בואי, שבי איתי מעט: לאה נאור מחבקת אותנו ביצירתה 

כשלאה נאור עונה לי לטלפון, הקול שלה הוא בדיוק מה שדמיינתי, ובכל זאת, אני מופתעת. שכן נדירות הפעמים בהן חלומות הילדות שלך מתיישבים עם המציאות. זה, כנראה, חלק מהקסם של היוצרת המופלאה הזו. 

רגע לפני המלחמה, ימים ספורים לאחר יום הולדתה ה-91, פגשתי אותה לשיחה מרחיבת לב על כתיבה, על שירים ועל ילדות, לאו דווקא בסדר הזה. 

מילים ראשונות: ילדות בצל מלחמה 

נאור נולדה וגדלה בהרצליה (בה היא מתגוררת גם היום), בשם לאה מישקובסקי. זו לא הייתה כמובן העיר שאנחנו מכירים היום. משפחת מישקובסקי חיה בצריף עץ קטן סמוך לוואדי, שבחצרו הייתה פרה חולבת ולול תרנגולות קטן. בזיכרון הספרותי הראשון שלה היא פעוטה המדדה על זוג רגליים שמנמנות, רודפת אחרי אמה העסוקה בחליבה כשבידה ספר מרוט, ירושה מאחיה הגדולים, ודורשת: ספרי לי סיפור. אמה הייתה מדקלמת, בלי להפנות את הראש מעטיניה של הפרה, והיא הייתה הופכת דפים במקומות הנכונים ומכתימה את הספר, למגינת ליבו של אביה. 

שני הוריה היו אנשים אוהבי ספר, וגם אם חייהם בארץ ניתבו אותם לעבודת כפיים יצרנית, הם מילאו את ביתם הצנוע בספרים ובשיחות על ספרות. 

אבל מי שזיהה לראשונה את כשרונה והכריח את הילדה הביישנית שהייתה לשתף אחרים במילים שהיא עצמה כתבה, היה דווקא מורה בבית הספר. "המורה יוסף" היא קוראת לו עדיין, וקשה להתעלם מנימת החיבה שנלווית לשם הזה. 

המורה יוסף יעקובסון עודד באופן כללי את כל בני הכיתה לכתוב. שירים או חיבורים שלמים – כל אחד לפי יכולתו, רק שיהיו להם התחלה, אמצע וסוף. אבל בכתיבתה של הילדה השקטה עם שתי הצמות מהספסל השלישי הוא ראה כבר אז משהו אחר, והוא הציע לה עסקה: אני אתן לך לצאת מהכיתה בכל רגע שיתחשק לך לכתוב, בתנאי שתתני לי לראות את כל מה שאת כותבת. 

היא ניצלה את העסקה היטב, פעמים רבות פשוט כדי להתחמק מבדיקת שיעורי הבית שלה, אבל עמדה בהבטחתה להראות לו את יצירותיה. התוצאה, שהעמידה אותה במבוכה רבה, הייתה שהוא הכריח אותה לקום מול הכיתה, ואפילו מול כיתות אחרות בבית הספר, ולהקריא את סיפוריה. 

המורה יוסף היה גם זה שעזר לה באותן שנים בתחום אחר שבו היא עמדה לבלוט בעתיד: לתרגם טקסט מאנגלית לעברית בפעם הראשונה. 

לאה נאור הייתה בת 13 כשפרצה מלחמת העצמאות. אחיה ואחותה הגדולים היו לוחמים פעילים, אבל היא נאלצה להישאר בבית. "חשבנו אז שאנחנו מפסידים את הכל, שלא תהיינה עוד מלחמות שנוכל להילחם בהן ולהוכיח את עצמנו", היא מספרת על תחושותיה בימים הללו, שממרחק השנים מקבלות נופך סוריאליסטי מעט. 

עם נפילת הרובע היהודי נפל יוסף, אחיה הבכור, בשבי הירדני. על בני משפחת מישקובסקי עברו אז כמה ימים של חרדה מרסקת, מאחר ושמו לא הופיע בתחילה באף אחת מהרשימות – לא בזו של הנופלים, לא בזו של הפצועים המאושפזים בארץ ולא בזו של השבויים. רק אחרי שחזרה חברתה הטובה של אחותם מהשבי הירדני (הנשים השבויות שוחררו לאחר כשבועיים), היא סיפרה למשפחה שפגשה את יוסף בשבי, ושהוא בחיים. 

בינתיים, הם קיבלו ממנו מכתב באמצעות הצלב האדום. המכתב היה כתוב באנגלית, ועורר בלאה הצעירה, שהאנגלית הבית ספרית שלה הייתה בוסרית ביותר, תמיהה רבה. נראה שהמכתב חתום על ידי אחד בשם "אברהם" ומופנה ל.. אשתו?! 

מבולבלת, היא פנתה למורה האהוב ויודע הכל – יוסף. הוא עזר לה לתרגם את המכתב במלואו עבור שאר בני המשפחה, ויחד הם הבינו את חוכמתו של אחיה. השבויים נדרשו לכתוב באנגלית כדי שהצנזורה הירדנית תוכל לעבור על מכתביהם, אז הוא נזהר בדבריו, כדי לא לסכן את עצמו או את משפחתו. בין השאר, הוא ניסה לברר מה שלום המדינה הצעירה והאהובה שלהם, לה הוא קרא במכתב "בתנו האהובה, moledet". שכן זו הייתה החרדה הגדולה ביותר של השבויים, שקיבלו "דיווחים" מזוויעים מפי שוביהם הירדנים על התמוטטותה המוחלטת של מדינת ישראל הצעירה. 

בדמעות התרגשות בעיניו עזר לה המורה יוסף להכין את מכתב התשובה באנגלית, בו הם הרגיעו את אחיה כי מולדת, "למדה לבעוט ברגליה הקטנות בכל מי שמנסה לפגוע בה, והיא מתפתחת מעל ומעבר למצופה."

"זה אכן היה התרגום הראשון שלי", אומרת נאור בחיוך עשורים רבים אחר כך, "אבל חלף עוד זמן רב עד שהעזתי לתרגם בעצמי משהו, וגם אז, זה בכלל לא היה בכוונה לפרסם את זה". היה זה התרגום המופתי שלה ל"חתול תעלול" של ד"ר סוס, שלמזלנו בסופו של דבר אכן פורסם. אבל אנחנו קצת מקדימים את המאוחר. 

בינתיים, חלומות ההתבגרות שלה לקחו אותה הלאה מן הכתיבה. היא כמהה להועיל. היא רצתה בכל נימי נפשה להיות חלק מבניין הארץ. הוריה לא היו מוכנים לוותר בתחילה על השכלה תיכונית-עיונית מלאה, ולא היו מוכנים לשמוע על מעבר לבית ספר חקלאי. 

היא לא התייאשה, ולבסוף דחקה אותם להסכים לכך שלאחר שנתיים בתיכון העיוני היא תוכל לבחור בדרך אחרת. העובדה שהוריה נכנעו לבסוף, והיא אכן עברה ללמוד בבית ספר "עיינות", שינתה את חייה באופנים שהיא לא דמיינה. 

זרעים של אהבה: החיים בנחל עוז

ההמשך הישיר של "עיינות" היה גיוס לנח"ל. נאור הייתה חלק מקבוצת "נחלאים א' – מול עזה", שהקימה את קיבוץ נחל עוז, שם הייתה אחראית על ה"רפת" (ובה פרה אחת), ועל נטיעת גני הנוי. אבל המילים שבעבעו בתוכה לא הלכו לשום מקום, הם היו הליווי הרגשי שלה לעבודת הכפיים הקשה. 

היא כתבה לא מעט בכל השנים שקדמו להקמת נחל עוז, אבל לא העזה לשלוח אף אחד משיריה לעיתוני הילדים. השיר הראשון שהיא אזרה אומץ להכניס למעטפה ולשלוח לפרסום הוקדש לחלומות השבריריים של היאחזות הנח"ל העתידית: 

אָמַרְתִּי לְבָרֵךְ בְּרָכָה קְטַנְטֹנֶת

אֶת שֶׁיוֹצְאִים אִתִּי לְדֶרֶךְ אֲרוּכָּה,

בְּרָכָה מִלֵב אֶל לֵב כָּזֹאת, פְּשׁוּטָה.

אַךְ מַה אוֹמַר לָהֶם, שֶׁבַּיִת שֶׁיָקִימוּ

וְעֵץ אֲשֶׁר יִטְעוּ יִשְׁלוּ מִצָּר?

הָאִם יִהְיוּ שְׁלֵוִים? זֹאת לֹא אוּכַל לוֹמַר.

השיר נשלח לעלון של הכשרת מעין ברוך, שנקרא בזמנו "דפים". מי שקיבל אותו, ואת ההחלטה לפרסמו, היה העורך הצעיר מאד של העלון, בחור שלא הכיר את לאה מישקובסקי עדיין, ושמו מוטק'ה (מרדכי) נאור. 

