שירים מאת תמר כהן שמאי, אור גרוס וקרן דוד הרטמן
כשאת רכבת
כְּשֶׁאַתְּ רַכֶּבֶת
מְסִלָּה, אֲדָנֶיהָ פְּלָדָה
שֶׁנּוֹלְדָה בְּכִבְשָׁן, לִכְבוֹדֵךְ,
פֶּחָם וּבַרְזֶל וְעָשָׁן,
דַּהֲרַת הַקִּיטוֹר, הַבֻּכְנָה
הַסּוֹבֶבֶת, חוֹשֶׁבֶת, שִׂפְתֵי הַר רוֹעֲדוֹת,
סַנְטֵרוֹ הָרוֹטֵט, וּסְלָעָיו כְּמוֹ הַצְּחוֹק
מְלַגְלֵג, מִתְגַּלְגֵּל לְפִתְחֵךְ.
מְאוֹתֵת.
עוֹד דַּקָּה, מִפְגַּשׁ מְסִלּוֹת,
עוֹד דַּקָּה, מָסוֹט
יְשַׁנֶּה מַסְלוּלֵךְ, חֲרִיקַת מַתָּכוֹת
וּצְרִימַת הָרוּחוֹת.
.
פַּסִּים יְשָׁרִים יְשַׁקְּרוּ.
הַזְּמַן יַעֲמֹד בְּדַרְכֵּךְ.
.
.
.
*
הַמַּעֲרֶכֶת הַחָרְפִּית מִתְעַצֶּמֶת
בְּכָל רַחֲבֵי הָאָרֶץ, אוֹמֶרֶת שַׁדְרָנִית הָרַדְיוֹ
דֶּרֶךְ קוֹלוֹת גּוּמִי שֶׁל מַגְּבִים עַל זְכוּכִית
מַהֵר, מַהֵר הֵם מִתְנַשְּׁפִים לִי עַל הַשִּׁמְשָׁה.
כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בַּיִת חוֹלְפִים
מֵאֲחוֹרַי, מִלְּפָנַי וּמִצְּדָדַי
בִּמְכוֹנִיּוֹת אֲחֵרוֹת. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר
לִרְאוֹת עָלַי שֶׁאֲנִי יְתוֹמָה
אֲבָל אוּלַי אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן שֶׁאֲנִי קְצָת אַחֶרֶת
מַחְבִּיאָה אֶת רֹאשִׁי הַקָּצוּץ מִתַּחַת לַכּוֹבַע.
"זֶה סַרְטָן?"
שָׁאֲלָה הַפְּרוֹפֵסוֹרִית כְּשֶׁאָמַרְתִּי שֶׁבְּקָרוֹב
יִשְׁכַּב גּוּפִי הָעֵירֹם עַל שֻׁלְחַן נִתּוּחִים
זֶה סַרְטָן? זֶה סַרְטָן? זֶה
סַרְטָן
.
על שולחן הניתוחים
גּוּפִי שׁוֹכֵב פָּתוּחַ עַל שֻׁלְחַן הַנִּתּוּחִים,
הַמַּתֶּכֶת קָרָה מִתַּחַת לְגַבִּי
וַאֲנִי קוֹרֵאת שִׁירָה שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת בְּעַל פֶּה
מִסֵּפֶר תְּהִלִּים.
מִלִּים מִזְדַּחֲלוֹת אֶל תּוֹךְ פְּצָעַי
אֵיפֹה שֶׁעוֹד מְעַט תַּחְתֹּךְ הַסַּכִּין
וְהַכְּאֵב יִפְעַם וְהַצַּלֶּקֶת תִּתְהַוֶּה.
אֲנִי קוֹרֵאת שִׁירָה בַּחֲדַר הַנִּתּוּחַ הַלָּבָן.
"תִּסְפְּרִי אָחוֹרָה מֵעֶשֶׂר"
הוּא אוֹמֵר.
וּבְעוֹד צִפְצוּף מַכְשִׁיר אַחֲרוֹן עָמוּם
מַתְוֶה לִי אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל הַתַּרְדֶּמֶת הַכִימִית,
מָה שֶׁעוֹלֶה עַל דַל שְׂפָתַי הוּא
כְּתָבְתִּי הַמְּדֻיֶּקֶת
כּוֹלֵל הַהֶעָרוֹת הַמִּתְבַּקְּשׁוֹת תָּמִיד
"קוֹמַת קַרְקַע"
"בַּיִת פִּנָּתִי יָשָׁן"
"תַּשְׁאִירוּ אֶת זֶה בַּמִּרְפֶּסֶת הַסְּגוּרָה מִקָּדִימָה,
אִם אֶפְשָׁר"
"שִׁלְחוּ לְשָׁם אֶת הַמִּלִּים הַכְּלוּאוֹת בִּי
אִם לֹא אֶתְעוֹרֵר" –
אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיד אֲבָל פִּי לֹא זָז
חַיָּב לִהְיוֹת לָהֶן בַּיִת גַּם כְּשֶׁאֵרָקֵב
עֲטוּפָה בִּגְלִימַת מַלְכוּת שֶׁל תּוֹלָעִים.
.
.
.
ביכורים
אַל תִּשְׁפְּטִי מֵרָחוֹק מָה שֶׁאָהַבְתְּ מִקָּרוֹב. אַל תִּסְרְקִי בְּעֵינַיִם קָרוֹת מָה שֶׁעָטַפְתְּ בְּדָם חַם. אַתְּ הָיִית שָׁם. אַתְּ רָצִית לִהְיוֹת כָּל זֶה. אַתְּ צָלַלְתְּ לְתוֹךְ. הִתְפַּלַּשְׁתְּ בָּזֶה. לָעַסְתְּ וְיָרַקְתְּ וְאָז אָסַפְתְּ מֵהָרִצְפָּה כְּמוֹ חַיָּה. וְלָעַסְתְּ שׁוּב וְנָפַלְתְּ. וְאָז הֵרַמְתְּ אֶת זֶה בְּרֹךְ. הִנַּחְתְּ אֶת זֶה בָּאוֹר. לֹא רָצִית הַרְבֵּה רַק לְהִתְחַמֵּם מִפְּנֵי הַקֹּר, לִשְׁכֹּךְ מֵרְתִיחַת הַדָּם. עַכְשָׁו זֶה שָׁם. כָּל מָה שֶׁבִּשַּׁלְתְּ הִגַּשְׁתְּ. הִנַּחְתְּ עַל סַף הַדְּלָתוֹת וְעַל אַדְנֵי הַחַלּוֹנוֹת. זֶה נָח בִּידֵי אֲחֵרִים. זֶה מִתְרַפֵּק וּמְגַרְגֵּר תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְהוּקַל לָךְ. תִּרְאִי אוֹתָךְ. מִתְרַחֶקֶת בַּהֲקָלָה. מִתְקָרֶבֶת בַּהֲקָלָה. נָעָה קָדִימָה וְאָחוֹרָה. חָפְשִׁיָּה. מְרַחְרַחַת בְּאַפֵּךְ וּמָה שֶׁהָיָה שֶׁלָּךְ עוֹד פּוֹעֵם בָּךְ. אַל תִּשְׁפְּטִי מֵרָחוֹק מָה שֶׁאָהַבְתְּ מִקָּרוֹב. אַתְּ אָהַבְתְּ. אַתְּ אוֹהֶבֶת עֲדַיִן. הִתְמַסַּרְתְּ לַדָּבָר וְעַכְשָׁו, מִשֶּׁהֻנְּחוּ בִּידֵי אֲחֵרִים, הַמִּלִּים יָפוֹת יוֹתֵר מִמָּה שֶׁקָּרָה. הַמִּלִּים כְּמוֹ אַבְנֵי בָּרֶקֶת שֶׁחָצַבְתְּ מִמָּה שֶׁלֹּא קָרָה. כָּל מָה שֶׁצִּמְצַמְתְּ מִקְּלִפּוֹת הָאַיִן מַמְתִּיק בְּפִי אֲחֵרִים. עַכְשָׁו אַתְּ מְרֻצָּה? זֶה נַעֲשָׂה. אַתְּ יוֹתֵר יָפָה כָּכָה. זְקוּפָה. אַתְּ יְכוֹלָה לְכָל זֶה. אַתְּ יְכוֹלָה. הִנַּחְתְּ אֶת זֶה בָּאוֹר. עַכְשָׁו רִקְדִי סְבִיב הָאֵשׁ.
.
.
» במדור שירה בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת רוני אלדד, רוני צורף ואילנה סיון
.
תגובות על כתבה זו