אני רוצה לקרא התנח (=התנ"ך) בעברית. אני יודעת שיהיה קשה מאד, אבל זות (=זאת) השפה האמת (=שפת האמת) והחכי (=והכי) יפה, ובזה רוח אמינו (=עמנו)
כך כתבה חנה סנש ביומנה סמוך לעלייתה ארצה בספטמבר 1939. שגיאות הכתיב הופיעו כך במקור. בכל זאת הייתה זו לסנש שפה חדשה וקשה.
אהבת התנ"ך ואהבת העברית היו בנפשה של חנה סנש. אך לא רק כאשר הגיעה לארץ ישראל. מתברר כי כבר משנת 1935, כשהיא נערה בת 14, השתתפה סנש בחוג תנ"ך בארץ מולדתה הונגריה. ארבע שנים לפני עלייתה ארצה.
מחברות נדירות השמורות בספרייה הלאומית, מאותו חוג תנ"ך, מספרות את "המאבק" היומיומי של חנה סנש בעברית התנ"כית הקשה.
במחברת הראשונה שלה מהשנים 1936-1935 ניתן לעקוב אחרי הפרקים בתנ"ך שלמדה סנש לצורך תרגול העברית.
למשל באחד העמודים חנה סנש מעתיקה את פרק קכ"ו בתהלים, ובו המילים "בשוב, שיבת, היינו, כחולמים" וכן הלאה ("שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים"),
ובמקום אחר את פרק כ"ג בתהלים, ובו המילים "דשא, ירביצני, על, מי, מנוחות, ינהלי" ("מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי").
אבל לא רק תנ"ך ועברית למדה חנה סנש, אלא גם ערבית. עם הגיעה ארצה בספטמבר 1939 היא נכנסה לבית הספר החקלאי לבנות בנהלל, שם למדו הבנות גם ערבית. בארכיון של חנה סנש שמורים דפים בודדים מאותה תקופה בהם היא מתרגלת את לימודי ערבית.
ולסיום, מוזמנים להאזין לפרק מיוחד ב"הסכת הספרנים" על "חייה הסודיים של חנה סנש". האזנה נעימה!
העברת ארכיונה של חנה סנש לספרייה הלאומית נעשתה בעזרתם האדיבה של אורי ומירית אייזן