הם נפגשו זמן לא רב אחר כך, כחברים מן המניין בקבוצת נחל עוז. שניהם היו אוהבי המילה הכתובה ומהר מאד מונו למעין ועדת תרבות של הקיבוץ. יחד הם היו כותבים את תוכניות החגיגות החקלאיות וחגיגות הנישואים בקיבוץ הצעיר. אבל מוטק'ה לא הסתפק בעבודה המשותפת, וכשלאה הייתה מצוותת לתורנות שמירה יחד עם חברה נוספת, הוא היה מתייצב במקום, ומגרש את החברה בתואנה ש"אנחנו צריכים לדבר על התוכנית שאנחנו כותבים". 

החיזור העדין ומלא המילים הסתיים בחתונה צנועה ושמחה, ובנישואין מלאי אהבה, שהינם היום כבר בניׂ למעלה משבעה עשורים. 

לצד האהבה, החיים בנחל עוז, עליזים ונעימים ככל שהיו, לא היו פשוטים. חברי הקיבוץ סבלו מהתנכלויות, גניבות והפגזות לא מעטות מעבר לגבול, שסומן ע"י תלם חריש מטושטש.

תנאי המגורים לא היו מתקדמים ביותר (או שהיו מתקדמים יותר מדי, תלוי את מי אתם שואלים), והצעירים והצעירות חלקו את אותם חדרי מגורים. כך התגוררה לאה מישקובסקי באותו חדר יחד עם רועי רוטברג ז"ל, מי שהיה חברה הטוב ובן זוגה בלהקת הריקודים של נחל עוז. לימים נחטף רועי ונרצח כאשר ניסה למנוע את גנבת יבול הקיבוץ על-ידי מסתננים מעזה.

היא זוכרת היטב את היום הזה, איך מוטק'ה שלה היה השומר התורן בלילה, וכשחזר מהשמירה בבוקר ראה את רועי על סוסתו, ואיך היא זו שהייתה צריכה להעיר אותו שעות אחר כך, ולספר לו שהסוסה חזרה בלי חברם הטוב על גבה. 

יחד עם מרכז המשק, היא זו שבחרה את מקום קבורתו של רוטברג, והיא זו שהכינה את תוכנית הלוויה בה נשא משה דיין את נאומו המפורסם. 

"הדבר שאני הכי גאה בו זה הקשר שלי עם ילדים"

אבל חלוצה ככל שהייתה, לאה הייתה בלב ליבה כותבת. 

היא התחילה לכתוב לילדים בזכות טובה שעשתה לחבר. רק במקרה החבר הזה היה אחד מגדולי המלחינים והפזמונאים של ישראל – נחום, או כפי שהיא קוראת לו – נחצ'ה – היימן. 

היא הייתה אז אמא צעירה, שהחיים מחוץ לקיבוץ היו עדיין חדשים לה. אחרי מבצע סיני, נראה שהעניינים בגבול עזה נרגעים. "נסענו לעזה לקניות, הלכנו לחוף, היינו בטוחים שהכל נגמר, שזהו", היא מספרת לנו היום, "חשבנו שכבר לא צריכים אותנו, שאנחנו – את שלנו עשינו. שהגבול מוגן. אז הרשינו לעצמנו לעזוב. אמרנו, זה הזמן שלנו. אני רציתי ללמוד, וגם מוטק'ה רצה ללמוד, אז עברנו לתל אביב" 

בינתיים היא כתבה, בעיקר למגירה, עד שהגיע נחצ'ה וביקש ממנה לעשות לו טובה ולכתוב שיר למסיבת סיום של כיתה ו' בקיבוצו. היא לא צריכה לדאוג ללחן, הוא כבר ילחין את מה שתכתוב. השיר הראשון לא מצא חן בעיני ועדת קיבוץ בית אלפא, אז היא כתבה שיר חדש. 

"זרעים של מסטיק", היא קראה לו. "נחצ'ה הביא איתו פעם קופסא עם מסטיקים כאלה קטנים, והם נראו לי כמו זרעים, משם הגיע הרעיון לשורה הזו בשיר". 

לא חלפו כמה ימים והיא קיבלה תשובה נלהבת מהיימן: הוא הלחין את השיר, ויצא לו, לדבריו "נהדר", אבל עלה לו לרעיון חדש: אולי היא יכולה להוסיף עוד תשעה או עשרה שירים, סיפור קצר שייחבר ביניהם ותהיה להם "הצגה עם שירים" נהדרת. 

זה עבד. זה עבד כל כך טוב שעד היום היא אומרת מדי פעם בראיונות שאת קריירת הכתיבה שלה לילדים היא חייבת לנחצ'ה. בכלל, היוצרת הגאונה הזו נוטה "להפיל" את "האשמה" על הצלחת יצירותיה על שלל יוצרים שפגשה בדרך. 

כשביקשו ממנה בהמשך, אחרי ההצלחה של "זרעים של מסטיק", לכתוב שיר פותח לסדרת טלוויזיה לילדים, היא הסכימה מיד. "בטח שהסכמתי", היא אומרת, "הייתי צעירה ואמיצה". 

עד היום זו בעיניה המתנה הגדולה ביותר של חייה – הקשר שלה עם הילדים. מאז "זרעים של מסטיק" היא כתבה, במסגרות שונות ועבור מזמינים שונים, את פס הקול של ילדותנו. "הבית של פיסטוק", "מקהלה עליזה", ״פרפר נחמד", "אדון חרדון", "מה פתאום", "הלב" ו- "בואי אמא" הם רק חלק משיריה שהפכו מהר מאוד לשגורים בפיהם של ילדי ישראל כולם. 

אחד הדברים שהכי נוגעים לליבה, עד היום, הוא העובדה שילדים מצליחים לזהות, לפעמים אפילו יותר ממנה, את כוונתה המקורית בשירים שכתבה. 

ילדה אחת כתבה לה פעם על השיר "בואי אמא": "זה השיר הכי עצוב ששמעתי, כמעט בכיתי." וזה הפתיע את נאור, שחשבה שכולם חושבים שהיא כתבה שיר על ילד שובב וקצת חצוף שמנסה למשוך את הזמן ולא ללכת לישון. "אבל היא צדקה", היא אומרת, "היא הבינה בדיוק מה הרגשתי כשכתבתי אותו". 

ככל שפגשה יותר ילדים, כך היא למדה לכבד אותם. 

אחרי שנורית הירש הלחינה את "מקהלה עליזה", היא נבהלה קצת. את לא חושבת שזאת מנגינה מורכבת מדי? היא שאלה את המלחינה הרצינית בזהירות, באמת נראה לך שילדים ישירו אותה? 

"את", ענתה לה הירש, "לא נותנת מספיק קרדיט לילדים". 

והם אכן שרו (ועדיין שרים) את השיר, בהתלהבות רבה. הם היו הקהל שלה, לא משנה באיזה גיל הם היו. היא אף פעם לא כיוונה לגיל מסוים, אלא לרגש. למצב מסוים של הלב. 

יום אחד מוטק'ה, שהיה עורך ביקורים בבתי ספר בעצמו במסגרת עבודתו, חזר הביתה ממפגש עם ילדים ואמר לה: יש לי מתנה עבורך. שאלה. 

במפגש, אחד הילדים שאל אותו: "בן כמה היית כשהיית ילד?" הוא לא ידע מה לענות, אז הוא הביא את השאלה הביתה, לאשתו, וידע שהיא תעשה עם זה משהו. 

היא, כמובן, יצרה מזה שיר, אבל גם השתמשה בזה מאז כדי להסביר למי היא כותבת: "כששואלים אותי לאיזה גיל אני כותבת, אני עונה בשאלה הזאת, כי זה הגיל שאני מכוונת אליו: בן כמה היית כשהיית ילד? אני כותבת מה שבא לי, והעורכים מסווגים את זה לגילאים. ואני מקווה שזה פורץ מהמסגרת ומתאים לכולם. אחרת זה לא טוב בכלל". 

אם יוצאים מגיעים לתרגומים נפלאים 

הספר הראשון שנאור תרגמה מאנגלית לעברית היה בכלל תרגול ללימוד השפה. האנגלית שלה לא הייתה טובה במיוחד, והיא רצתה להשתפר. שכנה אמריקאית המליצה לה לקרוא ספרי ילדים, ואף השאילה לה אחד: "The Cat in the Hat", של מישהו שקרא לעצמו בשם של מלך אלי יוון (Seuss), אבל היא קראה את השם כ"סוס".

יום אחד, הגיע לבקרם חבר של מוטק'ה, מישהו בשם נחמן אוריאלי שהיו לו יד ורגל בעולם המו"לות הישראלי. מפה לשם, הגיעה השיחה לספרי מופת ש"חבל שאף אחד לא תרגם", ועלה גם שמו של דוקטור סוס, או כפי שכינה אותו אוריאלי: ד"ר זאוס. נאור אמרה שנורא קשה לתרגם אותו, ושלאה אחרת, גולדברג, כבר ניסתה ספר אחד, ואם זה מעניין אותו, גם היא בעצמה ניסתה פעם לתרגם והיא יכולה להראות לו. זה עניין אותו, אז היא הוציאה מהמגירה את כתב היד שבראשו התנוססה הכותרת: "חתול תעלול". 

הוא לא התרשם. 

באיזו זכות היא מרשה לעצמה לשחק ככה עם הכותרת? איפה הכובע? בהמשך היו גם אי אילו קובלנות על החופש האומנותי שהיא נטלה לעצמה בתוך הטקסט עצמו, ואפילו עם תרגום השם – איזה מן חוסר כבוד זה לקרוא לו "ד"ר סוס"?! 

ובכל זאת, הוא לקח איתו את הדפים. והיא לא שמעה ממנו כמה שנים טובות. 

עד שיום אחד, צלצול טלפון העיר אותה משנת צהריים: שלום רב, לאה נאור, אני שמחה לבשר לך שזכית בתחרות לתרגום ספריו של ד"ר סוס לעברית בהוצאת כתר. אחרי רגעי התדהמה הראשונים (היא לא ניגשה לשום תחרות וכלל לא ידעה שמתקיימת אחת כזאת),הגיע רגע אחד של חרדה. 

"מאז שתרגמתי את הספר הזה הספקתי ללמוד אנגלית באוניברסיטה, ואפילו לתרגם כמה וכמה שירים. נחרדתי שיפרסמו את התרגום ככה, בלי שאעבור עליו שוב", היא זוכרת עד היום את הבהלה הקטנה שהשתלטה עליה. אבל ב"כתר" היו אדיבים דיים כדי להחזיר לה את כתב היד לתיקונים. 

"ולא שיניתי מילה מהתרגום המקורי", היא אומרת, ושמץ קטן של גאווה, אולי היחיד שזכיתי לשמוע ממנה, מבצבץ בקולה. 

יש לה הסבר מאוד פשוט לזה – כדי לתרגם יצירה, צריך קודם כל לאהוב אותה, ואז לנסות ככל האפשר להעביר אותה הלאה – לא את המילים המדויקות, אלא את ההרגשה הכללית שהכותב המקורי רצה להעביר. 

כך, היה ברור לה שתאודור סוס גַייזֶל, שכל סיפוריו היו מלאים בשובבות מקסימה ועולצת, היה נהנה מאד מהבדיחונת הקטנה שיצאה מתרגום שמו לעברית כ"ד"ר סוס". 

זאת הייתה תחילתה של דרך קסומה ומופלאה. היא תרגמה מאז עשרות מספריו של ד"ר סוס, לצד תרגומי שירה ופזמונים, כשרבות מבחירותיה הלשוניות הופכות למטבעות לשון בתרבות הישראלית. 

נאור לא רק כתבה שירים לילדים ותרגמה. היא גם כתבה אינספור סיפורים, מחזות ותסריטים, לילדים וגם למבוגרים – שירים ללהקת הנח"ל, ספר ביוגרפי על חיי אמה, ועוד. היא זכתה בעשרות פרסים, ביניהם פרס רשות השידור על תוכניתה "קרוסלה" (1977), פרס זאב לספרות ילדים ונוער על ספרה "מקהלה עליזה" (1980), עיטור אנדרסן לתרגומי מופת על תרגום ספרי ד"ר סוס (1984), פרס אקו"ם על מכלול כתיבתה לנוער (2014), פרס מפעל חיים על שם דבורה עומר (2014), פרס מפעל חיים מטעם המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך (2015), ופרס סאסא סטון לספרות ילדים למפעל חיים (2022). ועדיין, שום דבר לא שווה בעיניה כמו ילד שמושך בשרוולה ואומר: "התרגשתי ממה שכתבת". 

לאה נאור מצטיירת בעינינו אולי כ"ישראל של פעם", היא מייצגת את כל הטוב שהיה אז, מעין רוח נוסטלגית ומנחמת להתרפק עליה. אבל האמת היא שהיא כאן, גם היום. היא לא הלכה לשום מקום, עדיין כותבת. ואולי זה קצת התפקיד שלנו לעזור לפזר את הרוח הזו. 

"כששולחים שיר לעולם", היא אומרת בענווה ובחיוך כל כך אופייניים, "הוא פתוח לציבור".

עכשיו השאלה מה הציבור עושה עם זה.