בשעה טובה עלו בימים אלה לאתר "עיתונות יהודית היסטורית" גיליונות העיתון ביידיש "נייע פאָלקסצייטונג" שראו אור מ-1926 ועד סוף אוגוסט 1939. בשנים האחרונות, מאז עלו באתר עיתונים רבים אחרים של יהדות פולין, הורגש מאוד חסרונו של "נייע פאָלקסצייטונג".
בניגוד לרוב עיתוני יידיש האחרים, כמו "היינט" ו"דער מאָמענט", שהיו מסורתיים ולאומיים ברובם, "נייע פאָלקסצייטונג" היה עיתון סוציאליסטי, לא-דתי ולא-ציוני במובהק. בכך הוא ייצג את הקו של מפלגת הבּוּנד שהוציאה אותו לאור – מפלגה שזכתה להצלחה ולפופולריות רבה בשנות השלושים בפולין. בבחירות למועצת הקהילה היהודית בוורשה ב-1936, למשל, זכה הבונד להיות המפלגה הגדולה: 15 מנדטים (אגודת ישראל – 13; כלל המפלגות הציוניות – 14).
העדרו של העיתון מאתר "עיתונות יהודית היסטורית" סימל את הדרתו של הבונד מהנרטיב הישראלי. חזון "הגלות" של הבונד, קיום אוטונומי של שלושה מיליון וחצי יהודים דוברי יידיש בפולין ובמדינות אחרות, ירד לטמיון כידוע בשואה ועם הקמת מדינת ישראל. אבל מי שרוצה להבין את ההיסטוריה היהודית, בפולין ובכלל, חייב להביא בחשבון את תנועת ההמונים החילונית והשמאלית הזאת, שסחפה צעירות וצעירים רבים. בלעדיה מתקבלת רק מחצית האמת, שהיא כידוע שקר שלם. עכשיו, אחרי שרוב גיליונות העיתון נסקרו והועלו לאתר (הודות למאמציו של אייל מילר, מנהל האתר), נוספו לתמונה של יהדות פולין בתי הספר החילוניים ביידיש, תנועות הנוער של הבונד (צוקונפט = עתיד), אישי ציבור ידועים ואלמונים ועוד ועוד.
"נייע פאָלקסצייטונג", דבר הלמד משמו – עיתון העם החדש – נוסד בוורשה ב-1921, וראה אור כמעט מדי יום ביומו, גם בשבתות ובחגים. "הוא היה העיתון העני ביותר", כתב אחד העיתונאים בו, ברוך שֶפנר, "ובכך הוא שיקף את קוראיו, פועלים יהודים בפולין". הוא היה הזול מבין עיתוני יידיש: מחירו עשרה גרוש, והכיל ארבעה עמודים בימי חול. עם זאת היה עשיר מאוד בתוכן מעמיק ולא סנסציוני, המתייחס לקוראיו ברצינות ובכבוד: חדשות מהעולם ומפולין, מאמרים אידיאולוגיים מאת העורכים ויקטור אלטר והנריק ארליך (מנהיגי הבונד), או הסוציולוג יעקב לשצ'ינסקי, שניתח בתבונה את מצבה של יהדות פולין (בשנה שעברה ראה אור תרגום לעברית של ספרו "ערב חורבן").
ב"נייע פאָלקסצייטונג" התפרסמו יצירות ספרותיות של טובי היוצרים בפולין: איציק מאנגר, קדיה מולודובסקי, יהושע פֵּרֵלֶה, ישראל שטרן, בֵּר שנאפֶּר (שחוה אלברשטיין הלחינה את שירו "לעמעלע" וקראה על שמו לדיסק הנהדר שהוציאה ב-2006). גם סופרים בשפות זרות, שהיו שותפים לקו האידיאולוגי של העיתון, פרסמו בו, למשל הנס פאלאדה (מחבר "לבד בברלין"), שהרומן שלו "האדם הקטן" התפרסם בעיתון בהמשכים, קלאוס מאן ואחרים.
בימי שישי התרחב העיתון והכיל מוסף לילדים, וכן חדשות מתחום הספורט התרבות, והרבה מאוד מודעות – לאו דווקא מסחריות, בזה דווקא לא הצטיין העיתון (יוצאת דופן היא מודעה לחנות הנעליים של אדלמן ברחוב זמנהוף 9 בוורשה). המודעות שהופיעו בעיתון בעיקר היו של קורסי העשרה והשכלה לילדים, לנוער ולמבוגרים: לימוד שפות, אמנות, תרבות, ספורט, טיולים ברחבי פולין ועוד ועוד. כל זה נעשה במטרה לשפר את מצבם של הפועלים היהודים בפולין (וכפועל יוצא, למה לא, גם להרחיב את שורות המפלגה).
העיתון נלחם מצד אחד נגד הציונים והדתיים בפולין, ומהצד האחר – נגד הקומוניסטים. נטייתו השמאלית עמדה לו לרועץ אחרי עליית השלטון הלאומני בפולין ב-1935, ופעמים רבות צונזרו מאמרים בעיתון. למרות הקו האידיאולוגי המובהק היה לעיתון גם חוש הומור, ובכל יום כמעט התפרסמה בו בדיחה במדור "טו אַ שמייכל" (חייך). גם הבדיחות היו נאמנות לקו הרעיוני כמובן, כמו הבדיחה הבאה, שבא לידי ביטוי בה המתח בין סוחר עשיר וטיפש לרופא המאמין במדע (25.5.1938, עמ' 5):
"סוחר אחד קרא לרופא. כשהופיע הרופא הבהיר לו הסוחר: 'קראתי לך, אבל רק שתדע שאני לא מאמין בכהוא זה ברפואה, ובעיני כל הרופאים הם רמאים ונוכלים'. 'אין דבר', ענה הרופא. 'גם החמור לא מאמין בווטרינר, ובכל זאת הוא מצליח לרפא אותו'".
אין צורך להיות בונדיסט – חילוני או סוציאליסט – כדי לצחוק מהבדיחה הזאת, או כדי לברך על הדיגיטליזציה של "נייע פאָלקסצייטונג". ואין צורך להסכים עם כל הדעות המובעות בעיתון כדי להבחין שנושאים רבים הנדונים בעיתון רלבנטיים גם לימינו, אולי הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב.
לדפדוף בגיליונות "נייע פאלקסצייטונג" באתר העיתונות ההיסטורית
