"מחנות קיץ וחורף" – תנאי המחייה הקשים של המעפילים בקפריסין

אוסף תצלומים מארכיון הקיבוץ הדתי מספק הצצה לחיי המחסור והצפיפות של המעפילים בקפריסין, שהולידו לבסוף חיים חדשים

בתום מלחמת העולם השנייה התגברה תנועת ההעפלה. עשרות אלפי פליטים יהודים ששרדו את השואה ומאות יהודים מצפון אפריקה ביקשו להגיע לחוף מבטחים ולשקם את הריסות חייהם. בעזרת נציגי ה"הגנה" הם עלו על ספינות ועשו דרכם לארץ ישראל.

שלטון המנדט היה נחוש למנוע את הגעתם. בהיעדר מקום במחנה המעצר שבעתלית, הועברו מעפילים שנתפסו למן אוגוסט 1946 למחנות שהקימה ממשלת בריטניה באי קפריסין, ושהו שם חודשים ארוכים בתנאים קשים.

קפריסין
קפריסין

52,000 מעפילים, רובם משארית הפליטה, נכלאו במחנות הגירוש בקפריסין בתקופה שבין אוגוסט 1946 לינואר 1949. עדיין לא הספיקו להתאושש מחוויות המלחמה והעקירה, ושוב הושמו במכלאות, בין גדרות תיל גבוהות ומאיימות.

 

 

קפריסין
קפריסין

המעפילים שוכנו בחמישה "מחנות קיץ", בחוף המזרחי של קפריסין, ובשבעה מחנות חורף", בקרבת לרנקה. מחנה 55 היה ראשון "מחנות הקיץ" והמגורים בו – כמו בשאר מחנות הקיץ – היו באוהלים מאובקים, חסרי אמצעי חימום או קירור. המגורים – באוהלים ובצריפים – היו צפופים ביותר ונעדרי פרטיות. הריהוט היחיד בהם היה מיטות אשר שימשו גם כיסא, שולחן ומחסן. לא הייתה תאורה במגורים; מי שיכול להרשות לעצמו קנה בקנטינה מנורת נפט. האחרים נאלצו לאלתר פתילות מקופסת שימורים.

סביבת המחנות לאחר הגשם

מחנה 66 היה אחד מבין שבעת "מחנות החורף" שהמגורים בהם היו בפחונים – צריפים מפח מגולוון – מן הסוג המקובל בצבא הבריטי. בקיץ – להטו הצריפים ובחורף – היו קפואים.

קפריסין

הצריפים ב"מחנה החורף". ברקע: אוהלים שנוספו למחנה, כשהמקום בצריף לא הספיק להכיל את המעפילים החדשים שהובאו.
הצריפים ב"מחנה החורף". ברקע: אוהלים שנוספו למחנה, כשהמקום בצריף לא הספיק להכיל את המעפילים החדשים שהובאו.

מעמדם המשפטי של המעפילים היה של שבויי מלחמה, אך ניתנה להם אוטונומיה מוחלטת בניהולם העצמי. הצבא הבריטי לא היה ערוך לטפל באוכלוסייה מגוונת כל כך ובסוגיות כגון בעיית המגורים המשותפים של משפחות, נשים בהיריון וטיפול בילדים ובתינוקות. המעפילים הגיעו למחנות כמעט בחוסר כול. הנשים והילדים סבלו במיוחד ממחסור חמור בלבוש. בד האוהלים היה דרך יצירתית לתפירת בגדים, אך מי שסבלו מכך היו המעפילים שבאו לאחר מכן ומצאו אוהלים הרוסים. הצבא הבריטי סירב להשלים את החסר, כעונש קולקטיבי על השחתת רכושו.

"מים" הייתה המילה הנפוצה ביותר במחנות, והמצרך הבסיסי החסר ביותר. מים הוזרמו למחנות רק שעות אחדות ביממה ולמחסור בהם הייתה השפעה ישירה על תנאי התברואה הקשים.

פחיות וחביות של מים ונפט. התורים למים היו מוקד להתרגזויות ולתסכולים.
פחיות וחביות של מים ונפט. התורים למים היו מוקד להתרגזויות ולתסכולים.

הג'וינט היה המוסד היהודי היחיד שהבריטים התירו את פעילותו במחנות. בסיועו, הגיעו למחנות שליחים ארץ-ישראליים, רובם מקרב התנועות הקיבוציות, כדי לנהל את הפעילות החינוכית. הם לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. המתנדבים הארץ-ישראלים הקימו "כפר נוער" שבו רוכזו כ-2,000 ילדים ובני נוער שעמדו להיקלט במסגרות החינוכיות של "עליית הנוער" בהתיישבות העובדת. במקום הוקם בית ספר שהתבסס בעיקר על כוחות ההוראה הדלים שבקרב המעפילים.

