"אניקו, הסופרת הרצינית כותבת את הרומן המפורסם שלה". הכיתוב הכחול מאחורי הצילום בשחור לבן הוא בכתב יד, שיש מי שיזהה אותו בקלות מאינספור טקסטים אחרים שכתבה הצעירה – שירים, פתקים אישיים שנשתמרו, יומנים ועוד.
הצעירה בתמונה, וזו שגם כתבה את זה, היא אניקו בעצמה, או בשמה העברי המוכר יותר: חנה סנש. השנה היא 1936, חג המולד. סנש מצטלמת בבית המשפחה בבודפשט. היא ישובה לשולחן עבודה, מישירה מבט אל המצלמה, לפניה מחברת ועט בידה. לצידה אפשר לראות את תמונתו של אביה, הסופר והמחזאי המוערך, בלה סנש, אותו איבדה כשהייתה בת 6 שנים בלבד.
בלה סנש, בדומה לבתו, הספיק ליצור לא מעט בחייו הקצרים, בין השאר יצירות שיועדו לילדים והוקראו קודם לחנה הקטנה ולגיורא אחיה. כשהייתה חנה בת 5 בלבד היא החלה כבר ללכת בדרכו של אביה ולכתוב.
בגיל מאוחר יותר, בעקבות מותה של בת משפחה, כתבה כך:
"יֵשׁ כּוֹכָבִים שֶׁאוֹרָם מַגִיעַ אַרְצָה,
רַק כַּאֲשֶׁר הֶם עַצְמָם אָבְדוּ וְאֵינָם.
יש אֲנָשִׁים שֶׁזִיו זִכְרָם מֵאִיר
כַּאֲשֶׁר הֵם עַצְמָם אֵינָם עוֹד בְּתוֹכֵנוּ.
אוֹרוֹת אֵלֶה הַמַּבְהִיקִים בְּחֶשְׁכַת הַלַיִל –
הֵם הֵם שֶׁמַּרְאִים לָאָדָם אֶת הַדֶּרֶךְ." (יומנים שירים עדויות עמ' 249)
אבל לצד המחברות, היומנים, כלי הכתיבה ומכונת הכתיבה, "כלי העבודה" המתחברים באופן טבעי לדמותה של האישה המשוררת, החזיקה חנה גם במצלמה.
הצעירה היצירתית, הציונית מלאת החיים שחלמה להשפיע ולהיזכר, השאירה מאחוריה את חותמה האישי ביותר מדרך אחת.
בשנת 2022, באדיבות אורי ומירית אייזן, ארכיונה של חנה סנש הופקד בספרייה הלאומית כחלק מארכיון משפחת סנש. בין כתבי היד שמורים גם תמונות משפחתיות ותצלומים רבים שצילמה סנש בעצמה – בהונגריה, בחופשות משפחתיות ולאחר מכן עם עלייתה ארצה. לעיתים כתבה בגב התצלום, ולעיתים היו התצלומים מצורפים למכתב אשר שלחה לאמה או לאחיה גיורא. בארכיון שמורה גם מצלמתה של חנה, מצלמה מסוג אגפא (Agfa Box-Spezial) בתוך קופסה קטנה מעור, מדופנת בבד כחול עליו, בכתב ידה, רשמה את שמה.
חלק מהתמונות מסודרות בתוך אלבומים אותם עיצבה ושמרה סנש. לחלקם אף הוסיפה כותרות אותן הקלידה במכונת הכתיבה שלה. "עכשיו אלך לסדר את הצילומים והרפרודוקציות שלי. עיסוק זה גורם לי הנאה רבה", כתבה ביומנה. (יומנים שירים עדויות עמ' 43. סנש החזיקה באוסף גלויות ורפרודוקציות של עבודות אמנות, גם הוא שמור בארכיון.)
מתוך האלבומים עולה תמונתה של נערה יוצרת שמביטה על העולם בפיוטיות ועם רצון חזק לשמור ולשמר, לזכור ולהזכיר.
"אני כותבת כעת מסאן פלאגרינו, ישובה על דשא, כשלפניי ומאחוריי הרים. פלג משכשך בעמק, מכלול מופלא של רגשות ותמונות. רשמים רבים נצטברו בי… אני משתדלת לרשום הכל, כדי להציל את זכרונות היומיים האלה למשמרת". (יומנים שירים עדויות עמ' 36)
בקיץ 1937 סנש בת ה-16 נוסעת ברכבת לאיטליה מצוידת במצלמה. מטרת הנסיעה היא טיול שבו תפגוש את קרוביה במנאג'יו הסמוכה לאגם קומו. על הדרך היא מבקרת גם במילאנו, בונציה, ובסן פלגרינו. "כולי אחוזת סקרנות ומצלמה ביד", היא כותבת ביומנה.
לביקור ב"דום" של מילאנו היא קוראת ביומנה "חווית היום", ותצלומיה של הקתדרלה ממלאים כשני עמודים באלבום התמונות שלה (יומנים שירים עדויות עמ' 36)
"רבות שמעתי עליו, ואף את תמונתו ראיתי…כאילו ראיתיו בעיני רוחי. ובכל זאת, בעומדי עתה בקצה רחבתו העצומה, לנוכח הבניין המזדקר במלוא הדרו, הבטתי נפעמת, עצורת נשימה, על הכנסייה שכולה כיצירת הדמיון. התחלתי פוסעת לקראתה, ונכנסתי דרך שער הארד המשובץ תבליטים. ברגע הראשון הבחנתי באפלולית רק במיתארים של עמודי הענק… אט-אט נישאו עיניי על, לקמרונים הגותיים ולכותרות העמודים עטורי הפסלים. הממדים רחבי הידיים צופנים בתוכם גורלות אנוש, שתקוותיהם, ייסוריהם וחלומותיהם נוצקו בעמודים אלה".
כפי שנוצקו בעמודי הכנסייה, נוצקו גם בעמודי אלבומה של סנש גורלות, תקוות, ייסורים וחלומות, שהדרך שבה שימרה אותם הפיחה חיים במה שהיה ואיננו עוד. בזה שאורו מגיע ארצה כשהוא כבר כוכב רחוק.
ב-1938, היא כותבת על כך שזכתה בפרס בתחרות לצילומים בבית הספר: "3 פילמים. זהו הפרס השני." (יומנים שירים עדויות עמ' 50) במרץ אותה שנה, סנש מוטרדת מהמצב השורר באירופה. היא כותבת לראשונה ביומנה על מאורעות פוליטיים ומתארת את כיבוש אוסטריה על ידי היטלר. במהלך שנה זו, סנש מצהירה ביומנה על היותה ציונית.
כעבור שנה, במרץ 1939, היא כבר לא מתעניינת בדבר מלבד הציונות. "לא אפריז אם אכתוב שהדבר היחיד אשר עמו אני חיה ואשר מרתק אותי כולי הוא הציונות (…) אני נוטלת לי עכשיו את הזכות לראות רק את עצמנו, את היהדות, את ארץ ישראל ועתידה. המצב חמור מאוד".
היתה זו שנתה האחרונה של סנש בבית הספר ובחינות הגמר התקרבו. היא כותבת "כמעט שאיני שמה לב אליהן ואינני מתכוננת". באתה תקופה היא כותבת מכתב בעברית לגב' חנה מייזל שוחט, מנהלת בית הספר החקלאי לצעירות בנהלל. היא משתוקקת לעלות ארצה ולסייע בבניה של היישוב היהודי, "מי יתן ויקבלוני!" היא כותבת ביומנה.
והיא אכן, התקבלה. מיד לאחר יום הולדתה ה-18 קיבלה סנש את הסרטיפיקט המיוחל. היא נפרדה מאמה ויצאה לדרכה לבדה, יומיים ברכבת ואז חמישה ימים נוספים באוניה: "סוף סוף הגעתי הביתה לארץ ישראל".
היא הגיעה בתחילה לחיפה ואז לעמק יזרעאל, לבית הספר החקלאי לנערות בנהלל, שם עבדה במכבסה, במחלבה, במטבח, במחסן עצי פרי בבירור וסידור אשכוליות. היא למדה עברית וחקלאות, פיתחה קשרים ואף נסעה לטיולים, יחד עם המצלמה.
בהתכתבויות הרבות של סנש עם אמה קטרינה, שנותרה בהונגריה, היא ביקשה ממנה לשלוח עבורה כמה מצרכי בסיס להם היא זקוקה: "בקשר לבקשות האחרות שלי, באמת אני מסודרת טוב מאוד, ואני לא יודעת לאילו דברים אני עוד זקוקה. בקרוב ייגמרו לי הסבון, משחת השיניים וסרטי הצילום. תוכלי לשלוח לי? זה יהיה נהדר." (את לבדך תביני עמ' 151)
חנה לא נפרדה מהמצלמה בנהלל. "היום נחלתי הצלחה מרשימה בתחום הצילום. כמה בנות שהתלהבו מהתמונות של נהלל קנו סרטי צילום וביקשו ממני לצלם אותן. כל שמונה התמונות יצאו מוצלחות. עכשיו כולם רוצים שאני אצלם אותם, כאילו מינו אותי לצלמת החצר ." (את לבדך תביני עמ' 162)
סנש ממשיכה את דרכה בארץ ישראל. היא מחפשת קיבוץ אשר יתאים להלך הרוח שלה ומגיעה לבסוף אל שדות-ים, שם היא חיה כחברת הקיבוץ עד התגייסותה לצבא הבריטי ויציאתה למשימה ממנה לא תחזור. כאן היא אינה מצלמת עוד. מבטה פונה לאחור. היא כותבת: "אני מפחדת להביט אל מעמקי התהום" (יומנים שירים עדויות עמ' 99).
"רק דמות אחת מושכת לעבר – דמות אמא בתחנת הרכבת. ארבע שנים. לא האמנתי בשום אופן שהתהום המפרידה בינינו תהיה כל כך רחבה."
ארכיון משפחת סנש הופקד בספרייה הלאומית באדיבות אורי ומירית אייזן, והוא זמין דיגטלית באתר הספרייה.
