"מַעֲשֶׂה נוֹרָא שֶׁאֵרַע בִּירוּשָׁלַיִם / בְּמַשְׁגִּיחַ כַּשְׁרוּת וְטַבָּחִית שֶׁחָרַת עַיִן / עַל בָּשָׂר וְחָלָב וְדִינֵי הַקְּעָרָה / וְכֵיצַד אֳכָלִין מוּס בְּעִיר הַבִּירָה."

"מַעֲשֶׂה נוֹרָא בִּכְבוֹד הַשּׁוֹפֵט / בְּעוֹרֶכֶת דִּין נִפְלָאָה וְנִפְלֵאת / אֵיךְ הַעֲלָמָה בְּשׁוֹפֵט חָשְׁקָה / וּמָה שֶׁאֵרַע עַל שֻׁלְחַן הַלִּשְׁכָּה."

כשקוראים את הציטוטים הללו, אפשר לחשוב שמדובר באיזה ספר זימה או סופר צללים. אי אפשר לנחש שהכותב הוא אותו אדם שיכתוב בעתיד כמה מהספרים האהובים ביותר בישראל. ספרי הילדים שכתב מאיר שלו היו מהאהובים והנפוצים בקרב הקהל הישראלי, והרומאנים הגדולים שכתב התמקדו בארץ, בעיקר בתקופת העלייה השנייה ותחילת ההתיישבות הציונית-עובדת.

הספר המצוטט כאן הוא "משכב לצים", ספרו הראשון והלא-מדובר של מאיר שלו. הוא יצא לאור בשנת 1982 בהוצאת דליה פלד, ואייר אותו הצייר המוכשר אבנר כץ, שהוסיף רובד הומוריסטי נוסף לכתיבה של שלו. מדובר בספר חצוף ונועז, שבאופן מפתיע – רבים לא שמעו עליו ולא פשוט למצוא עותק שלו כיום. בספריה הלאומית, כמובן, קיים עותק (חתום) של הספר.

כשהספר יצא לאור מאיר שלו היה רק בן 34, נשוי ואב לשניים. הוא כתב אך מעט, למשל במגזין החודשי "מוניטין". אך מאחוריו היו כבר שנים של עבודה בטלוויזיה הישראלית, בערוץ היחיד שהיה קיים באותם הימים – הערוץ הראשון. הוא החל בכתיבת חידות (כמו ל"מחפשים את המטמון"), בהמשך הגיש פינת לשון בשם "חטף פתח" והשתתף בצוות שערך והפיק תוכניות, כמו "עלי כותרת" – תוכנית אירוח של ירון לונדון שם גם הגיש פינה מצחיקה. הנה דוגמא על 'מתנות מאמריקה' – אבן ששמה אלפרד והיא חיית מחמד וכן סליים שהיה חדשני ב-1977, מתוך ארכיון כאן 11:

 

בהמשך ביסס שלו את מקומו והנחה בעצמו תוכניות בערוץ הראשון: "ארץ אהבתי" (כאן לדוגמא בטבריה), ששודרה ממקומות שונים בארץ ו"שעה טובה" – תוכנית ראיונות. כך הפך לפנים מוכרות בבתים רבים בארץ. רק אז הוא פנה לכתיבה והתחיל את הקריירה הספרותית שלו.

בספר "משכב לצים" ניתן למצוא אסופה של סיפורים למבוגרים בחרוזים, ארוטיים-עוקצניים, המתארים תמונות ומצבים מהחיים בישראל. עטו המושחז של שלו אינו פוסח על אף מגזר, בין אם מדובר באברך וחילונית, טוראי וקצינה, חייט עני וכלה נאה ולה חתן ישיש, מרצה וסטודנטית, ועוד ועוד (אתם יכולים לנחש לאיזה כיוון הסיפורים האלה הולכים…).

שם הספר לקוח מהביטוי המקראי והחז"לי הידוע "מושב לצים" שמקורו בספר תהילים, אך בפירושים השונים מתייחסים אליו בהקשר של מי שמתנהג בקלות דעת ומבזבז את זמנו לריק. שלו היה ידען גדול בתחומי המקרא ושילב ביטויים רבים ואזכורים מעולם רחב זה בספריו השונים.

"מושב לצים" התקבל בקול ענות חלושה עם יציאתו לאור, למעט כמה אזכורים יחידים שלו בעיתונות דאז. הנה דוגמה מעיתון "קול העיר" בירושלים, מיוני 1982:

גם כשהוא נשאל עליו בראיון נרחב למדי ליגאל סרנה בעיתון "דבר" בשנת 1983, ההקשר הוא פוליטי עכשווי ולא נוגע כלל לאיכותו הספרותית:

בשנה זו הוא מוסיף ומוציא לאור גם את ספרו הראשון לילדים: "הילד חיים והמפלצת מירושלים" באיורו של מושיק לין. גם בקריאה בו עולה התחושה שזה ספר מאוד ראשוני, ניסיוניי במובן מסוים, בו שלו מחפש את הקול הייחודי שלו. הוא ארכני ומורכב בהרבה מספרי הילדים שיכתוב בהמשך. יש בו אפילו בסיום דף שלם המוקדש להסבר מילים, שמות וביטויים המופיעים בספר ("מִלִּים קָשׁוֹת שֶׁלֹּא כֻּלָּם מַכִּירִים"). לדוגמא: נָחָשׁ בָּרִיחַ (מין נחש אגדי שנזכר בתנ"ך), סְבָרוֹת כֶּרֶס (השערות לא מבוססות) ועוד.

שני הספרים הללו אינם מקבלים הכרה יוצאת דופן, ונותרים נחבאים אל הכלים בתודעה הציבורית. שלוש שנים לאחר מכן מוציא שלו את הספר למבוגרים "תנ"ך עכשיו", וכן הקלטות של סיפורי התנ"ך מעובדים במיוחד לילדים יחד עם שלמה ארצי. אלה האחרונות זכו לתפוצה יפה וחיבבו והקלו על ילדי ישראל את הגישה לסיפורים אלו.

שלו זוכה להצלחה מסחררת ופורץ לתודעה הישראלית כסופר עם הרומן הראשון שלו "רומן רוסי", שיצא לאור בשנת 1988. אחריו הגיעו עוד רומאנים גדולים: "עשו", "כימים אחדים", "פונטנלה", "יונה ונער", "בביתו במדבר" "שתיים דובים". וכמובן אי אפשר לשכוח את עשרות ספרי הילדים האהובים והמצחיקים: "הכינה נחמה", "אבא עושה בושות", "הגשם של סבא אהרון", "הטרקטור בארגז החול", ספרי קרמר החתול ועוד.

החל משנות ה-90', כשהוא מתראיין בנושא הרומאנים וספרי הילדים החדשים שהוא מוציא בקצב יציב וקבוע, אין אפילו אזכור אחד קטן של הספר "משכב לצים". כך לדוגמה, בראיון לירון לונדון בתוכנית "סוף ציטוט" לרגל צאת "רומן רוסי" ב-1988, הלה מציג אותו כמי שהוציא שלושה ספרי ילדים וספר פרשנות לתנ"ך. הס מלהזכיר את "משכב לצים". וכך גם בראיון לאבירמה גולן בתוכנית "ערכת קריאה" מ-1991: שלו עצמו אומר שספרו הראשון היה לילדים ("הילד חיים.."), ושוב – "משכב לצים" היה כלא היה.

וכך באמת הספר "משכב לצים" נפקד מהתודעה הציבורית בכל הנוגע למאיר שלו. הוא בטח שלא חזר להוציא ספרים בסגנון דומה ובוטה שכזה, אך כשקוראים בו ניכר כמה מצחיק ושנון היה שלו מאז ומתמיד. אפשר להרגיש את הכתיבה הנשכנית שלו, המשלבת ביקורת חברתית כבר בשלב מוקדם זה של כתיבתו, והוא לא חס על אף קבוצה בישראל. את זאת הוא הקפיד להמשיך ולעשות בכתיבתו הפובליציסטית במדורו הקבוע ב"ידיעות אחרונות", שכתב באדיקות ממש עד השבועות האחרונים לחייו.

הכתיבה הנועזת, הפרועה והגסה על מיניות, תככים, סודות ושקרים כמו שמופיעה ב"משכב לצים" התמתנה קצת בהמשך דרכו, ורמזים לה מופיעים בצורה עדינה והרבה יותר "קלה לעיכול" ברומנים שלו, בהם תמיד תיאר את פלאי הגוף והנפש. דוגמה לכך היא הדודה השחורה של רפאל, גיבור הספר "בביתו במדבר" שכרווקה נהנית מהמיניות שלה ומדברת עליה בפתיחות ובלי להתבייש. כמו כן הוא לא חסך בתיאור קונפליקטים בלתי אפשריים, כמו שמופיעים ב"משכב לצים", כמו הילד שאינו יודע מי הוא אביו מתוך שלושה גברים פוטנציאלים ברומן "כימים אחדים".

הכתיבה המנוקדת בחרוזים ב"משכב לצים" עלולה להיות מבלבלת בתחילה, כי זהו ההיפך המוחלט מסיפור לילדים. עם זאת, שליטתו המוחלטת בשפה העברית ובחריזתה תעמוד לצדו של שלו בעתיד כשיכתוב ספרי ילדים.

"מַעֲשִׂים נוֹרָאִים מִן הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם
בְּאַבְרֵכִים וַעֲלָמוֹת – תַּאֲוָה לָעֵינַיִם
עֲלֵיהֶם יְסַפֵּר וְלֹא יְכַזֵּב
הֶעָנִי מִמַּעַשׂ מֵאִיר שָׁלֵו.
מְלִיצוֹת וַחֲרוּזִים – אִישׁ לֹא יַאֲמִין
מִמְּדוֹרוֹ שֶׁכָּתַב בֵּין גְּוִילִי "מוֹנִיטִין"
וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה מִכָּל זַן וּמִין –
עַל עַלְמָה דַּקָּה וּבָחוּר שֶׁהִשְׁמִין
יוֹעֶצֶת הַצְמָדוֹת וּבַעַל שֶׁהִקְרִין
מוֹרָהּ לַלָּשׁוֹן, לְדִגְדּוּג וּלְפִשּׂוּק
מַשְׁגִּיחַ כַּשְׁרוּת תְּאַוְתֶּן וְאָדוּק
חֵיל וּקְצִינָה בְּסַעֲרַת הַקְּרָב
וְרוֹקֵחַ שֶׁשָּׁכַב גַּם עִם אֲבוֹתָיו,
עַל חַיִט זָרִיז שֶׁהִפְלִיא לְהַשְׁחִיל
עַל חֲבֵר כְּנֶסֶת חַשְׁקָן נֵלְכָהּ רָכִיל.
הַכֹּל קֹשְׁטְ אֱמֶת בְּמַשְׂכִּיּוֹת שִׁירִים
כָּתַב עַבְדְּכֶם בֵּין תָּכְנִיּוֹת וְשִׁדּוּרִים
וּמַגַּשׁ לָכֶם מִקֶּרֶב לֵב
מֵאַבְנֵר כָּץ וּמֵאִיר שָׁלֵו."

ניתן להבין מדוע שלו התעלם רוב הזמן מ"מושב לצים". זה אינו הספר בו הוא הכי התגאה. הוא לא מביא לידי ביטוי את יכולות הכתיבה המופלאות שלו כמו הרומנים פרי עטו. הוא גם לא משעשע ואותנטי כמו ספרי הילדים שלו שרבים מהם נבטו מתוך רגעים מיוחדים בחייו. כך למשל "הקטר שרצה לנסוע לרומא" מבוסס על חוויה אמיתית שלו מביקור משעשע בסיציליה.

סביר כי שלו לא חיבב במיוחד את הספר הזה מאחר ולא היה פסגת היצירה שלו. הוא היה שטותי, גס ובוטה וניתן להניח שכיום הוא לא היה עובר את בחינת התקינות הפוליטית. אין בספר דמויות מגובשות ומפותחות ואולי גרוע יותר, אין בו סיפור ממשי שמחזיק את הקורא במתח כמו שהוא יעשה כל כך טוב בספריו הבאים. ואולי פשוט ספר חרוזים סאטירי ומיני למבוגרים זה לא איך ששלו רצה שיזהו אותו מאחר ופנה לכיוונים כל כך שונים בהמשך.

כשנשאל בראיון לספרייה הלאומית מה הם הספרים שלו האהובים עליו ביותר, ענה שספר המבוגרים האהוב עליו הוא "עשו" (1994), וספר הילדים האהוב עליו (וגם הספר הטוב ביותר שכתב לדעתו) הוא הספר: "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני" (1993). את "משכב לצים" לא הזכיר. אך אנחנו יודעים שאולי הוא היה בוסרי אך גם הוא היה שֶׁלּוֹ, וממש אין במה להתבייש.