.

תמר כהן שמאי

כשאת רכבת

כְּשֶׁאַתְּ רַכֶּבֶת

מְסִלָּה, אֲדָנֶיהָ פְּלָדָה

שֶׁנּוֹלְדָה בְּכִבְשָׁן, לִכְבוֹדֵךְ,

פֶּחָם וּבַרְזֶל וְעָשָׁן,

דַּהֲרַת הַקִּיטוֹר, הַבֻּכְנָה

הַסּוֹבֶבֶת, חוֹשֶׁבֶת, שִׂפְתֵי הַר רוֹעֲדוֹת,

סַנְטֵרוֹ הָרוֹטֵט, וּסְלָעָיו כְּמוֹ הַצְּחוֹק

מְלַגְלֵג, מִתְגַּלְגֵּל לְפִתְחֵךְ.

מְאוֹתֵת.

עוֹד דַּקָּה, מִפְגַּשׁ מְסִלּוֹת,

עוֹד דַּקָּה, מָסוֹט

יְשַׁנֶּה מַסְלוּלֵךְ, חֲרִיקַת מַתָּכוֹת

וּצְרִימַת הָרוּחוֹת.

.

פַּסִּים יְשָׁרִים יְשַׁקְּרוּ.

הַזְּמַן יַעֲמֹד בְּדַרְכֵּךְ.

.

תמר כהן שמאי היא רואת חשבון, מנהלת אגף בבנק לאומי. השיר "כשאת רכבת" לקוח מהספר "מפולת אהבה", ספר הביכורים שלה שעתיד לראות לאור בקרוב. זהו לה פרסום ראשון משיריה.

.

.

אור גרוס

*

הַמַּעֲרֶכֶת הַחָרְפִּית מִתְעַצֶּמֶת

בְּכָל רַחֲבֵי הָאָרֶץ, אוֹמֶרֶת שַׁדְרָנִית הָרַדְיוֹ

דֶּרֶךְ קוֹלוֹת גּוּמִי שֶׁל מַגְּבִים עַל זְכוּכִית

מַהֵר, מַהֵר הֵם מִתְנַשְּׁפִים לִי עַל הַשִּׁמְשָׁה.

כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בַּיִת חוֹלְפִים

מֵאֲחוֹרַי, מִלְּפָנַי וּמִצְּדָדַי

בִּמְכוֹנִיּוֹת אֲחֵרוֹת. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר

לִרְאוֹת עָלַי שֶׁאֲנִי יְתוֹמָה

אֲבָל אוּלַי אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן שֶׁאֲנִי קְצָת אַחֶרֶת

מַחְבִּיאָה אֶת רֹאשִׁי הַקָּצוּץ מִתַּחַת לַכּוֹבַע.

"זֶה סַרְטָן?"

שָׁאֲלָה הַפְּרוֹפֵסוֹרִית כְּשֶׁאָמַרְתִּי שֶׁבְּקָרוֹב

יִשְׁכַּב גּוּפִי הָעֵירֹם עַל שֻׁלְחַן נִתּוּחִים

זֶה סַרְטָן? זֶה סַרְטָן? זֶה

סַרְטָן

.

על שולחן הניתוחים

גּוּפִי שׁוֹכֵב פָּתוּחַ עַל שֻׁלְחַן הַנִּתּוּחִים,

הַמַּתֶּכֶת קָרָה מִתַּחַת לְגַבִּי

וַאֲנִי קוֹרֵאת שִׁירָה שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת בְּעַל פֶּה

מִסֵּפֶר תְּהִלִּים.

מִלִּים מִזְדַּחֲלוֹת אֶל תּוֹךְ פְּצָעַי

אֵיפֹה שֶׁעוֹד מְעַט תַּחְתֹּךְ הַסַּכִּין

וְהַכְּאֵב יִפְעַם וְהַצַּלֶּקֶת תִּתְהַוֶּה.

אֲנִי קוֹרֵאת שִׁירָה בַּחֲדַר הַנִּתּוּחַ הַלָּבָן.

"תִּסְפְּרִי אָחוֹרָה מֵעֶשֶׂר"

הוּא אוֹמֵר.

וּבְעוֹד צִפְצוּף מַכְשִׁיר אַחֲרוֹן עָמוּם

מַתְוֶה לִי אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל הַתַּרְדֶּמֶת הַכִימִית,

מָה שֶׁעוֹלֶה עַל דַל שְׂפָתַי הוּא

כְּתָבְתִּי הַמְּדֻיֶּקֶת

כּוֹלֵל הַהֶעָרוֹת הַמִּתְבַּקְּשׁוֹת תָּמִיד

"קוֹמַת קַרְקַע"

"בַּיִת פִּנָּתִי יָשָׁן"

"תַּשְׁאִירוּ אֶת זֶה בַּמִּרְפֶּסֶת הַסְּגוּרָה מִקָּדִימָה,

אִם אֶפְשָׁר"

"שִׁלְחוּ לְשָׁם אֶת הַמִּלִּים הַכְּלוּאוֹת בִּי

אִם לֹא אֶתְעוֹרֵר" –

אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיד אֲבָל פִּי לֹא זָז

חַיָּב לִהְיוֹת לָהֶן בַּיִת גַּם כְּשֶׁאֵרָקֵב

עֲטוּפָה בִּגְלִימַת מַלְכוּת שֶׁל תּוֹלָעִים.

.

אור גרוס היא אגרונומית, מנהלת מעבדת מחקר באוניברסיטה העברית, קווירית, משוררת. שיריה התפרסמו בבמות שונות. בשנה הקרובה עתיד לצאת ספר שיריה הראשון, "הקול הגדול הזה", בעריכת אלי הירש, בהוצאת טנג'יר. 

.

.

קרן דוד הרטמן

ביכורים

אַל תִּשְׁפְּטִי מֵרָחוֹק מָה שֶׁאָהַבְתְּ מִקָּרוֹב. אַל תִּסְרְקִי בְּעֵינַיִם קָרוֹת מָה שֶׁעָטַפְתְּ בְּדָם חַם. אַתְּ הָיִית שָׁם. אַתְּ רָצִית לִהְיוֹת כָּל זֶה. אַתְּ צָלַלְתְּ לְתוֹךְ. הִתְפַּלַּשְׁתְּ בָּזֶה. לָעַסְתְּ וְיָרַקְתְּ וְאָז אָסַפְתְּ מֵהָרִצְפָּה כְּמוֹ חַיָּה. וְלָעַסְתְּ שׁוּב וְנָפַלְתְּ. וְאָז הֵרַמְתְּ אֶת זֶה בְּרֹךְ. הִנַּחְתְּ אֶת זֶה בָּאוֹר. לֹא רָצִית הַרְבֵּה רַק לְהִתְחַמֵּם מִפְּנֵי הַקֹּר, לִשְׁכֹּךְ מֵרְתִיחַת הַדָּם. עַכְשָׁו זֶה שָׁם. כָּל מָה שֶׁבִּשַּׁלְתְּ הִגַּשְׁתְּ. הִנַּחְתְּ עַל סַף הַדְּלָתוֹת וְעַל אַדְנֵי הַחַלּוֹנוֹת. זֶה נָח בִּידֵי אֲחֵרִים. זֶה מִתְרַפֵּק וּמְגַרְגֵּר תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְהוּקַל לָךְ. תִּרְאִי אוֹתָךְ. מִתְרַחֶקֶת בַּהֲקָלָה. מִתְקָרֶבֶת בַּהֲקָלָה. נָעָה קָדִימָה וְאָחוֹרָה. חָפְשִׁיָּה. מְרַחְרַחַת בְּאַפֵּךְ וּמָה שֶׁהָיָה שֶׁלָּךְ עוֹד פּוֹעֵם בָּךְ. אַל תִּשְׁפְּטִי מֵרָחוֹק מָה שֶׁאָהַבְתְּ מִקָּרוֹב. אַתְּ אָהַבְתְּ. אַתְּ אוֹהֶבֶת עֲדַיִן. הִתְמַסַּרְתְּ לַדָּבָר וְעַכְשָׁו, מִשֶּׁהֻנְּחוּ בִּידֵי אֲחֵרִים, הַמִּלִּים יָפוֹת יוֹתֵר מִמָּה שֶׁקָּרָה. הַמִּלִּים כְּמוֹ אַבְנֵי בָּרֶקֶת שֶׁחָצַבְתְּ מִמָּה שֶׁלֹּא קָרָה. כָּל מָה שֶׁצִּמְצַמְתְּ מִקְּלִפּוֹת הָאַיִן מַמְתִּיק בְּפִי אֲחֵרִים. עַכְשָׁו אַתְּ מְרֻצָּה? זֶה נַעֲשָׂה. אַתְּ יוֹתֵר יָפָה כָּכָה. זְקוּפָה. אַתְּ יְכוֹלָה לְכָל זֶה. אַתְּ יְכוֹלָה. הִנַּחְתְּ אֶת זֶה בָּאוֹר. עַכְשָׁו רִקְדִי סְבִיב הָאֵשׁ.

.

קרן דוד הרטמן היא משוררת ומטפלת בפסיכותרפיה גופנית. ספר ביכוריה, "הכֹל צמא בך", ראה אור בשנת 2021 בהוצאת לוקוס. שירים פרי עטה פורסמו במשיב הרוח, על השפתיים, אררט וכן בגיליון 36 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת רוני אלדד, רוני צורף ואילנה סיון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שלושה שירים מאת אקיקו יוסאנו

מיפנית: אירית ויינברג

.

*

בּוֹא יַלְדִּי הַיָּקָר

חֲיֵה וֶהֱיֵה מְאֻשָּׁר.

רֵאשִׁית אֶשְׁטֹף

אוֹתְךָ בַּדָּם הֶחָדָשׁ

מִגּוּפִי הַמְּפֻלָּח

.

שחר בחדר לידה

הַשַּׁחַר הָעוֹלֶה מִחוּץ לְחַלּוֹן הַזְּכוּכִית

נִרְאֶה כְּמוֹ פְּקַעַת חִוֶּרֶת…

פִּתְאוֹם מַשֶּׁהוּ זוֹחֵל חֲרִישִׁית

עַל קִירוֹ שֶׁל חֲדַר הַלֵּדָה שֶׁבּוֹ אֲנִי שׁוֹכֶבֶת

מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו חוּט קָלוּשׁ שֶׁל אוֹר אַלְמֻגִּי

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת, וּשְׂמֵחָה,

לִקְרַאת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל תְּחִלַּת חֹרֶף

הַפּוֹרֶשֶׂת אֶת כַּנְפֵי הַפַּרְפַּר הַשַּׁבְרִירִיּוֹת שֶׁלָּהּ

.

נִמְצָאִים כָּאן

אִשָּׁה שֶׁחָמְקָה מֵהַמָּוֶת שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים וְשָׁבָה לְכָאן –

הָאִשָּׁה הַחִוֶּרֶת, הֲלֹא הִיא אֲנִי;

כָּאן גַּם בִּתִּי הֵלֶן

בְּיוֹם חֲמִישִׁי לְחַיֶּיהָ

נִצָּן קָשֶׁה שֶׁל קָמֶלְיָה;

כָּאן גַּם אֲגַרְטָל עִם וְרָדִים;

וְכָאן גַּם הַשֶּׁמֶשׁ – פַּרְפַּר אֲפַרְסֵקִי בָּהִיר –

בַּיְשָׁנִית כְּמוֹ אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה…

זְרִיחָה כֹּה שְׁקֵטָה וְזַכָּה!

שֶׁמֶשׁ אֲצִילִית וַאֲהוּבָה, אֲנִי

כְּמוֹ חַיָּל שֶׁנִּפְצַע בַּקְּרָב

שׁוֹכֶבֶת כָּאן מֻתֶּשֶׁת, מֻסְתֶּרֶת מֵעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת

אַךְ הָרֶגֶשׁ הֶעָמֹק הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹלַד בְּתוֹכִי

דּוֹמֶה לָזֶה שֶׁל עוֹבְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ

קַבְּלִי נָא אֶת שְׁתֵּי יָדַי הַנְּשׂוּאוֹת אֵלַיִךְ

הוֹ, שֶׁמֶשׁ! מַלְכַּת הַזְּרִיחָה!

.

הוֹ, שֶׁמֶשׁ! יָדַעְתְּ הֵן לַיְלָה הֵן חֹרֶף

מֵאָז עִדָּן וְעִדָּנִים אֵינְסְפוֹר פְּעָמִים

חָוִית אֶת יִסּוּרֵי הַמָּוֶת וְשַׁבְתְּ לִתְחִיָּה

כַּמָּה הֵרוֹאִי הוּא כּוֹחָהּ שֶׁל הַלֶּהָבָה הַשְּׁמֵימִית!

וַאֲנִי, בְּנִסָּיוֹן לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכֵּךְ,

קַמְתִּי לִתְחִיָּה רַק שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים,

אֶת הַצְּרָחוֹת, אֶת הַדָּם, אֶת חֶשְׁכַת הַמָּוֶת

עָבַרְתִּי שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים בִּלְבַד.

.

.חבלי לידה ראשונים

הַיּוֹם אֲנִי סוֹבֶלֶת

בְּגוּפִי סוֹבֶלֶת

בִּדְמָמָה פּוֹקַחַת עֵינַי

שְׁכוּבָה עַל מִטַּת הַלֵּדָה

.

מַדּוּעַ, אֲנִי, הָאִשָּׁה

שֶׁפַּעַם אַחַר פַּעַם עוֹמֶדֶת עַל סַף כְּלָיָה

רְגִילָה לִכְאֵב, לְדָם, לִזְעָקָה,

בְּכָל זֹאת רוֹעֶדֶת מִפַּחַד וַחֲרָדָה, בְּלִי שְׁלִיטָה

.

רוֹפֵא צָעִיר מְנַסֶּה לְעוֹדֵד אוֹתִי

הוּא מְסַפֵּר עַל שִׂמְחָה וְאֹשֶׁר שֶׁלֵּדָה מְבִיאָה לָאֵם

זֶה דַּוְקָא מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת טוֹב יוֹתֵר מִמֶּנּוּ

וּבְמָה זֶה בְּדִיּוּק מוֹעִיל לִי כָּעֵת?

.

יֶדַע אֵינֶנּוּ הַמְּצִיאוּת

נִסָּיוֹן הִנּוֹ נַחֲלַת הֶעָבָר

אָנָּא אַל תִּפְצוּ פֶּה

אָנָּא הֱיוּ רַק הַצּוֹפִים מִן הַצַּד

.

אֲנִי כָּאן לְבַד

לְבַד בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

אֶנְשֹׁךְ אֶת שְׂפָתַי

וְאַמְתִּין לְכוֹחִי הָעֶלְיוֹן

.

לָלֶדֶת – זוֹ לְמַעֲשֶׂה

בְּרִיאַת הָאֱמֶת הַיְּחִידָה

הַמִּתְפָּרֶצֶת מִתּוֹךְ קְרָבַי

בִּלְתִּי נִמְנַעַת וְאֵין בִּלְתָּהּ

.

חֶבְלֵי לֵדָה רִאשׁוֹנִים…

הַשֶּׁמֶשׁ פִּתְאוֹם מַחְוִירָה

שׁוֹקֵט בִּקְרִירוּת הָעוֹלָם

וַאֲנִי כָּאן לְגַמְרֵי לְבַד…

.

אקיקו יוסאנו נולדה בשנת 1878 למשפחת סוחרים אמידה. היא פרצה אל עולם השירה עם אוסף השירים "שיער סתור" ועוררה שערורייה עם שיריה המלאים בחושניות, תשוקה ותיאורים בוטים של עירום וגוף, ארוזים בתוך אחת הצורות המסורתיות ביותר של שירת טנקה. לאורך השנים היא ילדה שלושה־עשר ילדים, ומתוכם שרדו אחד־עשר עד לבגרותם. אקיקו האמינה בעצמאות כלכלית של נשים, הייתה נחושה בדעתה להרוויח ממשלח ידה, ולאורך שנים הייתה המפרנסת העיקרית של משפחתה הגדולה. היא הייתה חלק מהתנועה הפמיניסטית שהחלה להתהוות ביפן בראשית המאה ה־20, הייתה פעילה חברתית, הקימה בית ספר לנערות והייתה ידועה גם בעמדה הפציפיסטית שלה בתחילת דרכה, אף כי בהמשך נכנעה לפרופגנדה המיליטריסטית והלאומנית של יפן. היא הלכה לעולמה בשנת 1942 בשיאה של המלחמה, בגיל 63.

.

אירית ויינברג היא חוקרת ספרות יפנית ומתרגמת. תרגומיה התפרסמו בין היתר בגרנטה ובמעבורת – פרויקט הסיפור הקצר. ערכה ותרגמה את "מפגשים: חמישה סיפורים מיפן" (אינדיבוק, 2014) ואת "זיכרונותיו של חתול נודד" מאת הירו אריקווה (הכורסא, 2021). לאחרונה ראה אור אוסף מסיפוריו של ריונוסוקה אקוטגווה בתרגומה (הוצאת נהר ספרים).

.

*

いでわが児幸あれと先づ洗ふ母が身を裂く新しき血に

.

産屋の夜明

硝子の外のあけぼのは

青白き繭のここち……

今一すぢ仄かに

音せぬ枝珊瑚の光を引きて、

わが産室の壁を匍ふものあり。

と見れば、嬉し、

初冬のかよわなる

日の蝶の出づるなり。

.

ここに在るは、

八たび死より逃れて還れる女――

青ざめし女われと、

生れて五日目なる

我が藪椿の堅き蕾なす娘エレンヌと

一瓶の薔薇と、

さて初恋の如く含羞める

うす桃色の日の蝶と……

静かに清清しき曙かな。

尊くなつかしき日よ、われは今、

戦ひに傷つきたる者の如く

疲れて低く横たはりぬ。

されど、わが新しき感激は

拝日教徒の信の如し、

わがさしのぶる諸手を受けよ、

日よ、曙の女王よ。

.

日よ、君にも夜と冬の悩みあり、

千万年の昔より幾億たび、

死の苦に堪へて若返る

天つ焔の力の雄雄しきかな。

われは猶君に従はん、

わが生きて返れるは纔に八たびのみ

纔に八たび絶叫と、血と、

死の闇とを超えしのみ。

.

第一の陣痛

わたしは今日病んでゐる、

生理的に病んでゐる。

わたしは黙つて目を開いて

産前の床に横になつてゐる。

.

なぜだらう、わたしは

度度死ぬ目に遭つてゐながら、

痛みと、血と、叫びに慣れて居ながら、

制しきれない不安と恐怖とに慄へてゐる。

.

若いお医者がわたしを慰めて、

生むことの幸福を述べて下された。

そんな事ならわたしの方が余計に知つてゐる。

それが今なんの役に立たう。

.

知識も現実で無い、

経験も過去のものである。

みんな黙つて居て下さい、

みんな傍観者の位置を越えずに居て下さい。

.

わたしは唯だ一人、

天にも地にも唯だ一人、

じつと唇を噛みしめて

わたし自身の不可抗力を待ちませう。

.

生むことは、現に

わたしの内から爆ぜる

唯だ一つの真実創造、

もう是非の隙も無い。

.

今、第一の陣痛……

太陽は俄かに青白くなり、

世界は冷やかに鎮まる。

さうして、わたしは唯だ一人………

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: חמישה שירים מאת איימי לואל, בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"המבוכה המחליאה של היותי רק חומר אנושי"

נגה רש

.

שמה של הנובלה הבז הנודד, שראתה אור בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ותורגמה לאחרונה לעברית, עלול לגרום לקוראים וקוראות פוטנציאליים לחשוב שזהו ספר על העוף הדורס – המין הנפוץ ביותר של בז, והחיה המהירה ביותר בעולם – ציפור שלמרבה הפלא אינה מצויה בסכנת הכחדה ואף מקננת בישראל. אך כותרת המשנה, "סיפור אהבה", שהצירוף שלה ושל שם הספר יוצר מתח מסקרן, היא שמעידה ביתר דיוק על תוכנו.

הנובלה, שכתב גלנוויי וסקוט, מתרחשת בשנות העשרים של המאה הקודמת ומסופרת במבט לאחור משנות הארבעים מפי מר טאואר, אמריקאי ששואף להיות סופר ושוהה אצל אלכס, בת ארצו, בבית בכפר קטן בצרפת. הסיפור מתחיל כאשר בני הזוג קאלן מגיעים מאירלנד לבקר את אלכס, מלווים בבז נודד ממין נקבה בשם לוסי. המפגש עם הזוג מהאיים הבריטיים, עם הבזה המאולפת שלהם ועם היחסים המשולשים שמתפתחים ביניהם מחלץ מטאואר הבחנות ותובנות על טבע האדם, על יחסים ועל אהבה, על שבי ועל חירות, בראי עינה החודרנית של הבזה השבויה לוסי ובראי האופן שבו הוא תופס אותה. "אדם אל מול מבט של חיה נעשה מודע לעצמו ומחזיר מבט", כתב ג'ון ברג'ר במסתו המפורסמת "למה להתבונן בבעלי חיים" (בתוך ברג'ר, על ההתבוננות, הוצאת פיתום, 2012; מאנגלית: אסתר דותן). המבט הוא דמות מרכזית בנובלה הבז הנודד, והוא שמכונן את תמורותיה.

ליבה של הנובלה והקסם שלה מתנקזים למבט: המספר משקיף על הבריות האחרות שבחדר ומנתח אותן בחדות מעט מרוחקת, בחודרנות מדעית־כמעט. המבט שלו, ומתוך כך השפה שלו, מתמקדים תחילה בנקבת הבז, שלא יכולה להביט בו בחזרה כי ראשה מכוסה בברדס, ומתארים אותה כפי שאנשים מתארים בעלי חיים: מרחוק, בדקדקנות, מתוך פליאה על מנגנונים טבעיים, על יצר ועל השליטה בו, ודרך השוואות בלתי נמנעות "בינם" ל"בינינו". המבט, נדמה, חף מהשלכות; תכליתו איסוף מידע מילולי על יצור ששפתו חסרת פשר מבחינתנו.

כך למשל הוא מתאר את לוסי כאשר מוגשת לה ארוחת הערב שלה, יונה מדממת:

נדרשו שתיים־שלוש דקות לתאבונה של לוסי להתפתח, להצטבר. במצב הטבעי, הדבר תלוי מן הסתם בהנאת המרדף, האוויר המענג בכנפיה, הריחוף וההתגרות, ואהבתה של לוסי למזון לא תתבטא בשום עווית בטרם תחוש אותו במקורה. עכשיו נדרשה שהות למקבילה כלשהי לכל זה להתרחש במוחה הצר; שהות לפחות לגעגוע לכך. היה צורך להתגבר על שיממון הסעודה הכמו־משפחתית הזאת; לכן היא פקפקה ושקלה ודמיינה. (עמ' 53)

.

טאואר עצמו מודע למה שמבטו על הציפור יוצר, לאופן שבו הוא "משתמש" בה:

הציפור הקסימה אותי כל כך שלשום דבר מלבדה לא נודעה חשיבות רבה. והיא היתה לי התגלמות או סמל לכל נושאי השיחה המעניינים באמת שהאנשים החברותיים, למודי המסעות, הספורטיביים האלה נמנעים מהם על פי רוב: חולי, מין, דת, אמנות. כל אימת שהתחלתי להשתעמם, מבט חמור מעיניה המטורפות סייע לי להפסיק להאזין ובמקום זה לחשוב בריכוז על עצמי, או פשוט בכוחות עצמי. (עמ' 15)

.

אך אותו מבט זולג גם אל היושבים האנושיים שבחדר: הזוג "מתרדד" לכדי אוסף התנהגויות מובחנות ומבוזרות, איבריו נסרקים ומבוכותיו נחשפות לאורו של מיקרוסקופ אנושי. מר וגברת קאלן הם מקרה מבחן לאנושיות, כפי שנקבת בז נודד אחת היא מקרה מבחן למין כולו.

בדומה לאופן שבו בני אדם משקיפים על בעלי החיים, ההשקפה הפסיבית־כביכול של המספר על בני הזוג נהפכת לאקטיבית, וטאואר אף מבצע בהם "ניסויים": הוא מתערב בסיפורם, משקה את הבעל לשוכרה, משקיף בהתלהבות על שרשרת האירועים שנוצרת, ובהתערבות מינימלית־כביכול מחכה לראות מה יקרה, בלי לתת את הדעת על הטייתו את הממצאים:

השכרות אכן מכסה במוזרות ובאטימות המיוחדות לה – התנהלות חדגונית, ניחוח משונה, גובה הקול ועווית עצבנית – על שאר אנושיותו של אדם; על האישיות שהכרת במצב של פיכחות. אבל  גרועות מזה, כמין אשנבים קטנים שווילונותיהם הופשלו פתאום או חורים קטנים שנוקבו, השקיפות והחשיפה של נבכי האופי הפשוטים. הדבר דומה לשיעור באנטומיה: הבט וראה את הצינורות והתעלות      והשלפוחיות של הנפש, המשותפים לכל נפש חיה מעולם! … הרגשתי את המבוכה המחליאה של היותי אף אני רק חומר אנושי. נראה לי שרק לאמנות יש הזכות לגרום הרגשה כזאת. (עמ' 66)

.

אך ההתערבות הראשונית שלו מתגלמת במבטו, שמופנה לאנשים ולבעלי החיים שבחדר באופן חסר פניות לכאורה. המבט הוא האמנות של המספר ושל הסופר המתהווה ממנו. אמנותו מקיימת את הבטחתה: המבוכה המחליאה של החומר האנושי נחשפת במלוא תפארתה.

הנובלה נכתבה אמנם בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אך ראתה אור בעברית רק לאחרונה בהוצאת אפרסמון, בתרגומו של משה רון, שהעמיד לה גרסה עברית קולחת ונהדרת. מובן שקריאתה בשנת 2022, באקלים הנוכחי, שונה בתכלית מקריאתה בעת צאתה לאור; לפני שמונים שנה השבר שבתפיסת האדם התגלם בטלטלות הפוליטיות של התקופה, והקינה על עולם שאיננו עוד הייתה שיח פנים־אנושי בלבד. אחד הדברים שהסבו לי הנאה גדולה בקריאה, מעבר לתובנות המבריקות והחדות ולסיפוק המילולי מהשפה, היה המשחק בין הזמנים והמחשבות שהקריאה בנובלה מעוררת על היסטוריה.

כמו שציינתי, הנובלה נכתבה מנקודת מבט של מספר שנזכר בסיפור שהתרחש יותר מעשר שנים לפני כן. בפתיחת המהדורה העברית אף נכתב שהספר נערך בידי הסופר בשנת 1968, כשלושים שנה לאחר שפורסם. העיסוק בזמנים שהיו וחלפו חוזר גם בנובלה עצמה – למשל בפתיחת הסיפור: "בשנות העשרים לא היה חריג לפגוש זרים בארץ כלשהי, זרה להם כפי שהיא לך, כשמסלול נדודיך פשוט הצטלב בשלהם" (עמ' 7). הבחירה לתרגם את הספר לעברית בזמננו מוסיפה לנובלה עוד שכבה היסטורית; קריאה שלו היום, עם המודעות ההולכת וגוברת למשבר האקלים, למשבר האקולוגי ולמשבר האדם שנחשף באמצעותם, מטעינה אותו במשמעויות נוספות. כך סיפור האהבה, שהוא כביכול מרכז הסיפור ומרב תשומת הלב הספרותית מוקדש לו, נדחק לשוליים, וההיררכיה בין שמו של הספר – הבז הנודד – לבין כותרת המשנה שלו – "סיפור אהבה" – נדמית מוצדקת.

לעומת סרטי טבע, שמפנים לטבע מבט "שקוף" דרך המצלמה, הספרות נגועה בשפה – אותה מחיצה שיצרה את הקרע בין האדם לבעלי החיים מלכתחילה. הנובלה הבז הנודד מזכירה לנו את ההבדל בין כוחו של הקולנוע לכוחה של הספרות: התיאורים וההבחנות המבריקות של המספר מאפשרים לנו להבין את החיה דרך מסננת השפה, אך גם חותרים תחת אותם ההבדלים באמצעות ההקבלה שהם עושים בין תיאורי הבז לבין תיאורי בני האדם שבסיפור – אף אחד לא חף מהגרוטסקה של המין שלו. עם זאת, יש הבדל בין האופן שבו טאואר מתאר את הבז לבין האופן שבו הוא מתאר את האנשים; תיאורי הבז הם ישירים, ומתייחסים לצרכים המידיים של הציפור ולרגשותיה החד־משמעיים כביכול, ואילו את בני האדם אופפת תמיד הילה של כפל משמעות. בני האדם אומרים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר; מתחת למעטה החיצוני שלהם, לגינוניהם ולהפגנות הרגש והבעות פניהם רוחשת תמיד משמעות מחתרתית, נסתרת, סאבטקסט שיש לפענח. כך, למשל, הוא מתאר את העצים בפארק:

האופן שבו הם ניצבו בקבוצות לא סדורות, או בטור או לבדם בריחוק מה, נראה תואם לא רק את אמנות  הגינון אלא מביע את רגשותיהם זה כלפי זה, רגשות ייחודיים של חיבה או ציות, של גאווה או כאב. ושלא כדמויות אנוש בחברותא כזאת, הם לא הבטיחו ולא איימו, לא השתמעו מהם פרשיות או התפתחויות. (עמ' 34–35)

.

לעומתם, בבני האדם יש משהו מתעתע. כך מתאר המספר את גברת קאלן: "כפי שהתרשמתי אחרי שהאזנתי לה זמן מה, היא חוותה איזו הזיה מוזרה שגאתה בקרבה או איזו מצוקה שקשה להתעלם ממנה, וניסתה להפיג אותה בדיבור, במין כפל משמעות מתמשך." (עמ' 21)

ה"טבע" הוא כביכול המקום שבו נעצרת הפרשנות, מקום לנוח מהשניוּת של בני האדם, מדו־משמעות מתמשך שהתקשורת האנושית רוויה בו. הטבע נתפס כמקום של שקט, של התבוננות. אך האם באמת אפשר ליטול מהטבע את תחכומו, את ערמומיותו?

הדבר שהופך את הבז הנודד לספר נפלא הוא היכולת שלו לגעת בקצוות של ההוויה האנושית, של ההוויה בעולם, מתוך ובאמצעות המרכיבים הבסיסיים ביותר שלה: בעלי החיים שאנחנו; היחסים הקרובים בחיינו; המבט שלנו על אחרים והאופן שבו הם מתכוננים דרכו; והמבט של אחרים עלינו, שיוצר אותנו.

זה לא רק סיפור על אהבה של זוג, ואף לא על אהבה שבין בזייר לבזו – בין גברת קאלן ללוסי, שמר קאלן מתלונן על שנגזלה ממנו. זהו סיפור על מה שג'ון ברג'ר מכנה "השימוש האוניברסלי בחיות כסמלים למיפוי אופני הקליטה של האדם את העולם" – סיפור על אהבה נרקיסית, שמתגלמת במבטה של הבזה לוסי, המכוסה בברדס; אהבת האדם לבבואתו.

.

נגה רש, כותבת, עורכת ומתרגמת. עורכת המשנה של מגזין גרנטה בעברית ומאסטרנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. בקרוב יראה אור בעריכתה גיליון גרנטה החדש, המוקדש לאקולוגיה וליחסי האדם והטבע.

.

גלנוויי וסקוט, "הבז הנודד", אפרסמון, 2022. מאנגלית: משה רון

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: יעל בארי על "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח" מאת לילך וולך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן