איורים במפות מאפיינים בעיקר מפות עתיקות, אך גם במפות ממחצית המאה העשרים ניתן למצוא אלמנטים אלו המותאמים לתקופה ולרוח הזמן. לעתים האמנות ממסגרת את המפה, ולעתים מופיעה בגוף המפה.

מפת "שנת שתים למדינת ישראל"  (במהדורות בעברית ובאנגלית בהוצאת יוסף שפירא) כוללת בשולייה איורים מאת האמן מיכאל קארה. האיורים ממחישים כיצד מדינת ישראל הצליחה להגיע לנקודת זמן זו של קיומה: איורי מעפילים, פועל באתר בניה, אשה אוחזת אלומת שיבולים,  חיילים, חיילת תולה את סמל המדינה, דמות תוקעת בשופר – כל אלו הינם היבטים של חלקים שונים בחברה הישראלית שבזכות מאמציהם קמה המדינה.

קארה היה מעצב גרפי, צייר ופסל יליד גליציה, אשר עלה לישראל בהיותו בן 60, בשנת 1946 והמשיך לפעול וליצור. פסליו ותבליטי קיר פרי עבודתו נמצאים ברחבי הארץ. רבים מהם הינם אנדרטאות לחללי מערכות ישראל.

דוגמאות לעבודותיו:

"מפת שנת שלש למדינת ישראל" (מהדורות בעברית ובאנגלית) בהוצאת יוסף שפירא.

מפה זו התפרסמה בפורמט דומה לקודמתה, אך הפעם האמן אחר – מאיר איזקמן –  ובשמו העברי – מאיר רונן.

המפה מתכתבת באופן ברור עם המפה של שנת שתים למדינה: מעל הכיתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", מצוי איור נשר שכנפיו מכסות צללית דמות תוקעת בשופר המשמשת רקע למסלול צעידת דמויות אוחזות דגלים בנוסח "שאו ציונה נס ודגל", מתחתן – משפחות עולים צועדות בשורה בסמוך לדימוי מדחפי מטוס (בהקבלה לאניית המעפילים שבמפה הקודמת). הפעם נוספו איורי מיקרוסקופ ומבחנות – לציין את המדענים, טרקטור ושדה חרוש – לציון החקלאים, התיישבות עם מגדל מים ופועל הנושא מעדר על כתפו מדגיש את ההתיישבות העובדת. בשוליים מימין, חייל תוקע בחצוצרה, פועלי בנין, גלגלי שיניים לציון תחום התעשייה, יד כותבת בעפרון – לציון הלימוד והאקדמיה, כלי נגינה ופתכה של ציירים [=פלטה לערבוב צבעים] . למטה איור מטוסי חיל האויר עם סמל מגן דוד, וחייל ניצב על טנק בעוד שניים נוספים ברקע מאחוריו.

מאיר (מייק) רונן (1926 – 2009) היה עיתונאי ישראלי, קריקטוריסט פוליטי ומאייר. נולד במלבורן כמאיר איזקמן. אביו נולד בירושלים, ואמו בליברפול. למד אמנות ואדריכלות במכון הטכנולוגי המלכותי במלבורן. במהלך מלחמת העולם גויס לצבא אוסטרליה, ואחרי המלחמה הוצב ביפן הכבושה כאיש צוות בעיתון צבאי. בשנים 1945-1946 צייר דיוקנאות פושעי מלחמה יפניים בדיונים של בית הדין הצבאי הבינלאומי למזרח הרחוק בטוקיו. עם חזרתו לאוסטרליה עבד כקריקטוריסט ב- The Sunday Telegraph .  בשנת 1949 הגיע לישראל והצטרף לצוות העיתון היומי, "The Palestine Post", ששינה את שמו לג'רוזלם פוסט. משימתו הראשונה הייתה לצייר מפות, אך עד מהרה החל לאייר מאמרים ולצייר קריקטורות לעיתון על בסיס יומי. בשנת 1956 אימץ את השם העברי 'רונן' לאחר שמונה לשליח של הסוכנות היהודית לדרום אפריקה ולרודזיה. עם שובו לישראל בשנת 1958, התבקש להקים את המהדורה הבין-לאומית של הג'רוזלם פוסט ולהמשיך כקריקטוריסט ועורך אמנות. באמצע שנות השישים החל לפרסם קריקטורות גם ב"ידיעות אחרונות", תחילה במסגרת המדור הסאטירי "ציפור הנפש", ותוך זמן קצר – במדור משלו. תחת הכותרת "בעיניו של מייק" פרסם אלפי קריקטוריות פוליטיות במשך כשלושה עשורים.

המעצבת הגרפית ואמנית הטיפוגרפיה פרנציסקה ברוך, תרמה לעיצוב מפת ישראל בארצו  ערוכה בידי א. אורל ומשה ברור. ברוך, ילידת המבורג, 1901,  למדה עיצוב ואיור בבית הספר שליד המוזיאון הממלכתי לאמנויות בהמבורג. את הכשרתה בעיצוב גרפי וקליגרפיה עשתה באקדמיה הלאומית לאמנויות בברלין. בתחילת דרכה עסקה בעיקר בעיצוב תעשייתי, ועבדה בעיצוב של צלחות פורצלן עבור בית חרושת מוביל שעם לקוחותיו נמנה גם בית המלוכה הגרמני. האמן יעקב שטיינהרדט פנה אליה בהצעה שתשתתף יחד עמו בעיצוב הגדה לפסח במהדורה ביבילופילית. שטיינהרדט ביקש ממנה לעצב את האותיות – בעברית ובגרמנית. ברוך, שלא ידעה עברית, נחשפה כך לתחום עיצוב האות העברית והחלה להתעניין בעיצוב גופנים עבריים ובעיצוב של כריכות ספרים באותיות עבריות. ההגדה, עם חיתוכי עץ של שטיינהרדט ואותיות פרי עיצובה, המבוססות על כתבי יד אשכנזיים, נדפסה ב-200 עותקים והיא פריט אספנות.  במהלך שנות ה-20 ועד לעלייתו של היטלר לשלטון עיצבה בין היתר עטיפות ספרים, מטבעות, צעצועי ילדים, תווי ספר ואת ספר שיריה הראשון (שירה סינית מתורגמת לגרמנית). בין השאר עיצבה את ה"אנציקלופדיה יודאיקה" וספרים עבריים נוספים מהוצאת "רימון". בשנת 1933 עלתה לארץ. 

                                           

עבדה כשרטטת מפות בעבור ממשלת המנדט וארגון ההגנה, אך הטביעה חותמה בעיקר בתחום עיצוב האות העברית: בראשית שנות ה-40  עיצבה מחדש את לוגו עיתון "הארץ", ופיתחה את גופן שוקן-ברוך עבור ספרי הוצאת 'שוקן'. עיצבה סמלים עבור ממשלת ישראל.

פרידל שטרן, מעצבת גרפית וקריקטוריסטית ילידת לייפציג, 1917, עבדה כשרטטת מפות כבר בממשלת המנדט. שטרן היתה מחלוצות תחום הקריקטורות בישראל, ונושאיהן היו בעיקר חיי היום יום (למשל החורף הישראלי).  בצעירותה למדה עיצוב בבצלאל החדש. במלחמת העולם השניה התנדבה לשירות בצבא הבריטי, ואף זכתה בצל"ש על שירותה.

החל בשנות החמישים פרסמה שטרן כתבות עיתונאיות שדרכן בחנה את החברה הישראלית בצורה ביקורתית. עבור חלק מכתבות אלו "התחזתה" לטיפוסים שונים, בשנת  1958 פרסמה את ספרה "בקיצור: ישראל", שעסק בחוויות התיירות בישראל. שטרן אף עיצבה בולים.

הוציאה תחת ידה קובץ מפות מאוירות של ישראל – "מפות מדברות" –  שהתפרסם בשנים  1953 ו- 1958 בעברית ובאנגלית.  בקובץ, הכולל מפות של אזורי הארץ השונים,   מצוירים הארועים התנ"כיים וכן ההיסטוריים בצבע תכול בהיר כעין דמויות רפאים, והארועים הקיימים לזמן ההווה של היצירה מופיעים בצבעים מלאים.    

בגליון אזור הכנרת נזהה מספר דוגמאות לכך:  ציור אדם ניאנדרתלי באזור מערות האדם הקדמון בנחל עמוד, דמות בעלת האוב בעין דור, אלישע הנביא ונס החייאת בן האשה השונמית, נס הפיכת המים ליין בכפר כנא ע"י ישוע.

ודוגמאות למציאות ההווה: פרש צ'רקסי על סוס בכפר כמא, אדם כפוף וכאוב נכנס למרחצאות טבריה ויוצא זקוף ובריא, הטנק הסורי הניצב בדגניה זכר לעצירתו ע"י צה"ל במלחמת העצמאות.

תגלית קטנה הקשורה לעבודתה של שטרן: מפת ציורית של תל אביב עם ציון מסלולי התחבורה הציבורית משנת 1963 כוללת איורים הומוריסטיים בנושא כללי הנסיעה באוטובוס, ולמרות שחסרה חתימתה על העבודה, קשה לטעות בסגנון, וסביר לזהות את הקריקטורות – ואת המפה – כפרי עטה של פרידל שטרן.

רמז נוסף שמחזק את זיהוי פרידל שטרן כמאיירת המפה והקריקטורות הינו העובדה שפרסמה  ב- 1956, כחלק מסדרת פרסומים בעתון את חוויותיה ככרטיסנית באוטובוס:

ולא רק אמנים גרפיים נמנים עם יוצרי המפות, אלא גם אמן תאטרון –  גרשון פלוטקין  – יליד מוסקבה, 1917, שהיה כרטוגרף, שחקן ובמאי מוערך בתאטרון הקמארי. אחת מעבודותיו שפורסמה בשנת 1958 הינה מפת ישראל וסיני מאת ג.וג. פלוטקין – בני הזוג בחיים ובמקצוע –  גליליה וגרשון פלוטקין.

הזוג אשר הוזכר כבר בעבר במגזין הספרייה (בהקשר תצלומי אויר כחומר גלם למיפוי), חי ויצר יחד. גרשון פלוטקין אף שילב את כשרון המשחק שלו בעבודתו הכרטוגרפית, כפי שמוכיח הסיפור המתאר את התנסותו עוד טרם ימי המדינה, מול הבריטים:

(מתוך הבלוג של ציפורה דגן המבוסס על קטעים מתוך ריאיון שנערך עם גליליה פלוטקין-קטינקא ביום 18.7.2000  שמור בארכיון המרכזי של ההגנה, בבית אליהו גולומב בתל-אביב):

"בשנת 1944 הגיע הבמאי גרשון פלוטקין לקיבוץ, כדי לביים מחזה. מעבר להיותו במאי, היה גרשון פעיל בתחומים שונים בארגון ההגנה. באחד הימים  הודיע לגליליה להתכונן ל"טיול עם התינוק שלה", שהיה בן תשעה חודשים. הגיעו השלושה לשדה התעופה בלוד, שם המתין להם פיניה הטייס, שהסדיר את כל הסידורים הנדרשים לתאום עם שדה התעופה ועם האנגלים. כשנשאל הטייס על ידי המפקח הבריטי מהי מטרת הטיסה, הוסבר הדבר בכך:

"לתינוק ישנה 'אסטמה מיוחדת' וחשוב לקחתו מפעם לפעם לשאוף אוויר בגבהים"!!

בידיהם היו מפות בריטיות של הארץ, הטייס חתם על מסלול טיסה בו הורשה לטוס והחבורה הקטנה עלתה לאווירון והמריאה.

באווירון ישבו פיניה הטייס ועמו גרשון, גליליה והתינוק. גליליה הביאה עימה סלסלה, בה ארוזים היו בקבוקי האכלה לתינוק וחיתולים ובין החיתולים הוסתרה מצלמת לייקה וסרטי צילום. גם המימייה שימשה כ"סליק", כשבחלקה העליון היה תא קטן עם מעט חלב או מים. רק המריא האווירון, ותרדמה עמוקה נפלה על התינוק. כך היו גליליה וגרשון פנויים לעסוק בצילומים. גליליה צילמה כשראשה ומחצית גופה העליון מוטה אל מחוץ לאווירון ובשעת הטיסה היו גרשון וגליליה מחליפים בינהם תפקידים, כשהאחד מצלם והשני מנווט את הטיסה על פי המפות שהיו בידיהם.

מובן שהם טסו ליעדים שתוכננו בעבורם ב'הגנה' ולא במסלולים שנקבעו להם על ידי הבריטים.

באחד הימים, המפקח על ההמראות בשדה התעופה הציע לגרשון:

 "כדאי לך להחליף את הטייס, כי הטייס הזה אינו מכיר את הארץ". אך גרשון הסביר להם:  "שאינו יכול למצוא טייס אחר ובעבור התינוק חשוב הגובה והאוויר הצח שבגבהים"… ".

שלמה בן-דוד מעצב גרפי  וצייר, 1968-1906. בוגר לימודי אמנות ב"באוהאוס" בגרמניה. השתתף בהכשרה של תנועת ה"חלוץ". בשנת 1926 עלה לארץ-ישראל. היה ממקימי קיבוץ גבעת ברנר. לאחר מכן גר בתל אביב ועבד כמעצב גרפי. בין היתר עיצב כריכות ספרים עבור הוצאת "הקיבוץ המאוחד", יצר סמלילים לחברות, וכן יצר צילום אמנותי.  

 בחלק מעבודותיו הכרטוגרפיות ניתן למצוא איורי מבנים ואתרים משובצים בגוף המפה:

נוכל לזהות מימין לשמאל את מלון המלך דוד, בנין ימקא ואצטדיון הכדורגל שפעל מאחוריו, בנין המוסדות הלאומיים, בית הכנסת ישורון, מנזר רטיסבון, בית הספר לאמנות בצלאל.

במקטע מאויירים בית החולים אוגוסטה ויקטוריה ["הסנטוריון הגרמני"], האוניברסיטה העברית, אמפיתיאטרון הר הצופים,  בית הספרים הלאומי,  בית החולים הדסה, בית הקברות הצבאי הבריטי.

המעצב הגרפי עמנואל בלאושילד, יליד לטביה, 1915, עסק בציור מילדותו ואף למד אמנות באופן מקצועי. לאחר הכשרה בתנועת נוער ציונית 'הרצליה', עלה לארץ ב-  1936. עבד בפרדסנות, גויס להגנה (שם הוגדר כמומחה לטופוגרפיה וסידור מפות אסטרטגיות) ושירת במשטרת הנוטרים שסופחה ליחידות הצבא הבריטי. מילא בו תפקידים שונים והשתחרר בשנת 1945. עסק בגרפיקה שימושית, ולאחר שוך קרבות מלחמת העצמאות המשיך לשרת כקצין בתפקיד גרפיקאי באכ"א. עיצב מספר סמלי יחידות, ביניהן סמל חיל המודיעין.

באזרחות ניהל בלאושילד את הוצאת 'אמיר' עד פרישתו לגמלאות. בעשור החמישי לחייו הספיק להגשים את חלום ילדותו וזכה לעצב מגוון בולים. נפטר ב- 1998.

הוצאת 'אמיר' תחת ניהולו הוציאה לאור מגוון מפות ציוריות מ-1969 ועד 1988. המבנים המאויירים משובצים במפות בצבעוניות מושכת את העין. הנה מספר דוגמאות לעבודותיו:

לסיכום, בקורות חייהם של אמני המפות נוכל לזהות מספר מאפיינים משותפים: מחציתם  (שטרן, בן דוד ובלאושילד), היו בנערותם חלק מקבוצות הכשרה יהודיות באירופה (קבוצה יהודית של 'הצופים', תנועת 'החלוץ', והסתדרות הנוער הציוני 'הרצליה'). אצל ארבעה נמצא השתתפות במאבק מול מדינות הציר (קארה, שטרן, בלאושילד, ורונן).  שלושה עבדו בתחום המפות במסגרת ארגון 'ההגנה' (ברוך, פלוטקין ובלאושילד). ואצל שלושה אחרים  בלט נושא חיי היום יום בעבודתם האמנותית  –מיכאל קארה (כפי שמצויין בעיתון 'דבר', וכן תאור ה'מחכים בתור למרפאת קופת חולים');  עבודותיה של פרידל שטרן (לדוגמא חוויותיה מהשימוש בתחבורה הציבורית), ומאיר רונן.

המשותף לכל האמנים והאמניות הללו הינו שנולדו בחו"ל,  יצרו בישראל ובעברית יצירה מגוונת לאורך שנים, ותולדותיהם ועבודתם שזורות בהקמת מדינת ישראל, בגיבושה ובהתבססותה.