“אנחנו לא אחראים לקלפים שמחלקים לנו אבל אנחנו בוחרים איך לשחק בהם, ואיך שנשחק איתם, כך יראו חיינו. החיים שלי הטלטלו כאילו היו סירת דייגים באמצע צונאמי. הם התפרקו, ואני הרכבתי אותם מחדש כך שיתאימו לי במדויק. זה לא היה פשוט ולא קרה ברגע. לקח לי ארבע שנים להבין לאן אני רוצה ללכת. להביא את האופטימיות ואת הכוחות שבי לידי ביטוי ולתת לאחרים  כוחות להמשיך הלאה, באומץ". 

כשמיכל אדמוני ז"ל כתבה את המילים הללו, היא לא הייתה מודעת לאופן האכזרי בו יסתיימו חייה. יחד עם זאת, לא מדובר במכבסת מילים. מיכל טרפה את החיים במלואם גם לאחר שנפגעה והפכה לנכה, הגשימה חלומות ועשתה כל שביכולתה להיאחז בחיים ולעזור לאחרים במצבים דומים להתמודד עם אתגרי הנכות והכאב. היא עשתה זאת בספרים שלה, בהרצאות שהעבירה, בעזרה לזולת ואפילו ב"מרפסת הטיפולית" (כך היא קראה לה) המרפסת בביתה, ששימשה כתובת לתושבי כפר עזה להגיע ולשוחח איתה על כל דבר שבעולם, לקבל חיבוק או עצה חמה ואוהבת. "אנחנו משפחה שקמה ממשברים, אנחנו תמיד מחפשים את האור בצורה אמיתית ולא בתיאוריה" מספר דורון אדמוני, אלמנה של מיכל. "אני יודע שזה מה שמיכל הייתה רוצה". 

מיכל נולדה ב-5 במאי 1966 בקיבוץ בית קשת, וכשהייתה בת חמש עברה עם משפחתה למושב עין ורד. בצבא שירתה בגרעין נח"ל. בהמשך הגיעה לעבוד במערכת החינוך של קיבוץ כפר עזה, שם הכירה את דורון. אלו היו נישואיו השניים של דורון והשניים גידלו יחד ארבעה ילדים, שניים מהם מנישואיו הקודמים, ושניים שנולדו לשניהם. 

הרבה לפני ה-7 באוקטובר התמודדה אדמוני עם קושי וכאב ששינו את חייה: "לפני 20 שנה מיכל עברה הליך רפואי שהסתבך. הוא הותיר אותה חבולה ונכה, סובלת מכאבי תופת ברמת היום יום. היא עברה שיקום במשך חצי שנה בבית לוינשטיין. אחרי חצי שנה אמרתי לה די בואי נלך הביתה". הם חזרו לביתם שבכפר עזה והמשיכו את השיקום שם – הם התקינו בבית אמצעים שיעזרו למיכל והיא מצידה, לא ויתרה. בהתחלה הייתה עם כסא גלגלים ובהמשך עם קביים. "עשינו הכל", מספר דורון שמאותו רגע הקדיש את חייו לסיוע ושיקום של מיכל, ואליו הצטרפה כל המשפחה. "היא למדה לאט לעשות הכל ועבדה קשה מאוד בשיקום. אחרי כמעט שנה מצבה הרפואי שוב הסתבך והיא עברה תסחיף ריאתי. במשך שלושה ימים הייתה מתה וניצלה גם מזה. כל משבר כזה חיזק את המשפחה ולמדנו להתמודד". מספר דורון. אחרי הליך שיקומי נוסף חזרה מיכל לביתה.

