"את תולדות חיי אני מונה מיום שעליתי לארץ ישראל" אלו המילים הראשונות שכותבת חיותה בוסל ביומנה. היא התחילה לכתוב ביום שבו עלתה ארצה בשנת 1908 ולא הפסיקה עד פטירתה בשנת 1975. אבל תובנותיה, תיעוד חייה, תחושותיה וקשייה לא נקראו על ידי אחרים, לא זכו להד, להזדהות, למענה. היא כתבה פנימה, לעצמה.
היא לא היחידה שכתבה כך. רוב הנשים בתקופה הזו לא כתבו על במה ציבורית אלא כתבו לעצמן. וכך מילותיה נשארו חבויות. מונחות בקרן זוית ומחכות, שמישהו יקרא אותן.
מעולם לא קראתי תיאור של החלוציות כמו שחיותה מספרת אותה. היא מספרת את הזווית הנשית והכמעט אינטימית של החלוציות, זו שהתרחשה בין הכביסות ללידות, זו שנלחשה בחשאי בין הפועלות. סיפור החיים שמתגלה מתוך היומנים של חיותה הוא כזה שנכנס ללב ולא מרפה. יש בו אהבה וקנאה, התרגשות ואכזבה, עצב עמוק ותקווה מזהירה.
חיותה כתבה על החיים עצמם, לא רק על אידיאולוגיה ועל רעיונות גדולים אלא גם על הרגשות המסתערים בנפש פנימה. לכתיבה כזו לא היה מקום. לא בעיתונות, לא על במת הנואמים. רק בין דפי היומן המצהיבים.
"לו היו כל הימים והנחלים דיו, וכל העצים שבעולם עטים, וכל האנשים היו כותבים, לא היה הכוח לתפוס את החלק מכל מה שעבר עליי"
מתוך יומנה של חיותה בוסל
בוסל (אז נקראה חיותה גַבְזֶה) התחילה את מסעה אל ישראל למרות המחאות של משפחתה ושל כל הסביבה שבה היא גדלה. בגיל שמונה עשרה ההורים שלה ציפו ממנה למלא את מקומה של אחותה הגדולה שמתה ממכת ברק בערב חתונתה ולהתחתן. אבל חיותה סירבה לרצונם של הוריה למוסכמות שחלו על נשים באותה תקופה, ובחרה לעלות ארצה יחד עם יוסף בוסל, בן הזוג שלה, ללא נישואין.
בדרכם לישראל עצרה האונייה באיסטנבול כדי לבצע את התהליכים הבירוקרטיים הדרושים לצורך העלייה ארצה, שם רב החובל חיבר את חיותה ויוסף למדריך יהודי, תושב ארץ-ישראל. חיותה נדהמה כשפגשה את אותו מדריך. הוא לא דיבר את שפתם, הוא לא נראה כמוהם, למעשה, הוא היה נראה לה מוסלמי לכל דבר. היא התחילה להבין כי הארץ המובטחת עליה חלמה לא תיראה כמו בדמיונותיה. הספקות והחששות שליוו בדרכה ארצה אותה גברו בזמן שהאוניה עגנה בבירות. חיותה פגשה שם חבורה של חלוצים שהתייאשו מהחלום לבנות בית לאומי בישראל וחזרו לאירופה. "אין עתיד בארץ הזו" אמרו לה והפצירו בה לחזור לאירופה יחד איתם. אבל היא בחרה להמשיך במסע לארץ ישראל. כשהגיעה סוף סוף לארץ המובטחת, הדהדו בה מילותיהם של אותם חלוצים, בכל פעם שקשיי החיים כחלוצה ניחתו עליה.
"מיום שבאתי לישראל היו לי הרבה אלוהים והרבה מקדשי אל, אך כולם הלכו ונחרבו. היה כבר זמן שהתרוקנתי עד הסוף ולא היתה תקווה שאמצא רפואה למרתי" – כותבת חיותה ביומנה כשהיא מתארת את הקשיים והאתגרים שפגשו אותה בארץ הגאולה. היו רבים כאלה, ולא מעט מהם היו קשורים קשר ישיר להיותה אישה.
כשהגיעו ארצה חיותה ויוסף חיפשו עבודה בחקלאות, הם עברו ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה ומהר מאד התחוור להם כי נשים לא יכולות לעסוק בחקלאות. חלומה של חיותה להיות פועלת אדמה הלך והתרחק.
גם נשים נוספות תיארו את הקושי אל מול איכרי המושבות. החלוצה שרה מלכין סיפרה כי בראשית דרכה עבדה בחקלאות במשך שלושה ימים מאושרים, כאשר יצאה בשעה מוקדמת בהיחבא עם הגברים אל השדה. אך אז ילד נפטר ממחלה במושבה ומיד האשימו את הציונית הרוסיה המופקרת – רוסישע ציוניסטיקע – שבחטאה המיטה את האסון על המושבה ולא נתנו לה יותר לצאת לעבוד בשדה עם הגברים .
באין אפשרות לעבוד לצד יוסף בחקלאות, נאלצת חיותה להתרחק ממנו כדי למצוא עבודה וכדי להצליח לכלכל את עצמה. בעוד הוא עובד בשדות ומגשים את המעשה החלוצי, היא מוצאת את מקומה כמורה וגננת לילדים ביפו. חיותה אמנם מתארת את המעשה החינוכי ככזה שגורם לה אושר רב אבל בכל רגע שבו היא לא עם הילדים 'שלה', תלמידיה, היא מתארת בדידות איומה שמוצאת פורקן רק בין דפי היומן.
"ליבי ריק, ככלי שבור, כחרס הנשבר. ומעט העונג, אין ביכולתו להפיץ את העננים הכבדים הפרושים על שמינו."
מתוך יומנה של חותה בוסל
"הנני חולה רוחנית ותרופה עדיין רחוקה ממני. רפואתי אינה נמצאת בשום בית מרקחת, ושום רופא לא ידעה. הנני חושבת יום ולילה על אהובי, הרחוק ממני במקום והקרוב לליבי תמיד… הוי כמה הייתי מדברת עכשיו לפניו, על הכול לדבר, די כבר לשתוק ולהצפין את הכול בעומקי לבבי, בלי להעלות על הלשון מכל המתרחש ומסתער בקרב פנימה", כתבה כשפרקה את רגשותיה על הכתב.
לאורך כל השנים, חיותה ויוסף התקרבו לזה לזו והתרחקו זה מזו. הם רצו להיות יחד אך המחויבות העמוקה למעשה הציוני והחלוצי "מנעה" מהם את ההתעסקות בעניינים פרטיים ושוליים כמו אהבה.
ההשפעה של חיי החלוציות על אושרה של חיותה החריפה עם הזמן שכן בן זוגה יוסף בוסל, היה הוגה רעיון הקבוצה. הוא זה שגיבש סביבו קבוצה שביקשה לגאול את האדמה ואת העבודה ולהתנתק מאיכרי העלייה הראשונה על ידי בעלות קבוצתית על הקרקעות. הקבוצה הפכה להיות מוקד עשייתו והוא הפך להיות ממקימי דגניה.
גם כאן חווה חיותה את הקושי בהיותה אישה חלוצה. בתחילה חיותה מתקשה להשתלב בקבוצה שלו, שכן התפיסות שלה לגבי מקומן של נשים בקבוצה מאתגרות את הקבוצה פעם אחר פעם:
גם בקבוצה הראשונה ההבדל בין תפקידן של נשים לתפקידיהן של הגברים היה ברור. הגברים היו בחוץ, בשדות. הנשים – נשארו לבשל ולנקות אחריהם. הכביסה, שהיתה מטלה מאד קשה פיזית נותרה נחלתן הבלעדית של הנשים. ומהרגע שחיותה הגיעה לדגניה הכביסה הפכה להיות חלק אורגני מנושאי האסיפות. פעם אחר פעם היתה חיותה מעלה את נושא הכביסה ודורשת שגם הגברים יצטרפו למשימה הקשה הזו ופעם אחר פעם היא נדחתה.
"המלחמה של האישה בימינו אלה עוד יותר קשה מהמלחמות היות קשות באנושות." כתבה ביומנה. "היא לוחמת את מלחמת כל איש השואף להשיג לו בחיים תוכן ועניין. שימלא אותו בכל זמן. ועוד יותר קשה היא המלחמה שהאשה צריכה להתאבק בכל מכריחיה שלא לקחת חלק בחיים הציבוריים והמדיניים" .
רק אחרי תשע שנים בארץ חיותה ויוסף התחתנו. את הבת שלהם, הדסה, חיותה ילדה בחדר קטן בדגניה. שישה ימים עברו מהרגע שהתחילה ירידת המים ועד שהגיחה התינוקת לאוויר העולם. שישה ימים ללא רופא או מיילדת מוסמכת, שישה ימים ללא אפידורל, שישה ימים בהם אף אחד לא ידע כיצד תסתיים הלידה הזו. ביום השישי הגיע פורים, חיותה ביקשה לחגוג עם ילדים הגן שלה, ילדי דגניה, שבניהם היה גם משה דיין. היא רצתה גם לחגוג עם הילדים שלימדה במושבה התימנית בבית המוטור, תימני כנרת. היא התעקשה ולא ויתרה על החגיגה המשותפת עם תלמידיה למרות שהורו לה לא לזוז. ורק אחרי חגיגת הפורים המיוחדת התמסרה ללידה ולצירים והדסה נולדה.
"זה היה רגע עילאי, הרגשתי את אושרי והתעלפתי. שפרה תכף קיבלה את הילדה, היא היתה בלי רוח חיים, צבעה כחול ואינה משמיעה קול." כתבה חיותה ביומן בפורים תש"ו. "שפרה התחילה לגלגל אותה מצד אל צד ולבסוף התעוררה. שוב התמלא החדר שמחה ופני שפרה, מרים ויוסף צוהלים".
המשך חייה של חיותה לא היה קל, היא איבדה את יוסף, אהובה ובעלה, מעט לאחר לידת בתם הדסה. היא התאבלה וגם קמה מהאבל, היא חיה חיים מאתגרים אך מלאים, ותמיד המשיכה לזקוף את ראשה ולהביט אל עבר העתיד.
בהמשך חייה תמצא חיותה בוסל את קולה גם בעשייה הציבורית, אבל עד אז, ובמקביל לעשייה הציבורית החשובה שלה כפעילה ציונית ואשת חינוך, היה יומנה מפלט למחשבותיה.
***
"גם בחיים האפלים, החשוכים, יש קורטוב של אור ואהבה הנותן כוח להתקיים בעולם הזה"
מתוך יומנה של חיותה בוסל
לפני כשנה נתקלתי במקרה בקטע קצר מתוך יומנה של חיותה, נפעמתי מכוחות הנפש שלה, מהתהומות עליהן שקעה ומהן יצאה, מהתעוזה שגילתה בכל מעשיה. והחלטתי לחפש את שאר היומנים שלה. ניגשתי אל ארכיון דגניה והתחלתי לקרוא.
ואז, הגיעה המלחמה. בן הזוג שלי גויס למילואים ונכנס לעומק רצועת עזה ואני חיפשתי נקודת אחיזה חדשה. בתוך המציאות השבורה צללתי שוב ושוב לתוך עולמה של חיותה ולמילים שהיא כתבה לפני יותר ממאה שנים ביומנה. היא זו שהעניקה לי כוח לשרוד את היום הבא והזכירה לי שיש חיים מעבר להררי הקושי והכאב. ישבתי בבית מול המחשב וחיברתי מילה למילה, מנסה להדביק מחדש את הפאזל של חיינו.
גיליתי שמילותיה של חיותה נכתבו לפני יותר ממאה שנה ובכל זאת הן חודרות אל הלב וקשורות קשר הדוק גם למאבק הנשי בימנו. חיותה מתארת את המלחמה הנשית לקחת חלק בחיים הציבוריים. מלחמה שעד היום אנחנו רואות שמתרחשת כשאנחנו מביטות על מספרן הלא גבוה של נשים בעמדות מפתח של קבלת החלטות מדיניות וציבוריות. חיותה כמו מרחפת מעלינו ולוחשת לנו שאנחנו צריכות להמשיך במשימה, לא לוותר. להמשיך את מורשתה ולדאוג שנשים תכתובנה על במות מרכזיות ולא רק ביומנים, אל הנפש שלהן פנימה.
חיותה בוסל עזרה לי להמשיך ולזקוף ראש לאורך המלחמה. המעט שאני יכולה לעשות למענה הוא לחשוף את הסיפור המרתק שחבוי ביומנה ולהוציא את המילים שלה אל האור, ולכן כתבתי את הספר "רסיסי לילה". זהו ספר פרוזה, רומן היסטורי, שבמרכזו יערה, מרצה צעירה להיסטוריה שמגלה את יומנה של חיותה בוסל במהלך משבר אישי. המפגש של יערה עם היומן של חיותה שואב אותה למסע חד פעמי ומאפשר לנו הצצה נדירה לקורותיהן של הנשים שבנו את הארץ הזו במו ידיהן. לנקודות השבר והתקומה.
במובן מסוים, הסיפור של חיותה מעניק כוח גם להתמודדות עם האתגרים הקשים שמזמן לנו ההווה.
