אור ליום ו' כ"ו שבט תש"ה (9.2.45)
הורי היקרים עמ"ש!
זה קרוב לשבועיים שאני נמצא פה במחנה החדש בסודן [קרטגו][…] התנאים פה במקום דומים כמעט לאלה של המקום הקודם [סמבל, אריתריאה] . במובנים מסוימים הם גרועים קצת, אין לנו למשל אמבטיות ולא מקלחות חמות. המים פה מלוחים ומלוכלכים. מי שתיה מביאים במיוחד במכוניות. […] הדרך היתה די מענינת , בעיקר מאסמרה לעיר הנמל מסאוה[…] המחנה פה גדול ומרווח. זה היה לשעבר מחנה צבאי , שהוציאו מתוך המעונות את הדלתות והחלונות ושמו במקומם סורגי ברזל. מבטיחים פה להביא לנו רב ושוחט, כי המקום מרוחק מישוב ואין להשיג בשר כשר וצרכים אחרים[…]רוב המחנה אוכל בשר משומר טרף. אוכלי הכשר מקבלים ביצים במקום בשר. אינני יודע מה יהיה עם מצות. לפי הסדרים הנהוגים זה מתחיל להדאיג אותי, אבל אין דבר נתגבר על הכל.[…]חזקו ואמצו ויהי ה' עמכם שלכם באהבה משה דוד.
(משה דוד אייכנבאום כותב להוריו ממחנה המעצר קרתגו)
משה דוד אייכנבאום, היה חבר לח"י ונשלח למחנה המעצר קרתגו בעקבות פעילותו המחתרתית נגד הבריטים. הוא היה אחד ממאות האסירים שגורשו במבצע שכונה "כדור שלג", כאשר ביום אחד – ב 19 באוקטובר 1944 – גורשו לוחמי המחתרות במהירות ובהפתעה לאפריקה. העצורים בלטרון הועלו למטוסים ולא העלו בדעתם שמתכוונים להעבירם לחוץ לארץ. בגל הראשוני גורשו 251 עצורים, ובסופו של דבר גורשו 439 לוחמים, כאשר ככל הנראה 60% מהמגורשים היו אנשי אצ"ל, 30% אנשי לח"י והשאר נייטרליים.
אייכנבאום, שהיה משכיל ובעל יכולות ביטוי וכתיבה גבוהות, היה מעורב בכתיבה ועריכת עיתונים שיצאו לאור במחנה. הוא גם כתב שירים ומכתבים רבים וגולת הכותרת של פעילותו במחנה היה כתיבת המחזה "בלי אשליות" – מחזה שהשחקנים בו היו האסירים לוחמי המחתרות שקבוצת התיאטרון שלהם נקראה "במתנו – במת גולי ציון".
המחזה הועלה במוצאי שמחת תורה תש"ז (8.10.47) מול מאות אסירי המחנה. מדובר ב"פנטסיה מקורית בארבע מערכות עם פרולוג ואפילוג מאת מ.ד. איכנבוים", כפי שנרשם על מחברת המחזה.
שני הגיבורים הראשיים של המחזה הם צוציק – עציר שישב "רק" 43 שנים בכלא, ובוריק – עציר ותיק, שאסור כבר 50 שנים. צוציק חולם שבשנת תש"ן מגלים הוא ובוריק ששומרי המחנה נעלמו והם יוצאים לדרכם לארץ ישראל. בארץ הם נתקלים בשוטר, בפרופסור, בחלבן ובנערה, אך הם גם נוחלים אכזבות מרות ממראה פניה של המדינה העברית. עימותיהם עם רשויות החוק מוליכים אותם אל בית הסוהר. הם נמלטים מן הכלא העברי בסיועו של הפרופסור וצוציק נפגש באהובת לבו, אך לצערו מתברר לו שהיא נואשה מלהמתין לו ונישאה לאחר.
אייכנבאום היה אחד האנשים הפעילים והבולטים במחנות הגולים באפריקה בכל הקשור לחיי התרבות והחברה. בארכיונו ששמור בספרייה הלאומית נמצאים מחברות לימוד בכתב ידו – בהיסטוריה, משפטים, פיסיקה, אנגלית ובלימודים "צבאיים" – מחברות שהן עדות ללימודי ההעשרה המגוונים שהאסירים השתלמו ולמדו. בנוסף, יש בארכיונו גם תיעוד של עיתונים שיצאו באופן תדיר במחנה ושהוא כתב בהם ואף ערך אותם וכן עשרות מכתבים ששלח אייכנבאום לבני משפחתו ולרב אריה לייב לוין ("רב האסירים").
אייכנבאום גם היה שותף לשתי בריחות מהמחנות שאחת מהן היתה נועזת במיוחד ונעשתה באמצעות חיתוך גדרות התיל של קרתגו. שני הניסיונות נכשלו – וכל האסירים נתפסו והוחזרו למחנות השבויים.
משה דוד אייכנבאום נולד ב-1923 במיכאלובצה שבסלובקיה למשפחה דתית אורתודוכסית. בשנת 1935 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, בשכונות אבן יהושע ומאה שערים. בצעירותו הצטרף אייכנבאום לאצ"ל, שם עסק בפעילות מחתרתית ונעצר בידי הבריטים. מאוחר יותר הוא הצטרף ללח"י ואז שוב ניתפס ונכלא בבית הכלא שבלטרון, וממנו הוגלה, כאמור, ביחד עם עוד למעלה מארבע מאות אסירים למחנות המעצר של הבריטים באפריקה.
עם תום מלחמת העצמאות אייכנבאום נישא לרחל ענבר, ילידת טבריה וחברת לח"י. לאחר שחרורו הוא התגייס לצה"ל ועסק בכתיבת ספרי הדרכה בתחום המיפוי. הוא היה חבר מרכז מפלגת "צומת"; כתב מאמרים פוליטיים רבים בעיתונות המזוהה עם הימין ויחד עם רעייתו רחל היה ממייסדי גבעון החדשה ומהפעילים להבאת יהודי ברה"מ ארצה.
ארכיונו העשיר מלמד באופן בלתי אמצעי, מרתק וגם מפתיע על חיי האסירים בקרתגו ובשאר המחנות, בכל היבטי החיים – ביחסיהם זה עם זה ועם השומרים; בקשר שלהם עם קרוביהם שבארץ ישראל; בחיי היומיום במחנה; ובדרך של האסירים ללמוד ולרכוש השכלה ולקיים חיי תרבות תוססים ומשמעותיים.
בהכנת הכתבה השתתפה ארכיונאית הספרייה הלאומית וההיסטוריונית ד"ר ענת נבות