האישה הביישנית והצנועה שבראה את קרואלה דה ויל

היא הפכה ממוכרת רהיטים לתסריטאית ולסופרת מצליחה, אבל רק בגיל שישים כתבה את "101 דלמטים", מה שהפך ליצירתה האהובה והמוכרת ביותר. הכל קרה בזכות תשעת הכלבים הדלמטים שגידלה באהבה בביתה ובזכות חברה קרובה, שהפכה להשראה לאחת מהמרשעות האהובות בהיסטוריה

הסופרת דודי סמית בחברת חברים בשחור ולבן

קיים סיכוי גבוה שהדבר הראשון שתחשבו עליו בעקבות צמד המילים "כלבים דלמטיים" הוא הסרט של דיסני – הגרסה הספציפית תלויה בשנת הולדתכם.

יש גם סיכוי, נמוך יותר אבל קיים, שתיזכרו בספר עליו מבוסס הסרט, ספר שבשעתו זכה להצלחה ניכרת. אתם יחידי סגולה של ממש אם גם זכור לכם שהספר נכתב ע"י דודי סמית, שם שרוב ילדי וילדות ישראל שקראו את הספר במהדורתו הישנה קראו כנראה עם שורוק ב-ו', מבלי לעצור ולתהות מה הקשר בין שם החיבה הישראלי דוּדי לספר מתורגם.

ובכן, כדאי לדעת שמי שהביא לעולם את 101 הכלבים הדלמטיים, וחשוב לא פחות – את נבלית העל קרואלה דה ויל (או עריצה מדיאש, בגרסת ילדי שנות ה-80-60), לא היה וולט דיסני, וגם לא גבר סחבק בשם דודי, אלא אישה אנגליה בשם דורותי ( או בשם החיבה שלה – דוֹדי, בחולם) סמית. ואם השם הזה מצלצל לכם מוכר גם בהקשרים אחרים, זו אכן אותה האישה שכתבה את הספר המצליח "הטירה היא שלי" שנבחר לאחד מ-100 הספרים האהובים ביותר בבריטניה, וזכה אף הוא לעיבוד קולנועי. גם לעברית הוא תורגם פעמיים (בפעם הראשונה בשם "רשימות קסנדרה" ולאחרונה בשם נאמן למקור).

סמית נולדה בשלהי המאה ה-19, בשנת 1896. אביה מת כשהייתה בת שנתיים, ודודי עברה עם אמה לגור בביתם של סבה וסבתה, בית בו גרו גם אחיה ואחיותיה הרווקים של האם. הילדה הקטנה זכתה להערצתם של כל דרי הבית וספגה את אהבתם הגדולה לתיאטרון. בגיל 18 נרשמה דודי לאקדמיה לאמנויות הבמה בלונדון אך לאחר מספר שנים הבינה שלא נועדה לקריירת משחק ובלית ברירה החלה לעבוד לפרנסתה בחנות רהיטים. כל זה לא הפחית מאהבתה לעולם הבמה, והיא פנתה לכתיבת תסריטים. תסריט שלה לסרט קולנוע נמכר תחת שם העט הגברי צ'רלס הנרי פרסי ומחזה תיאטרון שפרסמה תחת השם הבדוי C.L. Anthony נמכר אף הוא וזכה להצלחה.

הסופרת דודי סמית

האם הייתה מצליחה באותו אופן לו פרסמה אותם מלכתחילה תחת שמה? לעולם לא נדע, אבל כאשר זהותה נחשפה, הפכה מוכרת הרהיטים התסריטאית לסנסציה ('Shopgirl writes play' הכריזו כותרות העיתונים), וסמית הפכה לאחת המחזאיות המצליחות בזמנה. התפתחות נוספת בקריירת הכתיבה שלה החלה במהלך מלחמת העולם השנייה, אז עברה עם בעלה לארצות הברית. געגועיה הביתה הובילו אותה לכתוב את ספרה המצליח – "הטירה היא שלי", ספר שבמרכזו נערה שובת לב המספרת ליומנה על עולמה ועל משפחתה יוצאת הדופן, המתגוררת בטירה מתפוררת בכפר אנגלי. הספר זכה לאהבת הקוראים ולהדפסות חוזרות וכעת סמית כבר לא הייתה רק תסריטאית מצליחה אלא גם סופרת.

אולם הספר שזכה להצלחה הגדולה ביותר הגיע כמה שנים מאוחר יותר, כשסמית הייתה בת 60. ההשראה לספר באה לה מתשעת הדלמטים שהיא עצמה גידלה עם בעלה. שמו של הראשון בהם, ודאי לא תופתעו לשמוע, היה פונגו. חברה של סמית העירה שתוכל להכין ממנו מעיל פרווה מצוין ובאותו הרגע נולדה במוחה של סמית דמותה של קרואלה דה ויל. מדמותה של קרואלה התפתחה בחלוף הזמן העלילה כולה.

הצלחת הספר הובילה לשיחת טלפון מוולט דיסני שהציע להפוך את ספרה לסרט. בשנת 1961 יצא לאקרנים סרט האנימציה (סמית אהבה את הסרט, אבל התאכזבה מכתובית הקרדיט הקטנה) שבתורו העצים את הצלחת הספר, ובין השאר, הוא כנראה זה שהוביל לתרגומו לעברית. כעשר שנים לאחר פרסום הספר הראשון, פרסמה סמית ספר המשך (בעברית: תעלומת הכלבים המעופפים) אך הוא לא זכה להצלחה של קודמו ולמעשה, סרטי ההמשך של דיסני כלל אינם מבוססים עליו. אגב, דיסני רכשו גם את הזכויות לספר "הטירה היא שלי" שאמור היה לצאת בכיכובה של היילי מילס, אך בשל מחלוקות בין התסריטאית לבין סמית הפרויקט נגנז, ורק לאחר מותה של סמית נלקחו הזכויות מדיסני והסרט יצא באולפנים אחרים.

בשנת 1996 הוציאו בדיסני גרסה נוספת של 101 כלבים וגנבים, הפעם עם שחקנים וכלבים בשר ודם, ובכיכובה של גלן קלוז בתפקיד קרואלה דה ויל.

סמית לא זכתה לראות אותו. היא נפטרה בשנת 1990, ארבע שנים אחרי שבעלה מת במפתיע והותיר אותה שבורת לב. מי ששימש לה בן לוייה, משענת ומקור כוח בשנותיה האחרונות, היה צ'רלי, הכלב הדלמטי שלה.

כמו שקורה בדרך כלל כאשר ספרים הופכים לסרטים (אפילו כאלה שגלן קלוז מככבת בהם) לעולם יהיו בהם פרטים ורבדים שלא יוכלו לעבור למסך הגדול. גם אם נדמה שזה בלתי אפשרי, קרואלה דה ויל של הספר היא אכזרית יותר מזו של הסרט וגם הרקע שלה אפל יותר. מצד שני, גם ההומור נוכח יותר בספר וכך גם הסדר ההיררכי הנכון של יחסי אנשים וכלבים. הנה קטע מהעמוד הפותח של הספר, שיצא לאחרונה בתרגום חדש של גילי בר הלל-סמו, בו אנו מתחילים להכיר את פונגו ומיסי ואת אדון וגברת דירלי: "כמו רבים מבני האדם האהובים, הם סברו בטעות שהם הבעלים של הכלבים שלהם, במקום להבין שהכלבים הם הבעלים שלהם. בעיני פונגו ומיסי זה היה נוגע ללב ומשעשע, והם הניחו לאנשי המחמד שלהם להמשיך לחשוב שאלה פני הדברים".

אז אם אתם אוהבים כלבים או נבלים משובחים, ואם אתם רוצים להיחשף ליצירה של סופרת מוכשרת שספריה הצליחו אך שמה נשכח, אנו ממליצים להוסיף את ספריה של סמית לרשימת הקריאה שלכם.

ואסיים בגילוי נאות לקוראי "הטירה היא שלי" – את הרשימה הזו לא כתבתי, לצערי, בישיבה בתוך כיור המטבח.

שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל: מתי החלו היהודים לנופף בדגלים?

מה הקשר בין דגלים, משחקי צבא וחג שמחת תורה? ומה בין כל אלה לבין שיר עברי והופעת הציונות?

איתמר בן אבי עם דגל "מחנה יהודה". ברקע: דגל שמחת תורה

במשך מאות רבות של שנים, בימי הביניים וגם לאחריהם, הדגל לא היה חפץ שימושי בעם היהודי כפי שהיה בעמים אחרים. השימוש המקובל בדגל היה מאז ומתמיד בעיקר בידי מלכים ושליטים, או מצביאים וחיילים. למשל, בתיאורו של יוספוס פלאוויוס את המרד הגדול הוא הדגיש את תפקיד הדגלים בהובלת לגיונות צבא הרומי. במהלך הקרב האחרון בהר הבית ציין פלאוויוס את נחישותם של המורדים לתפוס דגלים אלה מידי החיילים הרומאים ש"היו לוחמים בעוז סביב אלו, והיו רואים באבדנם סכנה חמורה, מלבד אבדנם". לכשהצליחו להעלות באש את המקדש, הכניסו חייליו של טיטוס את דגליהם אל העזרה והקריבו להם קרבנות לאות ניצחון.

הדגלים גופם לא נכחו בתולדות העם היהודי חסר השלטון העצמי והצבא מאז חורבן הבית השני. אבל רעיון הדגל היה קיים בעם היהודי מאז לידתו, כפי שמתאר ספר במדבר (פרקים ב; י). מסע בני ישראל במדבר עם יציאת מצרים נערך כשכל אחד מהשבטים מצוין כ"מַטֵּה" בפני עצמו, והם ערוכים כולם בארבעה מחנות סביב המשכן. בראש כל אחד מהמחנות, המונה שלושה שבטים, עמד אחד מבכירי השבטים. ראש הדגלים ומנהיג העם כולו, שפניו למזרח, הרי הוא דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם, ובראש שאר הדגלים – דגלי מחנות אפרים, ראובן ודן. רגע יציאת המחנה למסע הוא רגע כמו מלחמתי: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ (י לה).

המסע במדבר מסביב למשכן נחקק לנצח בתודעת העם. תחת מטה מנהיגותו של משה הוא הפך את המון העבדים לעם שקיבל את התורה בהר סיני, ולא רק לעם אלא גם לצבא שלחם באויביו בדרך, ולבסוף גם כבש את ארץ כנען תחת מנהיגותו של יהושע בן נון. הביטוי "דגל מחנה יהודה" היה מכאן ואילך לסמלו של העם היוצא לריבונות ולמלחמה. זכר מחנהו של יהודה המכבי – שוב זהו יהודה בראש המחנה – המורד ביוונים ומקים ממלכה עצמאית הוסיף משקע נוסף של זיכרון היסטורי מימי הבית השני.

בנבואות ישעיהו מופיע תחת הדגל חפץ הקרוב אליו בתפקודו: הנֵס. תפקידו של הנס הוא לסמן למרחוק, אל העמים האחרים, את הגאולה המתקרבת. למשל: שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים (יא י), או: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ (יב יא). נבואות אלה מחזירות אותנו גם אל דגל מחנה יהודה המובל על ידי בית דוד בן ישי. הנס הזה, המתנוסס בידי המשיח, מבשר את השיבה לארץ ישראל ואת קיבוץ הגלויות.

המעבר מהדגל אל הנס מסמל גם את התמורה מהמציאות הממשית של המדבר אל חזונות הגאולה לעתיד לבוא. ואכן, עם היציאה לגלות רעיון הדגל הותמר מהזירה המדינית אל עולם הרוח. המקום היחיד בתנ"ך שבו נזכר הדגל מחוץ למסע במדבר הוא בשיר השירים, בפסוק הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה (ב ד). שם דורשים אותו חז"ל על לימוד תורה, ההיפך הגמור ממסע צבאי: "זה דגל התורה שתלמידי חכמים דגלי התורה, ולעתיד לבא יביאני אל בית המקדש".

אין פלא אפוא ש"דגל מחנה יהודה" חוזר ומופיע בתנועות יהודיות משיחיות. בסיפור דוד הראובני בתחילת המאה ה-16, למשל. המשיח שהופיע מאי שם הניף דגלים ועליהם "שמות השבטים". גם נתן העזתי הכין דגלים עבור שבתי צבי. הזיכרון ההיסטורי ייחס גם לבר כוכבא ורבי עקיבא הנפת "דגל מחנה יהודה" על חומות ירושלים. ולא רק בתנועות משיחיות אלא גם בתנועות מעין לאומיות. אגדה עתיקה מתארת את המשלחת הייצוגית היהודית אל נסיך פולני, שהניחה את היסוד להתיישבות היהודית בפולין במאה העשירית, כשהיא מניפה בבואה דגל שעליו הכתובת "גור אריה יהודה" מצד אחד, ו"דגל מחנה יהודה" מהצד השני.

דגלים בידי יהודים

הדגל כחפץ סמלי הופיע בחברה היהודית בעת החדשה, עם ייסודן של חברות – מחברה קדישא וחברת לומדי ש"ס, ועד לחברות של בעלי מלאכה. התאגדויות יהודיות אלה, לצרכים קהילתיים או כלכליים, יצרו לעצמן דגלים שסימלו את ייחודן. למשל, כבר במאה ה-17 היו לחברות יהודיות של בעלי מלאכה בפולין וליטא דגלים, באישור השלטונות שאף אישרו להן להחזיק גם בכלי נשק להגנה. באמצעות אלה הן השתתפו במערך המסחרי והכלכלי של העיר. הן השתתפו גם בתהלוכות שאורגנו על ידי הגילדות, על דגליהן. שוב חוזר הדגל אל משמעותו הצבאית המקורית, של מצעד ואף יותר מכך – של הפגנת כוח בעלת אופי צבאי.

לא רק בתהלוכות העירוניות השתתפו החברות על דגליהן, אלא גם בתהלוכות יהודיות מובהקות – הלא הן התהלוכות של חג שמחת תורה.

על פי אברהם יערי, מנהג ההקפות בשמחת תורה בבית הכנסת עם ספרי התורה פשט (מחוץ לארץ ישראל) במאה ה-18. מאות שנים לפני כן נהגו במזרח אירופה לצאת בליל החג לתהלוכות מחוץ לבתי הכנסת אל אתרים שונים שבהם היו קוראים בתורה. היה זה מעין קרנבל דתי, שבראשו צעד הרב ואחריו בני קהילתו עם או בלי ספרי התורה, והיחס אל המצעד היה כמו אל מצביא בראש צבאו. נופך צבאי שנוסף לתהלוכות שמחת תורה היה המנהג הקדום להגביר את השמחה באמצעות ירי או פיצוצים של אבק שריפה.

אחד השירים האופייניים ביותר לתהלוכות שמחת תורה (ולחגיגות הכנסת ספר תורה) היה הפסוק המושר בעת החזרת ספר התורה לארון הקודש: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה וכו' (תהלים כד). הפסוקים האפופים אווירת מלחמה מלווים בריקוד פופולרי המדמה מלחמה בין ארבע דבוקות של רוקדים הנעות זו מול זו במהירות ונסוגות אחורה, וחוזר חלילה.

במסגרת התהלוכה צעדו גם חברה קדישא וחברות נוספות, שבראש כל אחת מהן הונף דגל החברה, "דגלים עתיקי יומין" על פי המתואר בעדויות. כתחליף לספר התורה, כדי שלא יפילו אותו בתהלוכות, נוצרו עבור הילדים הדגלים לשמחת תורה. העדות הראשונה לדגלים אלה היא בתקנה מקהל יהודי פולין באמסטרדם משנת 1672. כך, בנוסף לתהלוכות המבוגרים צעדו גם תהלוכות של ילדים עם דגלים בידיהם ונרות הנעוצים בראשיהם. וכשנתת דגל בידי אדם – ילד או מבוגר – קצרה הדרך למצעדים צבאיים, ומשם גם למשחקי צבא ומלחמה. הילדים גם נהגו לצעוד כעין צבא, כחיקוי לסדר הצבאי של תנועת המחנות במדבר.

מה היה כתוב על דגלי הילדים? לאור הבלאי הגבוה של הדגל במהלך החג, והערך הנמוך שיוחס לו כחפץ לשימור, כמעט שאין בידינו דגלים המתוארכים לפני המאה ה-19. באוסף ביל גרוס בתל אביב ובאוספי הספרייה הלאומית קיימים מספר דגלים הנושאים כתובות כלליות על שמחת התורה, וביניהם "אברהם שמח בשמחת תורה", וכמוהו שאר האושפיזין מחג הסוכות שחלף.

אברהם שמח בשמחת תורה, 1856

 

אהרן שמח בשמחת תורה, 1859

אבל הכתובת הנפוצה ביותר היא "דגל מחנה יהודה", ולצדה גם ראשי מחנות אחרים מהמסע במדבר: אפרים, ראובן ודן.

דגל מחנה יהודה, 1869

 

 

דגל מחנה אפרים, 1869

מלבד הדגלים עצמם קיימות עדויות נוספות לדומיננטיות של הכתובת הזו על הדגלים, ואיתה של האופי הצבאי של המצעד. כך למשל בפי צופה גרמני מן הצד במאה ה-18 (תרגם שלום צבר): "בליל שמחת תורה… כשהילדים עוזבים את בית-הכנסת הם מחזיקים בידיהם דגלים ועליהם כתוב דגל המחנה ושמות שבטי ישראל: יהודה, שמעון, לוי וכיוצא בזה. הם יוצאים מבית הכנסת בסך, כאילו היו חיילים, וצועקים צעקות שמחה".

בחג שבו שמחים עם התורה, ומדגישים את מסע בני ישראל עם המשכן לאחר מתן התורה בסיני, חוזרים גם אל הלאומיות העתיקה והצבאיות הכבושה, ש"דגל מחנה יהודה" הוא הסמל העממי שלהן במשך כל הדורות שחלפו מאז. "שלום עליכם", בסיפורו "פלשתים" (1913), מתאר כיצד ילדי העיירה היוצאים למלחמה בילדי הגויים ה"שקאצים" מחלקים את עצמם ל"דגל מחנה יהודה" מזה, ו"דגל מחנה אפרים" מזה. "שלום עליכם" הוא גם שנתן לנו את המעשה בטופלה טוטוריטו ודגל שמחת התורה שלו, שעליו היו מודפסות שתי הכתובות האלה עצמן.

מכאן שהילדים והמבוגרים השתתפו על דגליהם בחגיגות שמחת תורה עוד בעידן שבו היו אלה תהלוכות שעיקרן מחוץ לבית הכנסת, הרבה לפני שההקפות הן שתפסו את מקומן של התהלוכות. אבל כל הנאמר באופי הצבאי של התהלוכות היה תקף ביתר שאת גם על ההקפות: שמחת תורה היה חג שנוצק בו אופי מעין צבאי-מלחמתי. הדגלים בכלל, ודגלי הילדים בפרט, ביטאו ממד צבאי עתיק בחיי העם בימי היציאה ממצרים והמסע במדבר. הנה למשל בתיאור של הסופר והעיתונאי דוד ישעיהו זילברבוש על הנעשה בעירו בגליציה בשמחת תורה בילדותו, באמצע המאה ה-19: "[…] מחנה נערים שובבים אשר שמואל אברהם החיט הוא מפקד צבאם. ביד כל נער ונער דגל קטן וביד שמואל אברהם החיט דגל גדול אשר עליו כתוב באותות גדולות "דגל מחנה יהודה", והמחנה לא מחנה צבא מלחמה הוא ושמואל אברהם החיט איננו מצביא חלילה ואולי לא ראה פני מצביא מימיו, אבל זה דרכו מימים ימימה: לאסוף ביום שמחת תורה מחנה נערים מסביב לו, ולסובב עמהם בשוקים וברחובות ופעם בפעם הוא קורא באזניהם בקול גדול "צאן קדשים!"‬ והמה עונים אחריו "מע!".

הסופר דניאל פרסקי, לעומתו, צפה מרותק בתהלוכות המופתיות של ילדי בית הכנסת בברלין (בשנת 1928), בתלבושת אחידה ודגלים בידיהם. הוא רווה נחת מכך שדגלים אלה מסמלים את המקום הראוי לצבא בעם היהודי – דגל פציפיסטי שלא נועד לשפיכות דמים אלא למשחקי ילדים טהורים ונאיביים.

השכלה, עברית וציונות

במאה ה-19 נכנס העם היהודי לעידן חדש, שראשיתו עוד בהשכלה, המשכו בתחיית העברית ושיאו בחיבת ציון ובתנועה הציונית.

החל בתקופת ההשכלה אומץ הביטוי הוותיק "דגל מחנה יהודה" לשם מליצי נרדף לעם ישראל. הוא הופיע פעמים רבות, בעיקר בהקשר של עמידת העם היהודי מול העמים והדתות האחרים בעידן האמנסיפציה, החילון וההגירה לעולם החדש, כסיסמה של נאמנות לגורל היהודי מול הפיתויים לעזוב אותו. לעומת הדגל הוותיק של ההלכה והמסורת שהמשיך לקבץ סביבו את העולם האורתודוקסי, המשכילים קראו את עצמם ואת אחיהם לדגל הוותיק, שבעידן הלאומיות הופיע מחדש כמוקד הזדהות היסטורי רב עוצמה. כך תיאר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי את הרציפות הזו: "ובשעה אשר אנו הולכים לפנים ונילחם מלחמת קיומנו אנו נפנים לאחור, לימי דגל מחנה יהודה, גיבורינו ומלומדי מלחמותינו, גדולינו ומאורי רוחנו". ואילו י"ל פרץ התריע: "מעל המגדל הגבוה של התרבות היהודית יורידו את דגל מחנה יהודה, ויניפו את הדגל הרבגוני של ההתבוללות, הדגל שמתחלפים בו צבעיהם של כל העמים!".

לעתים נזכר "דגל מחנה יהודה" בהקשר זה יחד עם מילותיו של הנביא ירמיהו (ד ו) שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה, לאור הזיהוי של הנס עם הדגל. למשל בברכתו של הסופר העברי חובב ציון יהודה לייב לוין (יהל"ל) אל מערכת "המליץ" לרגל גיליון האלף שלו (12.1.1885), בו הוא מעלה על נס את חלוציותו של העיתון העברי למען מודרניזציה בעם היהודי: "ורוח מלא מאלה בא לך ועם יתר הפליטה, השרידים אשר ד' קורא, נשאת נס ציונה ובכל כחך תניף דגל מחנה יהודה כי יפנו אליו ויושעו". כעשרים שנה קודם לכן, החיבור הראשון שכתב יהל"ל כתלמיד בישיבה היה חידושים על הש"ס. לאחר שפנה להשכלה ונטש את בית המדרש הוא קרע את כל חידושיו ועל שארית אותו נייר כתב את שיריו הראשונים. השם שהעניק יהודה ליב לוין הצעיר לאותו חיבור היה "דגל מחנה יהודה". בדבריו אלה על "המליץ" המחיש אפוא אחד מראשי משכילי המאה ה-19 וראשוני חובבי ציון את התמורה במשמעות הביטוי העתיק בעיני בני דורו.

לאחר "הסופות בנגב" – הפוגרומים ברוסיה בשנת 1881 – קראו משכילי רוסיה בשם "דגל מחנה יהודה" אל היהודים ללחוץ על שלטון הצאר לאפשר את ההגירה. גם על הדגל שנשאו עמם חברי תנועת "עם עולם", בעת שנסעו לארצות הברית בשנת 1882 כדי לפתור את הבעיה הלאומית על ידי הקמת מושבות חקלאיות יהודיות, היה כתוב "דגל מחנה יהודה".

אל ההשכלה הצטרפה גם המהפכה הלאומית של תחיית העברית, וגם היא נקראה אל אותו דגל עצמו. כבר ב"אהבת ציון" – הרומן העברי הראשון, תיאר אברהם מאפו את המצור הקשה על ממלכת יהודה וירושלים בימי סנחריב כמלחמתו של "דגל מחנה יהודה". אך גם המהפכה הבאה – החייאת הדיבור העברי, קראה את העם אל הדגל. אנשי ביל"ו החליטו להעניק את דגל התנועה לילד הראשון שיגדל על טהרת העברית. כדברי המחנך הביל"ויי דוד יודילביץ: "יש לי עוד תמונה קטנה מן הדגל הזה. הוא נשא עליו את השם "דגל מחנה יהודה", והוא ניתן לילד הראשון אשר דיבר עברית חיה […] הילד הראשון, אשר דיבר עברית, קיבל את דגל ביל"ו". ואכן איתמר בן אב"י, הילד הראשון שגדל על עברית כשפת אמו, הוא שזכה ברוב טקס בדגל ביל"ו מידי דוד יודילביץ בשנת 1886 בקירוב. הכתובת המלאה על הדגל היא "דגל מחנה יהודה מצבא ישראל" (מתוך ספרו של בן אב"י עם שחר עצמאותנו).

איתמר בן אבי עם דגל מחנה יהודה מתוך עם שחר עצמאותנו

המאבק להחייאת העברית היה גם הוא אפוא המשכה של המהפכה הלאומית, הנסמכת על מורשת הצבא והריבונות מימי התנ"ך.

וכמובן, הופעת "חיבת ציון" והעלייה הראשונה של חובבי ציון לארץ ישראל, ואחריהן הופעתו של הרצל והתנועה הציונית אחריו, הן שזיקקו את הרוח הלאומית היהודית לכדי המהפכה בחיי העם, וגם זאת תחת "דגל מחנה יהודה". כבר ראינו שדגל ביל"ו נשא עליו את הכתובת הזו. ולא רק הדגל, אלא גם "הכרוז הגדול" שפרסמו חברי ביל"ו בשנת 1882 לפני עלייתם לארץ נחתם במלים: "ציונה, ציונה!!! לארץ אבותינו, ארץ ישראל! עת לשאת דגל מחנה יהודה!". ובמקום אחר בכרוז: "שאו נס ציונה ועל דגלכם נסעה ונלכה!".

חברי ביל"ו היו אפוא הראשונים לחבר בין שני הביטויים הטעונים הללו, ממסע הדגלים במדבר ומנבואת ירמיהו, בקריאה לעלייה לארץ ישראל ולהתיישבות בה (זאת לאחר ששנה קודם לכן כבר אימץ איש היישוב הישן בירושלים יעקב גולדמן את "שאו נס ציונה" לקריאה ליהודי הגולה לתמוך ביישוב ארץ ישראל עם יישוב פתח תקווה מחדש). זאת עוד לפני יהל"ל שאימץ את הצירוף הזה במגמה לעודד רוח ההשכלה שלוש שנים מאוחר יותר, כפי שראינו. בניגוד לנבואות ישעיהו על הנס לעמים או לגויים באחרית הימים, נבואתו של ירמיהו מתייחדת בכך שהיא קוראת למלחמת הגנה ריאלית בעולם הזה: שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל. הנס הזה הוא כבר דגל לאומי המונף כאן ועכשיו.

ניתן לראות את הכרוז של ביל"ו גם כתגובה למגמות הטריטוריאליסטיות כמו של תנועת "עם עולם" למשל, מאותה שנה שלאחר "הסופות בנגב" ותחילת ההגירה ההמונית לאמריקה, שאימצה כזכור גם היא את "דגל מחנה יהודה" למטרותיה.

אבל לא רק תנועות להגירה והתיישבות אימצו להן את "דגל מחנה יהודה" באותן שנים, אלא גם התארגנויות בעלות אופי צבאי או צבאי-למחצה. בשנות התשעים הקים איש העלייה הראשונה מיכאל הלפרין ארגון כמו-צבאי של פרשים, ושמו "דגל מחנה יהודה". הפרשים הללו נופפו בדגליהם בעת הקמת המושבה החדשה "נס ציונה"; איתמר בן אב"י, שכפי שראינו זכה בילדותו ב"דגל מחנה יהודה" של ביל"ו, שלח באמצע שנות התשעים מכתב לברון רוטשילד ובו הפציר בו להקים צבא יהודי, שעל דגלו הלאומי ייכתב "דגל מחנה יהודה"; פעילים בתנועה הציונית באמריקה יזמו בשנת 1898 הקמת גדוד מתנדבים עברי בצבא ארצות הברית, שדגלו יהיה "דגל מחנה יהודה". הדגל מן המדבר חזר והופיע לא רק כחפץ המסמל התעוררות לאומית, אלא החיה גם את משמעותו הצבאית, הנשכחת.

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה

ואז הופיע הרצל, וכינס את הקונגרס הציוני הראשון. ההתרגשות הרבה שעורר הקונגרס והבשורה המפעימה שנשא איתו, עוררה את נוח רוזנבלום לכתוב את שירו שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה. השיר, המוכר לנו בשמו העממי שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל, התפרסם לראשונה בכתב העת "האשכול", באביב תרנ"ח (1898) – כמה חודשים לאחר הקונגרס בבאזל.

נס ציונה פרסום ראשון האשכול א 1898

בדרך שהתוו אנשי ביל"ו 16 שנים קודם לכן הלך גם רוזנבלום, וחיבר מיד בפתיחת השיר בין נֵס צִיּוֹנָה לבין דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה, ובין הקריאה לשוב לציון לבין הדגל כחפץ לאומי. אליהו הכהן ניתח בפרוטרוט את הרקע להופעת השיר וגם את דרכו וגלגוליו בתרבות העברית.

מתוך אמונה בתפקידה ההיסטורי של הציונות, השיר חוזר אל נבואות הנחמה במגמה לאחוז אותן בקרניהן: יַחַד נֵלְכָה נָא נָשׁוּבָה ע"פ הושע (ב ט): אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה; שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִמֶּרְחַקִּים ע"פ זכריה (י ט): וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי וְחָיוּ אֶת בְּנֵיהֶם וָשָׁבוּ; מֶנּוּ יָתֵד פִּנָּה ע"פ זכריה (י ד-ה): כִּי פָקַד ה' צְבָאוֹת אֶת עֶדְרוֹ אֶת בֵּית יְהוּדָה וְשָׂם אוֹתָם כְּסוּס הוֹדוֹ בַּמִּלְחָמָה. מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה; רוּחַ גְּבוּרַת צְדָקָה ע"פ תיאור המשיח בישעיהו (יא ב-ד): וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה… וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים; מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה ע"פ ירמיהו (מו יג): וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה; וכמובן, גם "שיר המעלות" על שיבת ציון: אָז אַךְ שְׂחוֹק יִמָּלֵא פִּינוּ, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה (ע"פ תהלים קכו ב).

לבסוף מופיעה דמות לא צפויה: רוּח יוֹאָב תַּלְבִּישֵׁנוּ. והלוא זהו יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד האמון על "דגל מחנה יהודה". ובהמשך: בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ חִזְקוּ וְנִתְחַזָּקָה – אלו דבריו של יואב לפני צאתו לקרב נגד ארם ועמון: חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ (שמואל ב י יב). לאחר העלייה לארץ, קיבוץ הגלויות והמאיסה בגלות, סיומו של השיר הלאומי הזה הולם אותו. הוא מכוון אותנו שוב ישירות אל הצבא והמלחמה, בהמשך לנס ולדגל המופיעים בפתח השיר.

השיר ליווה את החלוצים ואת תנועות הנוער במהלך ההגשמה הציונית במאה ה-20, אבל גם המסרים הצבאיים החבויים בו פרצו החוצה גם ברגעי האמת אל מול פני המלחמה. ב"קרב ארטואה השני" במלחמת העולם הראשונה (9.5.1915) השתתף גדוד מלגיון הזרים הצרפתי שכמעט כולו יהודים. חייל ציוני שהשתתף בקרב הזה סיפר שכאשר קיבלו החיילים היהודים את הפקודה להסתער מתוך החפירות, הם עשו זאת תוך שירת "התקווה" ו"שאו נס ציונה". 3000 מהם נהרגו או נפצעו ורק 500 נותרו שלמים.

נשוב משדה הקרב אל הווי התהלוכות וההקפות בשמחת תורה, שניתן לכנות אותו "חג הדגל היהודי". החג שימר את הדגל – חפץ שעיקרו קשור בצבא ושלטון. לעיל נזכר השיר "שאו שערים ראשיכם" המזוהה עם הריקוד עם ספרי התורה במהלך ההקפות. הלחן המקובל ביותר של השיר הזה, והמזוהה עם התנועה המזכירה יחידות צבא ותמרוני מלחמה, הוא זה המקובל אצל אדמו"רי חב"ד.

והנה, יעקב מזור מצא שהבית הראשון של "שאו נס ציונה" מבוסס על הניגון של "שאו שערים ראשיכם". מנגינת השורה הראשונה בשני השירים זהה. מה ניתן ללמוד מאימוץ המנגינה החסידית כבסיס למגינה שכתב נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי, שהיה חזן בבתי כנסת? יש הרבה מהמשותף לשני השירים: הדגלים המונפים, הסיסמה "דגל מחנה יהודה", המשמעות הצבאית של המסע לארץ ישראל, הריקוד הכמו-צבאי. המנגינה המשותפת מתווספת לכל אלה ומאירה את "שאו נס ציונה" באור חדש: זהו שיר העומד בזיקה הדוקה למתרחש בעת ההקפות בשמחת תורה.

דגלי שמחת תורה בעידן הציוני

לאחר מאות השנים שבהן הסיסמאות על הדגלים ביטאו לאומיות וצבאיות שאיננה עוד, בראשית המאה העשרים הביאה פריצת הציונות גם לשינוי פניהם של הדגלים לשמחת תורה. אין בכך כל תימה, שהלוא המסרים הציוניים היו המשך ישיר ל"דגל מחנה יהודה" המסורתי.

לעתים היטשטשו הגבולות בין הדגל הלאומי לבין הדגל לשמחת תורה. הנה למשל בספר לימוד אלף-בית שכתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1916:

הדגל הלאומי התכלת-לבן החל להופיע על הדגלים ולהשתלב בהם, ועמו גם דמויותיהם של הרצל ומקס נורדאו.

מכאן קצרה הדרך לדגלים שעליהם נדפסו שורות מתוך "התקווה":

 

והשיר המצוטט יותר מכל על הדגלים מן הסדרה שנדפסה בבוברויסק בשנת 1902 הוא "שאו נס ציונה", תחת הכותרת הישנה-חדשה "דגל מחנה יהודה".

הבית הראשון:

הבית השני:

וגם הבית האחרון, המוכר פחות והמלחמתי יותר:

עשרות שנים מאוחר יותר, לאחר שקמו מדינת ישראל וצה"ל, הודפסו בישראל דגלי שמחת תורה המביאים עד אבסורד את האופי הצבאי של החג וסמליו. לאחר מלחמת ששת הימים הודפסו על הדגלים דמויותיהם של אלופי צה"ל המנצח במלחמת ששת הימים, ולצדם הטנקים והמטוסים גיבורי המלחמה, ותמונות ירושלים ששוחררה במלחמה.

דגל שמחת תורה עם גיבורי מלחמת ששת הימים מוקטן

עם ההבנה שהציונות נעמדת אל מול החזונות שנישאו מעל דגלי החג הילדותיים, ושהעם היהודי עומד בפני השינויים הכבירים שהתגלמו בסיסמה "דגל מחנה יהודה", החלה לחדור גם ההכרה בחשיבותם של דגלים אלה לתיעוד התרבות היהודית. הסופר דוד ישעיהו זילברבוש נוכח בשנת 1900 שזהו הדגל היחיד המסמל את התרבות היהודית, וכי שומה על העם לאצור אותו כדי לשמר את המורשת העשירה שהנחיל לעם במשך מאות שנים מבלי משים.

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הוא אחד משירי הזמר העבריים הוותיקים ביותר ששרדו עד ימינו. סיבה מרכזית לכך היא מקומו המרכזי בטקס הדלקת המשואות בטקס הממלכתי בהר הרצל בליל יום העצמאות. ומתי במהלך הטקס מנוגן השיר על ידי תזמורת צה"ל ומושר על ידי מקהלת צה"ל? בשעת המצעד של יחידות צה"ל השונות עם דגליהן על פני רחבת המסדר. והלא זהו פלא. מאות ואלפי שנים חלפו, ו"דגל מחנה יהודה" שב בדיוק אל מקומו מאז מסע הדגלים והמחנות במדבר סביב המשכן, ובתהלוכות והקפות חג שמחת התורה בעת הריקודים.

דניאל פרסקי, בדרכו של המדרש על שיר השירים, לא ראו נכוחה. הצבאיות והלאומיות היהודיות, אותם רעיונות תיאורטיים ונשכחים, מועברים כמו שרידי דנ"א דרך סמלים סתמיים לכאורה כמו דגלים של ילדים, סיסמאות שמשמעותן לא ברורה, סגנונות ריקוד או לחן של שיר. כל אלה נפגשים יחד באירוע הקרנבלי בבית הכנסת בחג שמחת תורה. החג הזה זוכה בדיעבד למשמעות של חג לאומי. זהו אמנם אופי לטנטי, שמשמעויותיו כבושות ואינן מתבטאות במציאות, אך בכל זאת הוא מעביר לאורך מאות שנים חלקיקי זכרון ומורשת. לכאורה הם מנותקים מהעבר הרחוק, אבל בעצם הם מחיים אותו מחדש בהווה.

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה

באדום: הבית המקורי שנשמט מהשיר כפי שהשתרש

שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל,
דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה;
מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל
נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה.

יַחַד נֵלְכָה נָא, נָשׁוּבָה
אַרְצָה אֲבוֹתֵינוּ,
אֶל אַרְצֵנוּ הָאֲהוּבָה,
עֶרֶשׂ יַלְדוּתֵנוּ.

שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִמֶּרְחַקִּים,
אַרְצָה אֶרֶץ אָבוֹת;
נוּסוּ, נוּסוּ מִמַּעֲמַקִּים
בְּעֶזְרַת שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת.

פֹּה גִּדּוּפִים רַק נִשְׁמָעָה,
חֶרְפָּה מְנַת חֶלְקֵנוּ;
חֻקִּים קָשִׁים אַךְ נֵדָעָה,
נִשַּׁק יָד מַכֵּנוּ;

פֹּה עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ,
נְהִי אַךְ מָאוֹס, סֶחִי;
שָׁם – מִי יִדְמֶה, יִשְׁוֶה לָנוּ,
אָז נָשׁוּבָה נֶחִי!

אָז עַם נִהְיֶה כְּמוֹ הָיִינוּ,
מֶנּוּ יָתֵד, פִּנָּה.
אָז אַךְ שְׂחֹק יִמָּלֵא פִּינוּ,
וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה!

רוּח יוֹאָב תַּלְבִּישֵׁנוּ,
רוּחַ גְּבוּרַת צְדָקָה,
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ
חִזְקוּ וְנִתְחַזָּקָה!

אַל נָא יָבוֹא מֹרֶךְ בָּנוּ
מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה;
נִקַּח לָנוּ מַה שֶּׁלָּנוּ –
נִשָּׂא נֵס צִיּוֹנָה!!

 

תודה לאספן ביל גרוס מתל אביב, שהעמיד את צילומי אוסף דגלי שמחת תורה שלו לשימוש הציבור בעזרת הספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת

שלום צבר, 'לתולדותיו של הדגל לשמחת תורה: מסמל דתי לסמל לאומי ובחזרה', בתוך: הדגלים של שמחת תורה – מן האמנות היהודית העממית לתרבות העברית-הישראלית עורכת גניה דולב), מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב תשע"ב

אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, ירושלים תשכ"ד

יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים (תרגם שמואל חגי), ירושלים תשנ"ג

משה קרמר, 'לחקר המלאכה וחברות בעלי המלאכה אצל יהודי פולין', ציון, ב, ג-ד, תמוז תרצ"ז

ישראל היילפרין, 'חברות בעלי מלאכה יהודים בפולין וליטא', ציון, ב, א, תשרי תרצ"ז

Rahel Wischnitzer-Bernstein, Symbole und Gestalten der juedischen Kunst, Berlin 1935

ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרין, ת"א תשכ"ד

יום טוב לוינסקי, ספר המועדים, ד, תל אביב תשי"א

 

 

זוג מנצח: על פועלה הנשכח של יהודית מונטיפיורי

שמו של משה מונטיפיורי מוכר כמעט לכולם – אבל שמה של אשתו – שהייתה עשירה יותר, מקושרת יותר ופעלתנית לא פחות – כמעט שנשכח. רעות אודם, חוקרת ירושלים ודוקטורנטית מאוניברסיטת בר אילן מספרת לורד ליון-ירושלמי על חייה ופועלה של יהודית מונטיפיורי ובסוף הפרק – הפתעה קולינרית מלפני מאתיים שנה

1

יהודית מונטיפיורי

 

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: רעות אודם

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: עמית נאור

 

מכירים את זוגות הפאוור קאפל? כאשר שני בני הזוג הם מצליחנים, מוכשרים ודומיננטיים כל אחד בתחומו, אבל ביחד הם מסייעים אחד לשני בקריירה ולעיתים קרובות מתגייסים ביחד למען מטרה משותפת?

אנחנו מכירים לא מעט כאלו: ויקטוריה ודיוויד בקהאם; ביונסה וג'יי זי; ביל והילרי קלינטון. וגם בארץ יש כמה זוגות בולטים כאלו בתקשורת, בתיאטרון…

עכשיו לכו 200 שנים אחורה – לאנגליה הוויקטוריאנית – ונסו לדמיין איך נראה זוג כזה של הפאוור קאפל הכי נוצץ ומשפיע בקרב יהדות לונדון ובכלל בקרב בני המעמד העליון באנגליה.

קראו להם משה ויהודית מונטיפיורי והם היו צמד בלתי נפרד. עליו בטח שמעתם – הוא עלה למרכבה; דמותו עיטרה את שטר ה 10 לירות בשנות השבעים; ולא פחות מחמש שכונות בירושלים נקראות על שמו.

1
ציור של משה מונטיפיורי יושב מול דיוקנה של יהודית. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי, חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

את יהודית – זוגתו – אנחנו מכירים הרבה פחות. רק שני רחובות נקראים על שמה בירושלים ותל אביב ואפילו את שם הגשר המפורסם מעל נתיבי איילון – גשר יהודית – שינו לאחרונה לגשר נבון.

אז איך קרה שדווקא היא שהביאה לנישואים האלו את הכסף הגדול, הקשרים החברתיים ואת המסירות והמחויבות הפילנטרופית – למה היא נשכחה?

רעות אודם, חוקרת ירושלים ודוקטורנטית מאוניברסיטת בר אילן, הגיעה לפרק הזה של הסכת "הספרנים" כדי לספר לנו על אחת הנשים היהודיות החזקות, המשפיעות והמעניינות ביותר שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-19. בפרק הזה של הפודקאסט נכיר לכם את האישה שנולדה אומנם לאחת המשפחות העשירות ביותר באנגליה, אבל הצליחה להסתדר מצוין עם הקיץ הישראלי הלוהט – רכובה על סוסים וחמושה באקדח.

1
דיוקנה של יהודית מונטיפיורי. מתוך ויקיפדיה

בירושלים, למשל, היא התעקשה לדאוג לחינוך בנות העיר. "ליהודית מונטיפיורי קשה מאוד לעמוד מהצד ולראות את הנשים של ירושלים באותה תקופה", מספרת אודם. "אני לא יודעת כמה היא מגיעה עם אג'נדה פמיניסטית כמו שהיא מגיעה עם הדפוסים שאיתם היא גדלה בבית. כאן היא פוגשת חברה שלא מחנכת את הבנות. חברה אורתודוקסית שבה ילדות בנות 12 הן כבר אימהות, ואת זה היא מנסה לשנות", היא מוסיפה. בסופו של דבר הקימו הזוג מונטיפיורי בית ספר לבנות בירושלים – ראשית החינוך המודרני ליהודים וליהודיות בעיר.

נספר לכם עוד על הפגישות שלה עם צארים, מלכים ואפילו עם האפיפיור; על היותה האישה הראשונה בארץ ישראל שישבה בעזרת הגברים בבית הכנסת וזכתה להכניס ספר תורה; ואם אתם חובבי קולינריה – חכו לסוף הפרק. גם שם יהודית מונטיפיורי תפתיע…

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

חוויותיו של קולומביאני במדינת ישראל המתחדשת

תחרות הליכה ומוזיאון לאמנות באילת, תיבת נח ועתיד הקיבוץ: הצצה לספר המסעות בארץ ישראל של הסופר הקולומביאני חרמן ארסיניגס

מאה שערים, ציירת: אמה רייס. מתוך ספרו של חרמן ארסיניגס "בין הים האדום (ים סוף) לים המלח: מדריך לישראל"

הישגיה של מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה, הביאו סופרים, עיתונאים ואינטלקטואלים מאומות רבות לבוא ולבקר בארץ על מנת להיווכח בנעשה בה ממבט ראשון. אחדים מהמבקרים שימשו בתפקידים רשמיים כנציגי מדינות זרות וחלקם אף השאירו עדות כתובה על חוויותיהם.

אחד ממבקרים אלו היה הסופר הקולומביאני חרמן ארסיניגס (Germán Arciniegas) (1999-1900), אשר היה אחד מהאינטלקטואלים הבולטים של קולומביה במאה העשרים וכתב רבות על תולדות אמריקה הדרומית. הוא שימש כשגריר קולומביה בישראל בין השנים 1963-1961. ב-1964 הוציא המחבר לאור את אוסף רשימותיו להם בחר את הכותרת "בין הים האדום (ים סוף) לים המלח: מדריך לישראל" (Entre el Mar Rojo y el Mar Muerto: Guía de Israel).

כריכת הספר

ספר זה נכתב בספרדית ולא תורגם עד עכשיו לאף שפה אחרת. כותרת זו נראית במבט ראשון מוזרה במקצת, שכן ישראל שוכנת בין הים התיכון לים המלח. אולם למעשה לא טעה ארסיניגס, שכן הרשימות המצויות בו עוסקות ברובן בשלושה נושאים: בירושלים, בנגב, ובשואה. תל אביב וחיפה נעדרות לגמרי מהספר, ורק ארבע רשימות מוקדשות למקומות בגליל ובמישור החוף (מכון ויצמן, קיסריה העתיקה, ים כנרת וקיבוץ לוחמי הגיטאות). הספר אף כולל רשמי שיחות שערך המחבר עם יצחק בן צבי, דוד בן גוריון וגולדה מאיר.

המחבר התפעל במיוחד מהישגיה של החקלאות הישראלית, בעיקר במאבקה עם האויב הגדול הוא הטבע. בהתאם למאבק זה חילק המחבר את הגיאוגרפיה של מדינת ישראל לשלשה חלקים. "המפה הקודמת של ישראל היתה פשוטה להבנה: בצפון מצויות הביצות של החולה שורצות יתושים וקדחת, במרכז נמצאים הסלעים החשופים של פרוזדור ירושלים, ובדרום החולות של הנגב". מצב זה השתנה לגמרי במפה העכשווית של ישראל שכן: "בצפון הביצות המיובשות הופכות לגני פרי, במרכז הסלעים החשופים הופכים ליערות, בדרום החולות הופכים לשדות חיטה". בדברים אלו התכוון המחבר למפעל יבוש החולה ולפעולות הייעור של הקרן הקיימת בפרוזדור ירושלים, אשר היו בעיצומן.

ברשימותיו על הנגב בולטים התיאורים של צינורות הביטון שהלכו וכיסו את הנגב בשטחי עיבוד חקלאיים. אף את הבדואים לא שוכח המחבר. הוא תיאר מפגש שהיה לו עם הבדווים המשקים את עדריהם בבאר במדבר באלמנטים ציוריים: "נהיינו שבויים של עולם, שהכרנו רק בשירה, [או] בצילום. בשל נשגבות המעמד, קלת ערך היתה בעינינו עוצמתה של השמש המסנוורת אשר האירה את הסצנה שהקיפה אותנו בחולות אלו". אולם למעשה דין אורח החיים הנוודי של הבדווים נגזר, ונראה שאף הם אינם יכולים לברוח מתהליך התקדמותה של החקלאות. אף השייך סולימן אל הוזיל, שהינו אחד ממנהיגי הבדווים בנגב, נוסע בקאדילק ומשתמש בטרקטורים לצורך עיבוד חלק מאדמותיו.

אנשי החולות, ציירת: אמר רייס

ברשימתו על העיר אילת, דיווח המחבר על אנקדוטה ששמע בזמן ביקורו, הקשורה לניסוי מדעי שעשו פרנסי העיר אילת. הם בחרו שישה אנשים ושלחו אותם למסע של שש שעות רצופות. חמישה מתוכם שתו באופן חופשי ורק השישי שהיה בעל משקל גדול נמנע משתייה. אותו אחד איבד במהלך המסע שישה קילוגרמים ממשקלו, ונלקח מיד אחרי המסע לבית החולים. כך נלמד כי אדם הגר באילת זקוק לארבעים כוסות שתייה ביום. המחבר אף הזכיר את ביקורו במוזיאון לאמנות באילת. מידע זה הינו מעניין ביותר, שאכן לא ידוע לנו על הימצאותו של מוזיאון לאמנות בעיר אילת. אולם מתברר כי עד סוף שנות השבעים היה באילת מוזיאון לאמנות אשר אסף והציג יצירות של אמנים יהודים שנספו בשואה. לאחר מותה של המיסדת מרים נוביס, חוסל המוזיאון ויצירותיו פוזרו. ב2015 הצליח בית לוחמי הגיטאות להציל רק תשע תמונות מתוך האוסף. מן הראוי שיעשה מאמץ לדעת מה עלה בגורל השאר.

אנקדוטה נוספת המובאת תחת הכותרת "עורמתו של רוטשילד", מספרת כי רוטשילד התיר לעצמו להיות מרומה על ידי רמאי, שהבטיח לו כי ניתן למצוא את תיבת נוח במזרח התיכון. בהשתמשו בתירוץ זה, הצליח הברון להשיג מהשלטון העות'מאני, זיכיון לערוך חפירות ארכיאולוגיות ולהקים מחנות עבודה לעובדים. מחנות אלו הפכו עם הזמן למושבות הראשונות.

מעניינות ביותר הן גם התרשמויותיו של המחבר מהשיחות שניהל עם בן גוריון, יצחק בן צבי וגולדה מאיר. בשיחות אלו היו המשוחחים משוחררים מעכבות פוליטיות ועל כן יכלו לבטא את מחשבתם בצורה חופשית יותר. השיחה עם בן גוריון עסקה ברובה בעניינים שברוח. בן גוריון טען כי לימד את עצמו ספרדית כדי לקרוא את דון קישוט במקור, אך למעשה אינו קורא רומנים כלל ועל כן מכול הרומנים הקיימים בעולם "קרא רק את דון קישוט ואת סלסטינה". ידע זה לא היה מספק כדי לנהל שיחה בספרדית ומשום כך טען בן גוריון בשיחתו עם המחבר כי לא יבקר באמריקה הלטינית משום שאינו אוהב להשתמש בשירותיו של מתורגמן.

בספר מתואר המקום הזה בשם "Amikarim". יודעים לאיזה מקום התכוון חרמן ארסיניגס? ספרו לנו בתגובות לכתבה. ציירת: אמה רייס

ארסיניגס התעניין בשאלה מה יהיה גורל הקיבוץ כאשר דור המייסדים יוחלף על ידי הדור שגדל לתוך הקיבוץ, במיוחד כאשר מצבו הכלכלי ישתפר והקיבוץ העני יהפוך להיות קיבוץ עשיר. בן גוריון היה אופטימי. לטענתו חיי הקיבוץ מהווים את החיים האידיאליים ביותר עבור האנושות ויאפשרו לאישה להשיג אמנציפציה מלאה. כדבריו: "הקיבוץ … יהווה גם פתרון וגם מוקד משיכה לגברים ולנשים של המחר, שירצו לאחד כוחות עבור השגת המטרה של השחרור החברתי, כמו שאתמול התאחדו כדי להקים את המדינה. בקיבוץ האישה תהיה משוחררת מהדאגות לבית ותוכל להקדיש את כל כוח יצירתה למטרה נעלה יותר מן ההרגל המתבטא באורח החיים הבורגני. האישה בקיבוץ אינה צריכה להיות משועבדת לבעיות המטבח, לניקוי הבית ולגידול הילדים". נראה שבן גוריון לא שיער את המשבר הגדול שיפול על הקיבוצים בשל התחזקות הקפיטליזם בחברה הישראלית.

עם בן צבי "הנשיא הפרופסור" עסקה השיחה בנובלה "מריה" של המחבר הקולומביאני חורחה איסאקס (Jorge Isaacs), אשר היתה בתהליך של תרגום לעברית. ארסיניגס התפעל מחקר השפה הספרדית יהודית של המכון שייסד בן צבי ומהאוניברסיטה בגבעת רם אשר בה הטבע נוגע כמעט בבניינים. כמו כן דיווח על פשטות הליכותיו של בן צבי אשר נאלץ לשאול רכב כדי להגיע להשבעתו. משהתקלקל המנוע הלך ברגל עד לטקס השבעתו. לא דבר נדיר שכן: "החל ממשה וכלה בדוד, המלכים היהודים היו הולכי הרגל הטובים בהיסטוריה".

אף חוויותיו ממפגשו עם הארכימנדריט של הכנסייה הרוסית-אורתודוכסית משעשעות למדי. פגישה זו כללה טעימת יינות ואכילת סלמון וקוויאר. לאחר הארוחה, הציג הארכימנדריט לאורחיו את ספר המבקרים של הכנסייה בו נכתב בבירור "כי מעולם לא זכתה הכנסייה הרוסית לחירות כה רבה כמו תחת המשטר הקומוניסטי". בהתאם לכך ציין המחבר באירוניה כי כמעט והשתכנע כי "האל התגלה ברוסיה ביום פרוץ המהפכה".

לסיכום, רשימותיו של המחבר מהוות עדות לתקופה בו היתה הזדהות אידיאולוגית חזקה בין האינטלקטואלים הסוציאל דמוקרטים באמריקה הלטינית לבין הממסד הפוליטי ומדיני של מפא"י. ברשימות נכללים אנקדוטות רבות, חלקן מוזרות ביותר. אשר מן הראוי להצליבן עם מקורות מידע אחרים על מנת לדעת מה אמת יש בהן.

לספר נלוו איורים מאת הציירת הקולומביאנית אמה רייס (Emma Reyes), שליוותה את המחבר בטיולו בארץ.

ברצוני להודות לד"ר עליזה מורנו-גולדשמיט מהספרייה הלאומית על הערותיה המועילות.