אנדה עמיר-פינקרפלד: לא לילדים בלבד

שיריה התמימים לילדים הם שהעניקו לה הכרה והערכה ציבורית ובסופו של דבר את פרס ישראל, אבל אנדה עמיר-פינקרפלד גילתה כישרון, תעוזה וליברליות שהקדימו את זמנם, והתבטאו בכתיבתה ובמעשיה. זהו סיפורה של אישה פורצת דרך, סוערת ונאמנה לעצמה שחייה האישיים הסתתרו מאחורי פזמונות לפעוטות

יעל אינגל
18.07.2023
אנדה עמיר-פינקרפלד. צלם: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. שיר בכתב ידה וחתימתה מתוך ארכיון גנזים - עמותת הסופרים.

"למר אוגר שנתו ערבה,
הקיץ, החליק את הפרווה.
גדולה-רבה שמחת החג –
יום-הולדתו היום יוחג."

אם קראתם את "פונטנלה" של מאיר שלו, ודאי נתקלתם בשיר "האוגר", של אנדה עמיר-פינקרפלד. שיר הילדים המתוק הוא דקלום יום ההולדת הקבוע של גיבור הספר, מיכאל יופה, מאז שהיה בן חמש. לא בכדי בחר שלו את השיר הזה לככב בספרו, שכן פינקרפלד הייתה מדור משוררי הילדים שעיצבו את שירת הילדים העברית. הסופר המצליח גדל על שיריה של פינקרפלד ומאז ילדותו ידע לצטט רבים מהם בעל-פה.

מי היא האישה ששירי הילדים שלה, כמו "כושי כלב קט", "הקיפוד", "הבובה חולה", "תרנגול אני" ורבים אחרים הפכו לקלאסיקות עבריות? מסע בעקבות אנדה עמיר-פינקרפלד מגלה לנו חיים סוערים ולא שגרתיים שהיו יכולים בקלות להשתלב ברומן של מאיר שלו.

אנדה פינקרפלד נולדה ב-1902 בפולין, כשלישית מבן 4 ילדים צמודים, למשפחה מתבוללת מהמעמד הבינוני-גבוה. היא כתבה מגיל צעיר בשפת אימה, פולנית. רק בעקבות פוגרום לבוב ב-1918, שטלטל את המשפחה, עברה ללמוד במסגרת יהודית ונחשפה לרוח הציונית שנשבה אז בין צעירי גליציה. לאחר לימודים גבוהים בתחום מדעי הטבע עלתה ארצה בשנת 1923 עם בעלה, אריה (קרמפנר) עמיר, והתפרנסה בתחילה כמיקרוביולוגית. כשנה לאחר מכן נולדה בתם הבכורה, ציפור, שנקראה על שם אחותה של אנדה, ציפורה, שנפטרה בגיל צעיר ממגיפת השפעת הספרדית.

המשורר אורי צבי גרינברג, איתו הייתה בקשרים, היה זה שדחף אותה לכתוב גם בעברית והבטיח כי יסייע לה: "מעתה כתבי רק בעברית ואם תחסר לך מלה – כיתביה בפולנית ואני אתרגם אותה". אך הסיבה המרכזית לכך שפנתה לכתיבה לילדים נבטה ממהלך חייה שלה:

"לילדים התחלתי לכתוב בצורה די משונה. כאשר בתי ציפור הייתה בת 5, נסענו לחו"ל והיא התגעגעה מאוד ארצה. היו לילות שהייתה עומדת בחלון וקוראת: איפה הים שלי? איפה החברים שלי? ואז חל יום ההולדת החמישי שלה. לא ידעתי איך לציין את היום המיוחד הזה בצורה נאותה. צעצועים, בובות ודובונים היו לה למכביר, חשבתי, אשב ואכתוב משהו מיוחד שישמח אותה וכתבתי 10 שירי ילדים, ממש מעולמה, על נעליים, על מיטה, על דובון, על עכברון, כל מיני שירים קטנים שהיא הבינה יפה יפה. ציירתי אותם בעפרונות צבע והגשתי לה מתנה כזאת חגיגית ובזה היא שמחה מאוד."

"חרוזים עליזים",1944, מאת אנדה פינקרפלד, ציורים נחום גוטמן ו"כוכבים בדלי", 1957, מאת אנדה עמיר (פינקרפלד), ציורים חוה נתן. שימו לב לשם המשפחה המשתנה.
"סודי עם אחי הגדול" 1975, ו"תעלולי עין אחת עקשת" (שנה לא ברורה), שניהם מאת אנדה עמיר-פינקרפלד ואוירו על ידי נחום גוטמן.

משנות ה-30' ועד לשנות ה-50' של המאה ה-20 נודעה עמיר-פינקרפלד בזכות עשרות השירים והסיפורים שכתבה לילדים ולנוער, שירים שפורסמו בעיתונים ואוגדו בספרים רבים. במהלך כל השנים היא כתבה גם למבוגרים – שירה ומחזות, ערכה ספרי זיכרון לנופלי מלחמת העצמאות וכתבה יצירות בהשראתם ועוד, אך אלה לא זכו להצלחה דומה לזו של ספרי הילדים שלה.

נכדתה של עמיר-פינקרפלד, האמנית זהר ופסי, העלתה מופע המבוסס על חייה של סבתה שנפטרה כשופסי הייתה בת 13, מופע שעדיין עולה על במות ברחבי הארץ. כששוחחנו איתה על רוחב היריעה של הנושאים בהם עסקה עמיר-פינקרפלד אי אפשר שלא לתהות – כמה צדדים יש לו לאדם? ניכר כי אנדה הייתה הרבה יותר מאשר משוררת וכותבת, ובכל תחום בו עסקה – הייתה חדשנית ומובילה. ופסי מספרת שסבתה מעולם לא הייתה קונפורמיסטית, והיא דאגה לקחת בחשבון את צרכי הנפש והמאויים האישיים שלה, גם כשזה לא היה מקובל. כאישה וכאם עובדה זו הייתה בולטת, במיוחד בשנים שלאחר הקמת המדינה בחברה שמרנית שניסתה לשמור על התפקידים המסורתיים בחברה ובתא המשפחתי.

דוגמא טובה לכך היא הבחירות שעשתה לגבי שמה הפרטי ושם משפחתה. אנדה שמרה לאורך כל חייה את שם נעוריה, דבר שלא היה מקובל כלל באותן שנים. גם לאחר שהתחתנה, שם המשפחה של בעלה, עמיר, לא נוסף לשמה מייד – בספרה "דודאים" מופיע שמה 'אנדה פינקרפלד'. מאוחר יותר הוסיפה את שם המשפחה "עמיר" לאחר השם פינקרפלד. כך לדוגמא בספר "גדיש ועמר" משנת 1949. הייתה תקופה בה שמה נכתב 'אנדה עמיר (פינקרפלד)' ובשנותיה האחרונות התקבע – 'אנדה עמיר-פינקרפלד'. החוקרת שרה בן ראובן טוענת בספרה "אנדה ויצירתה" כי אנדה הייתה "פזיזה ומיהרה להחליף אידאות ואהבות", ואולי גם מיהרה להחליף שמות, כל פעם בחרה את מה שהתאים לה ביותר באותה העת.

"דודאים", 1943, בין ספרי השירה הראשונים של אנדה פינקרפלד, מיועד למבוגרים. עותק זה הנמצא בספרייה הלאומית מוקדש "ללאה גולדברג, בידידות, אנדה. תל אביב, תשרי, תש"ד". בן השתיים היו קשרי ידידות מתוחים.

 

"אחת", 1947, פואימה מחורזת ייחודית המתארת את קורות אישה אחת בשואה והמלחמת השחרור, ו"גדיש ועמר", 1961, ספר שירים למבוגרים. שימו לב שוב לשם המשפחה המשתנה של המחברת: אנדה פינקרפלד-עמיר.

לעומת זאת את שמה הפרטי, אנדה, שלא היה "ישראלי" – מעולם לא שינתה, למרות פניות מפורשות ובקשות כי תעברת אותו. (הנה דוגמה ממכתבו של פרופ' יוסף קלוזנר אליה בשנת 1937 – "למה לעבריה ומשוררת בארץ ישראל להקרא בשם זר?", באדיבות מכון גנזים). לעיתים אף חתמה רק בשמה הפרטי, אנדה, שהיה כה מזוהה איתה, כמו בספרון מחורז מתוק בשם, "אני בריא!" שיצא לאור בשנת 1943:

גם יחסיה של פינקרפלד עם בעלה לא התאימו לתבנית המסורתית של אותם ימים. בריאיון גלוי לב שהתפרסם במלאת לה 75 שנה סיפרה על הקשר ביניהם: "הוא באמת העריץ אותי אך היו לו חיים משלו. היה לו עולם משלו ולי עולם משלי. אתן לך דוגמא: פעם אחת היתה לו ישיבה עם אנשי משרד החקלאות, כאן בביתנו. מישהו אשר ראה אותי יוצאת מאחד החדרים, שאל אותי: 'אנדה מה את עושה פה?' עד כדי כך היה לו עולם משלו, והיה לי עולם משלי. ועם זאת שררו בינינו יחסי כבוד והערכה לא הפרענו אחד לשני ואולם אני מבינה עכשיו שהרבה מאוד חטאתי לבית, שלא התמסרתי לבית די הצורך. נהגתי לנסוע הרבה, לא היה ישוב חדש שלא ראיתי ושלא 'טעמתי'."

עמוס עמיר, בנם, שהיה תת אלוף וסגן מפקד חיל האויר לשעבר, תיאר בספר אוטוביוגרפי שכתב בשם "אש בשמיים" את הקשר בין הוריו כקשר בין ניגודים:

"…אבא אריה יוצא וחוזר מעבודתו כאגרונום בשדות או בתחנת הניסיונות שברחובות, בשקט, בקביעות, ובסדר מופתי. הוא עם חוג ידידיו הקטן הסגור, הקרוב. היא עם "עדרי" ידידיה מכאן ומשם מכל מוצא ומכל מקום. שני אנשים, שני עולמות, שונות גדולה, לא מעט התנגשויות ואהבה גדולה שגישרה בין השניים האלו".

אנדה עמיר-פינקרפלד ובנה, עמוס עמיר. צילום: ארכיון גנזים – אגודת הסופרים.

זהר, נכדתה של אנדה וביתו של עמוס, מוסיפה: "לא היו להם חיים סטנדרטיים בתוך מבנה משפחתי רגיל. במובן מסוים הם חיו במקביל, היא ואריה בעלה. מצד אחד הייתה הדדיות וקשר טוב ביניהם, תמכו אחד בשני, הוא עזר לה להקים הוצאת ספרים בבית, היא דאגה לבריאותו. ומצד שני היא חיפשה אהבה מחוץ לנישואים, היו גירושים על הפרק, היא הייתה נורא רומנטית. והוא, לעומתה, היה מאוד שקול ורציני".

מערכת היחסים הלא שגרתית בין פינקרפלד ובעלה איפשרה לה גם חופש רומנטי. בין הקשרים שטיפחה במקביל לנישואיה היו עם אורי צבי גרינברג, ד"ר שמואל פרלמן ועוד. אך היא מעולם לא פירטה על מהות הקשרים. אנדה כן העידה על עצמה באותו ריאיון: "האמת היא שהרבה אנשים היו מאוהבים בי, וגם אני אהבתי הרבה".

במבנה משפחתי לא סטנדרטי שכזה, פינקרפלד יכלה להישמע לצו מצפונה ולצאת לשליחות במחנות העקורים באירופה בשנת 1946 כשבנה הצעיר עמוס, בן 10 בלבד: "אחרי מלחמת העולם השנייה התנדבתי לנסוע לגרמניה (הבן היה אז בגיל 10), ואני עזבתי בן קטן ובעל ונסעתי לגרמניה. אך עמיר לא הפריע לי, הוא כיבד את רצוני, תמיד." אמנם שליחים רבים נסעו מישראל לאותם מחנות אך לא היו ביניהם נשים רבות. נכדתה זהר ופסי מתארת מה היא שמעה מאימה על התקופה הזו:

"כשהוריי [עמוס ושרהל'ה – י.א.] היו זוג צעיר אנדה נורא התגאתה בפני כלתה שעמוס היה עצמאי כבר כילד צעיר. והוא היה מגחך ואומר על זה: 'לא הייתם שם עבורי, בטח שהייתי עצמאי..' והוא התכוון בעיקר לאותה תקופה בה היא נסעה לאירופה. היא לא סתם נסעה לזמן קצר – היא עזבה את הבית לתקופה של כשנה וחצי! מזל שהדודים והדודות גרו כולם יחד בבניין משותף ועזרו בהיעדרה של אנדה."

למרות שלא הייתה אימא "מסורתית", היה לפינקרפלד קשר טוב עם ילדיה. הנה מכתב שכתבה לה בתה, ציפור, בגיל 14 מאותו מוסד חינוכי קיבוצי בו שהתה, שמראה על הקרבה המיוחדת ששררה בין שתיהן:

מכתב שכתבה ציפור כרמי, לאימה, אנדה עמיר-פינקרפלד. המקור מארכיון גנזים – אגודת הסופרים.

"משמר העמק

12.12.1937

שלום אמא ואבא שלי היקרים!

את החבילה קיבלתי ותודה רבה בעד השוקולדה.

אמא, אני הבנתי יפה מאד את מכתבך. אני כבר לגמרי מתמצאת בין הילדים, רק שתכונה אחת מרחיקה אותי מהם והיא – האכזריות שלהם' הם כל כך אוהבים לעקוץ אחד את השני במלים ואין מי שימנע את זה מהם. כאן דרושה לי מאד חברה טובה שבאמת תבין אותי, וכזאת אין לי. אמא, אני כל כך רוצה לראות אותך, קצת לשוחח אתך, כי מי יש לי כאן שישמע בכלל מה שאני מדברת? חבה יתירה נתונה לי מצד אהרון (המורה שלי), הוא לפעמים משוחח אתי אבל אתו אינני יכולה לדבר ככה בלב גלוי כמו שאתך. מתי כבר תבואי? האם אינך בריאה כבר לגמרי? אבא, תכתוב גם אתה אלי, כי דרישת שלום בלבד לא מספיקה בשבילי. לעמוס ושרה היקרים דרישת השלום התמידית שלי.

שלום ונשיקות חמות חמות

משלכם אוהבתכם

צפור"

אך לא רק אהבה שררה בבית, היו גם רגשות מורכבים יותר. מכתבה של ציפור לאמה, משקף היטב את הקונפליקט הזוגי שנוכח בביתם. ציפור, שהייתה רק בת 15, שהתה באותה תקופה במוסד חינוכי של בני נוער בקיבוץ משמר העמק ועסקה בדקויות הקשר בין אביה לאמה:

חלק ממכתב נוסף שכתבה ציפור כרמי לאימה, אנדה עמיר-פינקרפלד. המקור מארכיון גנזים – אגודת הסופרים, בו ניתן למצוא את המכתב המלא.

[…] אמא, הרי אבא כל כך אוהב אותך. ולי היה נדמה כאלו שאת משתמטת ממנו – מדוע, לפחות בטלפון, לא נפרדת ממנו כשנסעת לבית החולים? ומלבד זה אני מתארת לי שאבא רצה לראות אותך שנים שלושה ימים בבית אחרי בואך. אל תקשיחי את פניך אליו. אני גם חושבת שכל הרוגז שלו עלי היה ביחוד בגלל העצב שאת כרמת לו. אמא, אל תכעסי עלי שאני סתם נכנסת לעניניך הפרטיים אבל הרי את בעצמך אמרת שאת לי הנך חברה ולכן אני מרשה לעצמי בפשטות ובגלוי לומר לך את דעותי עליך. אמא, יחסך הטוב (או אהבתך) למי שהוא אחר לא צריכה לפגוע באבא. אם את אוהבת מי שהוא אחר אז תאמרי זאת לאבא כדי לא לענות אותו, ואם לא, אז אין כל סיבה שתראי לאבא יחס קר. […]

האומץ, התעוזה והחדשנות של פינקרפלד השתקפו גם ביצירתה – בתכנים חדשניים וכן בצורה. היא הייתה מהראשונות שכתבו שירה ללא מבנה, ללא חריזה, בדומה לדוד פוגל. דוגמא לכך אפשר למצוא בשיר "כמו כל אישה". מעבר למבנה הנועז, נושאו הוא יוצא דופן – פמיניזם (גדיש ועמר, עמוד 214):

כמו כל אישה / אנדה עמיר

אֲנִי, כְּמוֹ כָל אִשָּׁה:
שַׁיֶּכֶת.
אֲנִי, כְּמוֹ כָל אִשָּׁה:
מְסוּרָה.

[…]

הֵי! תֵּדְעוּ יָדֹעַ!
לֹא הִשְׁתַּיַּכְתִּי לָכֶם לְעוֹלָם
לֹא לְאֶחָד מִכֶּם!

בַּת חוֹרִין הָיִיתִי
וְאֶהְיֶה!

פינקרפלד כתבה – ויישמה: כל מי שהכיר אותה סיפר כי היה לה לב רחב, חוש צדק והמון תעוזה. מלבד היותה משוררת וסופרת, היא עסקה בפעילות חברתית ענפה וסייעה לסופרים ומשוררים עולים. בנה, עמוס, מתאר בספרו: "אמא אנדה עוברת בבית כרוח סערה, מביאה עימה חברים וחברות, בעלי-חיים שנזנחו ברחוב וצמחים נדירים שגילתה בקרן חצר נידחת…".

אנדה עמיר-פינקרפלד. צילום: ארכיון גנזים – אגודת הסופרים.

הפמיניזם שמתגלה בשיריה עמד גם במבחן המציאות כשעמדה בראש בית מניה ביאליק לנשים יוצרות בשנים הראשונות לקיומו, וסייעה לקידום נשים יוצרות. כשעיתון "דבר" פירסם ב-1956 קריאה לתחרות – מי היא "עקרת בית למופת" וביקש מנשים להגיש מועמדותן, עמיר-פינקרפלד ענתה בתשובה רהוטה, ישירה ומהפכנית לתקופתה:

"[…] יש – והם הרוב – הסוברים כי הסגולות העיקריות ל"עקרת בית למופת" הן מסירותה המוחלטת לעסקי הבית ונוחיותם […] ואם היא הצליחה להגיע לכליל-השלמות בביטול עצמה, וכל מעיניה אך ורק בהם, […] הרי שהשיגה את השיא המבוקש.
על מוסכם זה אני חולקת בתוקף. "עקרת בית למופת" לדעתי היא לא זו שויתרה על אישיותה למען אושרם של בני ביתה, כי אושר זה הוא מפוקפק מיסודו […]"

האם החמצנו את כל הצדדים הללו באנדה עמיר-פינקרפלד שכן הם לא התאימו לתבניות של אותה תקופה? שירי הילדים, שנדמה כי כתבה בקלות, העניקו לה, לאחר קריירה ארוכה ועניפה, את פרס ישראל בתחום ספרות ילדים בשנת 1978. אין ספק ששירי הילדים שלה אלמותיים, אך ייתכן שבצילם היה קל לפספס את חלוציותה של פינקרפלד כאישה וכיוצרת.

שיר מאוחר בכתב ידה של אנדה עמיר-פינקרפלד, נכתב 3 שנים לפני מותה. ככל הנראה לא התפרסם. המקור מארכיון גנזים – אגודת הסופרים.

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation