כמעט בכל שנה, בערך באמצע חודש אוגוסט, מתחילים הדיווחים על מחלוקות בין משרד החינוך למורים והאיומים בשביתה במערכת החינוך הישראלית. ההורים והתלמידים כוססים ציפורניים מול שידורי החדשות - ההורים חוששים והתלמידים מקווים - ולרוב מקבלים תשובה רק ב-1 בספטמבר: האם תיפתח כאן שנת הלימודים? נסענו קצת בזמן כדי לבדוק איך נראו שביתות המורים בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה
כל ההורים יכולים לספר ששלהי דקייטא קשיא מקייטא: הקייטנות נגמרו מזמן, הסבים והסבתות בחו"ל, עברנו בכל המשחקיות בארץ ואפילו לילדים נמאס לראות טלוויזיה. ויחד עם ההתרגשות לקראת שנה חדשה, עם הנחליאלי, הגויאבות והרוח הקלה שמתחילה לנשב, מגיע אחת לכמה זמן עוד אורח קבוע בתקופה הזו: החשש מפני שביתת מורים.
גם אנחנו עברנו את זה. גם אנחנו ציפינו או חששנו מדחיית פתיחת שנת הלימודים – תלוי בגילנו באותה עת. וכך עוד רבים ורבות, משום ששביתות מורים בארץ ישראל הן לא סיפור חדש. הן החלו כאן עוד לפני שהוקמה המדינה, מהן קצרות והפגנתיות, מהן ארוכות מאוד וזכורות. לקראת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, רצינו לחזור לכמה מהשביתות הבולטות ביותר בהיסטוריה של בתי הספר בישראל.
השביתה המשמעותית הראשונה שנתקלנו בה הייתה באורח מפתיע דווקא שביתה של תלמידים. במסגרת "מלחמת השפות" שניטשה ב-1913 סביב שפת הלימוד בטכניון בחיפה שאך הוקם, נרתמו למאבק גם תלמידי סמינרים ובתי ספר תיכון בחיפה ובירושלים. אלו כמובן צידדו בלימודים בעברית – ובסופו של דבר ניצחו במאבק. "אף על פי שהיו הורים שהכו את ילדיהם והביאום בחוזקה לבית הספר, ברחו התלמידים השובתים ולא חפצו לשוב, עד שתמלא דרישתם, שכל המדעים יהיו נלמדים בעברית", סופר בעיתון "הצפירה". הסתדרות המורים הצטרפה לשביתה הזו, ועד מהרה נכנעה חברת "עזרה" שסייעה להקים את הטכניון, וקבעה כי שפת הלימוד בו תהיה עברית.
גם בשנים שלאחר מכן תרמו המורות והמורים למאבק למען המדינה שבדרך, כשהצטרפו לשביתה מסוג אחר – מספר פעמים שבת היישוב היהודי בארץ ישראל כולו במחאה על גזרות שהטילו שלטונות המנדט או במטרה לגרום לבריטים לפעול למען אינטרסים יהודיים. כך למשל ב-1930 שבתו כל העובדים היהודים בארץ מכל מלאכה במחאה על הספר הלבן שפורסם באותה שנה והטיל מגבלות חמורות על עלייה יהודית. גם המורים הצטרפו למחאה כמובן – בתמיכת הציבור.
אך היו כמובן גם שביתות מהסוג שמוכר לנו יותר, כאלה שנועדו לשמור על זכויותיהם של המורות והמורים ולשפר את תנאי העסקתם הקשים. ב-1932 למשל פעלו המורים מול הנהלת הסוכנות היהודית בשביל הדרישה הפשוטה לקבל משכורת. המורים המסכנים אפילו תרמו משכרם כדי להקל על משבר תקציבי בסוכנות, אך ללא הועיל – עד שפנו אל נשק השביתה. לזכותם ייאמר שבפעם הזאת הדיונים התנהלו בינואר, ונמנעה החרדה הקבועה לקראת ספטמבר.
בשנים הבאות, לאורך המחצית השנייה של שנות השלושים, שוב נתגלעו חילוקי דעות בנוגע לתשלום משכורות וגם לגובה המשכורת בין הסתדרות המורים לבין מוסדות ההנהגה של היישוב העברי. שנה אחרי שנה אפשר למצוא כותרות העוסקות באיומי השביתה של המורים, בסיכויי הצלחת השביתה, וגם בכאלו שמבשרות על החלטת המורים לוותר – גם הפעם – ולא להשבית את הלימודים.
גם לאורך שנות הארבעים נמשכו הסכסוכים. בין העיתונים היו שתמכו יותר בדרישותיהם של המורים – שפעמים רבות רק רצו שישלמו את משכורתם – והיו גם כאלה שהתנגדו להם. לעיתים כמובן לא הייתה שביתה כלל, אך החשש מפניה ניכר מקריאת העיתונים בני הזמן.
ב-1944 כלו כל הקיצין. למורים נמאס מכך שבכל שנה עליהם להיאבק נגד השחיקה בשכרם והם החליטו לשבות בתחילת שנת הלימודים עד שכל דרישותיהם ייענו. השביתה פרצה באוקטובר ונמשכה כחודש ימים, במהלכו הצטרפו לשביתה גם עובדים נוספים שביקשו לתמוך במאבק. על פי העדויות, מדובר הייתה באחת השביתות הקשות שידע היישוב העברי.
הבעיות שהביאו איתם בתי הספר הסגורים לא היו שונות אז מאלה של היום. לאחר מספר שבועות של שביתה, הופיעה למשל בעיתון "הארץ" כתבה המביעה דאגה רבה ממצבם של הילדים שנאלצים להסתובב ברחובות חסרי מעש. הכותב מתאר שם ילדים שהולכים מכות ברחוב, ילדים שמשחקים משחקי מזל ואפילו ילד שגונב שוקולד וכסף מאישה זקנה. "מספר הילדים העבריינים גדל פי שלושה", קוראת אחת מכותרות הביניים, והכותב מספר גם על ניסיונות למצוא פתרונות למצב, לפיהם ביקשו הורים לכנס כמה אלפי ילדים בבית הספר ולהעסיקם "בשעשועים ובטיולים".
באותה שנה זכו המורים גם לתמיכה גדולה ממקור אחר. מי שהיה בנו של מורה ומחנך, והפך לאחד המשוררים הגדולים ביותר בעברית המודרנית, נתן אלתרמן, התייצב בתקיפות לצידם. מעל גבי הטור הפובליציסטי החשוב ביותר באותן שנים, "הטור השביעי", בחר אלתרמן לכתוב פואמה שהיללה וקידשה את מעמד המורה העברי. זה שלטענת אלתרמן, היה שם בשביל הציונות עוד לפני המוסדות הלאומיים. זה שלימד עברית והעביר את המסורת לתלמידיו, זה שבלעדיו הנס שהוא התרבות העברית המתחדשת לא היה קורה. והמורה הזה, מוסיף אלתרמן, תמיד עבד בדלות. תמיד היה חייב כספים. הציונות, אומר אלתרמן, חייבת למורה את התשלום שהוא דורש, ואפילו יותר מזה.
נדלג הלאה. המדינה כבר הוקמה. את הוועד הלאומי החליפה ממשלת ישראל. הסתדרות המורים, ואחר כך גם ארגון המורים, מתגייסים לשמור על מעמד המורות, המורים, הגננים והגננות גם מול השלטון החדש. שגרת המאבקים השנתיים לא משתנה, רובם – כרגיל – נפתרים בשקט ובלי שביתות.
ב-1978 חוזר לכותרות המשבר הגדול. כבר באמצע אוגוסט החלו האיומים, הפעם מצד ארגון המורים העל-יסודיים, שקרא לשביתה ולשיבושים במערכת החינוך לאחר שמשרד החינוך לא עמד בלוח הזמנים שנקבע לחתימת הסכם שכר חדש עם המורות והמורים.
ב-1 בספטמבר אמנם נפתחה שנת הלימודים, אך תחת איום השביתה שנותר מרחף מעל ראשי התלמידים וההורים. בסופו של דבר, ולאחר שהממשלה לא עשתה את הצעדים הדרושים, אכן פרצה שביתה ב-11 בספטמבר. כרגיל, ניסו בעיתונים למצוא פתרונות עבור הילדים שישבו בבית. דיברו למשל על תיכוניסטים שיעבירו שיעורים לילדים צעירים יותר, ואפילו על "מורה אלקטרוני" שיחליף את המורים האנושיים יותר – הרי אם בית הספר הוא בכל מקרה כלוב שמרטפות, למה שלא נסתפק בטלוויזיה שתעביר תכנים חינוכיים?
השביתה של ספטמבר הסתיימה תוך שבוע ימים, ועם הסבר מפתיע שמזכיר את תפקידם החשוב של המורות והמורים במאמץ הלאומי. המורים הסכימו לשוב לעבודה במקביל להמשך המשא ומתן, בעקבות חתימת הסכם קמפ דייוויד והצורך להסבירו ולפרשו לתלמידים במערכת החינוך.
בדיעבד התברר שזו רק ההתחלה. המשבר לא נפתר גם בחודשים הבאים, וכמה שבועות אחרי חגי תשרי, החליטו חברי ארגון המורים לפתוח בשביתה, ב-11 בנובמבר. זו הייתה תחילתה של השביתה שהייתה עד אז השביתה הארוכה ביותר בתולדות מערכת החינוך בישראל. 45 יום ארכה השביתה עד שהגיעו הצדדים לעמק השווה. בינתיים, נאלצו בעיריות וברשויות המקומיות למצוא פתרונות לנערות ולנערים חסרי המעש.
בסוף דצמבר חזרו המורים לעבודה, תוך שעדיין נתקלו התלמידים בשיבושים חלקיים בשעות הלימודים. המורים החזירו באותה שנה לתלמידים את ימי השביתה כולם, וכך נמנעו מבוגרי שנת הלימודים תשל"ט חופשת החנוכה, חופש ל"ג בעומר, וגם כשלושה שבועות נגרעו מהחופש הגדול שלהם.
שיא 45 הימים של השביתה ב-1978 החזיק מעמד כמעט 30 שנה. ב-2007, בקיץ שבא אחרי מלחמת לבנון השנייה, מספר חודשים אחרי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, וכשראש הממשלה נחקר בחשד למרמה ולהפרת אמונים, שוב פרצה שביתה בבתי הספר העל-יסודיים. ב-10 באוקטובר, מיד אחרי חגי תשרי החלה השביתה שנמשכה 64 ימים. רק בדצמבר חזרו תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים לבתי הספר.
לעת עתה השביתה ב-2007 היא השביתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של מערכת החינוך הישראלית. כולנו תקווה שכל הצדדים ישכילו למנוע משברים כאלו בעתיד. אם תרצו להעיר, לתקן, להוסיף ולהאיר על האמור בכתבה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם. לעוד קטעי עיתונות מהעבר בשלל נושאים הצטרפו לעמוד הפייסבוק העיתון של אתמול.
תגובות על כתבה זו