ׳רלס לינדברג, דובר תנועת America First המצדדת באי־התערבות של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, מביס בבחירות 1940 את פרנקלין דלאנו רוזוולט, מתמנה לנשיא, חותם על הסכמי שיתוף פעולה עם גרמניה ויפן ויוזם שורה של חקיקות וצעדים בעלי אופי גזעני, אנטישמי, מתבדל, דכאני ורודני. אף שדרכו של לינדברג אל הבית הלבן רצופה הפחדות ואיומים לצד הבטחה לגאווה וגדוּלה לאומית, כמקובל במשטרים דיקטטוריים, זה אינו סיפור פשוט על פאשיזם. בארצות הברית של הקנוניה נגד אמריקה הכול עדיין נראה דמוקרטי. אין מחנות ריכוז, אין הוצאות להורג, וההתעקשות שלא להתערב בנעשה באירופה נעטפת במסר אנטי־מלחמתי, שקשה מאוד לצאת נגדו. אלא שבחסות החזות הדמוקרטית יש הסתה עקבית, המסמנת את היהודים כלא שייכים, מאיימים, מחבלים, שהנאמנות שלהם מוטלת בספק והם נדרשים שוב ושוב להוכיח אותה.

הנשיא הנבחר הוא אמנם ממלכתי מאוד, ואינו מחוקק בגלוי חוקים אנטישמיים, אבל מרגע שהיהודים סומנו כאאוטסיידרים הם נדרשים לקחת חלק בתוכניות ממלכתיות שנועדו להפוך אותם לאזרחים אמריקניים של ממש. השפה שבה מנוסחות התוכניות האלה אינה אנטישמית, להפך, היא כוללת מושגים חמקמקים כמו שילוב, הטמעה ושוב – נאמנות. כך נפתחים מחנות קיץ לשילוב ילדים יהודים בחוות חקלאיות בקנטקי וכך חברות מסחריות מקבלות תמריצים כספיים כדי להעביר עובדים יהודים למקומות מרוחקים מן הערים הגדולות. בפועל, קהילות יהודיות מתפרקות, כוחו של הקול היהודי בבחירות מתפוגג, אבל לעולם לא לגמרי ברור אם הצעדים האלה הם חלק מתוכנית כוללת, שיש להתקומם נגדה בקולי קולות, או שאולי המצב אינו נורא כל כך, ועדיין אפשר להבליג.

באי־הוודאות הזו עיקר כוחו של הספר. כשרות' מתאר את ההתחבטויות (וגם את תחושת חוסר האונים) של יהודי ארצות הברית הדמיונית שלו, קל לדמיין מחשבות דומות חולפות בראשם של כל מי שהתפלצו נוכח עלייתו של משטר רודני בארצם, ממש כפי שקל, וראוי מאוד, להתחבט בהן כאן היום: האם הדמוקרטיה שלנו בסכנה? האם אנחנו בסכנה? האם החששות ותרחישי האימה שאנחנו מציירים לעצמנו מוצדקים? ואולי אנחנו מגזימים? מתי מוכרחים לפעול? אילו גבולות מותר לשלטון לחצות? מתי חייבים להגיב? ואיך? לאן כל זה יוביל? ובמקרה של מיעוט, ולאו דווקא אתני: האם מגיע רגע שבו אין ברירה אלא לברוח?

האימה שמייצרת אי־הוודאות מערערת את חייהם של היהודים. אמריקה של לינדברג מוחקת מהם כל סממן אישי, והם אינם מזוהים יותר על פי אישיותם, עיסוקם או מעמדם החברתי, אלא כ״יהודים״. כגוש אחד הם נדרשים להוכיח שאינם נאמנים עוד לעולם הישן – למדינות שמהן באו, מדינות שמעולם לא קיבלו אותם באמת – ולהודות על מזלם הטוב, המאפשר להם לחיות בקרב האומה הגדולה בתבל. הסיטואציות הללו מוכרות מדי גם במציאות שלנו: השלטון – באמצעות שורה של פוליטיקאים עושי דברו של המנהיג – דוחק בציבור להעדיף את הזיהוי הדתי־אתני ולראות בו גורם מפריד שאינו ניתן לגישור. האנטישמיות אינה באה לידי ביטוי בחקיקה, אבל היא מנורמלת. אנשי תקשורת המבקרים בגלוי את צעדי הממשל מפוטרים, מועמד יריב לנשיאות נרצח בידי המון מוסת, ולינדברג שותק. בהמשך, כשהנשיא נעלם מבלי להותיר עקבות, היהודים הם כמובן החשודים המידיים, והאלימות השלטונית המתונה, המתכוננת, גולשת לרחובות בסערה שאינה ניתנת לריסון.

רות' לא היה כמובן הראשון שהתמודד עם התהיות על החיים במשטר פשיסטי. ב־1935 ראה אור ספרו של סינקלייר לואיס, It Can’t Happen Here. לואיס, זוכה פרס נובל, כתב על סנטור כריזמטי ופופוליסטי, באז וינדרופ, הנבחר לנשיאות ארצות הברית בקמפיין שכל כולו הפחדות והבטחות לחזור לאמריקה ״הישנה והטובה״, ומתגלה כרודן. ב־1937 ראה אור Swastika Night, ספרה של הסופרת הבריטית קתרין ברדקין, המתאר את העולם לאחר ניצחון הנאצים והאימפריה היפנית. ברדקין הגתה את הדיסטופיה הזו עוד לפני פרוץ המלחמה, מתוך הסתכלות מפוכחת במציאות הפוליטית הבינלאומית דאז. אלא שלהבדיל משני אלה, רות' אינו מותיר מקום למרד של ממש. האסון המתרחש באמריקה של הקנוניה מוסתר ללא הרף בהליכים דמוקרטיים לכאורה, ולאזרחים לא ניתן אלא לשאול את עצמם "כמה זמן ישאו האמריקנים את הבגידה המתמשכת של נשיאם הנבחר?", "כמה זמן ימשיכו לנמנם בזמן שהחוקה שלהם נקרעת לגזרים?", וגם – "מי הבא בתור, מר וגברת אמריקה? עכשיו שמגילת הזכויות איבדה את תוקפה, והגזענות והשנאה מנהלים את המדינה?"

עלילת הקנוניה נגד אמריקה מסופרת מבעד לעיניו של פיליפ רות' הילד, הגדל במשפחה יהודית בניוארק, ניו ג׳רזי, שהמערבולת הפוליטית הזו – שבה לאיש אין ברירה אלא לבחור צד, להסכים או להתנגד – גובה ממנה מחיר כבד. אולם רות' לא כתב מניפסט, והוא מתפנה לעסוק גם בכל מגוון הנושאים שהעסיקו אותו ברומנים הגדולים שלו (מהתבגרות וחוויות מיניות ועד למוסכמות חברתיות ודינמיקות משפחתיות מורכבות) באמצעות תזמורת שלמה של דמויות שלכל אחת עומק החורג מן העלילה הקונקרטית. בריאיון לשדרנית הרדיו טרי גרוס, רות' אמר כי בחר להשתמש במשפחתו האמיתית כדי שיהיה לו עוגן מציאותי מאוד בתוך עלילה בדיונית שעלולה להיתפס כמופרכת לחלוטין. הוא שיבץ בעלילה עוד לא מעט דמויות אמיתיות, למשל הנרי פורד, יוזף גבלס ומאיר לנסקי. בעיבוד הטלוויזיוני המשודר בימים אלה, דייוויד סיימון (יוצר הסדרה הסמויה) בחר לשנות את שמה של המשפחה ללוין, וגם לשלב רמזים רבים למציאות הפוליטית הנוכחית. השחזור התקופתי נראה נהדר על המרקע, והשחקנים, בעיקר וינונה ריידר (בתפקיד הדודה הלא נשואה, שהוליווד תמיד מפקידה בידה את הכוח לפרוע סדרים, להאיר אמיתות ולהאיץ את העלילה), מרשימים – ובכל זאת כדאי לקרוא את הספר, שאינו מאפשר לרגע לשכוח שהשאלות שהוא מעלה רלוונטיות בכל מקום ובכל זמן.

.

פיליפ רות, "הקנוניה נגד אמריקה", כנרת זמורה ביתן, 2007. מאנגלית: שרה ריפין.
בימים אלה רואה אור מהדורה מחודשת בעברית.

.

 

.

» קטעים מתוך הריאיון האחרון עם פיליפ רות', שערך הבמאי אסף גלאי

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת זֹהר ברנדס

.

במסה חדר משלך יוצאת וירג'יניה וולף בקריאה המפורסמת לפתוח את שערי הספרייה וההשכלה גם לנשים, אך אין היא מסתפקת בזה, אלא מציגה אפשרות רדיקאלית בהרבה: לשחרר את התרבות והמחשבה האנושית מהתודעה המפצלת, המגדרית, ולפתח תרבות ותודעה דו־מיניות. הכנסת ספרי הנשים אל מדפי הספרייה תסמן את תחילתו של עידן חדש ומלא תקווה לתודעה האנושית, הנשים ירחיבו את מושג האנושיות ויובילו אותו אל מחוזות חדשים של חירות ויצירה יוקדת ומאירה. וולף מעלה אפוא על נס את האפשרות שטומנת בחובה הנשיות כשמצרפים אותה לאנושיות.

כמעט מאה שנים חלפו מאז דבריה של וולף, ולא מעט ספרים פרי עטן של נשים נוספו למדפי הספריות. אך נדמה לי שהנרטיב הנשי המובע בחלק לא מבוטל מהיצירות הללו אינו מרחיב את האנושי, אלא חושף את אומללותו ומוגבלותו של הקיום האנושי – מזווית חדשה. סיפור המסופר מנקודת מבט נשית, כך נראה, לאו דווקא מצטרף לתרבות הגברית ומרחיב אותה, ואפשר שהוא אף מורד בה. כאשר אדית וורטון ואליס מונרו עוסקות בנושאי יסוד כמו בית ומשפחה, הן מציעות נרטיב הפוך לזה שהיה מקובל קודם לכן, ומפרקות מן היסוד את המושגים הללו.

במרכז הרומן קיץ של אדית וורטון (עם עובד, 2099; תרגמה מיכל אלפון) ובמרכז הסיפור "בקרוב" של אליס מונרו (מתוך בריחה, מחברות לספרות, 2008; תרגמה עדה פלדור) עומדת גיבורה השוברת את המוסכמות של זמנה ומקיימת יחסי מין מחוץ לנישואים, הרה לאהובהּ וחוזרת אל הבית שנולדה בו, בשל האימהות החדשה. שם, בבית ילדותה, היא מוצאת אם גוססת או מתה, נחותה מבחינה כלשהי (חייתית או אינפנטילית), ולנוכח המצב אין ביכולתה של הגיבורה לסייע לאמה. כאשר צ'ריטי רויאל, גיבורת קיץ, מבינה שנכנסה להיריון, היא יוצאת למסע שיבה אל ההר – המקום שממנו הציל אותה האפוטרופוס שלה, מקומם של אנשים החיים בשולי החברה. היא מקווה למצוא שם את אמה, אך במהלך המסע מתברר שאמה מתה, והיא מגיעה ללוותה אל הקבר. ג'ולייט, גיבורת "בקרוב", חוזרת לביקור בבית הוריה עם בתה פנלופה בת השנה. שרה, אמה של ג'ולייט, הולכת ודועכת, ומתה כמה חודשים לאחר הביקור. במהלך הביקור גילתה האם לג'ולייט עד כמה היא תלויה בתקווה לשוב לראותה בקרוב, בביקור נוסף. ג'ולייט אינה מסוגלת להיות אמפתית לנואשות זו של אמה, ולאחר שנים מתפרש הדבר כחוסר יכולת להגן על האם הגוססת.

באמצעות תיאור החזרה הביתה ויחסן של הגיבורות לאמן, כופרות וורטון ומונרו במוטיב השיבה הביתה, ובמקום מוטיב רצח האב הן מציבות רצח אם, גם אם רק במרומז. שני המוטיבים – השיבה הביתה ורצח האב – עוסקים ביציאה של הגבר אל העולם, אל מחוץ לתא המשפחתי הביתי. וורטון ומונרו, לעומת זאת, מפנות את הזרקור אל תוך הבית פנימה – אל בית מפורק ואימהוּת גוססת.

 

השיבה הביתה

מוטיב השיבה נידון לכל אורך הנובלה קיץ בשלל דרכים, ושיאו במסע השיבה של צ'ריטי אל ההר. בדרך כלל למוטיב שיבה כמה היבטים: סיבת החזרה, הבית כיעד נכסף, האישה המחכה לאיש שישוב, ועוד. מהומרוס ועד וורטון רבות הגרסאות למוטיב זה, אך ברוב הגרסאות האלה, כמדומתני, הבית מסמן את היעד הנכסף, המקום הטוב והנכון שאליו הגיבור שואף להגיע, ותפקידם של הבית והאישה, שניהם כאחד, לצַפּות לשובו של הגיבור (עוד על הזהות הזאת שבין הבית לאישה – בהמשך). בקיץ, לעומת זאת, הכול הפוך. החזרה של צ'ריטי אל ההר היא אנטיתזה לחזרה המיוחלת הביתה. היא נעשית בלית ברירה ובשל כישלון; צ'ריטי אינה מספיקה לפגוש את אמה בחיים, גוויית האם מוטלת ככלב מת, חסרת צלם אנוש; קרובי משפחתה של צ'ריטי אינם מגלים בה כל עניין; השמועות על אודות ההר – ההזנחה, העוני, ההפקרות – מתגלות כאמת, ובעליבות הנגלית לעיניה אין כל תקווה, וההר אינו יכול לשמש מקלט לצ'ריטי ההרה. החזרה בסופו של דבר היא לריק – גם כי הבית ריק, וגם כי אין בה כל תוחלת. לנוכח כל אלו צ'ריטי מבינה כי מוטב לה לברוח משם.

גם ב"בקרוב", כמו בקיץ, אין שיבה טובה לבית חם, מחכה, פורש זרועות ועוטף כבימי הילדות. הבית שג'ולייט חוזרת אליו השתנה. זרים נכנסו הביתה, והוריה, שרה וסאם, מתנערים מהדימוי שהיה לג'ולייט עליהם. שינויים אלו חושפים זרמי עומק שהתקיימו גם קודם לכן, אלא שכעת איש אינו מנסה עוד להסתירם. עם זאת, בניגוד לקיץ, אלו שינויים דקים; הבית שג'ולייט חוזרת אליו עדיין עומד על תילו (הוא ייהרס רק לאחר מכן, כשהיא תשוב למקומה החדש). הצורה העדינה שבה מונרו משבשת את מוטיב השיבה מאפשרת אמביוולנטיות כלפיו; לצד השיבוש היא משאירה היאחזות ברעיון המקורי של מוטיב השיבה, כפי שנרמז למשל בשמה של בתה של ג'ולייט, פנלופה, כשם אשתו המחכה של אודיסאוס. השאיפה שהבית והאישה שבתוכו ישקטו על שמריהם עד שובו של הגיבור ושיבושה של שאיפה זו באים שניהם לידי ביטוי בדמותה של שרה, המתוארת כאילו הייתה נערה שהזדקנה פתאום, או חלתה במחלה משונה שגרמה לגופה להתייבש. הניסיון ליצור הרמוניה בין כל יושבי הבית ממיט על שרה מחלה המקרבת את קיצה, והרצון לקיים את הבית כפי שהוא אמור להיות חושף את השברים שעליהם הוא מושתת.

מונרו אינה מנתקת את האישה מהבית, אלא חושפת את הדינמיקה המשפחתית המתוחה שמצויה בין קירותיו. המשולש המשפחתי שמונרו מתארת לְעולם משאיר את אחד מקודקודיו מחוץ לעניינים. גם בעבר, כשהתקיימו יחסים טובים בין הבת להוריה והמשפחה תוארה כמקור לצמיחה, מישהו נשאר לכוד בחוץ: הברית הנשית בין שרה לג'ולייט הרחיקה את סאם, הברית האינטלקטואלית בין סאם לג'ולייט הרחיקה את שרה, והברית הזוגית והמינית בין שרה לסאם הותירה את ג'ולייט בחוץ. כאשר ג'ולייט חוזרת לבית שגדלה בו, אין כמעט זכר לבריתות ישנות אלו: סאם אינו רוצה ששרה תצא מהבית ואפילו לא מהמיטה; שרה, בדרכה חסרת האונים, "אומרת מדי פעם דברים מרושעים" על סאם; וג'ולייט חיה את חייה רחוק משניהם.

 

האם והבית

במסה "תרבות בלא נחת" מנסח פרויד את הזהות בין האם, האישה, למושג הבית בצורה המובהקת ביותר: "בית המגורים תחליף לגוף האם, שמן הסתם עודנו המעון הנכסף, שבו היינו ספונים בבטחה ושרויים בתחושה נעימה כל־כך" (בתוך תרבות בלא נחת ומסות אחרות, דביר, 2009; תרגם אריה בר). מושג הבית אחוז אפוא בדמות הנשית המצויה בו, המְתַחזקת אותו בהמתנה לשובו של הגיבור, וביסודו הזהות בינה ובין המקום שאליו מבקשים לשוב.

בקיץ וב"בקרוב" מתואר בית שבור, שכן שהדמות הנשית המצויה בו איננה רק צל, אלא היא אנושית ומלאת פגמים. הזמן והמוות נוגסים בה בדיוק כמו בכל מי שנמצא מחוץ לבית, שיצא למלחמה או הסתכן בהגשמת ייעודו. האנושיות והפגמים המאפיינים את הדמות הנשית הופכים את הבית המוכר והבטוח למקום מעורער שגם אליו יכולה לחדור הסכנה. אני חושבת שהנחת הזהות בין הנשיות לביתיות היא שגורמת לנו לחשוב על הרחם כעל מקום נעים ובטוח כל כך, אך ייתכן שכמו כל חוויית חיים אחרת, גם השהות ברחם אינה בהכרח נעימה וחיובית.

חוסר ההצלחה לחזור הביתה הוא רק השלב הראשון, ושבירת הזהות בין האישה ובין הבית היא רק הרקע להתרחשות המרכזית שמתארות וורטון ומונרו. הזרקור הבלתי מתפשר שהן מפנות מאיר באור חזק לא רק את הריסות הבית, אלא גם את מה שקורה בבית פנימה. היחס בין הגיבורות לאימהותיהן הגוססות מתגלה כמקור למתחים, לכאבים ולזהות של הגיבורות. ההשלכות של ההתבוננות באם הגוססת אינן תחומות למעגל היחסים בין הגיבורה לאמה, אלא מעצבות את הזהות של הגיבורה כאם בעצמה. וורטון נוגעת בנושא בעדינות ואינה מתארת מפגש ממשי בין האם לצ'ריטי שחיפשה אותה, וגם לא מפגש בין צ'ריטי לתינוק (או התינוקת?) שברחמה. היא מאמצת את נקודת המבט של האם ובתוך כך מציגה את ההקרבה הכרוכה באימהות, הקרבה המוחקת את החלומות, את החירות ואת תחושת השייכות של האם. מונרו לעומת זאת חושפת את מורכבותם של היחסים במלוא כיעורם. האם שרה היא שילוב של קורבן ותוקפן: היא קורבן רצח האם, והיא גם מי שהפכה את בתה לרוצחת. המעגל נמשך, צ'ריטי מבינה מה מוטל עליה כאם, וג'ולייט מפעילה את תוקפנותה גם נגד בתה.

גורלה ועליבותה של אמה של צ'ריטי מדגימים מה היה יכול לקרות לצ'ריטי אלמלא הייתה מוּרדת מההר, מקום העוני וההפקרות. גורלה של אמה נשאר בגדר אפשרות תמידית שצ'ריטי עלולה להתדרדר אליה. במהלך הרומן מתברר לצ'ריטי כי מוצאה של אמה מהעיר ולא מההר, והיא שבחרה לעלות להר בעקבות אביה של צ'ריטי. אמה בחרה לחיות עם אביה ככופרת, וצ'ריטי בוחרת באותו הדבר. כשצ'ריטי חוזרת אל ההר, זו יותר מהשוואה רחוקה ומאיימת: צ'ריטי מגיעה למקומה של אמה ממש, שוכבת על מזרן על הארץ, באותה צורה שבה מצאה שם את גופת אמה. היא מבינה לראשונה את המניעים של אמה למסירתה – להצילה מחיים כאלו – והיא מאמצת את נקודת המבט של האם ומבינה שעליה לברוח ולהציל את ילדהּ־שלה מגורל דומה. כשצ'ריטי מחליטה לרדת מההר מזדקקת בה ההבנה מהי האימהות:

צ'ריטי הרגישה שאין היא אלא גרגר של כלום בחוג השמיים הבודד. מאורעות היומיים האחרונים כמו ניתקו אותה לעד מחלום האושר הקצר. אפילו דמותו של הארני ניטשטשה בגין החוויה המצמיתה: היא חשבה עליו כרחוק ממנה עד כדי כך שנדמה כלא הרבה יותר מזיכרון. רק לתחושה אחת היה משקל של ממשות במחשבותיה המותשות והמטושטשות; זאת מעמסתו הגופנית של ילדה. לולא זאת היתה מרגישה עקורה מן השורש … ילדה היה כמשקולת המצמידה אותה אל הקרקע, ובה־בעת גם כיד המושכת ומעמידה אותה על רגליה. (עמ' 189)

מנקודת מבטה של האם לעתיד, שרואה נכוחה את העומד בפניה, האימהות היא מצב אנושי. היא נקודת מבט על העולם, שחושפת את הכאב שכרוך בהבאת החיים. נותרה בצ'ריטי רק המחויבות כלפי הילד המתהווה בגופה, בעוד היא כשלעצמה בודדה ועקורה משורש.

 

רצח אם ואשמת בת

מונרו, כאמור, נוגעת במרכז העצבים של המתחים המתוארים בסיפור, במקור לקרעים המשפחתיים. הרצון של הדמויות מתנגש תדיר במה שראוי להם לרצות, בדומה לתאוריה הפרוידיאנית. לפי פרויד, רצח האב נובע מהרצון לסלק את האב בהיותו מתחרה על האם, והוא המקור העיקרי לאשמה. מונרו מעמידה תאוריה זו במהופך ומציגה את רצח האם – ולא רצח אב – כמקורן של תחושות האשמה המציפות את הסיפור. רצח האם הראשון התרחש כששרה ילדה את ג'ולייט. ג'ולייט נדרשת להיות נחמדה לשרה משום שהיא סיכנה את חייה כדי ללדת אותה. בסופו של דבר מתגלגל הרצח לסירובה של ג'ולייט להעניק לאמה את ה"כן" שימתיק את תחושותיה המרירות, סירובה להעניק לה את התקווה לראות שוב את בתה בקרוב. ההכרה בסבל של אמה כמוה כהודאה באשמה, מכיוון שהיא תולה בג'ולייט את הריפוי וכך גם את החולי. ג'ולייט כמעט אינה באה לבקר. האשמה היא בלתי נמנעת, האימהות מרוקנת, והאם נותרת תלויה באהבה שיחזירו הילדים, אם ירצו בכך.

בניגוד לאיווּי לסלק את האב כמקור לרגש האשמה, מול האם יש כאב כרוני שממשיך לפעם ולהתפתח ככל שהילד גדל, הפרידה הולכת ונמשכת מרגע הלידה. הילד היה כמעט אחד מאיבריה של האם, והוא הולך ומתנכר לה. המבט הנשי על לידה חושף את המוות שבא עם החיים, את הכאב שבלידה, את הלכלוך ואת הכיעור מחמת חוסר היכולת שלנו ליצור מערכת הדדית – להיות נחמדים למי שסיכנה את חייה כדי ללדת אותנו. המחשבה על זה חורטת בנו את תחושת האשם החזקה ביותר: אנו רואים את עצמנו כמי שממיטים חורבן על הקרובים לנו. מונרו משרטטת את המרחב הביתי כמרחב צפוף, שבו לעולם רצון של בן משפחה אחד יבוא על חשבונו של בן משפחה אחר. בעוד אצל פרויד האם היא המשאב שעליו נאבקים הבן והאב, בתיאור המהופך המאבק הוא על משאבים ההכרחיים לקיום עצמו, מאבק שמתחיל מבטן.

וורטון ומונרו מראות כי הניסיון להיפטר מהכבלים התרבותיים הגבריים אינו משחרר את האנושי בסופו של דבר, אלא חושף כבלים פנימיים שמקורם בטבע האדם עצמו, משחר ילדותו, ומעצם לידתו. עם שחרור האישה נחשף חבל הטבור, הדם והכאב שכרוכים בקיום האנושי. כשהאישה היא גיבורת הסיפור, ולא משמשת כצילו של הגיבור, אין גן עדן ראשוני, אלא כאב כרוני מבטן.

 

זוהר ברנדס, בוגרת המרכז האקדמי שלם, עמיתת מחקר במרכז מורשת בגין. השתתפה במחקר לקראת אסופת ספרות רוויזיוניסטית שעתידה לראות אור בשנה הבאה. שירים פרי עטה התפרסמו בכתב העת "עתר".

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: רחל אליאור מביאה את קולה המושתק של בת יפתח

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

וסת

מגי אוצרי

.

היה לווסת של אלונה הרגל לבוא בדיוק במועדים הכי פחות מתאימים. נגיד בשבוע מילוט בקורס טיס. כשזרקו אותם באמצע שומקום, בלי אוכל וכמעט בלי מים ומסוקים חגים מעליהם כל הזמן והם אמורים להגיע לאיזה יעד מונפץ בלי להיתפס. שמו אותה עם גוני, שהיה בחור נחמד סך הכול, אבל הם בקושי הכירו בשלב הזה, והיא רק ידעה עליו שכולם צוחקים שהוא נראה ומתנהג כמו מרקו מהסדרה של הילדים – עם שיער שחור וחוטם סולד ועיניים גדולות ומן כתמי סומק תמידיים בלחיים – ושהאף שלו תמיד נשמע סתום, ושהוא מן מאעכר כזה שתמיד מחפש איפה לעגל פינות ולרמות כשאף אחד לא רואה. ובעיקר – הוא היה בחור.

זה היה היום הראשון של המחזור. היום הראשון הוא הכי קשה. הכי כאבי ראש וגב, והדימום הכי נוראי, ולפעמים היא הייתה מרגישה בימים הראשונים של המחזור שהיא הולכת להתעלף. היא דחפה מאחורי הג'ריקן איזה עשרים טמפונים קטנים עם מוליך קרטון באריזת נייר. אחר כך היא תאכל את עצמה על הבחירה האידיוטית הזו. למה לא חשבה על זה טיפה יותר.

היו שני משאות שצריך היה לסחוב. היה הג'ריקן, שהיה של עשרה ליטר, אבל התרוקן תוך כדי המסע למרות שכל פעם מילאו אותו בנקודות המים. והיה מכשיר הקשר. שהיה כבד פחות מהג'ריקן במתכונתו המלאה, אבל עדיין כבד. גוני ישר נתן לה את מכשיר הקשר ואמר שיתחלפו בהמשך, והיא הייתה גמורה מידי – עוד לפני שהתחילו – מכדי למחות. הם קיבלו גם קופסה אחת של סוכריות ורטרס אוריגינל, האלה מהפרסומות עם הסבא והמתוק והקרמי. אלו סוכריות שהיא ממש אהבה לפני שיצאה לשבוע המילוט וקצת פחות אחריו. הם קיבלו גם קרע של מפה, שעליו סומנו נקודות של עוקב מים. שיוכלו למלא את הג'ריקן בדרך. בסוף היו אמורים להגיע לנקודת הכינוס.

אז זרקו אותם באיזה חור, והם היו אמורים פשוט להסתדר. להתמצא. כל האירוע אמור היה לדמות את הימים שאחרי נטישת מטוס במהלך פעילות מבצעית. תוך כדי, דלק אחריהם "האויב" המדומה שאמור היה ללכוד אותם. מסוקים של חיל האויר. טרקטורונים של יחידות חי"ר. כלבים של "עוקץ". כולם חיפשו אותם. במהלך היום הם היו אמורים להסתתר מאחורי איזה שיח, לדאוג שלא יראו אותם ולחכות ללילה. בחסות הלילה והחשכה שהוא מביא הם היו אמורים להתחיל לצעוד.

על ההתחלה גוני כבר חיפש איפה לרמות. אמנם עשו עליהם חיפוש לפני היציאה, לוודא שהם לא מבריחים משהו, אבל מסתבר שבתחתונים של גוני לא חיטטו מספיק טוב, כי הוא החביא שם נחשי גומי.

"נחשי גומי זה גאוני", הוא אמר, "יודעת למה? כי זה שקט. זה שקט ולא שומעים. בהתחלה חשבתי להחביא שם זיתים אבל כשניסיתי זה הרטיב לי את כל התחתונים ונהיה להם ריח של מיץ זיתים וזה נראה כאילו ברח לי. בקיצור סיפור. נחשי גומי זה מושלם. זה סוכר, זה שקט, זה יבש. מואה". הוא סיים בהצמדת האצבעות לשפתיו וחיקוי נשיקה. "בסט של הבסט. רוצה?"

בהתחלה אלונה הזדעזעה מאיפה שהנחשים האלה אוחסנו לפני שגוני העביר אותם לתיק, וסירבה בנימוס. מה היא צריכה עכשיו לאכול נחש גומי ולגלות עליו שערות ערווה? זה מגעיל והיא עוד לא מספיק רעבה בשביל זה. אבל היא הרגישה קצת מטומטמת שלא חשבה על משהו כזה בעצמה. נחשי גומי בחזייה, נגיד. בחיים לא היו מחפשים לה שמה. אבל האמת שלא היו לה ביצים לרמות בכל מקרה.

שניהם היו כל כך מסכנים, ילדים ומצחינים שדי מהר אפילו מתח מיני לא היה ביניהם. אחרי השבוע הזה גוני יהפוך לחבר ממש טוב שלה. אולי הכי טוב בקורס. אולי אפילו היחיד. רוב הזמן היא אמנם הייתה בחבר'ה אבל הרי לא באמת. הם לא הרגישו בנוח במחיצתה. שילוב של התנשאות כלפיה וערגה אליה הכתיבו סגנון שיח עצור ומדוד. היה לה קשה עם זה בהתחלה, אבל בסוף מתרגלים להכול, והיא התרגלה לבדידות. בתחילה היו לה ציפיות מרחיקות לכת, ליצור חברויות לכל החיים, בונדינג אמיתי של צבא, אבל האמביציה הזו התפוגגה ככל שחלף הזמן. בתחילה גם חשבה שתתחבר יותר לבנות בקורס – נגיד – אבל רובן הודחו בצ'קים של ההתחלה, ואחריהם נשארו רק היא ואלה. היא אמנם ניסתה לשדר לאלה – שגם חלקה איתה חדר – "בואי, זה לא כאילו שיש לנו יותר מדי אלטרנטיבות", אבל אלה ממש נמנעה ממנה במפגיע. כמעט החרימה אותה. כאילו לא רצתה להיות מזוהה איתה, ואלונה ניסתה וניסתה לפצח את זה אבל פשוט לא הבינה מה הרתיע אותה כל כך: אם סתם לא חיבבה אותה, או שאולי לא בא לה טוב שהיא מכפר שלם, או שאולי היא חוותה אותה כאיום או כתחרות, ואולי פשוט לא רצתה להיות מזוהה יותר מדי כבת. כבת של בנות. היא נורא ניסתה להיכנס לחבורות של הבנים, והאמת שרוב הזמן די הצליחה, אפילו באופן מעורר השתאות. אלונה זוכרת איך קינאה כשהייתה מביטה בה מעשנת עם החבורה של יאיר מנשרוב ועודד אילני. היא נראתה ממש חלק מהם. זזה כמוהם וצחקה כמוהם, ולפרקים נראה היה שהמבט שלהם לא משתנה כשהוא חולף על פני הגוף שלה. כשאלה תודח, בתחילת השנה השנייה של הקורס, אלונה תופתע מכמה שזה יעציב אותה. אפילו זה שהיא תשאיר לה את כל החדר לגמרי לעצמה לא יספיק כדי לנחם.

גוני ואלונה רבצו בתוך איזו ערימה לא נוחה של שיחים יבשושיים. במשך רוב היום הם היו צריכים רק לחכות. לשרוף את הזמן ולא להיראות. מדי פעם נשמע בשמיים מסוק, והרוטור שלו בישר את בואו ממרחק, מותיר להם כמה שניות להיטיב את תנוחת המסתור שלהם. פעם אחת גוני שכח לסדר את התיק ככה שלא יראו אותו, ומישהו מפנים המטוס הדביק על השמשה דף נייר שעליו נכתב בגדול בטוש שחור "מינוס חמש".

"כסאוחתכ יא בן זונה," גוני סינן, מקלל את ההוא מהמסוק אבל בעצם כועס על הרשלנות שלו עצמו. גם אלונה כעסה עליו אבל היא לא אמרה כלום. בכלל, במהלך הקורס היא למדה שעדיף לה לדבר איתם כמה שפחות. לבלוט כמה שפחות. לגלות כמה שפחות. למשוך כמה שפחות אש. גם ככה כל העיניים היו עליה רוב הזמן. חיכו שיקרה לה משהו או שהיא תעשה משהו, ואפילו לא ידעו מה.

האמת שגם אלונה וגם גוני הופתעו מכמה מעט זמן לקח לרעב להגיע. גם השיעמום הרג אותם. אז הם התחילו לפנטז מה יאכלו כשהכול ייגמר. שניהם היו רק בני תשע־עשרה, אז החלומות הקולינריים שלהם היו מאוד בסיסיים.

"וואי איך הייתי מפרקת שניצל עכשיו," אלונה לחשה.

"אני מת. מת לפירה. מת. עם קציצה ליד, איך?" גוני הוסיף, מוצץ ברעש את הסוכרייה שבפיו.

"וואי, קציצות…" אלונה התענגה על זיכרון הטעם. הראש שלה היה שעון על הג'ריקן, ופתאום היא התחילה להרגיש משהו. איזו לחות.

"טוסט. עם גבנ"צ," גוני המשיך, לא משגיח בגופה של אלונה המזנק בחרדה כדי לבחון את התיק. רק כשהיא סיננה "פאק", הוא קלט שמשהו לא בסדר.

"מה?" הוא התרומם משכיבה.

"פאק פאק פאקקקקק," אלונה לפתה את מצחה. "שיט אכלנו אותה! שיט שיט."

"מה??" פחד התגנב לקולו של גוני.

"הג'ריקן. הג'ריקן דלף." אלונה פנתה לגוני, מבטה משדר אומללות.

"מה, איבדנו הרבה מים?" גוני שאל. "יאללה שטויות, הנקודת מים לא רחוקה, נסתדר."

"לא יודעת. שיט." אלונה סירבה להירגע. "זה לא רק זה. הכול נרטב, כסאומו. הכול."

היא הוציאה מהתיק עיסה לבנה שהייתה פעם שני גלילי נייר טואלט.

"יא אללה," גוני פיצח את הסוכריה שבפיו, "איזה דפוק זה."

אלונה דחפה את היד לעומק התיק. היא ידעה כבר שאין סיכוי, אבל העיסה הקשיחה והרטובה שנתקלה בקצות האצבעות הבהירה לה מיד – הלכו הטמפונים.

את שארית המסע אלונה העבירה בתפילות ובחרדה אמיתית. בפנים היה לה טמפון ג'מבו הכי גדול שמצאה, שהחדירה רגע לפני היציאה. מתחת לו הייתה תחבושת סופגת ללילה שאמורה להחזיק די יפה את היום הראשון. היא רק צריכה להתפלל. להתפלל שלא ידלוף לה. איזה פדיחות.

הפרצוף חמור הסבר שלה מסגיר אותה קצת.

"טוב נו מה, כולה קצת נייר טואלט רטוב. ממילא אני בעצירות, את?" גוני חייך.

אלונה ניסתה לחייך בחזרה, אבל הלחץ הפך את החיוך לקפוץ ונוקשה, וגם אותה לקפוצה ונוקשה.

הלילה ירד והם התחילו לצעוד לעבר נקודת המים הראשונה. אלונה הרגישה שהיא תכף מתעלפת עקב ירידת סוכר, אבל לא אמרה כלום.

"את נראית קצת חיוורת," גוני פנה אליה תוך כדי הצעידה. "אולי תיקחי סוכרייה?"

"לא לא, אני בסדר," היא ענתה ופתאום גוני עצר. בתוך החשכה הוא ראה משהו.

"מה?" אלונה נדרכה. גוני לא השיב ופשוט חתך דוך הצידה.

"מה אתה עושה," היא הסתכלה כדי לוודא במפה, "זה בכלל לא הכיוון".

"שנייה, נו," גוני ענה מלפנים, והיא יכלה לשמוע שהוא מחייך.

חצי שעה אחר כך, כשהבטן שלהם מלאה בשסק טרי מן המטע שליד, היא תצחקק איתו גם, והפעם החיוך יהיה אמיתי.

במשך הימים שאחר כך גוני יעגל פינות בכל מה שאפשר, כולל לגשת למשפחה ערבית שעושה על האש באזור ולבקש כנפיים. אלונה תזרום איתו ולא תגיד כלום. היא אפילו תאכל מנחשי הגומי. כשהם יצטרכו לחרבן, גוני יתלוש את השרוולים של המדים שלו, והם ינגבו איתם, ואלונה תחשוב שזה קורע מצחוק ושניהם יגיעו למצב כפית של הזיות רעב וחום. הם יברחו יחד מטרקטורון דלוק פנסים שכמעט יתפוס אותם בלילה השני וירגישו שהם בורחים יחד מאלקטרז, וכשיחשבו שהם כבר בטוחים ממנו, כלב של עוקץ יריח אותם, ויוריד להם עוד עשר נקודות. בנקודת האיסוף גוני יפרגן לאלונה להנחית את המסוק, ויעלה עליו מיד אחריה. גם כשיֵרדו ממנו, הוא ייצמד אליה מאחור בתור למרק הירקות הסמיך – שאמור להרגיל את הבטן שלהם לאוכל, ומוגש למרות שהטמפרטורה בחוץ היא שלושים מעלות.

בשלב מסוים, היא תרגיש שהוא קצת מגזים ותגיד לו בהקנטה חברית: "טוב, מה נדבקת לי לתחת," והוא ילחש לה לאוזן, "נראה לי שאת צריכה ללכת לשירותים. אני אלווה אותך". והוא ילך איתה עד לדלת של השירותים של הבנות, ויסתיר את המאחורה שלה כל הדרך עד שהיא תיכנס פנימה.

והוא גם יארגן לה איכשהו מכנסיים להחלפה, בזמן שהיא תזרוק לפח את המכנסיים עם הכתם של הדם.

 

מגי אוצרי, סופרת, פובליציסטית, דוקטור למשפטים. פרסמה שלושה ספרים: "שתי השמשות של דדיקה" (2015), "כותבת הנאומים" (2017) ו"עיניים אדומות" (2019), כולם בהוצאת כנרת זמורה־דביר. הסיפור "וסת" – מתוך הרומן בכתובים "אל אי שם".

 

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטעים מתוך ממואר מאויר בכתובים מאת יובל ישראלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

לילות זולים (أرخص ليالي) / יוסוף אִדריס

מערבית: אילנה המרמן

.

אחרי תפילת הערב פרצו מפיו של עבד אל־כרים קילוחים עזים של קללות על ראשם של האבות והאימהות של הכפר, ובדרכם לקחו עמם גם את טנטאווי ואבותיו.

וזה הסיפור: עבד אל־כרים כרע בחטף את ארבע הכריעות של התפילה ומיד חמק ויצא מהמסגד והלך בסמטה הצרה, זרועו מקופלת לו מאחורי גבו וכף ידו האחת מועכת במרירות וברוגז את האחרת, וחזהו נוטה לפנים בחומרה גדולה וכתפיו כְּכורעות תחתן מכובד הגלימה שהוא ארג במו ידיו מצמרהּ של הכבשה.

הוא אף כופף בעקשנות את צווארו והחל מרחרח באפו המעוקל הארוך שכולו נקבוביות שחורות. הוא רטן והידק את שפתיו עד שעור פניו הנחושתי הצהוב התכווץ וקצות שפמו הקבילו לקמרוני גבותיו שהיו עדיין רטובות ממי רחצת הטהרה.

מה שהטריף את דעתו הוא שמיד עם כניסתו לסמטה איבד את השליטה ברגליו העבות והנפוחות ולא ידע היכן יניח את כפותיהן השטוחות הגדולות, שסוליותיהן היו סדוקות כל כך עד שכמעט יכלו לבלוע מסמר שלם בלי שייוודע כי בא אל קרבן.

למרות הקשיחות שהאיש התעטף בה הוא היה נבוך ומבולבל בגלל המון הילדים שמילאו את הסמטה כפתיתי לחם. הם שיחקו וצווחו ונדחקו לו בין הרגליים, אחד בא מרחוק ונגח אותו, אחֵר משך את גלימתו מאחור, ופרחח אחד פצע בחתיכת פח את אגודל כף רגלו המזדקרת מעל שאר האצבעות.

אבל הוא לא יכול היה לעשות להם כלום חוץ מלרדות בהם בלשונו ולקלל את אבותיהם ואבות אבותיהם ולחרף את המיילדת שמשכה כל אחד מהם בכף רגלו החוצה וגם את זרע הזנונים שהנביט אותם.

עבד אל־כרים רעד מזעם וגידף והתחלחל וירק על הכפר האומלל שנהיה כולו ילדים ועוד ילדים, ותהה תחת גלימתו המתנפנפת על מפעל ההדגרה הזה שהיוצאים ממנו רבים מהשערות שעל ראשו. אבל הוא בלע את זעמו והרגיע את עצמו: אפשר לסמוך על העתיד שהרעב יעשה בהם שמות ובמהרה תבוא גם הכולרה ותחסל את מחציתם.

עבד אל־כרים אמר את השהאדה והרגיש שרווח לו באמת כשהשאיר את הדקלים של הסמטה מאחוריו בסמטה והשקיף על הרחבה המקיפה את הבריכה שבאמצע הכפר.

עכשיו היתה פרושה לפניו החשכה הגדולה על הבתים הנמוכים האפלים המקננים שם וערמות הדומן נחות לפניהם כמו קברים שהוזנחו ימים רבים. שום דבר לא נשאר להעיד על היצורים החיים שדחוסים תחת התקרות מלבד פנסים פזורים פה ושם בכיכר רחבת הידיים והם כעיניים רושפות גצים של שֵׁדות רובצות, ואורם האדום הכהה בא מרחוק בנענועים יהירים וצולל אל שְְׁחור הבריכה.

מבטו של עבד אל־כרים התפזר בחשכה הריקה, הוא סובב את ראשו הנה והנה. ריח המים החלודים בביצה התפתל עם עיקול נחיריו ומיד אחזה אותו מצוקה בגלל הסתימה בפתחי אפו. הוא הידק את אגרופו והתכופף עוד יותר – עוד רגע וגלימתו הייתה מוטלת על שפת הבריכה.

נחירות השפנים של אנשי כפרו המתפשטות והולכות עם התפשטות החשכה לא נתנו לו לנשום. אבל באותו רגע בערה בו חמתו אף יותר על טנטאווי השומר ועל כוס התה שהוא הזמין אותו לשתות עמו לפנות ערב, ושלולא עליבותו ולולא הזיל פיו ריר לא היה נוגע בו בכלל.

עבד אל־כרים התהלך ברחבה ואוזנו לא שמעה לא רחש ולא תנועה ואפילו לא ציוץ של אפרוחית, כאילו הוא באמצע בית קברות ולא בכיכרות כפרו שיש בהן ערב רב של ברואי האל.

כשהגיע לאמצע הכיכר נעצר. וטוב עשה שנעצר, כי אילו נשמע לרגליו והלך עוד כמה צעדים, הוא היה בתוך ביתו ממש, ואז, אם היה נועל אחריו את דלת הבית, לא היה נשאר לו אלא להרגיע את נשימתו ולשכב לישון. אבל באותו רגע לא היה אפילו גרגיר אחד של שינה בעיניו. אדרבה, ראשו היה צלול יותר ממי משאבה, זך יותר מדבש דבורים טהור, ולא היה אכפת לו להישאר ער אפילו עד מולד הירח של רמדאן.

וכל זה בגלל עליבותו ובגלל כוס התה וערמומיות הנחש של טנטאווי וחיוכו הכחול, ובגלל ההזמנה שלו, שלא עלה בדעתו לסרב לה.

אז הלכה השינה? טוב.

אנשי הכפר האכזריים כבר ישנו מזמן והשאירו את הלילה לדרדקים הארורים שלהם, ומה יעשה עבד אל־כרים?

האם יישאר ער? אבל איפה יעביר את שעות הלילה?

האם ישחק מחבואים עם הילדים?

ואולי ילוו אותו הילדות בצהלה כלַווֹת כלה אל חתנה ויזמרו: יא אבו א־רִיש, אנשאללה תְעיש!*

באמת, איפה יבלה את הלילה וכיסיו ריקים? ואין לו גרוש על הנשמה כדי ללכת למאורה של אבו אל־אִסעאד ולהזמין לו קפה טוב ואז לעשן נרגילה ואז לשבת כמה שירצה ולהריח את ריח הקפה והנרגילה ולצפות בחבורת עורכי הדין המתמחים שמשחקים בקלפים ולהקשיב לרדיו לדברים שהוא לא מבין ולצחוק מכל הלב עם א־סבאעי ולגחגך ולתקוע אגרופים לאבו ח'ליל, ואז לעבור אל שולחנו של עמאר היושב בראש מועצת סוחרי הבהמות, ואולי להשתתף בשיחתם על השוּק שלא קורה בו כלום.

אין לו גרוש! שאלוהים יגמול לך, טנטאווי.

הוא גם לא יכול לקפוץ אל שייח' עבד אל־מגיד, שאותו היה מוצא יושב מול התנור בשיכול רגליים, והקפה מבעבע ומפעפע בנחת על האש בקומקום הנחושת, וא־שִׁיחִי יושב על ידו ומספר במלוא קולו המתנגן על הדברים שקרו בלילות שבגללם שערו הלבין, ועל הימים שחלפו ולקחו עימם את החוכמה שלמד משכלם של האנשים התמימים והטובים של פעם ושהרחיקוהו מהרמייה והגניבה ועקירת היבולים בידי הסוררים של בני הדור הזה.

הוא לא יכול לכחכח בגרונו ולדפוק על דלתו של שייח' עבד אל־מגיד מפני שרק שלשום דחף אותו מעל גלגל המים והפיל אותו לאגן המים וכל הארחי־פרחי צחקו עליו כשהתנהל ביניהם ויכוח על ההוצאות של תיקון הגלגל. מאז אין השייח' מדבר איתו מטוב ועד רע.

עבודה טובה עשה פה השטן. אבל טנטאווי עלה אפילו על השטן כשהזמין אותו לתה. יחרב ביתך, טנטאווי.

ומה אם ייקח את המקל שלו שצבעו כצבע המשמש ויש לו עקב מברזל, ויעבור אצל סמעאן והם ילכו יחד אל הכפר אל־בַּלאבְּסה, ששם יש הלילה נשף וטקס חינה, ורקדניות וענטוזים ועוּד וכל מה שרק תרצה?…

אבל מאיפה, עבד אל־כרים, תיקח את הכסף לשלם לבדרנים? חוץ מזה כבר ערב וסמעאן אולי הלך לפייס את אשתו שיושבת בבית דודה, והדרך בוגדנית וחושך בחוץ. הוי אנשים! למה הוא המסכן היחיד שעֵר בלילה? ואילו טנטאווי בטח כבר ניקה לו אצטבת אבן ונשכב עליה בזמן המשמרת שלו ושקע בשינה. הלוואי, לא עלינו, שיישכֵב עליו הקיר הכי כבד בעולם.

ומה היה קורה אם הוא היה חוזר הביתה, ככה, כמו האנשים הטובים, ודוחף את אשתו ומעיר אותה ואומר לה לנקות את הזכוכית של עששית הנפט ולהדליק אותה ולהבעיר אש בתנור ולחמם לו כיכר לחם ולהגיש לו את הפלפלים שנשארו מארוחת הצהריים. והלוואי שנשאר משהו מהפשטידה שאמה הזדרזה להביא לה בבוקר. והלוואי שאשתו תכין לו אחר כך קנקן חילבה והוא יֵשב כמו הסולטן בשעתו ויטליא את שלושת הסלים שתחתיתם התבלתה ויתקין להם ידיות חדשות במקום הידיות שנקרעו?…

מה בשם אלוהים היה קורה אם הוא היה?…

האם הייתה התחנה זזה ממקומה?…

האם היה ראש העיר עושה משהו לשם שמיים לילה אחד?…

האם היו השמיים נופלים על הגורן?…

מה פתאום… שום דבר כזה לא היה קורה.

אבל מי כמוהו מכיר את אשתו? הוא יודע יותר טוב משַׁמהוּרִש מלך השדים שהיא מוטלת עכשיו על משכבה כמו שק תירס וסביבה מפוזרים ששת הקטנים כמו שֶׁגר כלבים חלשלשים, וגם אם יתקע המלאך אִסראפיל בשופרו היא לא תתעורר. ואם ייפתחו שערי שמיים כמו בליל אל־קדר, והיא תקום, מה אז?

האם ישקר לעצמו?

איך ישקר השקרן לעצמו?

המנורה מלֵאה נפט רק עד החצי והאישה זקוקה לכל הנפט הזה כדי ללוש ולאפות כל הלילה הבא, אם בכלל מישהו יחיה עד אז. חוץ מזה, הילדים בטח היו רעבים בערב ואכלו את הפלפלים עד שנגמר כל הלחם שבסל הנצרים. והאם ייתכן שהפשטידה של הבוקר חיכתה לו עד הערב? ואשר לחילבה ולסוכר, תנוח דעתו: בביתו, השבח לאל, אין לא זו ולא זה.

כוס תה כמו כוס התה שליקק עד הטיפה האחרונה אצל טנטאווי הוא לא יזכה לקבל עד יומו האחרון. שתיצלה נשמתך באש הגיהינום, טנטאווי בן זֻבַּידה!

אילו עלה בדעתו של מישהו לעשות את צרכיו בכיכר והוא היה רואה את עבד אל־כרים נטוע כדחליל מול פני הבריכה השחורים, הוא היה חושב מיד שהשטן נכנס באיש, או דיבוק!

אבל אבו אל־כרים ראוי למחילה כי הבלבול והמבוכה שהשתלטו עליו לא היו לפי כוחו. הרי איש תמים ופשוט כמוהו אינו יודע קרוא וכתוב בשפתו של הלילה, וכיסו ריק והלילה ליל חורף והתה חורך לו את הראש, והשינה כבר בלעה עמוק־עמוק אנשים מסוגו שלא יודעים מה זה להיות ער בַּלילה. בגלל זה הוא עמד מבולבל ונבוך שעה ארוכה עד שלבסוף גמלה בליבו ההחלטה והוא קיבל את הדין וחצה את שאר הכיכר. הוא כבר הבין שיעביר את שעות הלילה כמו שהוא מעביר בדרך כלל את השעות של הלילות הקרים.

לבסוף הוא עמד בתוך ביתו ומאחוריו הדלת הסגורה על בריח. הוא זחל בחושך על כיפת התנור בין ילדיו המפוזרים שם ומצמץ בשפתיו וגנח על הילדים ועל החשיכה ובינו לבינו נזף במי שבירך אותו בשש קיבות שאוכלות אבנים.

הוא הכיר את הדרך, הרבה לילות קרים כבר לימדוהו אותה, ובסופו של דבר הוא מצא את אשתו. הוא לא דחף אותה כי אם התחיל לפכור את אצבעות ידיה ולשפשף את כפות רגליה המכוסות בטונות של עפר, ואז דגדג אותה בגסות ששילחה בגופה צמרמורת של יקיצה.

האישה התעוררה עם הקללה האחרונה שהוטחה בטנטאווי באותו לילה, ושאלה אותו בלי חשק ופיה מתמלא בפיהוק, מה עשה לו האיש שהוא מגדף אותו באישון לילה.

אמר לה עבד אל־כרים כשהוא פושט את בגדיו ומכין עצמו לבאות:

אהה, יחרב ביתו של מי שגרם לזה.

עברו חודשים, והנשים, כהרגלן, בישרו לו שיש לו בן חדש, והוא ביקש לו נחמה על השביעי הזה שבא באחרית הימים וגם את בטנו שלו, האחרון, לא יצליחו אבני הארץ למלא.

ועברו חודשים ושנים ועבד אל־כרים עדיין הוסיף ללכת הלוך ומעוד בתוך צבא הנמלים של הילדים שנדחקו על דרכו בלכתו ובבואו. וכל לילה, כשזרועותיו מקופלות לו מאחורי גבו ואפו מרחרח סביב־סביב, גם הוסיף לתהות מהו הפתח, אם בארץ ואם בשמיים, שהם יוצאים ממנו.

.

---

* הו, אבו א־ריש, שתחיה, ברצון האל. חרוז פופולרי שהילדים שרים בשעת משחק.

---

.

יוסוף אידריס, 1927–1991, סופר ומחזאי מצרי. למד רפואה באוניברסיטת קהיר. את הקריירה הספרותית שלו החל בתור עיתונאי, ושנים רבות כתב טור בעיתון אל־אהראם. פרסם תשעה מחזות ונחשב למי שהניח את התשתית לתיאטרון המצרי המודרני. אחד־עשר קבצים של סיפורים קצרים פרי עטו ראו אור ותורגמו לעשרים וארבע שפות. סיפוריו הקצרים והרומנים שכתב מתארים באופן ריאליסטי את חיי "האנשים הפשוטים" ומאפשרים התבוננות בחיי היומיום במצרים, על אנושיותם ועל הרבדים שמניעים את גלגלי החיים במדינה.

אילנה המרמן, מתרגמת, סופרת, מסאית ועורכת. תרגמה לעברית עשרות יצירות ספרות, רובן מצרפתית ומגרמנית וקצתן מאנגלית ומספרדית. לאחרונה מתמסרת לתרגום יצירות ספרות מערבית. מפרי עטה ראו בין השאר הספרים "במחוזות זרים: סחר בנשים בישראל" (עם עובד 2004); "במזל סרטן, מסע לבלי שוב" (עם יורגן ניראד. עם עובד, 2001; אחוזת בית 2017); "אישה לבדה" (אחוזת בית, 2017). פעילה פוליטית בהגנה על זכויות האדם בישראל ובמאבק נגד הכיבוש.

.

 

***

 

על סיפורים מערבית בפרויקט מעבורת

יפתח אלוני

 

קרוב לשנתיים שקדנו במעבורת – פרויקט הסיפור הקצר על קטגוריית הסיפורים בערבית. ד"ר רים גאניאם, עורכת הקטגוריה, הצליחה לשכנע את מיטב הסופרים מהעולם הערבי שמעבורת היא פרויקט ספרותי שחוצה פוליטיקה וטריטוריות של התנגדות. הודות לקשריה הצליחה גאניאם לפרוש עבור הפרויקט מניפה ספרותית רחבה של יותר ממאה סיפורים שכתבו סופרות וסופרים מהשורה הראשונה, מסוריה, מצרים, סודן, תוניסיה, מרוקו, אלג'יריה, מצרים ועוד, לצד סופרים פלסטינאים. הסיפורים תורגמו בידי מיטב המתרגמים והמתרגמות, והם מזמנים חוויה ספרותית מיוחדת במינה.

 

יפתח אלוני הוא מייסד פרויקט מעבורת.

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת המשורר הקטלאני סלבדור אספריו, בתרגומו של איתי רון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן