השם אבשלום פיינברג מוכר לרוב בעיקר כמי שהיה גיבור מחתרת ניל"י. ממייסדי ניל"י, הוא היה הצלע הגברית במשולש האהבה הידוע עם רבקה אהרונסון (שטענה כי הם התארסו) ואחותה שרה (ביניהם היה קשר מיוחד) ותואר בידי אהרן אהרנסון כ"אביר לבלי חת ולבלי דופי", אך מייד תגלו כי הוא היה הרבה יותר מכך.
אבל אם היו קיימות בעולם דלתות מסתובבות ופיינברג, שהיה אדם מרשים מאוד, לא היה פוגש את אהרן אהרונסון ולא מצטרף למחתרת ניל"י, יש סיכוי שהקריירה שלו הייתה נוסקת למחוזות אחרים ובסופו של דבר אולי אפילו לתפקיד כמו נשיא המדינה או לפחות לפרסום כאיש תרבות ידוע.
פיינברג נולד בגדרה כבן לשושלת אצולה ביל"ויית משכילה, דור ראשון לילידי הארץ. הוא בורך בכישרון לשפות, שכל טוב, בנפש פיוטית ובאופי מרדן. אביו, שציפיותיו מאבשלום הצעיר היו גבוהות, ותכנן שבנו ילמד משפטים בקונסטנטינופול ביום מן הימים, שלח אותו ללמוד ערבית וקוראן אצל שייח' ביפו. שמו הערבי של אבשלום היה סלים וערביי הסביבה הכירו אותו בשם זה. הוא היה תלמיד מצטיין הן בלימודיו אלו והן בבית הספר. בשנת 1904, סיים את חוק לימודיו בהצטיינות, וקיבל מלגה על כך מטעם בית ספר אליאנס בו למד ונשלח ללמוד בסמינר למורים שלהם בפריז.
השנים בצרפת השפיעו עליו עמוקות, הוא אהב את הלשון והתרבות הצרפתית וינק מרעיונות החירות. הוא התחבר לחוגי האינטלקטואלים בפריז ויצר ידידות קרובה עם הפילוסוף הצרפתי ז'אק מריטאן ועם המשורר שארל פאגי אשר מנבאים לו גדולות בעולם הספרות והשירה הצרפתית. לחברות ביניהם היו גם השפעות רחבות יותר בכך שהיא השפיעה על האהדה ליהדות בכלל בצרפת.
בהמשך נסע לשוויץ להתרפא ממחלת העצבים ממנה סבל, והשתכן בסנאטוריום ידוע של פרופסור פון-מונאקוב בציריך. בציריך פגש מדען שיהפוך לאדם מפורסם בהיסטוריה הציונית. במכתב שנמצא בספרייה הלאומית, מאבשלום לדודתו סוניה (מתוך הספר 'אבשלום כתבים ומכתבים'), הוא מתאר שיחה שהייתה לו עם הביוכימאי חיים וייצמן, מי שלימים יהפוך לנשיאה הראשון של מדינת ישראל. ככל הנראה ויצמן ביקש מפיינברג להפוך לעוזר מחקר שלו:
"ואתה הקשב נא לי! – אמר אליי – שכח את אמריקה, בוא אליי לאנגליה. האם יש לך אמצעים? – לא לי, אבל אוכל לקבלם מאבי, או מאחר. – אין בכך כלום, קחם, ללא שום ויכוחי סרק, כי יבוא יום ותחזיר. רכוש, ריבית פשוטה וריבית דריבית, אני עצמי נוהג כך בימים אלה. בוא לאנגליה… הבחירה בידך: אוקספורד, קיימברידג', לונדון או מנצ'סטר. יתנו לך את כל ההקלות והנחיות האפשריות. שנה אחת כדי להכין את עצמך, וארבע שנות לימודים, זה יותר ממה שדרוש לך. כאשר תהיה מצויד כהלכה תוכל לנסוע לאמריקה לאן שתחפוץ, אבל צריך להתכונן, צריך להצטייד כראוי. הבה נא! הבטח לי זאת. זה זמן רב המחשבה עליך מעסיקה אותי. אני מוצא ענין בך. אבן נגולה עכשיו מעל לבי.
הבטחתי לו רק שאהרהר בדבר.
ולמחרת היום, כשליויתיו לתחנה, ביקש ממני בשעת פרידתנו שאשוב לראותו.
כל זה התרחש בשלושים בדצמבר 1907, בערב."
איננו יודעים מה קרה מעבר לפגישה זו, האם אולי וייצמן הוא זה שהמליץ בסופו שם דבר על אבשלום הצעיר לאהרן אהרנסון? ומה היה קורה אילו בחור צעיר זה היה אכן הולך ללמוד מדעים באוקספורד? דבר אחד בטוח, אבשלום הקסים לא רק את בנות הארץ אלא גם אנשי רוח ומדע.
כאשר כבר שב לארץ הקטנה, לקח חלק בעשייה ציבורית ולא פחד להביע את דעתו בפומבי. בכתבה שלו בעיתון החרות ירושלים מתאריך 05.08.1910 הוא מביע מחאה של אנשי המושבות בארץ כנגד רבני ירושלים בנושא שאלת שנת השמיטה:
"אבשלום פינברג מחדרה קורא בהתרגשות: לא כהנואמים שלפני לקרוא מלחמה על הרבנים אלא לעורר את כל העם. ולמלחמה, איפוא הם צעירי ירושלים? הילחמו? שבט לנו כסילים, אומר המלך החכם, ילחמו עד רדתם לבל יפלגו את ישראל למפלגתם הם ולמפלגת צעירים החפצים לעבוד בכל נפשם ומאדם להחיות העם. ולהאספה הזאת להחליט לקרוא לאספה רבה, בת חמשים אלף בירושלים…"
אבשלום לא היה אדם דתי בכלל ואף סרב להניח תפילין בבר המצווה שלו, אך היה לו ידע רב בתנ"ך בזכות סבו שלימד אותו בילדותו וניתן להיווכח כי היהדות הייתה קרובה לליבו.
כשהוא בן 22 פגש אבשלום את האגרונום אהרן אהרנסון, שהיה מבוגר ממנו ב-13 שנה בלבד. מפגש זה סימן את תחילת התקופה המוכרת ביותר בחייו. לאהרן אהרונסון הייתה תחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית ועוד שלוחה שלה בחדרה. את אבשלום הצעיר, שכאמור הרשים אותו מאוד, הוא מינה בתחילה לאחראי השלוחה בחדרה, ובהמשך למזכירו האישי ויד ימינו, על אף שלא היה לו ידע באגרונומיה.
במהלך שש השנים בהן הכירו השניים, עד מותו המסתורי ורווי התעלומות של פיינברג במדבר ב-1917, היה אבשלום לבן בית אצל משפחת אהרנסון ועל תקופה זו סופר רבות. אהבתו והערכתו לפיינברג תבוטא בדרך הטובה ביותר שאגרונום יכול להביע בה אהבה – אבשלום זכה שזן חדש של שום ייקרא על שמו – "שום פיינברג", זן שאהרנסון גילה במורדות החרמון. בהמשך פיינברג היה בין מקימי המחתרת היהודית הראשונה בארץ – ניל"י.
בזכות כתביו המגוונים שנשמרו של פיינברג הצעיר, אנו מגלים כל פעם צד נוסף באישיותו יוצאת הדופן. ביומן מסעות שכתב בזמן שעבד בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, ב-1911 מתבטא החיבור שלו לטבע ולרוח:
"אל מול יפי הצמחים נאלמתי דום מרב התפעלות. אמרתי רק כי היטב אבין דרך זו לתת כבוד לאלוהים".
החיבור שלו לטבע התבטא גם בסוף חייו. פיינברג נהרג במדבר והוא בן 27 בלבד. פיינברג נעלם בחולות המדבר באזור רפיח שבחצי האי סיני – קו החזית הטורקי-בריטי באותה העת – ב-20 בינואר 1917. הניסיונות לחפש את גופתו בתחילה העלו חרס. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, זוהתה באופן סופי בזכות עץ דקל שצמח במקום, ככל הנראה מזרעים שהיו בכיסו של אבשלום פיינברג כשנהרג.
הרבה לפני ג'ים מוריסון או קורט קוביין, אבשלום פיינברג הוא אולי הראשון להיכנס ל"מועדון ה-27" הידוע, מועדון של אומנים, יוצרים ומוזיקאים שמתו בגיל 27. זאת מאחר ופיינברג היה אומן – אומן של מילים, אדם בעל כישרונות, חריף מחשבה, אמיץ ויצירתי. נפשו הפיוטית של האיש החילוני שפעל ללא לאות למען תקומת העם היהודי בישראל מתבטאת ברבים מכתביו. מסקרן לדעת מי היה יכול להיות ומה היה יכול לכתוב וליצור לולא נגדעו חייו אי שם במדבר.