חגיגת שבועות במגרש המרכזי - תהלוכת הילדים עם הביכורים, "הכוהנים", הריקודים והשמחה.
חגיגת שבועות במגרש המרכזי – תהלוכת הילדים עם הביכורים, "הכוהנים", הריקודים והשמחה.

כ-8,000 ילדים ובני נוער – מגיל 6 ועד גיל 17 – שהו במחנות בקפריסין. אוכלוסיית הילדים הייתה מגוונת בהרכבה. היו בהם יתומי שואה, עקורים, יוצאי חוות הכשרה וחניכי תנועות נוער, במצב בריאותי, נפשי וחינוכי שונה.

ציבור המעפילים היה צעיר יחסית, ורובו מאורגן בתנועות נוער או במפלגות ציוניות. הנהגות המעפילים ושליחי התנועות יזמו ופיתחו שפע פעילויות חברתיות, תרבותיות וחינוכיות. במפקדים השונים שנערכו במחנות התפלגו המעפילים לשמונה תנועות ומפלגות אשר ייצגו כמעט את כל גוני הקשת הפוליטית ביישוב היהודי בארץ. התנועות החלוציות היוו רוב מוחלט בציבור המעפילים. הן ארגנו את משטר החיים במחנות בהתאם לקווי היסוד של תנועתם ועל פי סדר היום של הקיבוצים בארץ. המוטיבציה הציונית סייעה לחברי התנועות לעמוד בקשיים הרבים שזימנו תנאי החיים הקשים במחנות.

פעילות במחנה
פעילות במחנה

 

פעילות במחנה
ועד מחנה 55

ההשתייכות התנועתית העניקה למעפילים זהות מיוחדת וגאווה קולקטיבית.

מִפקד הפתיחה של מחנה "בני עקיבא", מסירת המפקד והתהלוכה
מִפקד הפתיחה של מחנה "בני עקיבא", מסירת המפקד והתהלוכה

הארגון התנועתי מילא תפקידים חשובים והקל על ניהול חיים ציבוריים אוטונומיים. לכל אורך תקופת הגירוש בקפריסין שהו עם המעפילים במחנות אנשי הפלמ"ח וה"הגנה" – מפקדי הספינות והמלווים. הם ארגנו בסתר שיעורי נשק ואימוני הגנה עצמית והחלו להכשיר חלק מהמעפילים לשמש בבוא העת לוחמים. המסגרת הצבאית החשאית שהקימו נודעה בכינויה "שורות המגינים".

שגרת אימונים
שגרת אימונים

כ-7,000 מתושבי המחנות הספיקו לקחת חלק במלחמת העצמאות לאחר שחרורם. נציג "שורות המגינים" היה אחראי לביטחון הפנימי של המחנות, לסדר ולמשמעת. צה"ל קלט את הרוב הגדול של מעפילי קפריסין, ורבים מהם הגיעו לעמדות פיקוד בכירות.

"המשטרה הפנימית" של המחנה

איגרות שנה טובה ממחנה המעצר בקפריסין; התצלומים שבאיגרות מדברים בעד עצמם
איגרות שנה טובה ממחנה המעצר בקפריסין; התצלומים שבאיגרות מדברים בעד עצמם

בח"ד נוסדה בגרמניה ב־1928 ומרכזה היה בהכשרת 'רודגס' (Rodges) (לימים – קבוצת יבנה). חבריה הקימו מרכזי הכשרה במדינות שונות באירופה וייסדו בארץ את תנועת הקיבוץ הדתי. "תפקידי הבח"ד לארגן ולקדם את ההכשרה המקצועית והרוחנית של חבריו בהתחשב בנטיותיהם האישיות ובצרכיה של ארץ ישראל."

הצבא הבריטי סיפק למעפילים מזון, לרוב בצורת שימורים. המעפילים, יוצאי מזרח אירופה ברובם, לא היו רגילים לרכיבי המזון ובמשך רוב התקופה היו על סף רעב. אמצעי הבישול הפרימיטייבים ואיכותו הירודה של המזון החריפו את המצוקה, אך הליכוד הפנימי והאמונה בצדקת הדרך העניקו את הכוח להמשיך.

בחדר האוכל של הבח"ד

פעילות במחנה בשבתות ובחגים התפתח מעין הווי של עיירה יהודית.

אחת הדמויות הבולטות בקבוצת הבנות של בח"ד בקפריסין הייתה זו של המורה והמדריכה רוחמה פרייליך. רוחמה נולדה ב־1921 בפולין וגדלה בקו'זניץ. במלחמת העולם השנייה הייתה פעילה בגטו, ב"חוג לעזרת חולים עניים" וכן לימדה וניהלה בית ספר לילדים יהודים.

רוחמה פרייליך על רקע מגדלי השמירה

עם חיסול הגטו הועברה רוחמה למחנות עבודה וריכוז. היא שרדה את מחנה המוות אושוויץ ושוחררה על ידי הצבא האדום השוודי. לאחר המלחמה נתקבלה רוחמה כמורה בבית ספר לפליטות שואה יהודיות מפולין, ובהמשך הצטרפה לבח"ד. בדצמבר 1946 עלתה רוחמה עם תלמידותיה על האנייה "אולואה" ("חיים ארלוזורוב"). האנייה נתפסה בידי הבריטים, וכל מעפיליה הועברו למחנות המעצר בקפריסין.

"הבית של רוחמה". ברקע: כביסה תלויה על חבל. במחנות לא היו תנאי כביסה ולא מים חמים, והסבון שהוקצב היה בכמות פחותה מהמינימום הדרוש
"הבית של רוחמה". ברקע: כביסה תלויה על חבל. במחנות לא היו תנאי כביסה ולא מים חמים, והסבון שהוקצב היה בכמות פחותה מהמינימום הדרוש

למעלה משנה שהתה רוחמה בקפריסין. היא המשיכה להדריך והייתה חברת מזכירות המחנה. במרס 1947 הגיעה לארץ, ונקלטה בקבוצת יבנה, שם הקימה את ביתה. רוחמה המשיכה לעסוק בחינוך ושילבה בו את אהבתה לאמנות ולקרמיקה. סדנאות אמנות ומלאכת יד רווחו מאוד במחנות קפריסין. מלבד התעסוקה שסיפקו, אפשרה פעילות היצירה למעפילים לעבד את החוויות הקשות שהתנסו בהן ולבטא את רגשותיהם. במפעלים הזעירים ובבתי המלאכה שהקימו המעפילים בקפריסין, הם ייצרו נעליים, בגדים, כלי עבודה, פתיליות וכריכות ספרים.

"הבנות של רוחמה" עוסקות במלאכת יד
"הבנות של רוחמה" עוסקות במלאכת יד

רוחמה נפטרה בשנת 1991, והיא בת 70.

"מחנות המעפילים בקפריסין מציגים את אחד השיאים בתולדות שליחותה של תנועת העבודה החלוצית בתפוצות ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל." (דוד שערי, "מאפייני חברת המעפילים במחנות הגירוש בקפריסין", משואה, כה, אפריל 1997, עמ' 61)

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 שהו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים, ובתחילת יולי 1948 החלה עלייתם לארץ. אחרוני העצורים שוחררו והועלו לישראל בסוף ינואר 1949.

ילדים כותבים לרב-אלוף יצחק רבין

"בראשית מכתבי אשאל לשלומך, מה המצב אצליך? והאם אתה מתרגש?"

החרדה הייתה איומה והניצחון היה אדיר. בששת ימי המלחמה מדינת ישראל יותר משילשה את שטחה. בארכיון העיתונאית, הסופרת והמתרגמת רות בונדי, שמור תיק ארכיוני מעניין החושף את יחסם של ילדי ישראל לניצחון במלחמת ששת הימים. הנסיבות שבהן הגיעו המכתבים שכתבו ילדי ישראל לרמטכ"ל יצחק רבין אל ארכיונה של בונדי אינן ידועות לנו. מרבית המכתבים נכתבו בחודש יוני, החודש שבו התקיימה מלחמת ששת הימים.

ללא יוצא מן הכלל משקפים המכתבים את אסירות התודה של ילדי ישראל לרמטכ"ל רבין ולחיילי צה"ל שבפיקודו, הנזכרים כאמיצים וכגיבורים לכל אורך ההתכתבות. למכתבים של תלמידי הכיתות הנמוכות מצורף לרוב גם ציור או שניים, מראות מדומיינים של הניצחון הישראלי על האויב. לרבים מהמכתבים שמורה בארכיון תשובת מזכיר הפיקוד העליון רב-סרן מרדכי שריג או ראש לשכת הרמטכ"ל סגן אלוף רפאל אפרת. רמז לחשיבות שייחס צה"ל למכתבי הילדים.

 

חלק מהמכתבים חוברו בבתי הספר בהנחיית המורה; זאת אנו למדים מהעובדה שכמה כיתות שלחו לרמטכ"ל צרור מכתבים. תלמידות ותלמידי כיתה ו' 2 של בית הספר "מעפילים" בלוד, למשל, הביעו במכתביהם המרגשים את החשש של כל אזרחי ישראל ערב המלחמה. כך כתבה התלמידה רחל שבקה בת ה-12, "אני הייתי בטוחה כי נפסיד כי היינו מעטים מול רבים במלחמה זו".

אם לשפוט מהתאריכים של שאר מכתבי חבריה, כתבה רבקה את המכתב כשהמלחמה עצמה טרם הוכרעה סופית, בתאריך ה-9 ביוני, יום לפני סוף המלחמה. עוד בטרם הסתיימה המלחמה כבר ניתן להבחין באופוריית הניצחון ובייחוד בתחושה שהשטחים החדשים שכבש צה"ל הם שטחי מולדת. "הרוחנו והגדלנו את ארצנו", כתבה רבקה בת ה-12. מסר שניתן לשמוע ממכתבים רבים אחרים.

 

ההתלהבות מכיבושי צה"ל לא פסחה אפילו על התלמידים הצעירים ביותר, ובמכתבה של יפה ישראל מכיתה ב'3 בביה"ס יד יצחק (שם העיר לא צוין) היא מביעה תקווה ש"לא נחזיר את המקומות שכבשנו" ולאחריה רשימה מפורטת של כמה מהם: "הרמה הסורית, הגדה המערבית, העיר העתיקה, חברון, שכם ובית לחם". עוד הוסיפה יפה דאגה בשלום הפצועים במלחמה.

 

פני גולדשטיין מלוד הפליגה בדמיונה וייחלה לרמטכ"ל "שנתראה בקהיר, ובדמשק, בעזה ובפורט סעיד… בניצחון מלא". בתחתית המכתב ציירה טנק ומסביבו פרחים.

 

עם ההתארגנות בכיתות, אפשר לזהות גם לא מעט יוזמות עצמאיות של ילדים שהחליטו לשלוח בעצמם מכתב תודה לרמטכ"ל ודרכו לכל צה"ל. שמואל צבע מגבעת אולגה כתב לרמטכ"ל מכתב מפורט המביע בקיאות מרשימה במהלכי המלחמה. המכתב מסתיים בתקווה לשלום, ולא למלחמה נוספת.

 

עם המכתב צירף שמואל את מילות השיר "ירושלים של זהב" לנעמי שמר, ונוסף על כך, ציור מרשים של ישראל כאייל המטפס על רוסיה וארצות ערב.

 

והיו ילדים, כמו אמיר בן ה-6, שהחליטו לתרום את חסכונותיהם הצנועים, חסכונות של ילד, לחיילי צה"ל:

רמטכ"ל יקר!

אני אמיר רבהון, בן 6, שמח להעביר לך את כל הכסף שאספתי בקופתי למאמץ הבטחוני של מדינתנו.

בקופתי אספתי 16.78 ל"י (לירות ישראליות), אני מבקש ממך לקבל סכום זה כתרומה למען חילינו היקרים.

הרבה נשיקות

אמיר רבהון

 

בתגובה לא אופיינית לטון התמציתי שהתרגלנו אליו בתשובות חזרה מלשכת הרמטכ"ל, כתב סגן אלוף רפאל אפרת לאמיר:

אמיר היקר,

ראש המטה הכללי קבל את מכתבך ושמח מאוד.

מעשיך יכול לשמש מופת לכל ילדי ישראל ואשרי המדינה שזכתה לילדים כה מסורים ולהורים אשר מחנכים ילדיהם בדרך זו.

קבל נא, אמיר חביבי, את תודת הרמטכ"ל ושי צנוע למזכרת.

 

 

בתיק הארכיוני שנמצא בארכיון רות בונדי שמורים כ-50 מכתבים, אך ברור שלא מדובר בכל המכתבים שנשלחו לרמטכ"ל.

 

מזהים את כותבי המכתבים? אולי מדובר בכם בכלל? נשמח לשמוע מכם. אנא צרו איתנו קשר במייל: [email protected]

 

לסיום, הצצה למכתבים נוספים ששלחו ילדי ישראל ליצחק רבין:

 

 

 

מהונולולו ועד לפלנד: מסע מסביב לעולם עם צלמת אחת מופלאה

איך נוצר "מסע" חובק עולם בין שוודיה, יפן והונולולו? מהו החוט המקשר בין אפריקה, לפלנד וישראל? מהו הקשר בין אסטריד לינדגרן ולאה גולדברג? התשובות אצל אנה ריבקין-בריק, אישה אחת יוצאת דופן

1

אפשר ממש לדמיין את מפת העולם על הקיר, עם חוטים אדומים שמתחה ממקום למקום הצלמת אנה ריבקין-בריק (או חנה, אם תרצו). היא המוקד של סיפור שהתגלגל לכמה ספרים, שחיבר בין יוצרות במרחק אלפי קילומטרים זו מזו, שחשף ילדים לתרבויות זרות, ושהותיר את חותמו התרבותי עוד עשרות שנים אחר כך. או, כמו באגדות, עד עצם היום הזה.

1
אנה ריבקין-בריק והמצלמה. מתוך העיתון "למרחב", 10 בפברואר 1969

ריבקין-בריק נולדה למשפחה יהודית ברוסיה, והיגרה עם הוריה לשוודיה ובה חיה רוב ימיה. היא צילמה רבבות תצלומים לאורך שנות חייה הקצרות, בהם כאלה שעסקו בתחום המחול שבו עסקה בצעירותה, פורטרטים של אושיות תרבות וגם סצינות מחיי היום-יום. בין השאר היא הספיקה לצלם את דוד בן גוריון, את גולדה מאיר, את השחקנית אינגריד ברגמן ואפילו את סלבדור דאלי. אבל עיקר פרסומה הגיע מהצילומים שצילמה במסעותיה ברחבי העולם. פה בישראל זוכרים אותה בעיקר בזכות סדרת ספרי "ילדי העולם", שמתארים את חייהן של אלה-קרי, נוריקו-סאן וילדים אחרים. ובעיקר אחרות.

1
דוד בן גוריון

ריבקין-בריק נסעה וצילמה בעולם עבור כמה מגזינים. לא היו לה תוכניות לצלם ספרי ילדים, אבל הכול השתנה בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, אז נשלחה ליצור ספר תמונות על חיי הסאמים החיים בלפלנד השוודית. ריבקין-בריק התארחה בבית הוריה של אלה-קרי הקטנה, ושם פגשה לראשונה את הילדה כשהייתה בת שלוש וחצי. היא התאהבה בילדה הקטנה, צילמה אותה, ובשובה לשטוקהולם הבינה שיש לה ספר ילדים ביד. כך נולד הספר הראשון בסדרה, "אלה-קרי הילדה מלפלנד".

1
מתוך כריכת הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד". הוצאת הקיבוץ הארצי

הספר היה לסיפור הצלחה; הוצאת הספרים התלהבה, וריבקין-בריק המשיכה משם לעוד שורה של ספרי תצלומים שהציגו את תרבותם ואורח חייהם של ילדים ברחבי העולם. העלילה פשוטה: בספר "נוריקו-סאן הילדה מיפן", למשל, נוריקו-סאן מספיקה לאכול, להתרחץ באמבט עץ ולרצות לשחק בבובות לפני שמגיע הרגע הגדול, ביקור של ילדה מן הקצה השני של העולם – אווה משוודיה.

ריבקין-בריק לא הייתה בודדה במלאכה. תשעה מספרי "ילדי העולם" נכתבו על ידי אסטריד לינדגרן, סופרת הילדים הנודעת ("בילבי", "מדיקן", סדרת "אלוף הבלשים"). לפופולריות של הספרים בישראל תרמה בוודאי העובדה שלנוסח העברי של רוב הספרים אחראית חברה קרובה של ריבקין-בריק: לא אחרת מאשר לאה גולדברג.

1
לאה גולדברג כפי שנלכדה בעדשתה של חברתה

לא ברור איך בדיוק התנהל תהליך העיבוד העברי של הטקסט. השתיים היו, כאמור, חברות טובות, וברור שמערכת היחסים בין השתיים חרגה מזו של יוצרת ומתרגמת. הספרים תורגמו לעשר שפות לפחות, כך שייתכן שגולדברג הסתמכה על התרגום לאנגלית או לגרמנית. נוסף על כך, "ריבקין-בריק וגולדברג דיברו שתיהן רוסית מהבית, וסביר שבשפה זו התקיימו מפגשיהן. אולי בחלק מהספרים ריבקין-בריק העבירה לגולדברג את הסיפור בשפתן המשותפת, וגולדברג תרגמה וערכה. על כל פנים, נראה שגולדברג הוציאה תחת ידה יותר מסתם 'תרגום'", משערת דבורית שרגל, שביימה טרילוגיית סרטי תעודה על הילדים שבספריה של ריבקין-בריק ועל הצלמת עצמה.

ריבקין-בריק וגולדברג יצרו יחדיו גם כמה ספרים בישראל על ילדי הקיבוצים. ריבקין-בריק צילמה וגולדברג כתבה את "הרפתקה במדבר", שתיאר את חיי הילדים בקיבוץ רביבים, ואת הספר "מלכת שבא הקטנה", שיצא בשנת 1956 ותיעד את חייה של עולה חדשה בקיבוץ. ריבקין-בריק צילמה עוד ספר אחד, שלישי במספר, על הקיבוץ (וכתבה קורדליה אדוארדסון) ושמו "מרים גרה בקיבוץ". הספר יצא בשוודית, באנגלית, ובשפות אחרות, אך מעולם לא תורגם לעברית. זה היה הספר האחרון שצילמה ריבקין-בריק. את שלושת הספרים אפשר לשייך באיזשהו אופן לסדרת "ילדי העולם", על אף שלא יצאו במסגרתה. ספר רביעי שכתבו וצילמו ריבקין-בריק וגולדברג – שוב על חיי הקיבוץ – מעולם לא יצא לאור.

1

בטרילוגיה של שרגל ("איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", "אפריקה! – סיאה מהקילימנג'רו" ו-"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?") חזרה הבמאית אל הילדים שכיכבו בספרים, ובהם גם אל הילדים הישראליים שצילמה אנה ריבקין-בריק. איך הם מסכמים את החוויה? העמדות חלוקות.

קשה אולי לצפות מילדים שהיו בני 6-5 בעת הצילומים שיזכרו בפרטי פרטים את עבודת הצילום לספר שבכיכובם. חלקם זכרו שהצילומים ארכו רק ימים בודדים, בעוד שאחרים זכרו – כפי שהיה באמת – שהצילומים עבור כל ספר ארכו חודשים ארוכים. בעוד שחלק מהילדים זכרו את ימי הצילומים לטובה, דווקא ילדי ישראל התחברו פחות. ימי הצילום הארוכים, הדרישות והחזרות התישו ודאי את כולם. באחד מהסרטים מספרת אחת הילדות, שצולמה לספר שעסק בחיי הקיבוץ, כיצד בעקבות החוויה השלילית סירבה להצטלם במשך שנים.

1

העבודות, כאמור, נמשכו חודשים ובמהלכם שהתה ריבקין-בריק ביעד. היא התגוררה, כפי שהוזכר, במשך תקופה ארוכה בבית משפחתה של אלה-קרי מלפלנד ותיעדה את אורח חייהם. עבור כמה עשרות תמונות בספר צולמו מאות ואלפים. על אף העבודה הקשה, לילדים ולמשפחותיהם לא שולם שכר. לאחר העבודה הם קיבלו מתנות או נהנו מארוחות פאר שאירגנה ריבקין-בריק, וכמובן: היא שלחה לכל אחד מהילדים המשתתפים – לא משנה איפה בעולם – עותק של הספר המודפס בכיכובו. על הקשיים שחוו המצולמים עשויות אולי לרמז חלק מהתמונות בספרים שבהן נראים ילדים בוכים או עצובים. לכל הפחות הן מוסיפות לתחושת הטבעיות העולה מן הספרים.

1

בעקבות סרטיה של שרגל (שבשני האחרונים שבהם אפשר לצפות בארכיון הסרטים של סינמטק ירושלים), ובעקבות תערוכת "איזה עולם קטן" של מוזיאון ישראל, הודפסה מהדורה מחודשת לשמונה מספרי סדרת "ילדי העולם" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. למעשה, כבר בעת יציאת הסרט הראשון בטרילוגיה הייתה ישראל המדינה היחידה בעולם שבה עדיין הודפסו הספרים הללו. ייתכן שבעין מודרנית הטקסט נדמה קצת מיושן, אך ילדים בישראל עדיין נהנים מהתמונות היפהפיות של ריבקין-בריק ומהעברית משופעת הרבדים של גולדברג.

אלפי צילומים מארכיונה של ריבקין-בריק שמורים במוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם, שוודיה. 22,500 תצלומים נוספים שצולמו בארץ ישראל לאורך השנים, תרמה ריבקין-בריק לארכיון הציוני שבירושלים. ריבקין-בריק עצמה בחרה לסיים את המסע חובק העולם של חייה, כאן, בישראל, והיא קבורה בבית העלמין בחולון.

מרבית התמונות המופיעות בכתבה זו הן חלק מאוסף אנה ריבקין-בריק השמור בארכיון הציוני בירושלים. תודה רבה לאנשי הארכיון על העזרה.

תודה מיוחדת נמסרת לדבורית שרגל, שבלעדיה כתבה זו לא הייתה רואה אור.

מחכים לצלצול: על שתיקת התימנים

שירו של אהרן אלמוג הוא דוגמה לדיאלוג הנוצר מתוך דממה והקשבה

האם ניתן לדבר על שתיקה או לשיר על דממה? ואיך ניתן להסביר במילים את נפשו של מי שבוחר בשתיקה כחלק מדרכי התקשורת שלו? המשורר אהרן אלמוג לקח על עצמו את האתגר הזה. שירו "שתיקת התימנים" מתאר ביקור משפחתי שאינו מתנהל לפי הציפיות; במקום שיְּיַצר שיחה ערה הוא מאופיין בדממה הנקטעת לפרקים:

אֶל בֵּית סָבִי בָּאוּ תֵּימָנִים מִמַּחֲנֵה יוֹסֵף
יָשְׁבוּ וְשָׁתְקוּ
כְּשֶׁאֶחָד שָׁר הַשֵּׁנִי חִכָּה
כָּךְ גָּדַלְתִּי בֵּין נְהָמָה
לִשְׁתִיקָה
עַכְשָׁו הִתְקִינוּ לְאָבִי טֵלֵפוֹן והוא יושב
וּמְחַכֶּה לְצִלְצוּל
שְׁמוֹנִים שָׁנָה שתק שָׁתַקו אבותיו
עַכְשָׁו הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּקְשִׁיבוּ לִדְבָרָיו

(מתוך "אם תראו סוכה עפה, מבחר (1992-1950)", אהרן אלמוג, הוצאת הקיבוץ המאוחד).

שלושת הדורות בשיר – סב, אב, דובר – ראשיתם בתקופת אכלוסה של שכונת מחנה יוסף, שכונה של תימנים שהוקמה ביוזמה קהילתית מחוץ לחומות יפו כחלק מכרם התימנים. שיריו של אהרן אלמוג על כרם התימנים קיבלו צליל ונעטפו בתנועה במופע "אלגיה לכרם" שהעלתה להקת המחול "ענבל" בשנת 1980 (עם לחנים של שם טוב לוי).

פרט מתוך תכניית הצגות לתלמידים של תיאטרון מחול ענבל, 1980-1981. מתוך ארכיון תיאטרון מחול ענבל. מס' מערכת: 990049183620205171

הנכד, שחונך על שתיקת דור האבים והסבים, רואה את השתיקה כשלֵווה, שוקטת ומעוררת כבוד. כעת, הוא פוסק, תמה תקופת השתיקה, ובהתאם למורשת, הגיע "תורו" של אביו לדבר.

כל שיחה מחייבת שניים, אך בשיר של אלמוג יש דיאלוג שנשמע רק בחציו, בעוד הצד האחד פעיל ומְתַקשר, ואילו הצד השני דומם. המשורר, המעיד על עצמו "כך גדלתי", מבין מבפנים את דפוס התקשורת הזה שיש בו המתנה סבלנית לרגע שבו תתרחש התקשורת, שיש בו דברים שאין צורך להיחפז לאומרם, שיש בו מקום של כבוד לתקשורת לא מילולית.

התוספת המודרנית של טלפון בתוך העולם שהשיר מצייר משתלבת כאן יפה: צליל הטלפון הוא תקשורת לא מילולית, והאב הממתין לצלצול מחכה בדממה לרגע שבו מישהו אחר ייצור את הקשר. מה האב רוצה לומר? תוכן המסר שלו אינו זמין לנו, אך העובדה שהמסר ראוי לשמיעה מתוארת באופן מכמיר לב.

אלמוג מבהיר לנו כי ההבשלה הארוכה לקראת פתחון הפה אינה נובעת מביישנות, ממבוכה או מניסיון להעלים מידע, אלא היא מאפיין בסיסי של השיחה בין בני עדת התימנים. רק בין השורות ניתן רמז להשתקה היסטורית ולשאיפה שיקשיבו להמיית לבו של הדובר.

מכשיר טלפון, שנת 1938. צילום: רודי ויסנשטין. מס' מערכת: 997000103540405171

בשיר אחר של אלמוג נכתב:

אִמָּא, אִמָּא, אֲנִי כּוֹאֵב
כָּל בֹּקֶר בָּעוֹלָם צַעֲקָתִי גּוֹוַעַת.

העובדה שהצעקה והדיבור נועדו לגווע אינה מחלישה את הרצון העז לבטא ולהתבטא. אומנם לא נראה שהזעקה מסייעת בתקשורת עם הזולת או מייצרת סיפוק כלשהו, אך היא מחויבת המציאות מתוקף תהליך מחזורי העומד בבסיס עולמו של הדובר.

מקרה נוסף שבו הדממה נדרשת כתנאי לתחילת הדיבור מוצג בשירו של נתן זך "רגע אחד". גם בו מופיעים אב ובן שלהם מסורת של תקשורת מסוימת מאוד, וגם בשיר זה, כאשר משתרר שקט, הדובר יכול לפתוח את ליבו ולספר את שרובץ עליו. ניתן להאזין לנתן זך מקריא את השיר בהקלטת תוכניות רדיו השמורה בארכיון הספרייה הלאומית (דקה 26:10).

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי
רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ
וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי
אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת מַה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי.

הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ
הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן
לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה
רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.  

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים
אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם
בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר
לִי בְּנִי.
בְּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

הבן מעלה את זכר מותו של האב כטריגר לתחילת הדיבור, ליכולת לומר דברים גלויים ואינטימיים שלא הצליחו להיאמר בעת שהאב היה חי. כמובן, ההבדלים בין שני השירים ניכרים, שכן אצל זך מדובר בחשבון נפש אישי הקשור למשפחה מסוימת. הפיצוי על השתיקה, שאצל אלמוג מתבטא בקבלת הטלפון ובפתיחת ערוץ התקשורת, שונה אצל זך; במקום הדיבור וחוש השמיעה שלא הופעלו מספיק בימי חייו של האב, נוכֵח חוש המישוש בשיר ביתר שאת. השאלה "האם ניתן לדבר על שתיקה" מקבלת כאן תשובה חדשה: ניתן לדבר על שתיקה בתנאי שלא רק חדלים לדבר, אלא גם שמים לב ביתר שאת אל מה שאינו קשור לשמיעה.

באותה הרוח, הבן מדמה גם אמירה של האב אליו – "בני, לא ידעתי שאתה, במידה כזאת, איתי" – שלא נאמרה בעבר, אך הבן נכסף אליה. כך נמשך למעשה המונולוג ממש כאילו הוא דיאלוג.

גם בפזמון של יעקב אורלנד, "אני נושא עמי", מוצגת השתיקה כתנאי מקדים ליצירת קשר ושיחה בין שניים. לביצוע השיר בלחנו של דוד זהבי ניתן להאזין בארכיון הספרייה הלאומית.

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אָז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".

בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם,
בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,
רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב,
אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.

בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,
אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.
אוּלַי נִפְגּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,
אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,
יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.

גן העצמאות, תל אביב. צילום: רודי ויסנשטין. מס' מערכת: 997005602750405171

המילים "נשתוק מעט ביחד" הן הזמנה לצוותא שָׁקֵט של שניים; כפי שההזמנה לחדד את החושים בטיול בעיר, מניבה רשמים ומפגשים חדשים. השתיקה כאן היא מסע רומנטי בדרך לגילוי מחודש של זיכרונות העבר הזוגיים, ודרכם להתחברות רגשית ביתר שאת. כאן השיחה הדוממת מתבצעת לא בין דובר אילם לבין העולם, אלא בין שניים לבין רשמי החוויות המשותפות שלהם, לכן הצורך בהקשבה מובן מאליו.

אם כך ואם כך, בכל אחד מהשירים הללו מוקדש מקום מיוחד לרגע ההסכמה שבו הזולת מסכים לפתוח את ליבו ולפקוח את אוזניו בהמתנה למוצא פיו של הדובר. לא במקרה מְשחק חלוף הזמן תפקיד מכריע בכל אחד מהשירים, שכן ההמתנה והמוכנות להאזין דורשות אורך רוח, ורק ברגע הזה של ההקשבה מתאפשר הדיבור המשמעותי, וצצים ועולים גילויים של ממש.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן