האם ניתן לדבר על שתיקה או לשיר על דממה? ואיך ניתן להסביר במילים את נפשו של מי שבוחר בשתיקה כחלק מדרכי התקשורת שלו? המשורר אהרן אלמוג לקח על עצמו את האתגר הזה. שירו "שתיקת התימנים" מתאר ביקור משפחתי שאינו מתנהל לפי הציפיות; במקום שיְּיַצר שיחה ערה הוא מאופיין בדממה הנקטעת לפרקים:

אֶל בֵּית סָבִי בָּאוּ תֵּימָנִים מִמַּחֲנֵה יוֹסֵף
יָשְׁבוּ וְשָׁתְקוּ
כְּשֶׁאֶחָד שָׁר הַשֵּׁנִי חִכָּה
כָּךְ גָּדַלְתִּי בֵּין נְהָמָה
לִשְׁתִיקָה
עַכְשָׁו הִתְקִינוּ לְאָבִי טֵלֵפוֹן והוא יושב
וּמְחַכֶּה לְצִלְצוּל
שְׁמוֹנִים שָׁנָה שתק שָׁתַקו אבותיו
עַכְשָׁו הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּקְשִׁיבוּ לִדְבָרָיו

(מתוך "אם תראו סוכה עפה, מבחר (1992-1950)", אהרן אלמוג, הוצאת הקיבוץ המאוחד).

שלושת הדורות בשיר – סב, אב, דובר – ראשיתם בתקופת אכלוסה של שכונת מחנה יוסף, שכונה של תימנים שהוקמה ביוזמה קהילתית מחוץ לחומות יפו כחלק מכרם התימנים. שיריו של אהרן אלמוג על כרם התימנים קיבלו צליל ונעטפו בתנועה במופע "אלגיה לכרם" שהעלתה להקת המחול "ענבל" בשנת 1980 (עם לחנים של שם טוב לוי).

הנכד, שחונך על שתיקת דור האבים והסבים, רואה את השתיקה כשלֵווה, שוקטת ומעוררת כבוד. כעת, הוא פוסק, תמה תקופת השתיקה, ובהתאם למורשת, הגיע "תורו" של אביו לדבר.

כל שיחה מחייבת שניים, אך בשיר של אלמוג יש דיאלוג שנשמע רק בחציו, בעוד הצד האחד פעיל ומְתַקשר, ואילו הצד השני דומם. המשורר, המעיד על עצמו "כך גדלתי", מבין מבפנים את דפוס התקשורת הזה שיש בו המתנה סבלנית לרגע שבו תתרחש התקשורת, שיש בו דברים שאין צורך להיחפז לאומרם, שיש בו מקום של כבוד לתקשורת לא מילולית.

התוספת המודרנית של טלפון בתוך העולם שהשיר מצייר משתלבת כאן יפה: צליל הטלפון הוא תקשורת לא מילולית, והאב הממתין לצלצול מחכה בדממה לרגע שבו מישהו אחר ייצור את הקשר. מה האב רוצה לומר? תוכן המסר שלו אינו זמין לנו, אך העובדה שהמסר ראוי לשמיעה מתוארת באופן מכמיר לב.

אלמוג מבהיר לנו כי ההבשלה הארוכה לקראת פתחון הפה אינה נובעת מביישנות, ממבוכה או מניסיון להעלים מידע, אלא היא מאפיין בסיסי של השיחה בין בני עדת התימנים. רק בין השורות ניתן רמז להשתקה היסטורית ולשאיפה שיקשיבו להמיית לבו של הדובר.

בשיר אחר של אלמוג נכתב:

אִמָּא, אִמָּא, אֲנִי כּוֹאֵב
כָּל בֹּקֶר בָּעוֹלָם צַעֲקָתִי גּוֹוַעַת.

העובדה שהצעקה והדיבור נועדו לגווע אינה מחלישה את הרצון העז לבטא ולהתבטא. אומנם לא נראה שהזעקה מסייעת בתקשורת עם הזולת או מייצרת סיפוק כלשהו, אך היא מחויבת המציאות מתוקף תהליך מחזורי העומד בבסיס עולמו של הדובר.

מקרה נוסף שבו הדממה נדרשת כתנאי לתחילת הדיבור מוצג בשירו של נתן זך "רגע אחד". גם בו מופיעים אב ובן שלהם מסורת של תקשורת מסוימת מאוד, וגם בשיר זה, כאשר משתרר שקט, הדובר יכול לפתוח את ליבו ולספר את שרובץ עליו. ניתן להאזין לנתן זך מקריא את השיר בהקלטת תוכניות רדיו השמורה בארכיון הספרייה הלאומית (דקה 26:10).

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי
רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ
וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי
אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת מַה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי.

הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ
הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן
לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה
רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.  

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים
אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם
בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר
לִי בְּנִי.
בְּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

הבן מעלה את זכר מותו של האב כטריגר לתחילת הדיבור, ליכולת לומר דברים גלויים ואינטימיים שלא הצליחו להיאמר בעת שהאב היה חי. כמובן, ההבדלים בין שני השירים ניכרים, שכן אצל זך מדובר בחשבון נפש אישי הקשור למשפחה מסוימת. הפיצוי על השתיקה, שאצל אלמוג מתבטא בקבלת הטלפון ובפתיחת ערוץ התקשורת, שונה אצל זך; במקום הדיבור וחוש השמיעה שלא הופעלו מספיק בימי חייו של האב, נוכֵח חוש המישוש בשיר ביתר שאת. השאלה "האם ניתן לדבר על שתיקה" מקבלת כאן תשובה חדשה: ניתן לדבר על שתיקה בתנאי שלא רק חדלים לדבר, אלא גם שמים לב ביתר שאת אל מה שאינו קשור לשמיעה.

באותה הרוח, הבן מדמה גם אמירה של האב אליו – "בני, לא ידעתי שאתה, במידה כזאת, איתי" – שלא נאמרה בעבר, אך הבן נכסף אליה. כך נמשך למעשה המונולוג ממש כאילו הוא דיאלוג.

גם בפזמון של יעקב אורלנד, "אני נושא עמי", מוצגת השתיקה כתנאי מקדים ליצירת קשר ושיחה בין שניים. לביצוע השיר בלחנו של דוד זהבי ניתן להאזין בארכיון הספרייה הלאומית.

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אָז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".

בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם,
בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,
רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב,
אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.

בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,
אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.
אוּלַי נִפְגּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,
אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,
יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.

המילים "נשתוק מעט ביחד" הן הזמנה לצוותא שָׁקֵט של שניים; כפי שההזמנה לחדד את החושים בטיול בעיר, מניבה רשמים ומפגשים חדשים. השתיקה כאן היא מסע רומנטי בדרך לגילוי מחודש של זיכרונות העבר הזוגיים, ודרכם להתחברות רגשית ביתר שאת. כאן השיחה הדוממת מתבצעת לא בין דובר אילם לבין העולם, אלא בין שניים לבין רשמי החוויות המשותפות שלהם, לכן הצורך בהקשבה מובן מאליו.

אם כך ואם כך, בכל אחד מהשירים הללו מוקדש מקום מיוחד לרגע ההסכמה שבו הזולת מסכים לפתוח את ליבו ולפקוח את אוזניו בהמתנה למוצא פיו של הדובר. לא במקרה מְשחק חלוף הזמן תפקיד מכריע בכל אחד מהשירים, שכן ההמתנה והמוכנות להאזין דורשות אורך רוח, ורק ברגע הזה של ההקשבה מתאפשר הדיבור המשמעותי, וצצים ועולים גילויים של ממש.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

מאז ומעולם הייתה רחל אחת המשוררות הקרובות ביותר לטבע – גם באורח חייה (עד מחלתה) וגם בנושאים שבחרה לעסוק בהם. כך, למשל, באחד משיריה המפורסמים, "רק על עצמי", היא ממשילה את עצמה לנמלה:

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

גַּם אֶת דַּרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –

דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,

יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,

יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע

פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.

לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?

לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?

בשיר משתקפים ייאוש גדול וחוסר נחמה, והוא מסתיים בהאשמה חריפה. על פי השיר, כוחות כוזבים גרמו למשוררת לקוות ולהתאכזב, והם הופכים את מסעה לסיזיפי. יותר מכך, ההתבדחות של אותה יד מהתלת באה על חשבונה.

במכתב של רחל מ-1908 שמוען אל משה עוזיאלי משתקפת תמונה דומה מאוד – תמונה של פרט יחיד שנאבק בטיפוסו במעלה ההר אל מול גורל שאינו מתחשב בו. רחל ביקשה לכתוב דברי עידוד אל ידידה וניסחה אותם כך:

"מה לאחל לך משה? הֱיה חזק! לעתים שתוכל (בזמן) לעמוד בפני הגורל, בפני סערת הגורל, אף פסיעה אחורה לא לעשות!..

שתוכל ברגע קשה בחיים להכריז בגאון: אנחנו עוד נִלָּחם, אל ההר!"

בדברי העידוד האלה הצליחה רחל למסוך את המרכיב החסר ב"רק על עצמי": תחושת מטרה אמיתית ומשמעות שאינה נכזבת. הדרך שהיא מתווה לידידה – "אל ההר!" – ב-1908 והעידוד להילחם נעדרים מן השיר שכתבה בתר"ץ (1929), שנתיים לפני מותה, כשהיא כבר למודת אכזבות והתפכחויות. בַּשיר "חופי הפלא" מכזיבים, והאורות הרחוקים קורצים באופן שקרי, ובמילים אחרות, המטרה שאליה חותרים מתגלה כריקה וחסרת תוחלת.

הקשר של רחל לטבע נמצא בשיאו בשיר נוסף שלה, "באחד גלגוליי", שבו היא תוהה על פשר תחושת הקִרבה החזקה שלה לעולם החי:

באחד גלגוליי

הֶהָיִיתִי חַיָּה בֵּין חַיּוֹת הַשָּׂדֶה
בְּיָמִים רְחוֹקִים, בְּאַחַד גִּלְגּוּלַי?
וּמֵאָז לִי קִרְבַת הָאָחוֹת לְחַי
וְאֵימַת הָאָדָם הָרוֹדֶה?

אֲפֹרַת הַנּוֹצָה וְחַסְרַת הַמָּגֵן
גֻּלְגְּלָה-פִּרְפְּרָה בִּי נִשְׁמַת צִפּוֹר?
מַנְגִּינָה עַגְמוּמִית, אַהֲבַת הַדְּרוֹר –
הֵן מִמֶּנָּה, מִמֶּנָּה שְׁתֵּיהֶן.

וְאוּלַי בַּגִּלְגּוּל הָרָחוֹק-קָדוּם
הָיִיתִי גִבְעוֹל-עֲשָׂבִים יְרַקְרַק?
וְלָכֵן בְּאִמִּי-אֲדָמָה אֶדְבַּק,
וּמְנוּחַי בְּחֵיקָהּ הַשָּׁחוּם.

השיר בנוי משאלות רטוריות חוזרות ונשנות המשקפות רעיון אחד – בגלגוליה הקודמים הייתה המשוררת ברייה קטנה שאינה אדם. בסופו של כל בית מגיעה המסקנה הגוזרת מרעיון הגלגול את התחושות העכשוויות של המשוררת. שלושת הגלגולים שרחל מונה: חיית השדה, ציפור, גבעול עשב, הם כולם של גורמים קטנים וחלשים, ומִקנה המידה הקטן שלהם נגזרות התחושות: אימה מפני בני אדם מתאכזרים, עגמומיות ולבסוף גם קרבה יתרה לאדמה.

הנחמה הגדולה שהאדמה מעניקה למשוררת אינה נעוצה לא במובן הגיאוגרפי או הלאומי (מולדת), לא במובן הנדל"ני (בית לגור בו) ולא במובן הסמלי (חלקת קבר), אלא קשורה במגע פיזי ממש – עבודת אדמה יומיומית, מצד אחד, ומנוחה רוגעת על הקרקע, מצד אחר. הבחירה במילים כמו "אדבק" ו"חֵיקה" מעוררת הקשר של חיבוק חם ומלא רגש. כך גם באין נוכחות של אדם אחר בשיר, בכל זאת שורה עליו שלמות מתוך הידיעה של סדרי העולם והחיבור לכדור הארץ כולו.

למרות הקטנוּת וחוסר האונים השיר נותן תחושה מלאה של השלמה, של הבנת מחזוריות הטבע, שרשרת המזון והכליה ושל היווצרות ומוות, ותחושה זו מנהלת את העולם. יותר מזה, הרעיון של גלגולי נשמה צופן את האפשרות של תיקון ושיפור או, לפחות, של הבנה עצמית עמוקה.

חלק מן הסדר הגדול של העולם

בשני השירים המשוררת מגדירה את מקומה בעולם כחלק זעיר מהטבע, ובכל זאת יש הבדל עקרוני בין שניהם. ב"באחד גלגוליי" מודגש היותה של המשוררת חלק מן הסדר הגדול של העולם, אחת מבריות רבות המרכיבות את הלמות ליבו; גם כגוזל או כעלה עשב היא מחוברת לקצב האירועים הטבעי שבו. למרות תחושות כמו אימה ועגמומיות המשוררת מסוגלת לראות ולתאר את התמונה הגדולה הזו, לדלג מעלי עשב אל מעוף ציפורים, לשכון בשדה כחיה חופשייה, ובעיקר, בסוף השיר, למצוא לה מנוחה; גם אם היא חסרת חשיבות בפני עצמה, עדיין תמצא שלווה בחיקה של אימא אדמה, תשתלב באופן מוחלט בכדור הארץ ותיטמע בתוכו.

כנגד זאת, ב"רק על עצמי" מושם דגש חזק יותר על חוסר האונים המצמית של המשוררת – כמוה כנמלה העומסת משא על גבה וכורעת תחת הנטל, שיד הגורל מסכלת את מעשיה. כמה שונָה  התמונה הסמלית הזו – יד אנוש או יד גורל המשחקת בנמלה – מן התמונה המוחשית רווּית הצבעים בחום ובירוק של בעלי חיים וציפורים המשלימים את גלגולם בשיר הראשון שהובא כאן.

בטיוטה הנראית כאן נמצאת גרסה אחרת, ראשונית, לשני הבתים האחרונים של "באחד גלגוליי" אשר נפסלה לבסוף: (קרדיט – מכון לבון לחקר תנועת העבודה)

אפורת הנוצה וחסרת המגן
גלגלה-פרפרה בי נשמת צפור
השירה התמה, אהבת הדרור –
הן ממנה, ממנה שתיהן

או הייתי גבעול דשאים ירקרק
באחד גלגולי הרחוק-קדום
ומאז באמי-אדמה אדבק
וטובה לי מנוחה בחיקה השחום.

באמצעות הפיכת "השירה התמה" שבגלגול הקודם של השיר ל"מנגינה עגמומית" הדגישה רחל את העצב המשוך על חיי הדוברת בשיר במקום את התום ויצרה רושם מוגבר של פגיעוּת וצער. נוסף על כך החרוז בבית האחרון השתנה, וכעת, כאשר הנושא הוא התרפקות על אימא אדמה, האפקט ה"חובק" של החריזה מובן ורב-משמעות.

כל אחד משני השירים המובאים כאן מתייחס באופן שונה לתהפוכות הגורל. "רק על עצמי" מפנה אצבע מאשימה כלפי כוחות עלומים המתנכלים לדוברת, ואילו ב"באחד גלגוליי", שבו מופיעה גם כן "אימת האדם הרודה", אין האשמה, ואין מרירות, לכל היותר הסתגרות והשלמה עם חוסר היכולת להשפיע במידה ניכרת. מנגד, המכתב שרחל כתבה לידידה שופע להט ומוכנות להתגבר על כל קושי.

אם כך, האם הייתה המשוררת עזת הביטוי קורבן מאשים, או שמא אדם נחוש המוכן לכל מאבק? נראה כי היא נעה ונדה בין התחושות הללו של האשמה כלפי אורחות היקום, מצד אחד, ושל השלמה ומציאת מקום בעולם, מצד אחר.