אוסף תצלומים מארכיון הקיבוץ הדתי מספק הצצה לחיי המחסור והצפיפות של המעפילים בקפריסין, שהולידו לבסוף חיים חדשים
בתום מלחמת העולם השנייה התגברה תנועת ההעפלה. עשרות אלפי פליטים יהודים ששרדו את השואה ומאות יהודים מצפון אפריקה ביקשו להגיע לחוף מבטחים ולשקם את הריסות חייהם. בעזרת נציגי ה"הגנה" הם עלו על ספינות ועשו דרכם לארץ ישראל.
שלטון המנדט היה נחוש למנוע את הגעתם. בהיעדר מקום במחנה המעצר שבעתלית, הועברו מעפילים שנתפסו למן אוגוסט 1946 למחנות שהקימה ממשלת בריטניה באי קפריסין, ושהו שם חודשים ארוכים בתנאים קשים.
52,000 מעפילים, רובם משארית הפליטה, נכלאו במחנות הגירוש בקפריסין בתקופה שבין אוגוסט 1946 לינואר 1949. עדיין לא הספיקו להתאושש מחוויות המלחמה והעקירה, ושוב הושמו במכלאות, בין גדרות תיל גבוהות ומאיימות.
המעפילים שוכנו בחמישה "מחנות קיץ", בחוף המזרחי של קפריסין, ובשבעה מחנות חורף", בקרבת לרנקה. מחנה 55 היה ראשון "מחנות הקיץ" והמגורים בו – כמו בשאר מחנות הקיץ – היו באוהלים מאובקים, חסרי אמצעי חימום או קירור. המגורים – באוהלים ובצריפים – היו צפופים ביותר ונעדרי פרטיות. הריהוט היחיד בהם היה מיטות אשר שימשו גם כיסא, שולחן ומחסן. לא הייתה תאורה במגורים; מי שיכול להרשות לעצמו קנה בקנטינה מנורת נפט. האחרים נאלצו לאלתר פתילות מקופסת שימורים.
מחנה 66 היה אחד מבין שבעת "מחנות החורף" שהמגורים בהם היו בפחונים – צריפים מפח מגולוון – מן הסוג המקובל בצבא הבריטי. בקיץ – להטו הצריפים ובחורף – היו קפואים.
מעמדם המשפטי של המעפילים היה של שבויי מלחמה, אך ניתנה להם אוטונומיה מוחלטת בניהולם העצמי. הצבא הבריטי לא היה ערוך לטפל באוכלוסייה מגוונת כל כך ובסוגיות כגון בעיית המגורים המשותפים של משפחות, נשים בהיריון וטיפול בילדים ובתינוקות. המעפילים הגיעו למחנות כמעט בחוסר כול. הנשים והילדים סבלו במיוחד ממחסור חמור בלבוש. בד האוהלים היה דרך יצירתית לתפירת בגדים, אך מי שסבלו מכך היו המעפילים שבאו לאחר מכן ומצאו אוהלים הרוסים. הצבא הבריטי סירב להשלים את החסר, כעונש קולקטיבי על השחתת רכושו.
"מים" הייתה המילה הנפוצה ביותר במחנות, והמצרך הבסיסי החסר ביותר. מים הוזרמו למחנות רק שעות אחדות ביממה ולמחסור בהם הייתה השפעה ישירה על תנאי התברואה הקשים.
הג'וינט היה המוסד היהודי היחיד שהבריטים התירו את פעילותו במחנות. בסיועו, הגיעו למחנות שליחים ארץ-ישראליים, רובם מקרב התנועות הקיבוציות, כדי לנהל את הפעילות החינוכית. הם לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. המתנדבים הארץ-ישראלים הקימו "כפר נוער" שבו רוכזו כ-2,000 ילדים ובני נוער שעמדו להיקלט במסגרות החינוכיות של "עליית הנוער" בהתיישבות העובדת. במקום הוקם בית ספר שהתבסס בעיקר על כוחות ההוראה הדלים שבקרב המעפילים.
כ-8,000 ילדים ובני נוער – מגיל 6 ועד גיל 17 – שהו במחנות בקפריסין. אוכלוסיית הילדים הייתה מגוונת בהרכבה. היו בהם יתומי שואה, עקורים, יוצאי חוות הכשרה וחניכי תנועות נוער, במצב בריאותי, נפשי וחינוכי שונה.
ציבור המעפילים היה צעיר יחסית, ורובו מאורגן בתנועות נוער או במפלגות ציוניות. הנהגות המעפילים ושליחי התנועות יזמו ופיתחו שפע פעילויות חברתיות, תרבותיות וחינוכיות. במפקדים השונים שנערכו במחנות התפלגו המעפילים לשמונה תנועות ומפלגות אשר ייצגו כמעט את כל גוני הקשת הפוליטית ביישוב היהודי בארץ. התנועות החלוציות היוו רוב מוחלט בציבור המעפילים. הן ארגנו את משטר החיים במחנות בהתאם לקווי היסוד של תנועתם ועל פי סדר היום של הקיבוצים בארץ. המוטיבציה הציונית סייעה לחברי התנועות לעמוד בקשיים הרבים שזימנו תנאי החיים הקשים במחנות.
ההשתייכות התנועתית העניקה למעפילים זהות מיוחדת וגאווה קולקטיבית.
הארגון התנועתי מילא תפקידים חשובים והקל על ניהול חיים ציבוריים אוטונומיים. לכל אורך תקופת הגירוש בקפריסין שהו עם המעפילים במחנות אנשי הפלמ"ח וה"הגנה" – מפקדי הספינות והמלווים. הם ארגנו בסתר שיעורי נשק ואימוני הגנה עצמית והחלו להכשיר חלק מהמעפילים לשמש בבוא העת לוחמים. המסגרת הצבאית החשאית שהקימו נודעה בכינויה "שורות המגינים".
כ-7,000 מתושבי המחנות הספיקו לקחת חלק במלחמת העצמאות לאחר שחרורם. נציג "שורות המגינים" היה אחראי לביטחון הפנימי של המחנות, לסדר ולמשמעת. צה"ל קלט את הרוב הגדול של מעפילי קפריסין, ורבים מהם הגיעו לעמדות פיקוד בכירות.
בח"ד נוסדה בגרמניה ב־1928 ומרכזה היה בהכשרת 'רודגס' (Rodges) (לימים – קבוצת יבנה). חבריה הקימו מרכזי הכשרה במדינות שונות באירופה וייסדו בארץ את תנועת הקיבוץ הדתי. "תפקידי הבח"ד לארגן ולקדם את ההכשרה המקצועית והרוחנית של חבריו בהתחשב בנטיותיהם האישיות ובצרכיה של ארץ ישראל."
הצבא הבריטי סיפק למעפילים מזון, לרוב בצורת שימורים. המעפילים, יוצאי מזרח אירופה ברובם, לא היו רגילים לרכיבי המזון ובמשך רוב התקופה היו על סף רעב. אמצעי הבישול הפרימיטייבים ואיכותו הירודה של המזון החריפו את המצוקה, אך הליכוד הפנימי והאמונה בצדקת הדרך העניקו את הכוח להמשיך.
 |
 |
פעילות במחנה בשבתות ובחגים התפתח מעין הווי של עיירה יהודית.
אחת הדמויות הבולטות בקבוצת הבנות של בח"ד בקפריסין הייתה זו של המורה והמדריכה רוחמה פרייליך. רוחמה נולדה ב־1921 בפולין וגדלה בקו'זניץ. במלחמת העולם השנייה הייתה פעילה בגטו, ב"חוג לעזרת חולים עניים" וכן לימדה וניהלה בית ספר לילדים יהודים.
עם חיסול הגטו הועברה רוחמה למחנות עבודה וריכוז. היא שרדה את מחנה המוות אושוויץ ושוחררה על ידי הצבא האדום השוודי. לאחר המלחמה נתקבלה רוחמה כמורה בבית ספר לפליטות שואה יהודיות מפולין, ובהמשך הצטרפה לבח"ד. בדצמבר 1946 עלתה רוחמה עם תלמידותיה על האנייה "אולואה" ("חיים ארלוזורוב"). האנייה נתפסה בידי הבריטים, וכל מעפיליה הועברו למחנות המעצר בקפריסין.
למעלה משנה שהתה רוחמה בקפריסין. היא המשיכה להדריך והייתה חברת מזכירות המחנה. במרס 1947 הגיעה לארץ, ונקלטה בקבוצת יבנה, שם הקימה את ביתה. רוחמה המשיכה לעסוק בחינוך ושילבה בו את אהבתה לאמנות ולקרמיקה. סדנאות אמנות ומלאכת יד רווחו מאוד במחנות קפריסין. מלבד התעסוקה שסיפקו, אפשרה פעילות היצירה למעפילים לעבד את החוויות הקשות שהתנסו בהן ולבטא את רגשותיהם. במפעלים הזעירים ובבתי המלאכה שהקימו המעפילים בקפריסין, הם ייצרו נעליים, בגדים, כלי עבודה, פתיליות וכריכות ספרים.
רוחמה נפטרה בשנת 1991, והיא בת 70.
"מחנות המעפילים בקפריסין מציגים את אחד השיאים בתולדות שליחותה של תנועת העבודה החלוצית בתפוצות ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל." (דוד שערי, "מאפייני חברת המעפילים במחנות הגירוש בקפריסין", משואה, כה, אפריל 1997, עמ' 61)
עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 שהו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים, ובתחילת יולי 1948 החלה עלייתם לארץ. אחרוני העצורים שוחררו והועלו לישראל בסוף ינואר 1949.
תגובות על כתבה זו