מיכל לא ויתרה לעצמה מעולם, אבל כתושבת העוטף המתמודדת עם מוגבלות היה לה קשה, אובייקטיבית, להתמודד ההתקפות הבלתי פוסקות, בהם נדרשים התושבים להגיע במהירות לממ"ד. הפגיעה והשיקום הביאו לאדמוני גם מתנה יוצאת דופן: היא תמיד אהבה לכתוב, ואחרים אף החמיאו לה על כישרון הכתיבה שלה. היא החלה לכתוב פוסטים בעמוד הפייסבוק שלה, כמעט מידי יום. בגלל מצבה הרפואי היא סבלה מכאבים כל הזמן והמקלדת שימשה לה כמפלט. בהמשך, נאמר למיכל שיש במילים שלה סיפורים של ממש ועלה בה הרעיון להפוך אותם לספר. "מכיוון שמיכל סבלה מאוד מכאבים היה לה קשה לישון. היא הייתה מתעוררת כל בוקר בארבע בבוקר, וכותבת במרפסת. היא התחברה לעורכת לשונית וספרותית והתהליך של הספר הראשון לקח שנתיים של כתיבה עד שיצא לאור. היא הייתה מאושרת מאוד. פשוט הייתה בעננים". דורון מספר בהתרגשות מהולה בעצב.

הוא מדגיש שמרגע יציאת הספר "רציתי צבעים בהירים" לאור, מיכל הייתה אחרת. דווקא התקופה שאחרי התלאות הרפואיות הקשות והנכות, הפכה אותה, לדבריה, לאדם שהולך עד הסוף ומגשים חלומות. "היא הייתה קוראת לי 'מגשים החלומות שלי' והייתה מאוד פעילה, מלאת תעוזה. אפשר לומר שהיא המציאה את עצמה מחדש. היא הלכה ללמוד אימון רפואי (קואצ'ינג). היא התחילה לטפל באנשים שחוו משברים. היא התחילה להדריך בעמותות וביטוח לאומי, הסתובבה בכל הארץ עם הסיפור שלה ושמחת החיים שלה, משמשת השראה לאנשים אחרים ומדריכת קבוצות. לא עניין אותה בכלל הכסף בסיפור, היא לא הרוויחה מזה. היא רצתה לעזור לאנשים", הוא אומר. כשיצא הספר החלה מיכל לערוך הרצאות בעקבותיו. אנשים מכל קצוות הארץ הגיעו לשמוע את הסיפור שלה. היא הקפידה להעביר את משנתה בהרצאות הללו – לא לשקוע, לצמוח מהכאב.

"תרגמנו את הספר לאנגלית והוא נמכר באמזון. אין לתאר את האושר שלה מזה, זו הייתה ההגשמה שלה. ואז היא חשבה על הספר השני". מספר לנו דורון. "רציתי צבעים בהירים" יצא בשנת 2018. "באת אליי" ראה אור אחריו בשנת 2021. 

הספרים של מיכל לא היו אוטוביוגרפים, אך כמובן עסקו בנושאים שקרובים אליה ובהתמודדות עם משברים ונכות. הספר "רציתי צבעים בהירים" מביא את סיפורה של אלה, אישה צעירה שעברה תאונת דרכים ומאושפזת במחלקת נפגעי עמוד השדרה בבית חולים שיקומי. כעת עליה ללמוד מחדש את החיים ואת גופה. אלה מרגישה כמו אסירה במחלקה ובתוך גופה. אלה שרוצה שוב להיות נחשקת והייתה בחורה מינית ותוססת מתחילה להיפתח שוב לעולם בעקבות אהבה שצצה. "באת אליי" ספרה השני של מיכל, עוסק בחייה של מיקה, אם גרושה לשתי בנות שהנכות אינה חדשה לה באופן יחסי. עלילת הספר מתרחשת כשלוש שנים לאחר שעברה תאונת סקי והליך רפואי שכשל והותיר אותה בקביים. מיקה מתמקדת באמהות, עבודה וחברים ולחלוטין מרחיקה ממנה כל מי שמנסה להתקרב מבחוץ. הזמנה לפגישת מחזור עם מי שלמדו איתה בתיכון אליה מיקה מסרבת בנחישות, מביאה אותה להתכתבות סוערת ומפתיעה. 

למרות הנושאים הלא פשוטים שמועלים בהם, ספריה של מיכל מלאים בהומור, אהבה ותשוקה. מה שמייחד אותם ואולי הופך אותם לבולטים וחדשניים בנוף הספרות הישראלי, הוא שהם מתייחסים לשבר הגוף והנפש מנקודת מבט אחרת – של צמיחה, חיות וגם מיניות. התשוקה מבעבעת מתוך הדפים ואינה מבודדת אנשים בעלי מוגבלויות מהנאה, תאווה ומיניות. "הסיפורים שלה בסופו של דבר הם סיפורים של אהבה שלומדים בהם לחיות ולהיות נחשקת גם אם אתה לא אדם רגיל עם מגבלה כזו או אחרת" מסכם דורון. מיכל עצמה טענה שהמילים הללו בערו בה וברגע שהעט התחבר לדף – נרגעה. 

חודש לפני שנרצחה בטבח ה-7 באוקטובר מיכל סיפרה לדורון שסיימה את מלאכת הכתיבה על ספרה השלישי. היא לא הספיקה לראות אותו יוצא לאור. "אני אתחיל לעבוד על הספר" אומר דורון בכאב. "אני עוד לא בשלב הזה כרגע, אני עוד לא מסוגל להביא את עצמי לכך נפשית אבל כמובן שאוציא את הספר לאור בעתיד".

ב-7 באוקטובר דורון שהה בארה"ב עם בתו. הוא התכתב עם מיכל וברגע שלא ענתה, טס לארץ כשהוא בטוח מה קרה – מיכל וגיא נרצחו. "הרגשתי משהו שאי אפשר להסביר. אלוהים שלח לי תחושה כזו.  נחתתי בארץ והודיעו לי באופן לא רשמי. הכל צפיתי מראש ולא טעיתי. אם נגזר עליהם להרצח לפחות היו זה עם זו". לאחר הטבח המחריד מצאו כוחות ההצלה את מיכל וגיא יחד, מחובקים וללא רוח חיים. לבקשתו של דורון הם נטמנו יחד בבית העלמין בחלקה הצבאית שבתל מונד.

אחרי מותם, התגייס דורון כדי להמשיך את המורשת של מיכל וגיא. "זו השליחות שלנו. אני שכרתי דירה בהרצליה עם הבת הקטנה. הבת הגדולה גרה בשפיים והבן השני שלי גר בארה"ב. אנחנו מנסים להיות בעשייה. מעבר לספר של מיכל, היא התאהבה במקום ביוון וחלמה שיהיה לה שם בית קיט בו תוכל לכתוב, מול הים. קנינו את הבית לא מזמן. עכשיו אני משפץ אותו והוא הולך להיות מקום מיוחד, הבית של מיכל וגיא".

דורון הוא אדם ביישן שלא אוהב להיות בפרונט, אבל העזרה והאנרגיה המהפנטת של מיכל סחפה אותו, ולאחר מותה, רבים ניגשו אליו לדבר איתו על הספרים שכתבה. "באיזשהו מקום הספרים מספרים גם את הסיפור שלנו. סיפור שאינו מובן מאליו. לא התחתנתי עם אישה נכה. בהתחלה, כשהתגלתה המגבלה שלה, לא ידעתי מה יעזור  לה. אבל לאט לאט למדתי. האהבה ביני ובין מיכל תמיד פרחה. הבן שלנו גיא, שנרצח יחד איתה בידי מחבלי חמאס, תמיד אמר שלימדנו אותו מה זו זוגיות ומה זו אהבה". 

המשפחתיות מורגשת גם היא בין דפים הספרים. משפחת אדמוני המורחבת אהבה לטייל, ללכת למשחקים של הפועל תל אביב – כל בני המשפחה אדומים בנשמה – והם דגלו בהרחבת אופקים והגשמת חלומות. הקשר של מיכל עם בנה גיא היה קרוב במיוחד. "מהרגע שנולד, הם היו מחוברים כאחד, תמיד, לא עזבו אחד את השנייה". החיבור העמוק בין גיא למיכל הודגש בכל הטקסטים שנכתבו לכבודם ובכל ההספדים. גיא, קצין צעיר בצה"ל, התגלה כבר מגיל צעיר כילד רגיש, אמיץ ונחוש, שידע לתת מענה לרבים מהאתגרים שעמדו בפני משפחתו. הקשר החזק שלו עם אמו נבנה מתוך הערכה הדדית ומחויבות עמוקה זה לזה. הוא עבד שנים רבות עם ילדים ובוגרים עם מוגבלויות. הוא הדריך בתנועת הנוער עמיח”י בסניף הוד השרון, וגם במועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים בגן לימ”ן בכפר סבא. 

שישה ימים לפני שנרצחה כתבה מיכל בעמוד הפייסבוק שלה: "אני אוהבת ללכת אחרי הלב שלי. כי הלב שלי מביא אותי למקומות מופלאים". הלב הענק של מיכל עדיין פועם ברוחו, דרך הספרים שכתבה, האנשים שאהבו אותה וכמובן הקשר והחיבור המדהים עם בנה גיא. בחייה ובמותה מיכל אדמוני היא סמל לכוחה של תקווה ואמונה, וליכולת למצוא אור גם ברגעים האפלים ביותר.

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד

ראשו של הנער שעון על שמשת החלון. גשום בחוץ, אבל הוא לא רואה את הטיפות שזולגות על הזגוגית במקביל ללחיו, וגם לא שומע את נהמת הגלגלים על האספלט המשובש בדרך הארוכה לשירות בצפון. אוזניות גדולות מכסות את אוזניו, והוא עסוק בטלפון שלו, עיסוק שיש בו ממש: הוא כותב. שברי מחשבות, רסיסים של הנפש שמתעצבים בין אצבעותיו למילים. יצירות. שירים. 

הוא צעיר, עדיין לא התגייס, אבל כבר יש לו חלומות גדולים על המוזיקאי שיהיה כשיגדל. 

***

ענר אליקים שפירא נולד וגדל בירושלים למשפחה בעלת שורשים ציוניים עמוקים, הבכור מבין שבעת ילדיהם של משה ושירה. 

הוא נולד בי"ז אדר, שהיה גם יום ההולדת של סבא רבא שלו – חיים משה שפירא, מראשי תנועת המזרחי ומחותמי מגילת העצמאות. בצירוף מקרים מטלטל , 67 שנים לפני שנהרג הנכד ענר מפגיעת רימון בשבעה באוקטובר, נפגע גם סבו מרימון שהושלך בכנסת, באותו חודש ממש. 

ענר היה ילד קטן ממש כשהתחיל ליצור ולכתוב. בשנים הראשונות לא היו אלה שירים, אלא סיפורים: ערימות של מחברות מלאות בדמיון עשיר, סיפורים מסמרי שיער על מפלצות ודרקונים שעוטרו באיורים מלאי חיים. במקביל, מגיל שש הוא גם ניגן בפסנתר קלאסי ונחשף ליצירותיהם של גדולי המלחינים. 

רק כשהתבגר מעט, בשנות הנערות המוקדמות, הוא החל לשלב בין השניים ולכתוב שירים. אז הוא גם מצא את דרכו לעולם ההיפ הופ והראפ. הצעיר כבד הראש שהיה, זה שהסתובב בעולם עם חוש צדק ותודעה חברתית שבערו בבטנו, זה שנחשף בבית נחשף למוזיקה שונה לחלוטין, גילה שהז'אנר המוזיקלי הזה, על הטקסטים הנוקבים והבועטים המאפיינים אותו, מתאים לו ככפפה ליד. 

כשהתגייס לצבא, הוא חלם לשרת בסיירת מטכ"ל, אבל נפצע בגיבוש. פעמיים. הפציעות גררו אחריהן שנה וחצי של שיקום, בהן נאלץ להישאר בבית. בזמן הזה הוא קנה ציוד הקלטה, למד איך בונים אולפן ביתי ואז בנה אחד כזה לעצמו. הוא התחיל להקליט בקולו הנעים את הטקסטים שכתב והלחין, והתחיל גם לחלום ולתכנן את תהליך הוצאתם לאור. 

לצד המוזיקה המשיך ענר להתעסק בציור ובאומנות, ויצר לעצמו לוגו ושפה חזותית שהייתה אמורה ללוות את הקריירה המוזיקלית שחיכתה לו ממש מעבר לפינה. 

בשישה באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, ענר, שהיה אז חייל בפלוגת עורב נח״ל, הגיע הביתה לחופשת שמחת תורה. אחרי סעודת החג המשפחתית הוא יצא עם כמה חברים, ביניהם חברו הטוב הירש גולדברג-פולין, למסיבה ברעים. 

כשהחלה המתקפה, הוא קיבל טלפון ממפקד הצוות שלו בעורב נח"ל – פרצה מלחמה. בוא מהר. ענר אסף את חבריו והם יצאו מהמסיבה, אבל ספגו אש כבדה על הכביש בדרך לרעים שקיבל אחר כך את השם "כביש המוות". אז הם עצרו, ונכנסו למיגונית שכבר היו בה כמעט 30 צעירים אחרים. 

שעות אחר כך, רוב הצעירים המבוהלים שהיו במיגונית נרצחו, ושלושה מהם, כולל הירש חברו הטוב, שנפצע מהרימון שהרג אותו, היו בדרכם לשבי אכזרי בעזה. 

אבל בינתיים, כשהם מצטופפים בחרדה במרחב הקטן, נרעדים למשמע קולות הירי והצעקות בערבית, ענר הוא זה שתפס את עמדת המבוגר האחראי. הוא נעמד ליד הפתח, בקבוק שבור בידו ככלי נשק מאולתר, וניסה להרגיע את הצעירים אחוזי האימה. "אני בצבא", הוא אמר לתוך ענני החרדה שמאחוריו, "דיברתי עם המפקד שלי, והם בדרך." 

הוא הסביר להם בפשטות, כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם, מה הוא הולך לעשות: כשהמחבלים יזרקו את הרימונים, אני אתפוס אותם ואזרוק אותם בחזרה החוצה. אם יקרה לי משהו, מישהו אחר יצטרך לעשות את זה במקומי. בתמונה שפורסמה אחר כך נראים הצעירים שוכבים על הקרקע, מגנים על ראשיהם בידיהם, ורק ענר עומד זקוף בפתח. מחכה לכל מה שיגיע. 

שבעה רימונים הוא הצליח להדוף כך בידיו היציבות, החשופות. הרימון השמיני נטל את חייו. 

ענר השאיר אחריו מאות טקסטים ועשרות שירים מוקלטים, בשלבים שונים של כתיבה ועיבוד. טקסטים מורכבים, רגישים, חשופים. הוא לא חסך בהם ביקורת מהעולם או מעצמו, אבל הם גם מלאים בתקווה ובאמונה. 

ענר לא העריץ אף אחד בעיניים עיוורות, אבל העריך מאוד את היצירה עצמה. ביצירתו שלו הוא השתמש בהשפעות ובהשראה ממגוון מקורות עצום. שיריו, עשירי שפה ואינטלגנציה, מלאים במשחקי מילים ובעירוב נוגע ללב ומדהים של רפרנסים מוזיקליים, תרבותיים והיסטוריים משלל ז'אנרים ותקופות – תהילים לצד סלנג היפ הופ ירושלמי, מלחינים צרפתיים קלאסיים לצד משפטים כמו "ילדים בעוטף, במקלט על התחת". 

בין השירים מצאו הוריו כתוב את המשפט שהפך לצוואתו: "אם אמות, תוציאו את זה לאור". 

הסינגל הראשון שיצא לאוויר העולם נקרא "ג'רוז". הוא יצא שבועות ספורים אחרי מותו של שפירא. זהו שיר שמוקדש כולו לעיר שהייתה האהבה הגדולה של ענר, לירושלים.

"אף פעם לא הבנתי", אומרת אימו, שירה, "איך אפשר לאהוב ככה עיר, לראות בה את הזהות שלך", אבל משהו בכאוטיות המעורבבת והמורכבת, תפס את ליבו. החוויה הירושלמית של מפגש עולמות, הייתה גם החוויה שלו. הוא האמין בכל ליבו שהחיכוך הזה, הלהט הזה, הוא ההזדמנות הגדולה לתיקון ולצמיחה. 

פחות מחצי שנה אחר כך, יצא האלבום – "מבוא לענרכיזם", שהופק בעזרת חבריו של שפירא והמפיק אברי ג'י. והוא לא יהיה האחרון. 

מי שהצטרף להפקת אחד השירים באלבום היה סולן להקת הדג נחש, שאנן סטריט. סטריט, ירושלמי אדוק בעצמו, נחשף לאחד השירים שכתב ענר – "שנאת אחים", וביקש רשות מהוריו להוסיף לשיר בית, ובעצם להצטרף בעצמו לביצוע של ענר, במין דואט שלאחר המוות. 

בתחילה, הם לא הרגישו בנוח עם התוספת הזו, שמנכיחה בתוך השיר את החוסר העצום, את היעדרו של ענר. המוזיקה של ענר, אמרו לו ההורים, היא מוזיקה חיה. היא מדברת על העולם שלנו בעינים פקוחות, במבט בהיר. היא אמורה הייתה להיות מוזיקה של חיים, לא של מתים. אבל בסופו של דבר, סטריט הצליח לשכנע את הוריו של ענר לתת גם לגעגוע לבנם היוצר להיכנס לשם. 

השורה האחרונה בשיר מתייחסת להירש גולדברג-פולין, חברו של ענר שהיה איתו יחד במיגונית המוות. אז, כששאנן סטריט כתב את המילים האלה, הירש היה חטוף בעזה. אבל מאז יציאת האלבום, נרצח הירש בשביו, והשורה הזו, האחרונה בשיר האחרון באלבום, הפכה למצמררת עוד יותר. 

הוריו של ענר לא מתכוונים לתת לקולו להיעלם או להישכח. בימים אלה הם מוכרים את ציוריו, והדפסים שנעשו לפיהם, בחנות שהקימו עבורו, ובמקביל הם עובדים על הפקת האלבום הבא. 

אחד השירים באלבום החדש נקרא "מאמין סתם", ומילות הפזמון שלו קוראות לעולם, לכולנו, בשמו של ענר: 

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד

היו שני דברים שליוו את תרי קיפניס כל חייו: אומנות ומים. 

קיפניס נולד בקיבוץ מעגן מיכאל, מול הים, ומאז המים הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו. בצבא שירת בחיל הים בחובלים, ולאחר שחרורו נהג לצאת להפלגות מסביב לעולם, שהובילו אותו לחוויות שנשמעות כאילו נלקחו מספרי הרפתקאות. הוא הגיע לכל קצוות תבל, גם למקומות שישראלים מעטים בלבד זכו לראות, כמו פפואה גינאה החדשה והאיים המלדיביים. הוא שילב בהצלחה בין התחביב לעבודה ואפילו עבד כסקיפר על יאכטה סינגפורית ששימשה למחקר על לוויתנים ושם למד לשחות לצידם. 

באחת מהפלגותיו מסביב לעולם פגש קיפניס בלילך. כמוהו, גם היא נולדה וגדלה בקיבוץ – הוריה היו ממייסדי בארי – ומעולם לא עזבה אותו. בעקבותיה החליט תרי לעבור לקיבוץ בארי גם הוא – תחילה לתקופת ניסיון של שנה – ובסופו של דבר לכל חייו.

תרי ולילך קיפניס חיו, אהבו ויצרו בקיבוץ בארי. לילך היתה עובדת סוציאלית. היא עבדה ב"מרכז חוסן" בעוטף עזה, מרכז שנועד שנועד לטפל ולייעץ על התמודדות במצבי דחק ומשבר וגם לעזור למי שמתמודד עם טראומה, ברמה אישית, קבוצתית וקהילתית. מתוך העבודה במרכז ועם ילדי העוטף, היא גם כתבה את הספר "שירת הטריגר: על צלילים שמבהילים" ספר לילדים על התמודדות עם חרדות בעקבות המצב בעוטף עזה לאורך השנים, ספר שהפך בשנה האחרונה רלוונטי לכל ילדי ישראל. קיפניס עבד במגוון עבודות, בין היתר גם במפעל הדפוס המפורסם של הקיבוץ. 

לצד הים, אומנות היתה חלק בלתי נפרד מחייו של קיפניס. הוא הגיע לבצלאל ושם נותב למחלקת הצורפות כי "הוא איש של ידיים". במסגרת פרויקט הגמר שלו הכין סדרת סכיני מטבח מיוחדות עבור השף ישראל אהרוני. במהלך השנים גם הפך לשען מומחה, וידע לתקן כמעט כל דבר בידיו. 

בשנים האחרונות לחייו חלה קיפניס במחלת נוירולוגית דלקתית בשם CIPD , וגופו הלך ונחלש. גם זה לא מנע ממנו להמשיך וליצור. לאחר שחלה, אושפז לתקופה ממושכת בבית חולים "שיבא" לצורך שיקום. הוא הבין שמה שיעזור לו לחזור לתפקוד ולחייו, היה למצוא דרך חדשה שבה יוכל להמשיך וליצור. ב"שיבא" קיפניס גילה סוג חדש של אומנות לעסוק בו: ציור. 

"בימי רביעי אחר הצהריים היו שיעורי ציור במחלקה לשיקום. אני זוכרת שאהבתי להתלוות אליו לשיעורים. המדריכה שם היתה עוזרת לכל אחד לפי הנכות והמצב הגופני שלו להצליח לצייר בהתאם ליכולתו. וככה תרי נחשף לעולם הציור ופיתח את יכולות הציור שלו", מספרת אחותו צפרא. 

מאז האשפוז ב"שיבא" קיפניס לא הפסיק לצייר, והסכינים המושחזות והשעונים הוחלפו על ידי מברשות צבע ומכחולים. 

קיפניס היה איש של עשייה – ושל תושייה. הוא מצא דרכים יצירתיות להמשיך ליצור, לתרום, ולשמור על אורח חייו הפעלתני – גם כשהלכו זרועותיו ורגליו ונחלשו מהמחלה הכרונית בה לקה. הוא יצר בעצמו אופניים מיוחדים שהתאימו לנכות שלו, שאיתם המשיך לצאת למסעות רכיבה באזור. כשידיו נחלשו ונעשה לו קשה להחזיק מכחולים ומברשות, הוא לימד את עצמו דרכים לעטוף את המברשות עם סמרטוטים, דרכים להוסיף עובי למכחולים ולמברשות על ידי ליפוף סמרטוטים ככה שיהיה לו קל יותר לאחוז בהם. גם כשנאלץ להתחיל להתנייד בכיסא גלגלים ולהיעזר במטפל הסיעודי שלו, פול, לא הפסיק קיפניס ליצור ולצייר. 

כמה זמן לאחר שחלה, החליט קיפניס להגשים חלום נושן ולצאת למסע הפלגה דווקא לאנטארקטיקה. "אני חייב להוכיח לעצמי שאני יכול עדיין לעשות את זה", הסביר תרי את ההחלטה לצאת להפלגה האחרונה דווקא אז ודווקא לשם. צפרא חששה מההחלטה שלו לצאת להפלגה ליבשת הרחוקה לבדו. "הוא כבר היה חולה אבל בכל זאת החליט לנסוע לבד. במשלחת באמת היו מקומות שהוא לא ירד כי היה לו קשה וכי הוא לא היה יכול ללכת. אבל הוא חזר בהיי מטורף מהמסע הזה. גם מזה שהוא הגשים את החלום שלו, וגם מזה שהוא לא ויתר לעצמו", היא אומרת. 

הטבע והחיים בקיבוצים – תחילה במעגן מיכאל ולאחר מכן בבארי – היו מוטיב חוזר בציוריו. טבע, צמחים, אדמות חרושות, טרקטורים – כולם מחזות נפוצים בקיבוצים – ובציוריו של קיפניס. 

כשהיה קיפניס בן 13 פרצה מלחמת יום הכיפורים, וכמעט כל הגברים בקיבוץ גויסו ונשלחו להילחם. הדאגה להמשך קיומה של החקלאות בקיבוץ מעגן מיכאל נמסרה לבני הנוער בקיבוץ. קיפניס נשלח לעבוד בפלחה, בשדות הכותנה של הקיבוץ. במשך שעות כל יום קצר את הכותנה בשדות. אחדים מציוריו מתארים את העבודה בפלחה.

השריפות התכופות שפרצו בעוטף בעקבות הקסאמים ובלוני התבערה שינו את הנוף שקיפניס כל כך אהב לראות ולצייר. "הוא מאוד אהב לצאת לאסוף פטריות", מספרת צפרא. "ומאז שהתחילו בלוני התבערה והכל באזור נשרף, הבדואים כבר לא היו מביאים לשם את הכבשים והעיזים שלהם שיאכלו את העשב. כשהכל נשרף וכבר לא נשאר עשב עבורן לאכול אז כבר לא היו יותר פטריות שצמחו, כי הפטריות היו צריכות את הקקי של העיזים והכבשים בשביל דישון, ובלעדיו הן לא צמחו".

אבל לא רק אומנות העסיקה את חייו. כשקיפניס התעניין במשהו, הוא חקר אותו לעומק עד שצבר בהם מומחיות. כך קרה למשל עם קפה. קיפניס החל להתעניין בפולי קפה ובקלייתם, ובסופו של דבר שתל בביתו בקיבוץ כמה עצי קפה, אותם הצליח לגדל ואף להפיק מהם קפה של ממש. "הוא היה קונה קפה ירוק, מערבב כל מיני סוגים וקולה את הקפה שגידל. הוא היה מאוד מאוד גאה בעצים שגידל", אומרת צפרא. ב-7 באוקטובר עצי הקפה של קיפניס, כמו עצים ובתים אחרים בקיבוץ – נשרפו.

באותה שבת ארורה תרי קיפניס היה בביתו עם אשתו לילך ועם המטפל הפיליפיני שלו, פול. בשעה 8 בבוקר הם דיברו בטלפון עם בנם יותם – זו היתה השיחה האחרונה שלהם. 

תרי, אשתו לילך והמטפל פול וינסנט קסטלבי, נרצחו שלושתם בביתם בקיבוץ. לאחר שנרצחו – הבית הועלה באש ונשרף כולו. הגופה של פול זוהתה מייד ובתחילה היה חשד שלילך ותרי נחטפו לעזה – אך לאחר תקופה גופותיהם זוהו.  

המטפל פול, היה בעלה של ג'ובל קסטלב, מטפלת סיעודית שטיפלה בקשישה בקיבוץ אור הנר בעוטף, והיתה ב-7 באוקטובר בחודש ה-8 להריונה עם ילדם המשותף הראשון. היא שרדה את אירועי ה-7 באוקטובר ובנובמבר נולד בנם, ג'ייזן-פול, שלא זכה להכיר את האב שעל שמו נקרא.   

***

כמה חודשים לאחר מכן, העתיקו בני משפחתו וחבריו מהקיבוץ את מקום מושבם של עצי הקפה ונטעו אותם מחדש בקיבוץ מעגן מיכאל. "עכשיו העצים ממש מלבלבלים יפה, הם הגיעו שרופים ויבשים, ועכשיו אמנם עוד לא יצאו עדיין פרחים אבל הם כבר התחילו ללבלב שוב", מספרת צפרא.  

למרות (ואולי בגלל) מציאות החיים הלא פשוטה בעוטף עזה, תרי קיפניס היה איש שלום ואתאיסט – עקרונות שדבק בהם כל חייו. בני משפחתו בטוחים שלו היה שורד את הטבח ב-7 באוקטובר, היה ממשיך להיות איש שלום. 

בהספד שנשא בנו יותם, הוא אמר: 

"אל תגידו את קינת דוד לאבא – הגידו את ״על השחיטה״ של ביאליק,

בלי לשכוח למה התכוון כשכתב ש״נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן״"

כמה ימים לאחר ה-7 באוקטובר, כשהחלו צוותי מתנדבים לנקות את הקיבוץ, מצאו דף שרוף מאחד משיריו של ביאליק באחד מהבתים השרופים. אמנם לא "על השחיטה" שציטט יותם על קברו של תרי קיפניס, אך שיר הולם לא פחות: 

אֲשֶׁר בְּנֵס הִתְמַלֵּט מִן־הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה

הֵאִירוּ אֲבוֹתֶיךָ עַל־מִזְבְּחָם תָּמִיד.

וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא־נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶם

הֶעֱבִירוּנוּ וַיְבִיאוּנוּ עַד־הֲלֹם

וּבִתְפִלָּתָם מֵאֵת אֲדֹנָי שְׁאֵלוּנוּ;

וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת־הַחַיִּים –

הַחַיִּים עַד־הָעוֹלָם!

משפחתו של קיפניס איגדה את ציוריו לכדי ספר ותערוכה בשם "חתירה לרוח". התערוכה מוצגת בימים אלו בבית דניאל בתל אביב ותוצג עד ה-3.11.24. ב-24.9 יתקיים ערב השקה רשמי לתערוכה ולספר. הכניסה חופשית. 

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד