"בלי אשליות": המחזה שחיבר אחד מעצורי מחנה קרתגו נחשף

קרתגו – הסיפור האמיתי: עדויות ממחנה המעצר בסודאן אליו הוגלו לוחמים עבריים, וגם הצצה אל מחזה יוצא דופן שנכתב ושוחק במחנה המעצר קרתגו באפריקה. השחקנים? אסירים לוחמי המחתרות

תמונה ממחנה קרתגו, משה דוד אייכנבאום משמאל

אור ליום ו' כ"ו שבט תש"ה (9.2.45)

הורי היקרים עמ"ש!

זה קרוב לשבועיים שאני נמצא פה במחנה החדש בסודן [קרטגו][…] התנאים פה במקום דומים כמעט לאלה של המקום הקודם [סמבל, אריתריאה] . במובנים מסוימים הם גרועים קצת, אין לנו למשל אמבטיות ולא מקלחות חמות. המים פה מלוחים ומלוכלכים. מי שתיה מביאים במיוחד במכוניות. […] הדרך היתה די מענינת , בעיקר מאסמרה לעיר הנמל מסאוה[…]  המחנה פה גדול ומרווח. זה היה לשעבר מחנה צבאי , שהוציאו  מתוך המעונות  את הדלתות והחלונות ושמו במקומם סורגי ברזל. מבטיחים פה  להביא לנו רב ושוחט, כי המקום מרוחק מישוב ואין להשיג  בשר כשר וצרכים אחרים[…]רוב המחנה אוכל בשר משומר  טרף. אוכלי הכשר מקבלים  ביצים במקום בשר.  אינני יודע מה יהיה עם מצות. לפי הסדרים הנהוגים  זה מתחיל להדאיג אותי, אבל אין דבר נתגבר על הכל.[…]חזקו ואמצו ויהי ה' עמכם  שלכם באהבה משה דוד.

(משה דוד אייכנבאום כותב להוריו ממחנה המעצר קרתגו)

מכתב ראשון ששלח משה דוד אייכנבאום להוריו מקרתגו

משה דוד אייכנבאום, היה חבר לח"י ונשלח למחנה המעצר קרתגו בעקבות פעילותו המחתרתית נגד הבריטים. הוא היה אחד ממאות האסירים שגורשו במבצע שכונה "כדור שלג", כאשר ביום אחד – ב 19 באוקטובר 1944 – גורשו לוחמי המחתרות במהירות ובהפתעה לאפריקה. העצורים בלטרון הועלו למטוסים ולא העלו בדעתם שמתכוונים להעבירם לחוץ לארץ. בגל הראשוני גורשו 251 עצורים, ובסופו של דבר גורשו 439 לוחמים, כאשר ככל הנראה 60% מהמגורשים היו אנשי אצ"ל, 30% אנשי לח"י והשאר נייטרליים.

אייכנבאום, שהיה משכיל ובעל יכולות ביטוי וכתיבה גבוהות, היה מעורב בכתיבה ועריכת עיתונים שיצאו לאור במחנה. הוא גם כתב שירים ומכתבים רבים וגולת הכותרת של פעילותו במחנה היה כתיבת המחזה "בלי אשליות" – מחזה שהשחקנים בו היו האסירים לוחמי המחתרות שקבוצת התיאטרון שלהם נקראה "במתנו – במת גולי ציון".

המחזה בלי אשליות

המחזה הועלה במוצאי שמחת תורה תש"ז (8.10.47) מול מאות אסירי המחנה. מדובר ב"פנטסיה מקורית בארבע מערכות עם פרולוג ואפילוג מאת מ.ד. איכנבוים", כפי שנרשם על מחברת המחזה.

שני הגיבורים הראשיים של המחזה הם צוציק – עציר שישב "רק" 43 שנים בכלא, ובוריק – עציר ותיק, שאסור כבר 50 שנים. צוציק חולם שבשנת תש"ן מגלים הוא ובוריק ששומרי המחנה נעלמו והם יוצאים לדרכם לארץ ישראל. בארץ הם נתקלים בשוטר, בפרופסור, בחלבן ובנערה, אך הם גם נוחלים אכזבות מרות ממראה פניה של המדינה העברית. עימותיהם עם רשויות החוק מוליכים אותם אל בית הסוהר. הם נמלטים מן הכלא העברי בסיועו של הפרופסור וצוציק נפגש באהובת לבו, אך לצערו מתברר לו שהיא נואשה מלהמתין לו ונישאה לאחר.

אייכנבאום היה אחד האנשים הפעילים והבולטים במחנות הגולים באפריקה בכל הקשור לחיי התרבות והחברה. בארכיונו ששמור בספרייה הלאומית נמצאים מחברות לימוד בכתב ידו – בהיסטוריה, משפטים, פיסיקה, אנגלית ובלימודים "צבאיים" – מחברות שהן עדות ללימודי ההעשרה המגוונים שהאסירים השתלמו ולמדו. בנוסף, יש בארכיונו גם תיעוד של עיתונים שיצאו באופן תדיר במחנה ושהוא כתב בהם ואף ערך אותם וכן עשרות מכתבים ששלח אייכנבאום לבני משפחתו ולרב אריה לייב לוין ("רב האסירים").

אייכנבאום גם היה שותף לשתי בריחות מהמחנות שאחת מהן היתה נועזת במיוחד ונעשתה באמצעות חיתוך גדרות התיל של קרתגו. שני הניסיונות נכשלו – וכל האסירים נתפסו והוחזרו למחנות השבויים.

מכתב מהרב לוין

משה דוד אייכנבאום נולד ב-1923 במיכאלובצה שבסלובקיה למשפחה דתית אורתודוכסית. בשנת 1935 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, בשכונות אבן יהושע ומאה שערים. בצעירותו הצטרף אייכנבאום לאצ"ל, שם עסק בפעילות מחתרתית ונעצר בידי הבריטים. מאוחר יותר הוא הצטרף ללח"י ואז שוב ניתפס ונכלא בבית הכלא שבלטרון, וממנו הוגלה, כאמור, ביחד עם עוד למעלה מארבע מאות אסירים למחנות המעצר של הבריטים באפריקה.

עם תום מלחמת העצמאות אייכנבאום נישא לרחל ענבר, ילידת טבריה וחברת לח"י. לאחר שחרורו הוא התגייס לצה"ל ועסק בכתיבת ספרי הדרכה בתחום המיפוי. הוא היה חבר מרכז מפלגת "צומת"; כתב מאמרים פוליטיים רבים בעיתונות המזוהה עם הימין ויחד עם רעייתו רחל היה ממייסדי גבעון החדשה ומהפעילים להבאת יהודי ברה"מ ארצה.

ארכיונו העשיר מלמד באופן בלתי אמצעי, מרתק וגם מפתיע על חיי האסירים בקרתגו ובשאר המחנות, בכל היבטי החיים – ביחסיהם זה עם זה ועם השומרים; בקשר שלהם עם קרוביהם שבארץ ישראל; בחיי היומיום במחנה; ובדרך של האסירים ללמוד ולרכוש השכלה ולקיים חיי תרבות תוססים ומשמעותיים.

בהכנת הכתבה השתתפה ארכיונאית הספרייה הלאומית וההיסטוריונית ד"ר ענת נבות

שירה | רקדי סביב האש

שירים מאת תמר כהן שמאי, אור גרוס וקרן דוד הרטמן

מיכל גבע, ללא כותרת, אקריליק וטייפ על בד, 101.6X73.6 ס"מ, 2014

.

תמר כהן שמאי

כשאת רכבת

כְּשֶׁאַתְּ רַכֶּבֶת

מְסִלָּה, אֲדָנֶיהָ פְּלָדָה

שֶׁנּוֹלְדָה בְּכִבְשָׁן, לִכְבוֹדֵךְ,

פֶּחָם וּבַרְזֶל וְעָשָׁן,

דַּהֲרַת הַקִּיטוֹר, הַבֻּכְנָה

הַסּוֹבֶבֶת, חוֹשֶׁבֶת, שִׂפְתֵי הַר רוֹעֲדוֹת,

סַנְטֵרוֹ הָרוֹטֵט, וּסְלָעָיו כְּמוֹ הַצְּחוֹק

מְלַגְלֵג, מִתְגַּלְגֵּל לְפִתְחֵךְ.

מְאוֹתֵת.

עוֹד דַּקָּה, מִפְגַּשׁ מְסִלּוֹת,

עוֹד דַּקָּה, מָסוֹט

יְשַׁנֶּה מַסְלוּלֵךְ, חֲרִיקַת מַתָּכוֹת

וּצְרִימַת הָרוּחוֹת.

.

פַּסִּים יְשָׁרִים יְשַׁקְּרוּ.

הַזְּמַן יַעֲמֹד בְּדַרְכֵּךְ.

.

תמר כהן שמאי היא רואת חשבון, מנהלת אגף בבנק לאומי. השיר "כשאת רכבת" לקוח מהספר "מפולת אהבה", ספר הביכורים שלה שעתיד לראות לאור בקרוב. זהו לה פרסום ראשון משיריה.

.

.

אור גרוס

*

הַמַּעֲרֶכֶת הַחָרְפִּית מִתְעַצֶּמֶת

בְּכָל רַחֲבֵי הָאָרֶץ, אוֹמֶרֶת שַׁדְרָנִית הָרַדְיוֹ

דֶּרֶךְ קוֹלוֹת גּוּמִי שֶׁל מַגְּבִים עַל זְכוּכִית

מַהֵר, מַהֵר הֵם מִתְנַשְּׁפִים לִי עַל הַשִּׁמְשָׁה.

כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בַּיִת חוֹלְפִים

מֵאֲחוֹרַי, מִלְּפָנַי וּמִצְּדָדַי

בִּמְכוֹנִיּוֹת אֲחֵרוֹת. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר

לִרְאוֹת עָלַי שֶׁאֲנִי יְתוֹמָה

אֲבָל אוּלַי אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן שֶׁאֲנִי קְצָת אַחֶרֶת

מַחְבִּיאָה אֶת רֹאשִׁי הַקָּצוּץ מִתַּחַת לַכּוֹבַע.

"זֶה סַרְטָן?"

שָׁאֲלָה הַפְּרוֹפֵסוֹרִית כְּשֶׁאָמַרְתִּי שֶׁבְּקָרוֹב

יִשְׁכַּב גּוּפִי הָעֵירֹם עַל שֻׁלְחַן נִתּוּחִים

זֶה סַרְטָן? זֶה סַרְטָן? זֶה

סַרְטָן

.

על שולחן הניתוחים

גּוּפִי שׁוֹכֵב פָּתוּחַ עַל שֻׁלְחַן הַנִּתּוּחִים,

הַמַּתֶּכֶת קָרָה מִתַּחַת לְגַבִּי

וַאֲנִי קוֹרֵאת שִׁירָה שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת בְּעַל פֶּה

מִסֵּפֶר תְּהִלִּים.

מִלִּים מִזְדַּחֲלוֹת אֶל תּוֹךְ פְּצָעַי

אֵיפֹה שֶׁעוֹד מְעַט תַּחְתֹּךְ הַסַּכִּין

וְהַכְּאֵב יִפְעַם וְהַצַּלֶּקֶת תִּתְהַוֶּה.

אֲנִי קוֹרֵאת שִׁירָה בַּחֲדַר הַנִּתּוּחַ הַלָּבָן.

"תִּסְפְּרִי אָחוֹרָה מֵעֶשֶׂר"

הוּא אוֹמֵר.

וּבְעוֹד צִפְצוּף מַכְשִׁיר אַחֲרוֹן עָמוּם

מַתְוֶה לִי אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל הַתַּרְדֶּמֶת הַכִימִית,

מָה שֶׁעוֹלֶה עַל דַל שְׂפָתַי הוּא

כְּתָבְתִּי הַמְּדֻיֶּקֶת

כּוֹלֵל הַהֶעָרוֹת הַמִּתְבַּקְּשׁוֹת תָּמִיד

"קוֹמַת קַרְקַע"

"בַּיִת פִּנָּתִי יָשָׁן"

"תַּשְׁאִירוּ אֶת זֶה בַּמִּרְפֶּסֶת הַסְּגוּרָה מִקָּדִימָה,

אִם אֶפְשָׁר"

"שִׁלְחוּ לְשָׁם אֶת הַמִּלִּים הַכְּלוּאוֹת בִּי

אִם לֹא אֶתְעוֹרֵר" –

אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיד אֲבָל פִּי לֹא זָז

חַיָּב לִהְיוֹת לָהֶן בַּיִת גַּם כְּשֶׁאֵרָקֵב

עֲטוּפָה בִּגְלִימַת מַלְכוּת שֶׁל תּוֹלָעִים.

.

אור גרוס היא אגרונומית, מנהלת מעבדת מחקר באוניברסיטה העברית, קווירית, משוררת. שיריה התפרסמו בבמות שונות. בשנה הקרובה עתיד לצאת ספר שיריה הראשון, "הקול הגדול הזה", בעריכת אלי הירש, בהוצאת טנג'יר. 

.

.

קרן דוד הרטמן

ביכורים

אַל תִּשְׁפְּטִי מֵרָחוֹק מָה שֶׁאָהַבְתְּ מִקָּרוֹב. אַל תִּסְרְקִי בְּעֵינַיִם קָרוֹת מָה שֶׁעָטַפְתְּ בְּדָם חַם. אַתְּ הָיִית שָׁם. אַתְּ רָצִית לִהְיוֹת כָּל זֶה. אַתְּ צָלַלְתְּ לְתוֹךְ. הִתְפַּלַּשְׁתְּ בָּזֶה. לָעַסְתְּ וְיָרַקְתְּ וְאָז אָסַפְתְּ מֵהָרִצְפָּה כְּמוֹ חַיָּה. וְלָעַסְתְּ שׁוּב וְנָפַלְתְּ. וְאָז הֵרַמְתְּ אֶת זֶה בְּרֹךְ. הִנַּחְתְּ אֶת זֶה בָּאוֹר. לֹא רָצִית הַרְבֵּה רַק לְהִתְחַמֵּם מִפְּנֵי הַקֹּר, לִשְׁכֹּךְ מֵרְתִיחַת הַדָּם. עַכְשָׁו זֶה שָׁם. כָּל מָה שֶׁבִּשַּׁלְתְּ הִגַּשְׁתְּ. הִנַּחְתְּ עַל סַף הַדְּלָתוֹת וְעַל אַדְנֵי הַחַלּוֹנוֹת. זֶה נָח בִּידֵי אֲחֵרִים. זֶה מִתְרַפֵּק וּמְגַרְגֵּר תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְהוּקַל לָךְ. תִּרְאִי אוֹתָךְ. מִתְרַחֶקֶת בַּהֲקָלָה. מִתְקָרֶבֶת בַּהֲקָלָה. נָעָה קָדִימָה וְאָחוֹרָה. חָפְשִׁיָּה. מְרַחְרַחַת בְּאַפֵּךְ וּמָה שֶׁהָיָה שֶׁלָּךְ עוֹד פּוֹעֵם בָּךְ. אַל תִּשְׁפְּטִי מֵרָחוֹק מָה שֶׁאָהַבְתְּ מִקָּרוֹב. אַתְּ אָהַבְתְּ. אַתְּ אוֹהֶבֶת עֲדַיִן. הִתְמַסַּרְתְּ לַדָּבָר וְעַכְשָׁו, מִשֶּׁהֻנְּחוּ בִּידֵי אֲחֵרִים, הַמִּלִּים יָפוֹת יוֹתֵר מִמָּה שֶׁקָּרָה. הַמִּלִּים כְּמוֹ אַבְנֵי בָּרֶקֶת שֶׁחָצַבְתְּ מִמָּה שֶׁלֹּא קָרָה. כָּל מָה שֶׁצִּמְצַמְתְּ מִקְּלִפּוֹת הָאַיִן מַמְתִּיק בְּפִי אֲחֵרִים. עַכְשָׁו אַתְּ מְרֻצָּה? זֶה נַעֲשָׂה. אַתְּ יוֹתֵר יָפָה כָּכָה. זְקוּפָה. אַתְּ יְכוֹלָה לְכָל זֶה. אַתְּ יְכוֹלָה. הִנַּחְתְּ אֶת זֶה בָּאוֹר. עַכְשָׁו רִקְדִי סְבִיב הָאֵשׁ.

.

קרן דוד הרטמן היא משוררת ומטפלת בפסיכותרפיה גופנית. ספר ביכוריה, "הכֹל צמא בך", ראה אור בשנת 2021 בהוצאת לוקוס. שירים פרי עטה פורסמו במשיב הרוח, על השפתיים, אררט וכן בגיליון 36 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת רוני אלדד, רוני צורף ואילנה סיון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מהפנימייה החוצה

"היא יושבת בחצר, מחוץ לביתן בפנימייה, מחכה לשיחה מאורן. בשבילה הוא פשוט אורן, בשבילם הוא הגבר המבוגר שהכירה ברשת." סיפור קצר מאת תמרה חלוצי

אתי צ'כובר, ללא כותרת, מתוך הסדרה "במיטה", שמן על עץ, 30X15 ס"מ, 2021

.

מְסִירוֹת

תמרה חלוצי

.

לקארין לא אכפת. היא מצליחה לשכנע את כולם שלא אכפת לה. מכנים אותה מאחורי הגב "מלכת הקרח", והיא מעמידה פנים שהיא לא יודעת מזה. היא יושבת בחצר, מחוץ לביתן בפנימייה, מחכה לשיחה מאורן. בשבילה הוא פשוט אורן, בשבילם הוא הגבר המבוגר שהכירה ברשת. העשב בחצר גבוה משזכרה, ובעצם הכול נראה כל כך אחרת בלילה, והרי את החצר היא רואה לרוב בשעות היום, כשהיא חולפת על פניה בדרכה אל הביתן. לקארין לא אכפת איך היא נראית וגם לא מזה שהיא מדלגת על ארוחות כשאין לה חשק לאכול. היא לובשת בגדים ארוכים אפילו שהקיץ כבר התחיל, לא אוהבת להסתכל על הגוף שלה, ובטח שלא אוהבת שאחרים מסתכלים. הגוף שלה הולך ומתכווץ מאז הגיעה לפנימייה, נעלם בתוך הבגדים הגדולים. אחד הבנים שאיתה בביתן אמר לה פעם שאם לא הייתה כל כך רזה, הייתה יכולה להיות דווקא יפה. זו הייתה הכמעט־מחמאה הכי נחמדה שנאמרה לה.

ללא ספק זה היה אתגר של ממש, איכשהו להתלבש ולנסות בכל מאודה להיות כמו כל נערה אחרת בגילה, או לפחות להיראות כמו אחת, להכריח את עצמה לקחת את פלטת צבעי האיפור ולחבר את הפנים הניבטות מהמראה, לטשטש את המשולשים האפורים תחת העיניים ולכסות בסומק על שדיפותה וגון החולי שדבק בה, ולבסוף להוליך את עצמה אל החצר בדרכה אל השער הראשי, בעודה מרכיבה מחדש פנים וגפיים ובכל זאת הם אינם מונחים במקומם.

היא רואה איך הארנבונים מתרוצצים ורצים אל האופק, מתחפרים במהירות עפעוף. הלוואי שלה הייתה מחילה כזאת. פעם ראתה איך הילדים הקטנים רצים מהביתנים היישר אל האופק הזה, שולחים אל הארנבונים זרועות קטנות, מותירים אחריהם שובלים של התנשפויות וחותמות סוליות.  הארנבונים היו זריזים מהם ותמיד הצליחו לחמוק. זה נראה לה מגוחך: גורי־אדם רצים אחרי גורי־חיות.

היא לא רוצה לגעת בהם. הספיק לה להתבונן מהצד כדי להבין שהמגע הזה, שהילדים כמהו אליו, בעיקר מבהיל את הארנבונים. היא הולכת לעומק החצר וחושבת על מה שגבִּי המדריך אמר לה, את כאן עשרה חודשים וכולנו הרגשנו שאת יודעת רק לקחת. היא הולכת עוד, רחוק יותר מהביתנים, הופכת לנקודה הולכת וקטנה. מדברים עלייך הרבה, גבי הוסיף, ומה שאמר עוד מהדהד בה, והיא חושבת, חבל שמבזבזים עליי מילים. היא מקווה שאם תתרחק תצליח להשיל את המחשבות האלו מעליה, עד שהיא מבחינה בארנבון אחד שלא זז. לרגע היא נחרדת שמא הוא מת, אבל אז רואה איך הבטן של הגוף הקטן מתנפחת ומתכווצת. היא גם יודעת מה גבי אמר עליה פעם, כשחשב שהיא ישנה: קארין פשוט הגיעה לכאן מאוחר מדי. מי שמגיע מאוחר, אבוד.

אבל עכשיו, חודש לפני סיום השהות שלה כאן, היא כבר עייפה מהמשחק הזה. היא לא רוצה להותיר עקבות. בטח לא בכי. באיזשהו שלב באמת הפסיקה להותיר אחריה מסלולים עקומים של בכי לתוך הכרית, אולי מאז שהכירה את אורן, אולי קצת לפני, ברגע שהניחה עיניה על המקום הזה והחליטה, אני לא שייכת לכאן. וכהרגלה, כשהחליטה משהו, עמדה בו, והצליחה להקשיח את ליבה כלפיהם. עכשיו תחושת רעב פילחה לה את הבטן. היא לא אכלה מהבוקר.

אין להם מה להתלונן, היא פוסקת בעודה בוהה במסך הנייד. היא טיפוס מאד נוח לגידול, סך הכול. לא זקוקה להרבה אוכל ומים, מילים או יחס, או אפילו לשמש, ובעיקר, היא שומרת על עצמה ולא נכנסת לצרות. לפחות לא סיבכתי אתכם בצרות, אמרה לגבי, והוא ענה מיד: מי שמסתבך בצרות מסבך את עצמו ויש דברים יותר גרועים מזה. רצתה לשאול כמו מה, והתאפקה. היא תפסה בעצמה מה יותר גרוע: בדיוק מה שהיא עושה, לא משתייכת. עכשיו היא משחקת עם עצמה משחק שהמציאה כשהייתה ילדה ובמשפחת האומנה היו משאירים אותה לבד בבית. זה משחק "מְסִירוֹת־שאלות־משאלות": היא זורקת כדור, מביעה משאלה או שואלת שאלה, ותופסת. אז הפעם, באין כדור, הסתפקה בנייד שלה.

זריקה. אני הולכת לעזוב ולא לחזור. תפיסה. זריקה. אורן ידאג לי. תפיסה. זריקה. ואני לו? תפיסה.

היא מפסיקה לרגע, תולה עיניה במסך, מקליקה עליו והוא מאיר את כף ידה. היא ניצבת בחושך ומחכה שיתקשר אליה. זו לא תהיה שיחה ארוכה. אין להם שיחות ארוכות, אבל הוא, שלא כמו האנשים בפנימייה, לא גורם לה להרגיש רע בקשר לזה, ונותן לה לשתוק כשהיא רוצה. אבל כשהיא כן מדברת, ההקשבה שלו גואה בה, נהיית עדות למילים שלה.

הוא הזמין אותה לשתות איתו כמה פעמים. בחורף, בתקופה שבה הכירו, זה עזר להם להתחמם קצת, בשעות שבהן היו יחד – בפנימייה קבעו שעת חזרה לכל בילוי בחוץ. הם התחילו לשתות יחד ביום הולדתה השישה־עשר, כשהיה קר במיוחד. וכששתתה, הרגישה איך לנפש חיים משלה והיא כבר לא כפופה או אנוסה להיבלע בגוף. והייתה הבּערה הזאת בגרון, והאפקט המשונה שזה חולל בה מבפנים, כאילו העור שלה נמתח ונפרם ומשהו בה רועד, אולי כי כמעט תמיד שתתה על בטן ריקה. בהתחלה היא לא אהבה את הטעם. הוא אמר לה שמתרגלים וזה משתפר. אבל היא לא רצתה להיות כמוהו, לא רצתה להתרגל.

אז כשציוותה על עצמה להפסיק לשתות, היא הפסיקה לשתות. זה לא הפריע למדריכים לנסות להגביל לה עוד יותר את היציאות. אבל היא הייתה מספיק חכמה לאתר פרצות. למרות שהיא לא אהבה לשקר. היא הרגישה שבכל פעם שהיא משקרת, היא מתרחקת עוד קצת מעצמה, ממי שקיוותה להיות.

בפעם האחרונה שהייתה בבית המשפחה המאמצת, הם רצו שתצא איתם לים. היא לא רצתה. לא היה לה מצב רוח. אבל גם לא רצתה להעליב אותם. חמוטל, האם המאמצת, הכניסה מגבות לתיק, לה ולאריה, האב, וסיננה, זאתי לא מעניין אותה כלום חוץ מעצמה. לפני שהספיקה להוסיף על כך, קארין הבחינה באריה מנסה לגונן עליה, אומר, עזבי אותה. דווקא כי עמדו להניח לה – אם כי לא בלי קורטוב של אשם – היא נעתרה. וכשהגיעה לים, מוכנה להתמסר לגלים עד התמזגות, קלטה אותו, את אריה, בוחן את גופה במבט רעב. היא חשבה, אין סיכוי. זה רק בראש שלך. הוא התקרב אליה והניח יד על כתפה. היא ניסתה להתנער, אבל היד שלו שקלה טון, אצבעותיו שיחקו עם כתפיות בגד הים שלה. מאוחר יותר כשנזכרה בזה – הרבה יותר מדי פעמים – לא הבינה איך היד שלו הייתה כל כך כבדה והמגע שהסיר את כתפיותיה – מרפרף וקל. "אני נכנסת למים עכשיו, להצטרף לחמוטל", הצליחה איכשהו לפלוט, בקושי שומעת את עצמה. היא קיוותה שהשם של חמוטל ישפיע עליו, אבל הוא כמו לא שמע, והיד שלו ירדה מטה לאיטה. לכי כבר, היא ציוותה על עצמה. בתערובת של גועל וסקרנות היא ננטעה במקומה. בכל פעם שנזכרה בזה, התערבלו בתוכה הפתעה משתקת וכעס – איך לא לקחה את הרגליים שלה ועפה משם. היה לה את כל הים להימחק בו.

מאז היא לא חזרה לבית. היא מצאה פרצה: בסופי השבוע, אחת לשבועיים, כשכולם נשלחו למשפחות שלהם, היא שילחה את עצמה אל אורן.

בפעם האחרונה שנפגשו הם השתרעו על הספה בסלון שלו, הוא ניגן בגיטרה שיר שלא הכירה, ממלא את החדר במנגינה נעימה. היא הקשיבה, נמוגה לאיטה בתוך הצלילים. באותם רגעים, היה נדמה שרק שניהם קיימים בעולם, ולרגע כיווצה את עפעפיה ודמיינה אותו בגילה.

כשהתחיל להיות מאוחר והייתה צריכה לחזור, היא אמרה, אני לא רוצה ללכת, והניחה את הראש שלה על הכתף שלו. הוא שיחק לה בשיער וזה הצחיק אותה. כששמעה פתאום את הקול של הצחוק שלה, התפלאה שעוד יש לה את היכולת לצחוק. הוא פינה את כוסות היין לכיור. הוא התנדנד קלות, מלווה אותה אל תחנת האוטובוס, ולפני שנפרדו כל אחד לדרכו, הם התחבקו ארוכות. הלחי שלה קצת נדקרה מהזיפים שלו, ריח האפטר־שייב חדר לנחיריה, חזק יותר מריח היין שוודאי עוד נכח בפיו. זרועו הייתה חמה ונכרכה סביב השכמות שלה, וזה הזכיר לה את אבא שלה. את אביה האמיתי, זה שלא ראתה מאז הייתה בת ארבע. הוא היה רוצה רבע מהמשמעת העצמית שלה, היא הייתה רוצה רבע מהעצמאות שלו. כי גם כשהייתה עצמאית, זה תמיד היה כרוך בשקרים. כמו עכשיו, כשהיא עוד מעט תצא לדרך אליו, וגבי חושב שהיא בדרכה למשפחת האומנה.

הרעב שוב דפק על דופנות קיבתה.

היא כותבת לאורן הודעה: כמה זמן עוד אחכה לך?

היא מחקה את ההודעה מיד. אות אחר אות היא ראתה איך קולה נאלם שוב. לו רק הייתה יכולה להתכתב עם העולם, היה לה קל יותר.

הארנבון שנעמד במקומו מבחין בה כעת ובוטש נמרצות בקרקע ברגלו האחורית. היא קופאת על עומדה, מקווה שאם לא תנוע, יפסיק לפחד. הוא מסתכל בה ישר לתוך העיניים ואז מתחפר במחילה ונעלם. היא ממשיכה ללכת, ודאי כבר הפכה לנקודה קטנה כל כך בעיניהם. חוזרת לשחק עם עצמה בעודה מתקרבת אל השער הראשי של הפנימייה, מדמיינת איך תעשה את דרכה החוצה, קדימה והלאה. זריקה. האם למישהו בכלל אכפת. תפיסה. זריקה. האם לרעב הזה יש סוף. תפיסה. זריקה. האם אורן יכול להציל אותי.

.

תמרה חלוצי היא דוקטורנטית לבלשנות שפות סימנים באוניברסיטת חיפה, משוררת וסופרת. שירים, סיפורים קצרים ומחזות שכתבה פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות שונות. מחזאית ההצגה "עת לטעת", שעלתה ברחבי הארץ בשנים 2015–2017.

.

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "אליס", סיפור מאת זהבה כלפה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימה | קיצור תולדות הדיסטופיה

"מעולם לא היו בידי האנושות כלים חזקים כל כך ליצור דיסטופיות רבות כל כך". יוסי מנדלוביץ על התפתחות הדיסטופיה הספרותית ומבטה הקודר אל העתיד

מיכל בלייר, שלוש מרכבות, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2019

.

קיצור תולדות הדיסטופיה

יוסי מנדלוביץ

.

"זוֹ הַדֶּרֶךְ בָּהְ נִגְמָר הָעוֹלָם / לֹא בְּמַפָּץ אֶלָּא בִּיבָבָה" (ת"ס אליוט, מתוך: כל שירי ת.ס. אליוט, תרגום, מבוא והערות: אורי ברנשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 92)

בשנים האחרונות נדמה שיותר ויותר יצירות, מאמנות וספרות, דרך קולנוע וטלוויזיה ועד משחקי מחשב, מבקשות להתהדר בתואר "דיסטופיה", מילה בעלת הילה המוסיפה נופך קודר ורציני, יחד עם שמץ נבואה וראיית הנולד. לאחרונה גם גובר העיסוק המקומי בדיסטופיה, למשל במאמר "הדרך לעין חרוד וממנה: מדריך לדיסטופיות בספרות העברית", שפרסמה עלית קרפ בעיתון הארץ בדצמבר האחרון. אך האם כל יצירה קודרת היא גם דיסטופיה? ובכלל: מהי ספרות דיסטופית? אין תשובה אחת לשאלה הזו, משום שמאוד מסובך וגם לא פופולרי לומר מדוע דבר מסוים הוא זה ולא אחר. מקובל לומר שכאשר אנחנו מדברות על ספרות דיסטופית, אנחנו מדברות על יצירת ספרות המתארת חברה אשר נמצאת במצב קיומי שהקוראת אמורה להבין כגרוע יותר מזה של החברה שבה היא חיה.

המגמה הזו נגזרת כנראה מהזיקה החזקה בין הספרות הדיסטופית לבין הספרות האוטופית, המתקיימת מאז תחילת המאה ה־16 (ויש שיקדימו את זמנה לימי אפלטון והמקרא) ומתארת על פי רוב חברות מופתיות במקומות מרוחקים, ששוררת בהן יציבות אידאלית. עם ההתקדמות המדעית והטכנולוגית, שרתמה לרשות האדם כוחות אדירים לשנות ולעצב את החברה כראות עיניו, הופיעו יותר ויותר אוטופיות "מעשיות", שהיוו תוכניות פעולה של ממש לשינוי מצבה של האנושות (או של קבוצות בה) לעבר הטוב המוחלט. שינוי זה, כמו המיפוי המתקדם של העולם, הוביל לשינוי בסוגת האוטופיה: במקום אי בודד ולא ידוע, עלילות האוטופיות החדשות התרחשו במקומות מוכרים וידועים, אך בתקופה כלשהי בעתיד, כך שיתאפשר פרק זמן סביר שבו יתחולל השינוי הרצוי. דוגמה מוכרת לכך היא אלטנוילנד של בנימין זאב הרצל, אוטופיה אחת מני רבות שנכתבו באותה תקופה. כתיבת אוטופיות כמעט נעלמה לחלוטין מהמרחב הספרותי בתקופה שבין מלחמות העולם ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, להוציא אוטופיות שנחשבו נישתיות או מגזריות, כמו גל האוטופיות הפמיניסטיות בשנות ה־60 וה־70. יש חוקרים שטענו כי מקור ההידלדלות הוא בחשש רציני לדמיין עתיד אופטימי או לתכנן תוכניות אוטופיות, על רקע התוכניות האוטופיסטיות הנאציות והקומוניסטיות ותוצאותיהן, כאילו מדובר באסון ידוע מראש. דווקא בשנים האחרונות נראה שיש ניסיון "להרים את הכפפה" ולכתוב תוכניות אוטופיות של ממש לשינוי המציאות, בעיקר לאור המשברים הכלכליים של סוף העשור הראשון והעשור השני של המאה ה־21.

ספרות דיסטופית מובהקת, לעומת זאת, לא הופיעה לפני המאה ה־20 (או שלהי המאה ה־19), ביצירות כמו מכונת הזמן (1895) של ה"ג ולס, המכונה נעצרת (1909) של א"מ פורסטר או אנחנו (1921) של יבגני זמיאטין. שתי יצירות דיסטופיות נעשו מכוננות, ונחשבות למודלים למרבית הספרות הדיסטופית שנכתבה אחריהן: עולם חדש מופלא (1932) מאת אלדוס האקסלי ו־1984 (1949) מאת ג'ורג' אורוול. השפעת היצירות גדולה עד כדי כך ששמות היצירות נעשו סינונימיות למושג הדיסטופיה ומושגים רבים מתוכן נהפכו לביטויים רווחים בתרבות. המשותף לכל היצירות הוא שעלילתן מתרחשת בעתיד ביחס למועד כתיבתן, והן מגיבות לתהליכים ומגמות חברתיות שהתרחשו בעת חיבורן. אולם בעוד שלרוב נטו להתייחס לתהליכים של עיצוב החברה באור חיובי ולראות בהם קִדמה שעתידה להתגבר על הרעות החולות הפוקדות את החברה, מחברי דיסטופיות נטו להדגיש את ההשלכות השליליות שעשויות להתרחש אם מגמות אלה יימשכו ללא הפרעה ואף יקצינו. אפשר לומר שבמידה רבה היצירות הדיסטופיות מתארות "אוטופיה משובשת". כיוון שכך, בדיסטופיות (ואולי גם באוטופיות, בקריאה אירונית) נוכחת תמיד ביקורת חברתית קונקרטית, גלויה יותר או פחות.

לעיתים מסווגים ספרות דיסטופית כספרות מדע בדיוני, או כתת־סוגה של ספרות זו. ייתכן שהגורם לכך הוא העובדה שבשתי הסוגות העלילות נוטות להתרחש בעתיד, או השימוש שעושה סוגת הדיסטופיה באלמנטים של מד"ב, אך למעשה שתי הסוגות שייכות לז'אנר הספרות הספקולטיבית. מרגרט אטווד מבחינה הבחנה חשובה בין השתיים: ספרות מד"ב משתמשת באופן מהותי, ובכן, באמצעי מדעי או טכנולוגי שהוא בגדר בדיוני נכון לשעת חיבור היצירה, כלומר מתארת מציאות שלאחר פריצת דרך מדעית: מסעות בין־גלקטיים, מסעות בזמן, טלפורטציה, חידושים בולטים בתחומי הקיברנטיקה, הרובוטיקה והבינה המלאכותית, הם אלמנטים מרכזיים בספרות מד"ב; ואילו ספרות דיסטופית רבה נכתבת על חברות שבהן המצב המדעי־טכנולוגי זהה או אפילו נסוג לאחור במובנים רבים בהשוואה לזמן חיבור היצירה. כמו כן, יצירה יכולה להשתמש ברקע דיסטופי גם אם היא אינה יצירה דיסטופית במהותה. למשל, יצירות רבות שעניינן הוא מסע הגיבור או רומן חניכה משתמשות ברקע דיסטופי לעלילה, אולי כדי להעצים את האפקט העלילתי: קל לראות שמצבו.ה ההתחלתי של גיבור.ה בדיסטופיה נחות בהשוואה לגיבור.ה ברומן ריאליסטי, ולכן האפקט של הצלחתה.ו כנגד כל הסיכויים חזק יותר.

מטבע הדברים, יצירות רבות מוצאות את עצמן בתחום האפור שבין הסוגות האמורות, ולכן כלל אצבע אפשרי הוא לבדוק היכן הדגש ביצירה: אם החברה הדיסטופית מתוארת בהרחבה והגיבור.ה משמש.ת סוג של מתווך בעבור הקורא.ת, כנראה מדובר ביצירה דיסטופית, ואילו כאשר העניין אינו ממוקד בחברה אלא בנושא אחר, כמו סיפור אהבה, כנראה מדובר בסוגה אחרת. יש יצירות שמצליחות למצוא איזון עדין בין המרכיבים השונים, כמו לעולם אל תיתן לי ללכת (2005) של קאזואו אישיגורו, שאפשר לראות בו רומן חניכה דיסטופי, שכן הדיסטופיה לא נותרת ברקע העלילה שלו, אלא מהווה חלק מהותי ממנה.

אף על פי שעלילתן מתרחשת בעתיד, דיסטופיות לא עוסקות בעתיד אלא בהווה ובעבר. האניה ינגיהארה, שפרסמה לאחרונה את אל גן העדן (2022), מצטטת פתגם שמקורו בשפה ההוואית: "מי שמדבר על העתיד, מדבר על ההווה; מי שמדבר על ההווה, מדבר על העבר." כך למשל הדיסטופיה המצליחה של מרגרט אטווד סיפורה של שפחה (1985) אינה עוסקת בשאלת עתידן של נשים, כפי שביקשו מבקרים אחדים לטעון, אלא בשאלה מדוע נשים מוצאות את עצמן שוב ושוב בצד הלא נכון של ההיסטוריה. כמו בניסוי המחשבתי של וירג'יניה וולף על אחותו של שייקספיר, שאלה אטווד את עצמה: מה אם וינסטון סמית' היה אישה? איזו חברה הייתה משתקפת לנו מבעד לעיניה? "ההיסטוריה אינה חוזרת", כותבת אטווד, "אבל היא מתחרזת". הדיסטופיות מבקשות להאיר את ההווה שלנו (על מטעני העבר שבו) ממרחק הזמן, כאשר האפקט שנוצר מכונה לעיתים "הזרה", באופן שיאפשר לנו לחשוב עליהן בצורה אחרת. הצורך למקם את עצמנו בעולם שהוא גם דומה במידת־מה וגם שונה במידת־מה מאלץ אותנו לעצור שוב ושוב, לזהות ולאפיין גורמים שונים, לעיתים גורמים מוכרים בתוך הקשר חדש, לעיתים גורמים חדשים בתוך הקשר מוכר – ובקיצור, להיות קצת חשדניות, דרוכות, או לפחות לא־נינוחות, ולא לקבל דברים כמובנים מאליהם, לא ביצירה הדיסטופית, ולא בעולם שלנו.

לכן חשוב לזכור שדיסטופיה אינה תחזית, והמדד להצלחתה הוא לא התגשמותה הנבואית. מדובר בתרגיל מחשבתי אקסטרפולטיבי. לעיתים אומרים שדיסטופיות נועדו לשמש "קנרית בכלוב", מבט דחוס לעבר אופק קיומי־חברתי אפשרי שהמחבר.ת סבור.ה שיש להימנע ממנו, ולכן משמיע.ה קול אזהרה נוקבת עבורנו (קנרית ממשית בכלוב פועלת בצורה שונה). זו הסיבה שקריאה של דיסטופיה עכשווית טובה היא תרגיל מוצלח בהצצה לבעיות ההווה: מה קורה בדיסטופיות שנכתבות כיום? האם קיים עדיין מודל עריצות אימפריאליסטי כמו זה של 1984, כאשר באירופה רוסיה תוקפת את אוקראינה, מגובה בטכנולוגיות שתיאר אורוול? או אולי הנוחות והקלות החובקת־כול של החברה הצרכנית המודרנית מוליכות אותנו, ערות למחצה ומבטנו במסך האייפון, לפתחו של עולם חדש מופלא? ואיך ייראה מודל היברידי, שבו חלקים מסוימים במציאות מפוקחים ומהונדסים בסגנון האח הגדול, בד בבד עם מנגנונים של כלכלה קפיטליסטית ושאיפות התרחבות גלובליות – מודל דומה למה שמתרחש בסין? ואיך האיום הגדול שיעסיק אותנו במאה הקרובה, משבר האקלים וההתחממות הגלובלית, יטרוף את הקלפים? מעולם לא היו בידי האנושות כלים חזקים כל כך ליצור דיסטופיות רבות כל כך, והדעיכה לעבר הדיסטופיה היא, כפי שכתב ת"ס אליוט, תיאור היבבה המתמשכת של העולם.

.

יוסי מנדלוביץ, סטודנט לתואר שלישי בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. מחקרו עוסק בספרות ספקולטיבית ובדיסטופיות.

.

» במדור רשימה בגיליון קודם של המוסך: לאה קליבנוף־רון על "הקול והזעם" לוויליאם פוקנר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן