בגבול בין סלובקיה להונגריה יש יער עבות, יער אירופאי סבוך כזה שכשנכנסים אליו מבינים את המקור לאגדות האחים גרים, כזה שהשמש נעלמת בו, גם באמצע היום.
בשנת 1942 נכנסה אל היער הזה חבורה קטנה שהייתה מורכבת בעיקר מיהודים שניסו לברוח מסלובקיה הכבושה על ידי הנאצים, ממנה יצא זה לא מכבר המשלוח הראשון לאושוויץ. הם ניסו להימלט להונגריה, שהייתה אז עדיין חופשייה באופן יחסי.
זה לא היה הניסיון הראשון שלהם, כמה ימים קודם לכן הם הגיעו לאזור בהדרכתם של מבריחים מקצועיים שהסגירו אותם לידי החיילים בגבול. רוב חברי הקבוצה נהרגו או נתפסו על ידי הנאצים, אבל בחשכת הלילה ותחת מעטה הכאוס שנוצר כשכולם ניסו לברוח יחד, כמה מהם הצליחו להסתתר. עכשיו, הם ניסו שוב.
בין הנמלטים על נפשם היו מטילדה ואליעזר גלטשטיין, יחד עם בתם הקטנה טובה, בת השנתיים, ועם אחותה של מטילדה, הִילְדה. ברוך בנם, שעוד יהיה לאחד מגיבורי הסיפור ושיחלוק עימנו, יותר מ-80 שנה מאוחר יותר, את סיפורה המופלא של משפחתו, עדיין לא נולד.
הפעם הם הספיקו להגיע לתוך היער לפני שהתחילו היריות, אבל האפלה וסבך העצים התגלו כחרב פיפיות: היריות פזרו אותם לכל עבר, איש לנפשו, וכאשר הם התאספו בסופו של דבר במעמקי היער הם גילו לחרדתם שטובה לא נמצאת עם אף אחד מהם. מהם סיכויה של ילדה, עדיין לא בת שלוש, לשרוד בודדה ביער מעורר האימה ושורץ האויבים הזה?
שלושה ימים הם הסתובבו ביער, קוראים בשמה של בתם הפעוטה בלחישות ובצעקות לסירוגין, כשייאושם הולך וגובר. ואז הם מצאו אותה, מפוחדת וחלושה אבל בריאה ושלמה, מחכה להם לרגלי אחד העצים.
האם הנס הזה היה הקץ תלאותיהם? לא ממש.
הם הגיעו לבודפשט בעזרת מסמכיהם המזוייפים, אבלים על כל מה ומי שאיבדו (הוריהן של מטילדה והילדה נשלחו לאושוויץ ונרצחו שם באותו יום שהגיעו), ומלאי פחד ממה שיביא בכנפיו העתיד. במשך שנתיים הם חיו בעיר בביטחון יחסי, אבל אז הגיע הדבר מפניו חששו יותר מכל: ב-19 במרץ, 1944 נכנסו הכוחות הגרמניים להונגריה, מביאים יחד איתם את מלוא אימתה וזוועתה של שואת יהודי אירופה.
למען הישרדותם החליטו אליעזר ומטילדה לפרק באופן זמני את המשפחה הקטנה שלהם. טובה, שהייתה עכשיו כבר כמעט בת חמש, נמסרה למנזר ששימש גם כבית יתומים ואליעזר ומטילדה חיו כל אחד במקום מסתור אחר. מדי פעם היו נפגשים במקום מפגש שקבעו מראש באחד מהגנים הציבוריים בעיר.
יום אחד, ביולי 1944, מטילדה לא הגיעה לנקודת המפגש. רק מאוחר יותר נודע לאליעזר כי היא נעצרה מספר ימים קודם לכן. מסמכיה המזויפים, בשילוב ההונגרית הקלוקלת שבפיה, תייגו אותה כזרה שניסתה להסתיר את זהותה, ולכן – מרגלת.
היא הושלכה לכלא והייתה בטוחה שגורלה וגורל העובר שבבטנה נחרץ. אלא שהיא לא הביאה בחשבון את האסירה שתהיה חברתה לתא.
הצעירה היהודייה בת ה-23 שקידמה את פניה, הציגה את עצמה כ"אניקו, או חנה". היא אמנם הייתה צעירה ממטילדה, אבל הייתה ותיקה ממנה בכלא (היא נכלאה כחודש וחצי לפניה) ועברה אימון טוב יותר להתמודדות במצבים שכאלה. היא הושיטה יד למטילדה, ובן רגע הפכה למשען עבורה.
שמה המלא של הצעירה, כפי שכבר ודאי ניחשתם, היה חנה סנש. הכותבת המוכשרת שנולדה בהונגריה, עלתה לארץ ישראל ואז התנדבה לצבא הבריטי והצטרפה לקבוצת צנחנים-מתנדבים שהוצנחו על אדמת אירופה הכבושה. ב-15 במרץ, 1944 היא צנחה, יחד עם חבריה ראובן דפני, יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב, מאחורי קווי הגרמנים ביוגוסלביה. בתחילה הם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית, אבל ביוני העריכו שבשלה העת למשימתה העיקרית שהייתה אמורה להיות על אדמת הונגריה. היא ניסתה לחצות את הגבול ונתפסה על ידי חיילים הונגריים. היא הועברה לכלא בבודפשט, שם הואשמה בבגידה במולדת ההונגרית ועברה עינויים רבים על מנת שתסגיר את חבריה שפעלו יחד איתה.
היא לא הסגירה אותם.
סנש חלקה עם מטילדה את אמונתה היוקדת בצדקת דרכן, ואת ניסיונה בהתמודדות מול חוקרי הגסטאפו. היא הקשיבה לה, עודדה אותה ונסכה בה כוחות, בעיקר אחרי סבבי העינויים הבלתי פוסקים שעברה מטילדה. היא ייעצה לה לגנוב ולהשמיד את תעודת הזהות המזויפת שלה, על מנת שלא תהיה לשלטונות הוכחה פיזית נגדה.
"בסופו של דבר, זה לא באמת שינה משהו", סיפר לנו ברוך, בנה של מטילדה, "למקה [מפקד הגסטפו שהיה אחראי על בית המעצר] היה אומר לה כל הזמן 'אני לא צריך את התעודה הזו כדי להוציא אותך להורג, אני אוציא אותך להורג בכל מקרה'."
האם אכן האמינה חנה סנש בשלב זה באפשרות שהן תזכנה למשפט צודק? קשה לדעת, אבל כשמטילדה סיפרה לה על הריונה, היה ברור לסנש שאין לחכות לתוצאות הסופיות של מאסרה של מטילדה, אלא להציל אותה, ומהר.
בכתביה של חנה סנש, השמורים ברובם בספרייה הלאומית בארכיון משפחת סנש (באדיבות אורי ומירית אייזן) – בשירים, ביומנים ובמכתבים, ניתן לראות את מערכת היחסים העמוקה שהייתה לסנש עם אמה שלה, קטרינה, אבל גם את יחסה המיוחד לאמהות בכלל:
לוּ נִמְצָא בָּעוֹלָם אוֹת הוֹקָרָה וְכָבוֹד,
זֵר אֱמוּנִים, אַהֲבָה,
אַחַת, רַק אַחַת הָרְאוּיָה לוֹ:
רַק אִמְּכֶם הַטּוֹבָה!
רַחַשׁ-תּוֹדה בְּלִבְּכֶם נָא יִשְׁכֹּן,
וּתְפִלָּה בְּפִיכֶם תִּתְנַגֵּן,
שִׁמְעוּ-נָא הַיָּפָה בְּמִלּוֹת הָעוֹלָם:
אֵם!(חנה סנש, "אמא", 1933)
"הייתי רוצה להציב פסל לאמא, אמא שמילדותי עד היום, אמא שהניחה לשנינו, לי ולאחי, להפליג לעולם, לחפש את דרכינו שלנו וּויתרה על זכותה לעכב אותנו בצעדינו. אין זאת דמותה של אמא שלי בלבד. כל האמהות היהודיות בדורנו, או רבות מהן, שותפות לגורל זה." (מתוך יומנה של חנה סנש, 14.12.1940)
כשסנש הסבירה את תכנית הבריחה למטילדה, נבהלה האחרונה. המסלול נשמע לה מורכב מדי, והסיכויים היו נמוכים מדי. אבל סנש התעקשה, ועודדה אותה לעשות את זה – אם לא למענה, לפחות למען הילד שברחמה.
האם הייתה זו תוכנית בריחה שהוכנה עבור סנש עצמה? האם חנה הצעירה, שהייתה אתלטית הרבה יותר מהאישה ההרה שחיה כבר שנתיים בתנאים לא תנאים, יכולה הייתה להשתמש בנתיב זה בעצמה? כנראה שלעולם לא נדע, אבל רבים גורסים שסנש לא ניסתה לברוח מאחר והייתה בטוחה שבסופו של דבר ישחררו אותה. זה, כידוע, לא קרה.
מטילדה ביצעה את כל שלבי התוכנית, צעד אחרי צעד: כשבאו לקחת אותה (שוב) לחקירה, היא ביימה נפילה במדרגות. היא הייתה צריכה לדייק בעוצמת הנפילה – לא חזקה מדי, כדי לא לפגוע בעובר, אבל חזקה מספיק כדי לשלוח אותה למרפאה.
המרפאה שכנה בקומה השלישית של הבניין. היא הייתה שקטה הרבה יותר משאר אגפי בית המעצר, והחלונות לא היו מסורגים. מטילדה חיכתה לכך שהאחות תצא מהחדר. כשהשטח היה פנוי, היא קשרה מספר סדינים זה לזה ובעזרתם הטילה את עצמה מעבר לחלון וירדה בזהירות למטה, אל הרחוב שעדיין שררה בו מלחמה אבל בכל זאת היה מקום בטוח יותר מזרועות הגסטאפו.
חנה סנש הוצאה להורג זמן לא רב אחר כך, ב-7 בנובמבר, 1944, כ"א בחשוון ה'תש"ה.
ב-13 בפברואר, 1945 שוחררה בודפשט מידי הצבא הנאצי על ידי הצבא האדום. מיד עם השחרור פנתה מטילדה למנזר שבו הפקידה את הדבר היקר לה מכל – בתה, טובה. נאמר לה שאין אצלם ילדה כזו.
אלא שעכשיו מטילדה הכירה יפה את יתרונות השימוש בחלונות, וכשהיא בהריון מתקדם היא טיפסה על הקיר האחורי של המנזר ופרצה אליו דרך החלון. היא זיהתה מיד את טובה, ש מצידה גם זיהתה את אימה והן יצאו משם יחד, לפגוש את אבא אליעזר שעבר בינתיים בין עשרות מקומות מסתור שונים בחודשים האחרונים.
מעט לאחר מכן מטילדה ילדה את בנה, ברוך. גופו של הרך הנולד היה מכוסה בחבורות, "מתנות" שהשאירו לו העינויים שעברה האם, אבל מלבדן הוא היה בריא ושלם. אחר שנולד, משפחת גלטשטיין ידועת הסבל ולמודת הניסים, עלתה לארץ. כאן יכלו סוף סוף לגדל את ילדיהם בשמחה ובשלווה.
סיפור הצלתם של מטילדה וברוך בידי חנה סנש, ליווה את המשפחה כל הזמן, לצד החיים החדשים שבנו להם בארץ.
"אמא הייתה מספרת את זה, שוב ושוב, לכל מי שרק היה מוכן לשמוע", מספר ברוך, ומוסיף גם שמדי שנה, ביום השנה העברי להוצאתה להורג, כ"א בחשוון, הוא אומר קדיש לעילוי נשמתה של הצעירה האמיצה והחכמה שנתנה לו את חייו במתנה.
לפני מספר שנים נסע ברוך, יחד עם בני משפחה נוספים, למסע שורשים שעבר גם בעיר בודפשט. הם עמדו להצטלם בחזית בניין מטה הגסטאפו ממנו ברחה מטילדה כשהיא נושאת אותו ברחמה.
מעליהם, התנוסס השלט שנתלה שם בסמוך לסיום המלחמה:
"במבנה זה סבלו אלפים.
בזמנים הקודרים של 1944, בין 19 במרץ עד 31 בדצמבר, הם נעצרו על ידי הגסטפו הגרמני ורובם נשלחו למחנות המוות.
המעטים שנותרו בחיים זוכרים אותם.
בודפשט 1946."
