עולם נמלה, נשמת ציפור

תחושה עזה של קִרבה לטבע ליוותה את רחל המשוררת בשיריה ובמכתב עידוד אישי שכתבה

מאז ומעולם הייתה רחל אחת המשוררות הקרובות ביותר לטבע – גם באורח חייה (עד מחלתה) וגם בנושאים שבחרה לעסוק בהם. כך, למשל, באחד משיריה המפורסמים, "רק על עצמי", היא ממשילה את עצמה לנמלה:

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

גַּם אֶת דַּרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –

דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,

יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,

יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע

פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.

לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?

לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?

טיוטת "רק על עצמי". באדיבות מכון לבון לחקר תנועת העבודה.

בשיר משתקפים ייאוש גדול וחוסר נחמה, והוא מסתיים בהאשמה חריפה. על פי השיר, כוחות כוזבים גרמו למשוררת לקוות ולהתאכזב, והם הופכים את מסעה לסיזיפי. יותר מכך, ההתבדחות של אותה יד מהתלת באה על חשבונה.

מכתבה של רחל אל משה עוזיאלי. באדיבות מכון לבון לחקר תנועת העבודה.

במכתב של רחל מ-1908 שמוען אל משה עוזיאלי משתקפת תמונה דומה מאוד – תמונה של פרט יחיד שנאבק בטיפוסו במעלה ההר אל מול גורל שאינו מתחשב בו. רחל ביקשה לכתוב דברי עידוד אל ידידה וניסחה אותם כך:

"מה לאחל לך משה? הֱיה חזק! לעתים שתוכל (בזמן) לעמוד בפני הגורל, בפני סערת הגורל, אף פסיעה אחורה לא לעשות!..

שתוכל ברגע קשה בחיים להכריז בגאון: אנחנו עוד נִלָּחם, אל ההר!"

בדברי העידוד האלה הצליחה רחל למסוך את המרכיב החסר ב"רק על עצמי": תחושת מטרה אמיתית ומשמעות שאינה נכזבת. הדרך שהיא מתווה לידידה – "אל ההר!" – ב-1908 והעידוד להילחם נעדרים מן השיר שכתבה בתר"ץ (1929), שנתיים לפני מותה, כשהיא כבר למודת אכזבות והתפכחויות. בַּשיר "חופי הפלא" מכזיבים, והאורות הרחוקים קורצים באופן שקרי, ובמילים אחרות, המטרה שאליה חותרים מתגלה כריקה וחסרת תוחלת.

הקשר של רחל לטבע נמצא בשיאו בשיר נוסף שלה, "באחד גלגוליי", שבו היא תוהה על פשר תחושת הקִרבה החזקה שלה לעולם החי:

באחד גלגוליי

הֶהָיִיתִי חַיָּה בֵּין חַיּוֹת הַשָּׂדֶה
בְּיָמִים רְחוֹקִים, בְּאַחַד גִּלְגּוּלַי?
וּמֵאָז לִי קִרְבַת הָאָחוֹת לְחַי
וְאֵימַת הָאָדָם הָרוֹדֶה?

אֲפֹרַת הַנּוֹצָה וְחַסְרַת הַמָּגֵן
גֻּלְגְּלָה-פִּרְפְּרָה בִּי נִשְׁמַת צִפּוֹר?
מַנְגִּינָה עַגְמוּמִית, אַהֲבַת הַדְּרוֹר –
הֵן מִמֶּנָּה, מִמֶּנָּה שְׁתֵּיהֶן.

וְאוּלַי בַּגִּלְגּוּל הָרָחוֹק-קָדוּם
הָיִיתִי גִבְעוֹל-עֲשָׂבִים יְרַקְרַק?
וְלָכֵן בְּאִמִּי-אֲדָמָה אֶדְבַּק,
וּמְנוּחַי בְּחֵיקָהּ הַשָּׁחוּם.

השיר בנוי משאלות רטוריות חוזרות ונשנות המשקפות רעיון אחד – בגלגוליה הקודמים הייתה המשוררת ברייה קטנה שאינה אדם. בסופו של כל בית מגיעה המסקנה הגוזרת מרעיון הגלגול את התחושות העכשוויות של המשוררת. שלושת הגלגולים שרחל מונה: חיית השדה, ציפור, גבעול עשב, הם כולם של גורמים קטנים וחלשים, ומִקנה המידה הקטן שלהם נגזרות התחושות: אימה מפני בני אדם מתאכזרים, עגמומיות ולבסוף גם קרבה יתרה לאדמה.

הנחמה הגדולה שהאדמה מעניקה למשוררת אינה נעוצה לא במובן הגיאוגרפי או הלאומי (מולדת), לא במובן הנדל"ני (בית לגור בו) ולא במובן הסמלי (חלקת קבר), אלא קשורה במגע פיזי ממש – עבודת אדמה יומיומית, מצד אחד, ומנוחה רוגעת על הקרקע, מצד אחר. הבחירה במילים כמו "אדבק" ו"חֵיקה" מעוררת הקשר של חיבוק חם ומלא רגש. כך גם באין נוכחות של אדם אחר בשיר, בכל זאת שורה עליו שלמות מתוך הידיעה של סדרי העולם והחיבור לכדור הארץ כולו.

שמורת טבע. אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 997002558150405171

למרות הקטנוּת וחוסר האונים השיר נותן תחושה מלאה של השלמה, של הבנת מחזוריות הטבע, שרשרת המזון והכליה ושל היווצרות ומוות, ותחושה זו מנהלת את העולם. יותר מזה, הרעיון של גלגולי נשמה צופן את האפשרות של תיקון ושיפור או, לפחות, של הבנה עצמית עמוקה.

חלק מן הסדר הגדול של העולם

בשני השירים המשוררת מגדירה את מקומה בעולם כחלק זעיר מהטבע, ובכל זאת יש הבדל עקרוני בין שניהם. ב"באחד גלגוליי" מודגש היותה של המשוררת חלק מן הסדר הגדול של העולם, אחת מבריות רבות המרכיבות את הלמות ליבו; גם כגוזל או כעלה עשב היא מחוברת לקצב האירועים הטבעי שבו. למרות תחושות כמו אימה ועגמומיות המשוררת מסוגלת לראות ולתאר את התמונה הגדולה הזו, לדלג מעלי עשב אל מעוף ציפורים, לשכון בשדה כחיה חופשייה, ובעיקר, בסוף השיר, למצוא לה מנוחה; גם אם היא חסרת חשיבות בפני עצמה, עדיין תמצא שלווה בחיקה של אימא אדמה, תשתלב באופן מוחלט בכדור הארץ ותיטמע בתוכו.

רחל בלובשטין. צילום: הלה רייכמן. מתוך ארכיון הספרייה הלאומית, מס' מערכת: 990027650610205171

כנגד זאת, ב"רק על עצמי" מושם דגש חזק יותר על חוסר האונים המצמית של המשוררת – כמוה כנמלה העומסת משא על גבה וכורעת תחת הנטל, שיד הגורל מסכלת את מעשיה. כמה שונָה  התמונה הסמלית הזו – יד אנוש או יד גורל המשחקת בנמלה – מן התמונה המוחשית רווּית הצבעים בחום ובירוק של בעלי חיים וציפורים המשלימים את גלגולם בשיר הראשון שהובא כאן.

טיוטת "באחד גלגולי". באדיבות מכון לבון לחקר תנועת העבודה.

בטיוטה הנראית כאן נמצאת גרסה אחרת, ראשונית, לשני הבתים האחרונים של "באחד גלגוליי" אשר נפסלה לבסוף: (קרדיט – מכון לבון לחקר תנועת העבודה)

אפורת הנוצה וחסרת המגן
גלגלה-פרפרה בי נשמת צפור
השירה התמה, אהבת הדרור –
הן ממנה, ממנה שתיהן

או הייתי גבעול דשאים ירקרק
באחד גלגולי הרחוק-קדום
ומאז באמי-אדמה אדבק
וטובה לי מנוחה בחיקה השחום.

אפרוח בוקע בחוות היענים בקיבוץ האון. אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 997000874250405171.

באמצעות הפיכת "השירה התמה" שבגלגול הקודם של השיר ל"מנגינה עגמומית" הדגישה רחל את העצב המשוך על חיי הדוברת בשיר במקום את התום ויצרה רושם מוגבר של פגיעוּת וצער. נוסף על כך החרוז בבית האחרון השתנה, וכעת, כאשר הנושא הוא התרפקות על אימא אדמה, האפקט ה"חובק" של החריזה מובן ורב-משמעות.

כל אחד משני השירים המובאים כאן מתייחס באופן שונה לתהפוכות הגורל. "רק על עצמי" מפנה אצבע מאשימה כלפי כוחות עלומים המתנכלים לדוברת, ואילו ב"באחד גלגוליי", שבו מופיעה גם כן "אימת האדם הרודה", אין האשמה, ואין מרירות, לכל היותר הסתגרות והשלמה עם חוסר היכולת להשפיע במידה ניכרת. מנגד, המכתב שרחל כתבה לידידה שופע להט ומוכנות להתגבר על כל קושי.

אם כך, האם הייתה המשוררת עזת הביטוי קורבן מאשים, או שמא אדם נחוש המוכן לכל מאבק? נראה כי היא נעה ונדה בין התחושות הללו של האשמה כלפי אורחות היקום, מצד אחד, ושל השלמה ומציאת מקום בעולם, מצד אחר.

 .

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

ילדי 73' כותבים על מלחמת יום הכיפורים

למרות הניסיון לשמור על שגרה גם בשעתה הקשה של המדינה, ברור שהמלחמה הטרידה והעסיקה את מחשבותיהם של ילדות וילדי ישראל.

מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומיים ע"ש פריצקר, צלם: אלי לנדאו

היום, 47 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, הם נמצאים עמוק בשנות החמישים והשישים שלהם. אז, בחורף 73' הם היו ילדים וילדות ביסודי או בני נוער בחטיבות ובתיכונים. כדי לגלות מה הם זוכרים מאותה תקופה, נוכל פשוט לשאול אותם. כדי לחזור למה הרגישו וחשבו ברגעי האמת נצטרך לקרוא את המכתבים שפירסמו בעיתוני התקופה.

לא רק את צה"ל והממשלה הפתיעה המלחמה, גם עיתוני הילדים לא היו חסינים. יומיים מפרוץ המלחמה, בשמיני באוקטובר 1973 התפרסם גליון "דבר לילדים" לחג הסוכות. האזכור היחיד על המלחמה בגליון נמצא בידיעה קצרה שהופיע בראש העמוד הראשון, והתחילה במילים: "עם סגירת הגיליון, במוצאי יום-הכיפורים, פרצה המלחמה הרביעית בין ישראל ושכנותיה: הצבא הסורי חצה את הגבול ברמת-הגולן וצבא מצרים חצה את תעלת סואץ. קרבות עזים ניטשו ביבשה, בים ובאויר".

ניכר שנעשה ניסיון להרגיע את הקוראים הצעירים ולהציג את ידה של ישראל על העליונה – עוד בטרם התבררה לאשורה תמונת הקרב: "העם בישראל גוייס וכל אחד יצא למלא את תפקידו. בעת כתיבת שורות אלו בולם צה"ל את התקדמות האויב, תוך גילויי גבורה עילאיים וצבאות סוריה ומצרים סופגים אבידות כבדות. הידיעות מקווי החזית מעורפלות עדיין, [וכאן מגיע ציטוט של משה דיין שר הביטחון שחוזה ש"אין ספק, שהמלחמה תיגמר בחתימה טובה!"].

"דבר לילדים", גיליון השמיני באוקטובר 1973

 

גיליון ה-8.10 של עיתון "הארץ לילדים" הספיק לעדכן את קוראיו ביתר פירוט, אבל גם שם הידיעות החזיקו עמוד יחיד. שם למדו הקוראים על "השגים דלים ולא משמעותיים" של צבאות ערב "לאור העובדה שמכת הפתיחה הייתה של האויב".

ההודעה על המלחמה בגיליון השמיני באוקטובר, "הארץ לילדים"

 

הגיליונות הבאים כבר נראו אחרת, ובהם מוצגת המלחמה ואירועיה ביתר פירוט – עם דגש רב על הלוחמים וסיפורם. ועדיין, רוב הגיליונות שמרו על מתכונתם מלפני המלחמה ומדורים קבועים נשמרו, ובהם: סיפורים בהמשכים, שירי ילדים ואפילו בדיחות. המדור הרלוונטי לנו הוא מדור "קוראי הארץ שלנו כותבים" שפורסם ב"ארץ שלנו". ממנו אנחנו לומדים שלמרות הניסיון הראוי לשמור על שגרה גם בשעתה הקשה של המדינה, ברור שהמלחמה הטרידה והעסיקה את מחשבותיהם של ילדות וילדי ישראל.

הפעם הראשונה שאנו שומעים את קולות הילדים היא בשבוע השלישי למלחמה, בגיליון "הארץ שלנו" מ-22.10.73. במדור "קוראי הארץ שלנו כותבים" אנחנו יכולים לשמוע את הפחד המשתק שעוררה המלחמה. ענת גבריאלי מתל-אביב כתבה: "עורך נכבד, אני יודעת שיש מלחמה. המצרים הפתיעו אותנו וארבו לנו. אני מרגישה לא בנוח. יש אזעקות אמת. אני לא יורדת למקלט, אלא נשארת בבית אחוזת פחד. ברדיו ובטלוויזיה – כל הזמן מלחמה (…) אני צמודה לרדיו כמו חילזון הצמוד לביתו. אני מתפללת ומקוה שיהיה שלום ושהמלחמה תיגמר בשלום."

בצד השאיפה לשלום, אנו מוצאים לא מעט כעס על מתקפת הפתע הפחדנית: "עורך נכבד, הערבים מוגי לב! אנחנו לא! אויבינו חשבו לנצחנו בעת יום הצום והתפילה, אך הם נוכחו לדעת, כי על אף הצום אנו מוכנים להילחם למען נוכל לצום ולהתפלל בשקט. נצחוננו מובטח, כי מלחמתנו היא מלחמת חיים." כך כתבה ליאורה בנימין בת ה-10 מחיפה.

 

הפחד, הכמיהה לשלום והכעס מופיעים גם בגיליונות הבאים. וכך גם תהיות פשוטות ומחשבות של ילדים. משנשמעו האזעקות ירדה חגית נקב עם אחותה למקלט בבניין המגורים בחיפה. כדי להעביר את הזמן שיחקו השתיים, ו"פתאום חשבתי: אכן, שם בצפון נלחמים, ואני פה יושבת ומשחקת". בהמולת המלחמה והדאגה לאחים ולאבות הלוחמים, שלחה מירב ביברו, בת 10, מרעננה, את השאלה: "בימי מלחמה, כפי שהיה עכשיו, מה עושים עם החיות בגן-החיות? האם מכניסים אותן למקלטים, או משאירים אותן בכלובים? ואם משאירים אותן, אז מה יקרה אם תפול עליהם פצצה?

הרי זה צער בעלי חיים!"

 

ההשוואות בין ישראל לאויבותיה במלחמה התמקדו בשאלת קדושת החיים. הילדים הכותבים לעיתון כתבו בבירור, כפי שניסחה זאת ענת קסוי מנהריה: "להם, לערבים, לא אכפת בכלל על אנשיהם! (…) אצלנו זה לא כך!"

 

רבים מהכותבים הצעירים ששלחו מכתבים לעיתונים כתבו על החיים בעורף בצל המלחמה. עלה תמר התל-אביבית כתבה על הגיבורה המושתקת של המלחמה. זו שכמעט ואין מדברים עליה – האם השכולה. עלה בת ה-12 בחרה לקשור את האם השכולה עם סיפורי התנ"ך, והעמידה את גבורת אברהם אבינו בקומה אחת עם גבורתה, והוסיפה: "כאשר האיכר זורע את שדהו הוא יודע, כי תוך זמן קצר יקצור את היבול, ואילו אותן אמהות לא זכו לקצור; הן לא זכו לראות את בניהן אנשים מבוגרים ולראות את פרי עמלן. המלחמה מנעה זאת."

 

עם ההכרזה על הפסקת האש נפנו ילדי הארץ להביע שוב את כמיהתם לשלום. גדי מרקוס מתל-השומר כתב כי "אני חושב בלבי כמה גרועה המלחמה. מלבד הנפגעים הרבים, חסרים כוחות עבודה בעורף. צריך לעשות הכל למען השלום."

עתה, כשהקרבות נפסקו, התפנו הכותבים הצעירים לחשוב על אויביהם, ועל הסיבות שהניעו אותם לצאת למלחמה. טליה נור בת ה-12 מבת-ים חשבה שהתקפת הפתע של המצרים והסורים מקורה בתחושת אובדן הביטחון העצמי אחרי ששת הימים, וקבעה ש"שחצנות וקלות-דעת" שאפיינו את היחס הישראלי "אינם הביטוי הנכון להערכת הערבים". רונית חגאי בת ה-11 מרמת גן תהתה: "אולי רוב הערבים לא רצו להילחם, ורק מנהיגים הם שהסיתו אותם?"

 

חלק מהכותבים הגיבו למכתבים של ילדים אחרים, דוגמת המכתב של גליל בן-דור, מכיתה ז' בגבת: "אף על פי שהערבים נאלצו לסגת, הם לא נשברו. אל תחשבי, ליאורה, כי אנו יותר אמיצים מהערבים".

 

גם תרומת בני הנוער והילדים למאמץ המלחמתי הוזכרה במכתבים, דוגמת מכתב זה שהתפרסם בגיליון ה-26.11.73:

 

עם תום המלחמה והתגברות הדיון הציבורי על מה שכונה מיד בשם "המחדל", מגלים הילדים ובני הנוער מעורבות מרשימה במתרחש. האם דיין אשם? האם הממשלה כולה חייבת לקחת אחריות? האם האשמה רובצת לפתחה של מפלגת השלטון? עד מהרה עולה דמותו של מוטי אשכנזי, קצין המילואים שמחאתו האישית הופכת לתנועת מחאה ציבורית. דיין מול אשכנזי – מי צודק? מהם גבולות הביקורת הלגיטימית? בני ה-10 וה-12 עסוקים בכך מאוד. וגם אם הם מהדהדים את דברי הוריהם והמבוגרים האחרים שסביבם, העיסוק בנושאים מרשים וצורת ההתבטאות נראית היום בוגרת מאוד.

 

כתבה זו מבוססת על רשימה קודמת של יורם מלצר

מסילת הרכבת החיג'אזית: הרכבת שחיברה בין קצוות האימפריה

תצלומים נדירים אלה חושפים את גודל המשימה שלקחה על עצמה האימפריה העות'מאנית, במטרה להסיע את העולים לרגל למכה ולאחד את הממלכה האסלאמית

בתצלום שחור-לבן אחד נראות קרונות רכבת חוצות גשר לבנים נמוך באזור מדברי. הרכבת נוסעת משום-מקום אחד לשום-מקום אחר, בין שמיים לחול. בתצלום אחר, קבוצת פועלים עומדת לצד מסילת רכבת שהונחה זה הרגע. התצלום השלישי מצולם כבר מתוך הרכבת הנוסעת, צלה נראה על האדמה המדברית. מסילת הרכבת ממשיכה הלאה, מתעקלת מאחורי סלע מדברי מגושם, אדיר מימדים.

התצלומים המסתוריים האלה הם חלק מאלבום תמונות יחיד במינו, הנמצא בארכיון הספרייה הלאומית. האלבום מכיל 68 תצלומים של מסילת הרכבת החיג'אזית הנודעת. הם צולמו ב-1907 על ידי קרל לורנץ אוילר וכוללים הערות בכתב יד.

מסילת הרכבת הוקמה על ידי האימפריה העות'מאנית בין 1900 ל-1908, במטרה לחבר בין המחוזות הרחוקים יותר שבשטחה. המסילה עוברת בין דמשק למחוז חג'אז שבחצי האי ערב, אזור בו נמצאות הערים הקדושות מכה ואל-מדינה. התצלומים של אוילר הם עדות חשובה להליך הקמתה.

 

גשר רכבת במסילה החיג'אזית,1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

אבל מדוע אותו אוילר, שהיה גנרל פרוסי מעוטר, פיקח על הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית עבור הסולטאן העות'מאני? וכיצד אלבום התמונות שלו מצא את דרכו לספרייה הלאומית?

העלייה לרגל למכה, המוכרת כחג', היא אחד הטקסים החשובים ביותר באסלאם – מסע רוחני טרנסצנדנטלי שכל מוסלמי מחויב לבצע לפחות פעם אחת בחייו, ובתנאי שהוא בריא ובעל אמצעים כלכליים. הנביא מוחמד השתתף בחג' הראשון והיחיד שלו ב-630 לספירה, שנים בודדות לפני מותו. הוא ערך את מסעו בהליכה רגלית ברחבי המדבר, ונעזר בשיירת גמלים, מגיע מהבירה האסלאמית הראשונה, העיר אל-מדינה, שנמצאה יותר מ-400 קילומטרים משם. אך האימפריה האסלאמית גדלה משמעותית במהלך מאה השנים הבאות, ומשמעות הדבר היה שמסעות שכאלה נעשו ארוכים ומסוכנים יותר. מחלות ותשישות היו דבר שבשגרה, ושודדי דרכים נהגו לארוב לעולים לרגל בעת שחצו את המדבר.

ביצורים ומקווה מים ליד מסילת הרכבת החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

במטרה למזער סכנות אלה, מרבית העולים לרגל בימי הביניים חברו לשיירות גמלים מאורגנות שעברו בדרכים קבועות. שיירות הגמלים שהגיעו מהערים קהיר ודמשק וכן מהעיר העיראקית הדרומית, כופה, היו החשובות מבין אלה. כניסתה של ספינת הקיטור באמצע המאה התשע עשרה הקלה על הקשיים במסע, במיוחד עבור עולי הרגל שהגיעו מהודו, שהייתה אז תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי, ומערבה משם. אך הניידות הגדולה יותר גם תרמה ישירות להתפשטותה של מגיפה עולמית. נישאת על גבי עולה לרגל ב-1863, מגפת הכולרה הגיעה מהודו למכה, ומשם התפשטה ברחבי העולם. בבהלתם, המעצמות הקולוניאליות האירופאיות הטילו תקנות סגר מחמירות על הבאים – ובעיקר על השבים – ממכה.

קרונות רכבת על המסילה החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

הרצון לעקוף את תקנות הסגר הללו, בנוסף לרצון הכללי יותר להתנגח בקולוניאליזם האירופי, היוו זרז משמעותי להקמת מסילת הרכבת החיג'אזית. בעשורים שקדמו להכרזתו של הקיסר עבדול חמיד השני, ב-1 במאי, 1990, בדבר כוונתו להקים את מסילת הרכבת, העות'מאנים איבדו כמעט את כל שטחיהם בדרום אירופה. האינטרסים הצרפתיים, הבריטיים והרוסיים איימו לפרק את האימפריה עוד יותר, ולשלוח גרורות עד לליבת האימפריה במזרח התיכון. באותו הזמן, האימפריה העות'מאנית הייתה שקועה בחובות כבדים לבעלי הון אירופאים, ונאלצה לסמוך על נושים אירופאים שיממנו את תשתיותיה ויסייעו במאמצי המודרניזציה שלה. מאמצים אלה כללו הקמה של מסילות רכבת אחרות שנועדו לחבר בין קצוות האימפריה.

חנוכת תחנת הרכבת באל-עולא, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.
מצעד יחידת הגמלים בטקס חנוכת תחנת הרכבת באל-עולא, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

אך הדברים נראו אחרת כשזה נגע למסילת הרכבת החיג'אזית. אף-על-פי שלקו הרכבת היה יתרון כלכלי קטן – הרכבת פעלה למעשה רק בעונת החג' – מטרותיו הפוליטיות והדתיות היו רבות. הפרויקט מומן לחלוטין על-ידי מוסלמים, ותרומות עבור "הקו הקדוש" נאספו מרחבי העולם. עובדה מתוקשרת זו, בנוסף לעבודות הבנייה עצמן, תרמו לכוחו ולמעמדו של עבדול חמיד השני, שנחשב לשליט המוסלמי העצמאי היחיד הפועל נגד האינטרסים האירופאיים. בנוסף להקלה על העולים לרגל, מסילת הרכבת הבטיחה כי הצבא העות'מאני יוכל לפרוס במהירות חיילים ואספקה כדי להגן על המשלוחים הימיים בים האדום ולשמור מפני התרחבות הקולוניות. בתוך כך, המסילה סייעה בהבטחת אוטונומיה מסוימת למנהיגים המקומיים, בעיקר במכה.

עולי רגל עניים בדרכם למכה, מבקשים רשות לנסוע ברכבת, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

 

בדואים מקומיים ועובד רכבת בוואדי אל-עולא, ליד מסילת הרכבת החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

 

גבר בדואי מציע יען למכירה לצד מסילת הרכבת החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

אך בעוד שכלפי חוץ, מסילת הרכבת נועדה לפאר את ההנהגה העות'מאנית, מאחורי הקלעים היו מעורבים בתכנונה ובנייתה מהנדסים ויועצים גרמנים. מעורבותם של הגרמנים נשענה על שיתופי פעולה כלכליים וצבאיים קודמים, ביחסים שנרקמו במשך עשרות שנים. מכל מיני סיבות, עבדול חמיד ראה בגרמניה בתור השותפה האירופית המועדפת על האימפריה.

תנאים אלה מסבירים גם את מעורבותו של קרל אוילר בפרויקט. אוילר, שנולד ב-1854, היה גנרל חיל רגלים פרוסי ונודע כ"אוילר פסחא". כמו גנרלים רבים אחרים, הוא שרת כיועץ צבאי לעות'מאנים בין 1901 ל-1908. עבדול חמיד מינה אותו לדרגת אלוף, וב-1904 אוילר נשלח לבחון את התקדמות עבודות המסילה וללמוד את הגיאוגרפיה והאתנוגרפיה המקומית. הוא התמקד בשני מקטעים של המסילה: בין דמשק לעיר מעאן, שבדרום ירדן, מקטע הכולל מסוף בחיפה; ובין מעאן לאל-עולא שבערב הסעודית, כ-300 קילומטר צפונית מאל-מדינה. דיווחיו של אוילר הם בין המקורות החשובים שיש בידינו אודות הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית. הם מתארים את הטופוגרפיה של המסלול; את החי והצומח המקומיים, לרבות תיאור הטרמיטים האוכלים את אדני עץ, ששימשו כבסיס לפסי רכבת; את האתגרים באספקת מים ודלק; ואת תגובת המקומיים להקמת מסילת הרכבת (תגובה המתוארת בשפה מעט סטריאוטיפית):

"החַיּוּת שבה הביעו את שמחתם לא תישכח ממני. בזמן שהגברים שיננו, פה אחד, את הברכה 'שאלוהים יעניק ניצחון לסולטן!' תוך שהם מלווים את דבריהם במחיאות כפיים קצביות, הנשים, עם הצהלולים האופייניים להם, הפיקו מפיהם צלילים גבוהים שנשמעו כמו המיית יונים".

הדיווחים של אוילר, שפורסמו ב-1906 וב-1908 בכתב העת הגיאוגרפי המשפיע Petermanns" Geographische Mitteilungen", לוו בתמונות שהוא עצמו צילם לאורך המסילה. עושה רושם כי אלבום התמונות שנמצא באוספי הספרייה הלאומית מכיל תצלומים ממסע מאוחר יותר, שנערך ב-1907, ושאוילר סבר, מסיבה כלשהי, כי אינם ראויים לפרסום. אף-על-פי שמושאי התצלומים חופפים במידה רבה, האלבום מ-1907 מכיל יותר דיוקנאות – של בדואים מקומיים, פועלים, פקידים רשמיים ואנשים אחרים – ומשום כך, מהווה עדות מרתקת לחיי היומיום והאנשים מאותה תקופה.

ואדי אבו טאקה נראה מהרכבת הנוסעת על המסילה החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

אך כיצד תמונות אלה הגיעו לספרייה הלאומית של ישראל? לאחר חזרתו לגרמניה ב-1908, אוילר שירת במלחמת העולם הראשונה ופרש לעיר אוּלְם. אף שאיננו יודעים מה קרה לתצלומים בזמן זה, אלבום התמונות התגלגל לידיו של אליקים גוטהולד וייל (1960-1882), מלומד יהודי-גרמני, מזרחן שהתמחה בתורכית וערבית, ומנהל הספרייה הלאומית (אז "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי"). וייל לימד בברלין ובפרנקפורט, לפני עלייתו ארצה בשנת 1934. אף-על-פי שאוילר אינו מוזכר בארכיון האישי של וייל, הנמצא כעת בספרייה, לשני הגרמנים התורכופיליים היה הרבה מן המשותף. ייתכן אפילו כי אוילר העניק את אלבום התמונות כמתנה מיוחדת לוייל. הלה תרם את האלבום לאוספי הספרייה ב-1936.

לחצו כאן כדי לראות את יתר התצלומים מאלבום התמונות ההיסטורי.

להתבודד ולכתוב: על פינות עבודה ספרותיות

שולחנותיהם של סופרים ומשוררים רבים גדושים במקורות השראה ובאביזרי כתיבה. אך עד כמה היצירה תלויה באמת בפינת העבודה האישית?

לאה גולדברג בחדר עבודתה. צילום: אנה ריבקין-בריק. באדיבות מכון גנזים.

"אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן!" כתב טשרניחובסקי בשיר שנועד להצביע על קשרו העז לארץ ולמורשת רוחנית של דורות רבים בניגוד לקשר הרופף שלו לעולם החומר. ואולם הצהרה זו הייתה הפלגה פואטית בלבד; במציאות היו למשורר האהוב שולחן מסודר שהשקיף אל נוף נאה ותנאים טובים לכתיבה (וטוב שכך).

"וְלִי לוּ אַךְ שֻׁלְחָן! אוֹתָהּ פִּנָּה קְטַנָּה,

שֶׁבָּהּ אָדָם רָגִיל לְהִתְיַחֵד עִם אוֹר

עוֹלַם-כָּל-עוֹלְמוֹתָיו, מִתּוֹךְ נִיצוֹץ חַיִּים

שֶׁטֻּשְׁטְשׁוּ בְּאֵין-סוֹף, הֶגְיוֹן יְדִיד מִכְּבָר,

חֲזוֹן מוּרָם מֵעָם, פְּלִיט אֶבֶן אוֹ פְּלִיט גְּוִיל;

אוֹ בְשָׁעָה בְרוּכָה בְּשֶׁפַע שֶׁל שִׁירָה

תָּקֵר-תְּפַךְ כַּגַּל מִתּוֹךְ נִגּוּן אִלֵּם

הַמְּנַסֵּר בַּלֵּב, דּוֹרֵשׁ לוֹ הַמּוֹצָא,

וּבַעֲתֶרֶת אוֹן כְּדֵי לֵרָשֵׁם בְּיָד

קוֹדַחַת בְּגִילָה עַל-גַּב פִּסּוֹת נְיָר".

חדר העבודה של טשרניחובסקי. באדיבות ארכיון גנזים.

טשרניחובסקי היטיב לנסח את הכמיהה לפינה אישית שבה ואליה יתנקזו מעיינות ההשראה של היוצר. עם זאת השיר טוען שהיצירה תלויה במורשת היסטורית ובמקורות השראה, ולא בסוג העט או בצבע השולחן.

ההקצאה של מקום בלתי מופרע לכתיבה וליצירה מעוררת גם ציפיות שהחוץ לא יפלוש אל מרחבו של הכותב. לא לשווא קבעה וירג'יניה וולף ש"חדר משלך" (כשם מאמרה הנודע) הוא תנאי ראשון במעלה לכתיבה אוטונומית של סופרת. בדיוק מסיבה זו שמרו סופרים ומשוררים רבים בקנאות על חדר העבודה שלהם. אחת מהם הייתה יהודית הנדל, שאמרה בריאיון ל"מעריב" (1988) את הדברים האלה:

"מה שנוגע לי – אני יודעת לכתוב רק בפינה שלי, במקום קבוע, מעולם לא נסעתי לשום מקום בשביל מה שקוראים 'להתבודד ולכתוב', אינני מאמינה בזה, ואני יודעת לכתוב רק ליד השולחן שלי. אני אדם מאוד קונסרווטיבי בהרגלים של החיים. יש לי כיסא שאני כותבת רק עליו, אפילו שהוא כבר שבור, וגם את מיקומו של השולחן אינני מחליפה."

גם עגנון, שנהג לכתוב בעמידה, היה מן הקנאים לפינת העבודה שלהם והקפיד על סביבת כתיבה נעימה, נאה ומעוררת חושים. נחום גוטמן ביקר בחדרו של עגנון הצעיר בנווה צדק ופרסם ב-1948 תיאור של המקום לצד איור מרובה פרטים:

"כזה, בערך, היה חדרו. נרקיסים בכוסות ופחיות סביב כל הקירות. החדר נקי וכמעט ריק. הקוים שציירתי על הקירות – כוונתם לסמן את ריח הבושם. את האווירה. הייתי מצייר ברצון גם את החצר המרוצפת, ובה פיילות נחושת ממורטות, נשים בשמלות צבעוניות מהלכות בה על כבקבים. מדרגות עולות בצמידות עם פחי פרחים, המוצבים על גבי הגדר המדורגת ועולים בה עד לפתח החדר הזה".

חדר עבודתו של ש"י עגנון, איור של נחום גוטמן מתוך מאמר ב"דבר", 12.10.48.

היו גם סופרים ומשוררים שלא הצליחו לקנות לעצמם פינת עבודה בלתי מופרעת ולמדו להסתגל לתנאי כתיבה משתנים, שכן פעמים רבות, מתוקף נסיבות פיזיות או משפחתיות, החוץ הופך עיקר, והכתיבה נדחית מפניו. כך, למשל, סיפרה הסופרת עמליה כהנא-כרמון באותו ריאיון:

"אתחיל בכך שכל השנים עד לאחרונה היו בבית חמישה שולחנות-כתיבה לחמש נפשות: האחד משותף. כך שמכולנו, רק לי לא היה שולחן-כתיבה משלי. וכל השנים כתבתי בחדר השינה, עם האטלס על הברכיים, בעט כדורי. גם בשנים האחרונות, כשזכיתי לחדר עבודה, שכולל גם שולחן כתיבה, כוחו של הרגל: אני עדיין כותבת על האטלס שעל הברכיים, בעט כדורי, כאשר אינני כותבת ישר לתוך מעבד התמלילים, שזה אצלי חידוש…"

עמליה כהנא-כרמון בביתה. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990040320770205171

עמוס עוז נמנה גם הוא עם ה"מאלתרים," שבלית ברירה ובאין שולחן ראוי גילו ריכוז בַּמקומות הבלתי צפויים ביותר. את ספרו "מיכאל שלי" כתב כולו בבית השימוש:

"גרנו אז בדירה של חדר וחצי עם שירותים בגודל של שירותים במטוס. ואני לא הייתי ישן חצאי לילות. הייתי כותב בשירותים ומעשן עד שעה שתים־עשרה, אחת, כל כמה שהחזקתי מעמד. הייתי יושב על המכסה הסגור של האסלה, אלבום של ואן גוך שקיבלנו מתנה לחתונה על הברכיים, בלוק מכתבים על האלבום, עט כדורי 'גלובוס' ביד אחת, סיגריה בוערת ביד השנייה, וככה נכתב 'מיכאל שלי'. לפחות ככה נכתב רוב הספר.

לא פעם, כשאנשים אומרים לי שהם נוסעים לאיזה מקום שייתן להם השראה לכתוב ספר, מקום של הרים או אגמים או יערות או על שפת האוקיינוס, אני נזכר בבית השימוש הזעיר שלנו בשיכון בחולדה."

לפעמים, בנסיבות ברוכות, ההפרעה שהכותב חוֹוֶה בפינת העבודה האישית דווקא מיטיבה עם הכתיבה; החיים הפולשים אל הסיפור מפרים אותו ומאפשרים לו חיים. ב"ידידַי מרחוב ארנון" תיארה לאה גולדברג מקרה כזה:

"[…] על-כן חזרתי אל חדרי, ישבתי אל שלחן-הכתיבה ורציתי להתחיל בעבודה.

עבודתי מהי? הרי יודעים אתם: כותבת אני ספורים לילדים. אותו יום רציתי לכתוב ספור על כלב גדול, שברח מן הבית. הוצאתי מן המגרה ניר ועט וכתבתי פסוק כזה:

'הכלב היה גדול ושעיר. היו לו אזנים זקופות וחדות, על כן נקרא שמו…'

'מה היה שמו של אותו כלב?' – חשבתי – ובאמת, מה היה שמו?

אך לא הספקתי להמציא שם נאה לגבור ספורי, והנה עלה באזני קול נביחה דקה, נביחה מבוהלת וטרדנית, שעלתה ובאה מן החצר. מעבר לדלת-הזכוכית שמימיני…

'לא, לא אוכל לעבוד ברעש כזה!' – אמרתי בלבי – 'לא אוכל להמשיך בכתיבה. ודאי נגזר עלי מן השמים להוציא את היום הזה לבטלה. עוד מעט ואהיה גם אני עצבנית כאותו כלבלב נובח. שמא אצא ואגרש אותו'".

אם כך, כלב ממשי הפריע לסיפור על כלב לא-ממשי, ומתוך ההפרעה הזו נולד הסיפור על הכלבה שדה, שהוא פרק מרכזי בספרה של גולדברג.

אצל ט. כרמי מתואר אופן אחר שבו "החיים עצמם" מתערבבים בחיי הכתיבה עד כדי פעפוע הדדי – המשורר מפיג את חרדות הלילה, שבמהלכו חלם על התכווצות שולחן הכתיבה, באמצעות סיבוב בוקר בין חדרי הבית. רק לאחר התחברות מחודשת אל ביתו ומשפחתו הוא מרגיש חופשי לשוב אל שולחנו וליצור.

ט. כרמי, מתוך "שירים מן העזובה", הוצאת דביר, 1988.

הגישה המצדדת בהזמנת החוץ לפלוש אל שגרת עבודתו של הכותב מגיעה, כמובן, לשיא אצל משוררי בתי הקפה. "כסית" התל-אביבי ודומיו שימשו פינות עבודה לכל דבר, ושולחן קבוע היה נשמר בכל ערב בעבור משוררים כאלתרמן, שלונסקי, חלפי ורבים אחרים. שם, על משקאות חריפים ותוך כדי שיחה ערה, היו נכתבים הידועים שבשיריהם.

שלונסקי ואלתרמן בקפה "כסית". באדיבות ארכיון גנזים.

אבל מכיוון שפינת עבודה מסודרת ונאה אינה מובנת מאליה, היא משמשת לעיתים גם נושא להקנטה – מצד אחד, לא לכל אחד יש יכולת לתחזק תנאים נאותים לכתיבה או לשגרת עבודה יומיומית במקום אחד; יש שכותבים על אף קשיים מהותיים בתחום הזה וחשים סיפוק מעצם ההישג שבכך. מצד אחר, יש המתהדרים בהשראה הנוחתת עליהם במקומות ובזמנים לא צפויים, באופן לא מתוכנן, ותוצרי הכתיבה שלהם נחווים כפרץ יצירה מרהיב, ולא כִּפרי עבודה מאומצת. שתי הגישות הללו לתהליך היצירה ממשיכות להפרות יוצרים וכותבים נפלאים, ואך מזל הוא שהקוראים אינם נאלצים להכריע בין שתיהן.

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן