דמיינו שמטילים עליכם משימה: גיוס בני נוער לביצוע עבודות כפיים חקלאיות בקיבוץ בעמק יזרעאל. לאיזו עיר בישראל הייתם יוצאים כדי לחפש מתנדבים? בימינו, ייתכן שתהיה זו משימה קשה למדי, אולם בשנות ה-40 של המאה ה-20 התשובה היתה חד משמעית: גבעתיים. באותן שנים למעשה היא עוד לא היתה עיר אלא אוסף שכונות אשר בקושי קיבלו מהשלטון הבריטי הכרה כמועצה מקומית. אך היתה שם כתובת ברורה לגיוס צעירים חרוצים חדורי שליחות ונחושי מטרה: "קן בורוכוב" – פנינת הכתר של תנועת הנוער העובד העברי (לימים תנועת ״הנוער העובד והלומד״). קן התנועה הראשון אשר פעל בשכונה שהוקמה על שם דב בורוכוב, והמקום שבו טופח דור צעיר וגאה לתנועת הפועלים, בניהם ובנותיהם, הנסיכים של אצולת מפא״י.
ומה לגבי תל אביב, העיר הגדולה השכנה, שגם בה פעלו קנים של תנועת הנוער והיו בה הרבה יותר נערים פוטנציאליים? ככל הנראה, ההיסטוריה מלפני 80 שנה לא שונה מאוד מהמציאות בת זמננו. בתל אביב החניכים הגיעו לפעולות וצייתו למדריכים ולצו התנועה, אך כשזה הגיע ליישום תורת העבודה בניר, בלול וברפת, ההתלהבות, איך לומר, לא בדיוק הרקיעה שחקים. כל עוד היה מדובר בהשתתפות בפעולות אחר הצהריים ליד הבית, ובדיונים תיאורטיים על העבודה כערך, קל להגיע ולקחת חלק. במעבר ליישום הערכים היפים – מה שכונה אז ״הגשמה״ בהצטרפות וסיוע למשק הקיבוץ – אצל התל אביבים הורגשו הפערים בין התורה התיאורטית לבין עבודת הכפיים למעשה.
ביטוי אופייני לכך נמצא במכתב שהשתמר בארכיון עין חרוד מאוחד ונשלח ממזכירות "הנוער העובד העברי":
"השתדלנו להגדיל את הקבוצה בעין חרוד. נוספו עתה מספר חברים וחברות שאם כי אין הם מייצגים את הטיפוס השלם של הנוער-העובד… זהו ההרכב הממשי [האמיתי -ד.ב.] של הסניף. אלה הם ברובם חברים מסניף כתל אביב״, עולה הטון המתנצל.
המכתב נשלח בתקופה קריטית, בסוף קיץ 1942. בזמן הזה הידיעות על המתרחש באירופה כבר החלו לזרום לארץ ישראל. המידע התפשט במהירות ודחף גל של התגייסות בחורים ובחורות בגיל המתאים לצבא הבריטי. גם חברי הקיבוצים התגייסו, ובמשקים נזקקו נואשות לידיים עובדות שימלאו את מקומות החברים והחברות שיצאו לתת כתף במאמץ המלחמה בנאצים. כך המחסור בכוח עבודה בקיבוצים שנתפסו כחזית הכשרת הארץ לקליטת עלייה ולבניית המדינה שבדרך, נהפך לבעיה לאומית והועברה לטיפול במוסדות היישוב.
המענה היה הסכם סודי בין הסוכנות היהודית לבין הנהלות בתי הספר התיכוניים בארץ. לפי ההסכם, כפי שמספר חוקר הישוב מוקי צור, תלמידי התיכון היו אמנם צריכים להישאר וללמוד בבית הספר, אך תעודת הבגרות שלהם היתה תלויה בהשלמה של שנת שירות בקיבוץ לאחר סיום לימודיהם. המימוש של ההסכם היה נתון בידיהן של תנועות הנוער. הן נהפכו לאחראיות על גיוס בני הנוער וההתאמה של כוח העבודה הצעיר לצרכי הקיבוצים השונים ברחבי הארץ.
הנה כי כן, כנראה שלחבר'ה מתל אביב לא היו הרבה ברירות. הם היו חייבים להגיע לקיבוצים כמו עין חרוד כדי לעבוד ולהשלים את שנת השירות שבה היתה תלויה תעודת הבגרות וסיום התיכון. אך חובה לחוד וביצועים לחוד ובמזכירות הנוער העובד הבינו שככה לא בונים מדינה. כדי לשפר את כוח העבודה שנשלח לעין חרוד, הוסיפו לקבוצה המאכזבת "שחקני חיזוק" ממקורות מבטיחים ובטוחים: "נוסף חבר משפיה וחבר משכונת בורוכוב… כדאי לשים לב במיוחד לעמינדב נדל, שהיה במזכירות הסניף בשכונת בורוכוב… ביחסם אל העבודה יהיו אחרת מאשר יוצאי תל אביב….״, מבטיחים לפרומק׳ה מעין חרוד.
חניכי סניף תל אביב שלא עמדו בציפיות הגיעו לעין חרוד כקבוצה מגובשת. שחקן החיזוק מצטרף בגפו וזה לא עניין של מה בכך להשתלב. כדי למנוע אי נעימיות, מקדים את בואו מכתב שמבהיר את הציפיות: ״החבר עמינדב נדל מסניפנו בשכונת בורוכוב הביע את רצונו להצטרף… צירפנוהו אליכם ואנו מקווים כי תקלו עליו את ימי הקלטותו הראשונים ותכניסוהו לעולה של תורה ועבודה ולחיי החברה״.
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון קיבוץ יד מרדכי בקיבוץ עין חרוד מאוחד, וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י):שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל
