"נולדתי עם גיר ביד" מעידה על עצמה עינת פינטו, מורה בבית חינוך גליל מערבי, שמלמדת ומרכזת את תוכנית מעו"ף, מקצוע בינחומי של המקצועות ההומניים בחטיבה, ומלמדת ספרות בתיכון. למרות מעל 30 שנות ותק עינת מדברת על עבודתה בכזו התלהבות ומהירות שנשמע שבאמת כל מה שקשור לחינוך והוראה זורם לה בדם.
עינת היא אחת משלושת הזוכים בפרס הספרייה הלאומית למצוינות בהוראה על שם עזריאלי לשנת תשפ"ו שניתן על ידי המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית וקרן עזריאלי. ישבנו איתה ועם עאמר קיס ונועה מיליקובסקי מרינברג, שזכו גם הם בפרס, לשיחה מלאת תקווה:
עינת, ספרי על זה, איך גדלת להיות מורה?
נולדתי לזוג הורים ממרוקו, שאמנם לא היו משכילים אבל חינוך, אוריינות ותרבות היו כל עולמם. הייתי ילדה שישית במשפחה וכשהייתי בת שנה ההורים עזבו את קרית שמונה, שמצבה אגב היה בדיוק כמו היום, ועברו לאשדוד. מגיל 3 אבא היה מקריא לי ספרים ובפעם השנייה שקרא לי כל ספר – כבר ידעתי אותו בעל פה. אמא אהבה קולנוע וסרטים. בבית שמעו מוזיקה מכל העדות וכל התרבויות. קנו לנו "אנציקלופדיה לעם" ותקליטים ללימוד אנגלית. הייתי מאוהבת כילדה בביאליק ובאבשלום קור. בגן חובה כבר ידעתי לדקלם שירים והצגות שלמות, זה היה העולם שלי, עולם המילים.
אחרי הצבא לא התלבטתי מה ללמוד, אלא איפה ללמוד הוראה. הייתי סטודנטית מצויינת ולכן הרשו לי לעשות את העבודה המעשית בלימודים בבית ספר בו למדתי כתלמידת תיכון, באשדוד, שם כל המשפחה שלי מתגוררת. פניתי למי שהייתה המורה שלי לספרות והכניסו אותי להחליף מורה שיצאה לחופשת לידה, כשאני סטודנטית שנה א'. בסוף השנה המנהלת כבר הבהירה לי שאני נשארת ללמד אצלה ולכן יש לי כזה ותק, אני מורה כבר משנה ב' בלימודים. הצוות שם היה בהלם ממני – אין לך שאלות, את יודעת הכל? ואני הייתי מלאה רעיונות וחידושים, באמת נולדתי לזה.
איך הגעת מאשדוד לצפון?
19 שנים לימדתי באשדוד, עם מורות שלימדו אותי והפכו להיות חברות שלי. לימדתי ספרות, תנ"ך, עברית – כל מה שקשור למדעי הרוח, זה היה לי טבעי. וגם חינכתי כמובן. מתישהו החלטנו לעשות שינוי משפחתי, ותמיד היינו מאוהבים בצפון, אז החלטנו לנסות לעבור צפונה. שלחתי קורות חיים ל'בית חינוך גליל מערבי' וזה היה מאוד פשוט, כי חסרים מורים בכל מקום. באתי לשיעור ניסיון ואחרי שתי דקות המנהלת שבחנה אותי כבר יצאה. כשסיימתי היא אמרה 'נו באמת מה יש לי לבחון פה?'. קצת התלבטתי כי זה בכל זאת לעזוב את כל מה שהכרתי, את המשפחה המורחבת שלי והכל. אבל היא אמרה לי: 'את תתאהבי באנשים פה' ובאמת כך היה. זה היה לפני 13 שנה וזו הייתה החלטה מעולה.
מה אנחנו לא מבינים על לחיות בצפון, בפריפריה הרחוקה?
קודם כל המלחמה מאוד השפיעה על כולנו. להיות מורה בצפון בשנים האחרונות זה ללמד ילדים שפיתחו מנגנוני הגנה מאוד משוכללים, שעברו טלטלות, והתפקיד שלי הוא להגיע אליהם, זה לא פשוט. בית הספר עושה דברים מדהימים כדי לעטוף את התלמידים, למשל כל פעם הוציאו שכבה אחרת לטייל באזור שקט ולנוח.
היה מאוד לא פשוט ללמד ככה ולהישאר בקשר עם התלמידים. לכל אחד היו התמודדויות, כמו תלמיד אחד מעיר בצפון שאבא שלו איש צבא, אחותו הגדולה חיילת והוא מפונה עם אמא שלו לבית מלון, זה ממש קשה. ברגע שאיפשרו לחזור לבית הספר הוא הגיע, הוא ממש חיכה לזה. בדקתי עם כל אחד מתלמידיי אישית שהם בסדר, הייתי מאוד חרדה לפספס משהו. מזל שיש לי כל כך הרבה שעות שבועיות איתם בתוכנית שבה אני מלמדת. זה הרבה זמן, אז אני מצליחה לראות כל אחד.
אבל לא רק ענייני המלחמה מעסיקים את עינת כשזה נוגע לרווחת התלמידים והתלמידות שלה:
יש ילדים בתיכון שצריכים לעבוד כדי לפרנס את עצמם, ואני יודעת את זה. אם מישהו מגיע עייף לכיתה ואומר לי 'עינת, אני צריך קצת להניח את הראש, זו לא את..' אני מבינה ומאפשרת. למרות שיש תלמידים אחרים ש"מבקשים" שישימו ולהם גבול, שידרשו מהם. גם את זה אני רואה.
הנגישות פה יותר נמוכה, כל דבר שרוצים להצטיין בו: מוזיקה או ספורט או לימודים – זה מאמץ מטורף. יש מגמה שמכוונת ליחידה 8200 בצבא אבל כדי להגיע למבחן באזור המרכז בשעה 8 בבוקר הם צריכים לקום ב־5 והם מגיעים הרבה פחות רעננים אז ברור שזה לא הוגן. וזו רק דוגמה אחת קטנה.
מה את כל כך אוהבת בבית הספר הזה?
חדר המורים זה בית, גם בימים קשים יש פה תמיכה מקיר לקיר, כולם מרגישים עטופים. זה מקום מאוד מפרגן והמנהלות רואות את כולנו. אחרי טיול מתקשרות להגיד תודה, לא הכרתי דבר כזה. אחרי שמגיעות תוצאות הבגרויות – עושים ארוחה מפרגנת כזו לצוות. הן גם אלה שהמליצו עליי לפרס הזה, זו תחושה מדהימה. כשהגענו לספרייה הלאומית ליום צילומים לקראת הטקס, אני והמנהלת שלי, אמרה לנו מישהי מהצוות: את בטוחה שהיא המנהלת ואת המורה? וזה הצחיק אותי כי זה נכון שאין אצלנו היררכיה נוקשה, העשייה היא מאוד צוותית וזה דבר מדהים.
אם לא היית מורה מה היית עושה?
אולי שחקנית או במאית, אני אוהבת לתווך את הטקסטים. או אולי שפית – יש לי את אותה התלהבות כשאני מלמדת וכשאני מבשלת.
יש צניחה בדרישה ללימודי מדעי הרוח באופן כללי. למה בעיניך חשוב ללמוד מדעי הרוח?
בשיעור הראשון בכיתה י"א אני מדברת איתם על למה בכלל ללמוד ספרות. לוקחת שירים שהם אוהבים, שירי משוררים שהולחנו, ומראה להם שיש אנשי שהצליחו לכתוב מה שכולנו חווים ומרגישים. וזה מלמד אותנו על החיים. חלק משתכנעים וחלק נשארים סקפטיים.
כשאני מלמדת את 'זמר נוגה' (התשמע קולי) של רחל. אני מתחילה ומבקשת מהם לחשוב על סיטואציות שבהן אנשים מדברים ולא יודעים אם הצד השני מקשיב. זה היה כל כך רלוונטי לסיטואציה שהיו לנו אנשים בשבי. ואז הראיתי להם את הסרטון של אילן רמון שבו הוא משמיע לאשתו את השיר הזה מהחלל. ואז כשאני משמיעה את השיר אני כבר בקושי צריכה ללמד משהו עליו, אולי כמה אמצעים ספרותיים, אבל השיר נהיה ברור להם.
בשגרה אנחנו הולכים יחד להצגות, בנהריה, או שהם צריכים לקרוא ספר ובא אליי תלמיד ואומר 'אני לא קורא, תמליצי לי את'. אז הבנתי שזו בעיה של כל הכיתה ואמרתי להם בואו תקראו כולכם את 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'. ספר על ילד על הרצף, עם זיכרון פנומנלי. ובעקבות זה אחד התלמידים בא אליי ואמר את יודעת, תמיד הרגשתי שונה והרגשתי שהספר הזה בדיוק עליי. או תלמידה שהמלצתי לה על ספר שנקרא 'כנפיים מנייר' על נערה בכיסא גלגלים והיא אמרה 'יואו, איך ידעת שאני בכנפיים של קרמבו?' נשבעת שלא ידעתי אבל זה הספר הראשון שהיא קראה והיא אמרה לי 'יאללה, תני לי עוד המלצה'. זו הצלחה בעיניי. אם יוצא תלמיד שיודע מי זה ש"י עגנון, מי זה ביאליק, אני את שלי עשיתי.
בתוכנית מעו"ף (ראשי תיבות של משמעות עניין ופעולה) אני פוגשת כל כיתה במשך 6 שעות בשבוע. זה הרבה יותר ממה שהמחנך רואה אותם, אז נוצר לי ממש קשר טוב איתם, יש דיונים מעמיקים, יש זמן לפתח מיומנויות, ולשלב למידה עמוקה ערכית ורגשית.
ספרי על רגע של נחת, כזה שבו את גאה להיות מורה.
רגע כזה היה במלחמה האחרונה כשהיינו בבית. לימדתי כיתת י"ב לקראת בחינה אחרונה והיה נער אחד שנתפס מעתיק בזמן המבחן, מתוך לחץ, והוא נורא התבייש בזה. אמרתי לו בוא ניזום יחד שיחה עם המחנכת, נתתי לו תחושה שהוא לוקח אחריות ושהוא יכול לשנות את הרושם שנוצר, ומאותו הרגע הוא עשה שינוי. יום אחד הוא כתב לי בפרטי שהוא ממש מתגעגע לשיעורים פנים אל פנים איתי, ומההיכרות עם הילד זה כל כך ריגש אותי, הבנתי שהוא סלח לעצמו והוא הבין שאני איתו.
או תלמידה בכיתה ט' ספורטאית מצטיינת שהתחום של מדעי הרוח היה ממנה והלאה. היא אמרה לי בפנים 'אל תעלבי, אני לא אוהבת את זה, זה משעמם אותי'. ועניתי לה שאני מכבדת, אבל היא צריכה ללמוד, אז בואי נראה מה יקרה השנה. אמא שלה סיפרה לי אחר כך שבשישי אחד, הם עשו במשפחה סבב וכל ילד היה צריך לספר על דמות משמעותית עבורו בבית הספר. ואותה נערה סיפרה שאני גרמתי לה להתעניין במה שלמדנו. היום היא אחת הכותבות הטובות בכיתה. זה ממלא אותי אושר.
מה צריך בעינייך כדי להיות מורה טובה?
מורה טוב יודע מצד אחד איך לגרום לתלמידים לחשוב ולדון בצורה נעימה ותרבותית בנושאים שעל הפרק, ומצד שני יודע לשים להם גבולות, הם ממש זקוקים לזה. מורה טובה בעיניי יודעת לחיות בעולם של התלמידים שלה להיות מעודכנת בטלוויזיה, במוזיקה. ככה אני יכולה לדבר איתם. לפני כמה זמן שאלתי אותם איזה שירים אתם מכירים שיש בהם מחאה חברתית? הגנבתי אותם כשסיפרתי על שיר ששמעתי בעצמי אתמול בתוכנית 'הכוכב הבא' שנקרא 'מעריב לנוער'.
אני מאוד פתוחה איתם, זו מי שאני. הם מייד יודעים אם אנחנו לומדים משהו שאני פחות אוהבת, אני אומרת והם גם יודעים לזהות בעצמם. אני גם מספרת להם על עצמי, על חוויות שלי מהחיים והם מרותקים. למשל כשלומדים מחזה מהמאה ה־19, 'בית הבובות' של איבסן, אני מדברת איתם בעדינות על זוגיות רעילה, על נורות אזהרה משני הצדדים.
יש לנו שיחות מהלב, אני אוהבת אותם. כשתלמיד אחד בא להתלבט איתי לגבי בחירת המגמות בשנה הבאה אמרתי לו 'אל תצטט אותי, אבל קודם כל שיהיה לך טוב, מי באמת רוצה את שתלמד פיזיקה, אתה או ההורים?' והוא כבר הבין הכל.
***
כבר כשהיה תלמיד י"ב ידע עאמר קיס שירצה להיות מורה. "היה לי משעמם בבית ספר לפעמים" הוא מספר לנו, "ואמרתי לעצמי – אפשר לעשות את השיעורים האלה טוב יותר". עאמר, מזוכי פרס הספרייה הלאומית למצוינות בהוראה על שם עזריאלי השנה הוא מורה ותיק להיסטוריה בבית הספר 'מקיף השלום' בישוב שייח דנון שבגליל המערבי. הוא נולד, גדל ומתגורר כיום בכפר ג'דיידה מכר שליד עכו. הוא נשוי (למורה כמובן) ואב לשלושה, מתוכם שניים כבר סטודנטים באקדמיה.
בגיל הצעיר 23 הגשים את חלומו והפך להיות מורה, בעצמו גדול רק בשנים ספורות מהתלמידים אותם לימד. הוא נכנס ישר לבית הספר 'מקיף השלום', השייך למועצה האזורית מטה אשר, לא רחוק מנהריה. הוא הגיע לשם ומייד התאהב במקום: "בית ספר יפהפה, מטופח, עם נוף מדהים", ומאז, כבר 25 שנה, הוא שם. "אני עושה מה שאני אוהב מתוך תחושת שליחות".
בבית הספר לומדים תלמידים משלושה כפרים: שייח דנון, מזרעה ועראמשה, שנמצא ממש על הגבול עם לבנון ופונו ב־2023, בשל המלחמה. במשך שנים ערך השתלמויות למורים דוברי ערבית בלימודי היסטוריה בכל רחבי הארץ. ישבנו איתו לשיחה על העבודה שהיא גם שליחות:
מה החלק הכי טוב בעבודה שלך?
"הכי מרגש אותי זה כשאני תורן בהפסקות, בחצר ואז אני שומע את התלמידים מדברים בינם לבין עצמם, ואומרים: 'השיעור של עאמר היה מעניין'. וגם כשמתקשרים אליי בוגרים שלמדו אצלי פעם להתייעץ לגבי האוניברסיטה, מה ללמוד, איזה קורסים לבחור. זה משמח אותי שהם מרגישים נוח איתי. וגם כשהורים של תלמידים מתקשרים להתייעץ איתי על דברים שקורים בבית.
אני אוהב גם שהעמיתים שלי לעבודה, המורים במקצועות ההומניים, מחכים ממש למפגשים המקצועיים השבועיים שלנו, מתייעצים ועוזרים אחד לשני. הם אף פעם לא מפספסים, אפילו לא מפגש אחד".
מה תמליץ למורה צעיר שרק נכנס למערכת?
בהתחלה גם לי היו הרבה אתגרים, וחשוב מאוד לדעת לבקש עזרה וליווי. לא להתבייש לשאול, את המנהל, את העמיתים שלי או במקומות אחרים. צריך גם להשקיע בעצמך – לעשות קורסים והשתלמויות. מה שעזר לי בהתחלה זה שהרגשתי את ההשפעה שלי על התלמידים, על החשיבה שלהם, וזה נתן לי מוטיבציה להמשיך.
מה זה שיעור טוב בעיניך?
אחד הדברים הכי חשובים בעיניי הוא חשיבה ביקורתית ואני מעודד אותם להביע את דעתם בשיעור. למשל כשלמדנו על מסע נפוליאון לכיבוש מצרים שאלתי אותם בסוף מה הם חושבים על השליטה של הצרפתים על מצרים, האם לכיבוש היו יתרונות או רק חסרונות? והייתה שיחה ממש מעניינת. חלק אמרו שזה היה רק כיבוש, חלק לא אמרו כלום וחלק הסכימו למשל שצמחה תועלת עבור המצרים, גם אחרי שהצרפתים כבר לא היו שם יותר.
גם מאוד חשוב לי שיהיה מעניין – האפשרות לעשות עבודות חקר במקום בגרות רגילה של שינון חומר, לערוך סיורים במקומות כמו הכנסת ובית המשפט העליון, כשתלמידים מכינים נייר עמדה, פודקאסט או עיתון בנושא מסויים.
ספר קצת על הלימודים בבית ספר במגזר הערבי בישראל, ועל לימודי ההיסטוריה בפרט?
הרבה לא יודעים שבית הספר הוא דוגמה להכלה, כולם לומדים יחד באותן כיתות: מוסלמים ונוצרים, בנים ובנות ויש מפגשים עם בתי ספר אחרים מהאזור. האווירה בבית הספר מאוד נעימה והרב־תרבותיות מאוד תורמת לכולם ויוצרת מצב שבו רואים את האדם עצמו ולא לאיזו קבוצה הוא שייך. הרבה גם לא יודעים שתלמיד במגזר הערבי לומד בעצם שלוש שפות לפחות, לרוב ארבע: ערבית מדוברת, ערבית ספרותית ועברית – שכן פיזיקה ומדעי המחשב יעדיפו לרוב ללמד בעברית כי זו השפה של ספרי הלימוד ורוב המושגים. וכמובן אנגלית.
בלימודי היסטוריה לומדים גם על תולדות האסלאם בימי הביניים, המזרח התיכון והאימפריה העותמאנית וגם על תולדות עם ישראל – האנטישמיות באירופה והשואה. אני תמיד אומר להם כמה זה חשוב ללמוד לא רק על התרבות והעבר שלך, אלא גם של האחר, בטח כשהוא שכן שלך. התלמידים מאוד מתעניינים במה שהם לומדים על השואה, שואלים המון שאלות, כי זה קשה לעיכול: למה זה קרה? איך זה קרה? למה לא עצרו את זה?".
מה מדאיג אותך?
הייתי רוצה שמעמד המורה יהיה גבוה יותר, אני כמעט לא נתקל בצעירים שרוצים להיות מורים וזה עצוב לי. זה לא רק העניין הכלכלי.
אני דואג גם מהעניין של האלימות, שהוא מאוד קשה. זה אמנם אחוז מאוד קטן בחברה הערבית, אבל מאוד משפיע על המוניטין של החברה וחבל. מצד שני יש עלייה מאוד גדולה באחוז האקדמאים במגזר, באחוז הרופאים למשל. יש המון צעירים שהם אזרחים מצוינים, שלומדים ומשקיעים, ובבית הספר אנחנו מאוד שומרים שהאלימות לא תיכנס לפה, ועושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שזה יימשך ככה. ברור לי שהחינוך זה הכי חשוב וזה התפקיד שלנו.
עאמר ביקש להודות לצוות מחלקת חינוך בספרייה, לא רק על הזכייה בפרס אלא על הסיורים השנתיים לתלמידים ובמיוחד על כך שהגיעו צפונה אליהם לבית הספר כדי להעביר סדנה לכל המורים.
***
נועה מיליקובסקי מרינברג, הזוכה השלישית בפרס הספרייה הלאומית על שם עזריאלי לשנת תשפ"ו, בכלל לא חשבה שתהיה מורה. בזמן לימודי תואר שני היא התחילה לעבוד באופן זמני כמורה, יום בשבוע, פשוט כי היה לה ניסיון עם הדרכה בתנועת נוער, בצבא הייתה מורה חיילת, וידעה שזה משהו שיבוא לה בקלות, אבל היא לא הייתה שלמה עם הבחירה במקצוע. היום, אחרי 20 שנה במקצוע, היא רואה דברים אחרת. נועה היא מורה להיסטוריה, לתולדות האומנות וללימודי רוח בתיכון הימלפרב לבנים בירושלים ובמקביל גם מנהלת פדגוגית בתוכנית הארצית "רוח צעירה".
ספרי איך הפכת להיות מורה, ועוד מורה מצטיינת?
בהתחלה, לא הייתי סגורה שזה מה שאני רוצה לעשות. אמנם לא הלחיץ אותי לעמוד מול כיתה אבל היה לי קשה עם התגובות שנתקלתי בהן. הייתה לי תחושה שיש סוג של אנשים, שכשאת אומרת להם שאת מורה, הם מניחים שעומד מולם אדם סתום. בתקופת המלחמה גם חינכתי כי היו כל כך הרבה מורים במילואים. בשיעור חינוך אחד בכיתה ט' דיברנו על בחירה של המגמות לקראת הבגרויות, שזה משהו שהם צריכים להתחיל לחשוב עליו בשלב הזה. סיפרתי כבדרך אגב שהייתי תלמידה טובה מאוד ועשיתי יותר יחידות ממה שהיה צריך. אחד התלמידים, ראיתי שממש נפל לו האסימון שאני אדם עם יכולות והוא שאל: 'אז למה את מורה?'. באותו רגע זה הצחיק אותי, אבל ברמה העמוקה לקח לי הרבה שנים שזה יפסיק להפריע לי, לצאת מהתפיסה שנקלעתי למקצוע כי לא יכולתי לעשות שום דבר אחר.
היה רגע שהוביל לשינוי או שזה היה תהליך?
זה היה תהליך, והבית ספר המדהים הזה היה חלק גדול מזה. אחרי 10 שנים שבהן לימדתי בעוד בית ספר נסענו כל המשפחה לחו"ל לשלוש שנים, בעקבות בן הזוג שלי שיצא ללימודים. כשחזרנו מקום העבודה היחיד שחזרתי אליו היה הימלפרב, הוא כל כך נכנס לי ללב.
בשנה השלישית בחו"ל חיינו בהמבורג, בגרמניה, לימדתי שם עברית בבית ספר יהודי וזה ממש לא התחום שלי והיה לי ממש לא פשוט. זה נשמע קצת דרמטי אבל הייתה שם דמות שממש השפיעה עליי: בית ספר היהודי שם, שהוקם מחדש ב־2007, קרוי על שם מי שהיה הרב הראשי של המבורג לפני השואה, ונרצח במהלכה – הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך. חוץ מזה שהוא היה רב, הוא היה גם ד"ר למתמטיקה, שהה בארץ לתקופה ולימד בירושלים וגם לימד בברלין תולדות האומנות, שזה התחום שלי. הדמות שלו, של אדם שיכול היה לעשות הרבה דברים, אבל בחר בחינוך, השאירה עליי רושם עצום. ידעתי שאני צועדת באותם מסדרונות שהוא הלך בהם, ובאותם רחובות בהם המשפחה שלו הסתובבה.
בשהות בהמבורג גם נזכרתי במכתב שכתבה לי אחת התלמידות בבית ספר שפעם לימדתי בו. היא כתבה לי בסוף י"ב: 'לא היו לך פייבוריטים כי כולנו הרגשנו פייבוריטים' וזה נגע בי מאוד. זה היה לפני שנסענו לחו"ל, וכשהיינו שם בהמבורג חשבתי לעצמי – בעצם טוב לי במקצוע הזה, ואז שחררתי את כל הספקות.
איך שתי המשרות שלך משתלבות?
"רוח צעירה" היא עולם אחר מהימלפרב. הייתי צריכה שינוי מהשגרה, וזו תוכנית שלגמרי נותנת לי מענה: זוהי תוכנית ארצית לתלמידי תיכון מצטיינים במדעי הרוח. יש בה שילוב של פילוסופיה, ספרות, היסטוריה ומדעי הדתות, ומתמקדים בעיקר ביצירות מופת של הקאנון המערבי. זה מקום שיש בו יותר משימות כתיבה שדורשות ריכוז, יותר זמן לדיונים מעמיקים, מה שלא מתאפשר בבית ספר רגיל. יש גם תוכנית בזום עם מפגשים אחת לחודש במקומות מרכזיים כמו תל אביב או בנימינה וזה מאפשר גם לתלמידים שגרים רחוק ממש להגיע ולהיות חלק. יש לנו תלמידים מכליל, פרוד, הר חברון, שדרות ואפילו משדה נחמיה בגליל העליון.
מה את אוהבת במיוחד בעבודה הזו?
אני מאוד אוהבת את חדר המורים בהימלפרב, מבחינתי זו שמורת טבע. יש שם אווירה מאוד מיוחדת, תחושה שאת נמצאת בין חברים. המורים מגיעים מקשת מאוד רחבה של השקפות עולם ויש כבוד לזה.
יש גם תחושת גאווה שמגיעה אליי דרך בוגרים שלי, ואז זו חוויה מאוד חזקה. יש לי בוגר שסיים ללמוד לא מזמן ובעצמו הפך למורה בבית ספר יסודי במעלות. הוא ביקש ממני חומרים שאני לימדתי אותו בזמנו ועיבד אותם עבור התלמידים שלו. אני רואה במצגות שלו את המילים שלי, על שפת האומנות, איך נדע להתבונן בעולם סביבנו – זו התרגשות ענקית ותחושת נחת עמוקה.
עוד משהו שחשוב לך שידעו על מקצוע ההוראה?
מאוד כואב לי מצב ההוראה בארץ היום, זה שאין צוותים חינוכיים, אין מספיק מורים וגננות, זה אסון לאומי, זה לא רק עניין של שכר. צריך לחשוב על זה לעומק וכולם צריכים לעסוק בזה, זו בעיה של כולנו.
***
"כשהפרס נוסד בתמיכת קרן עזריאלי, חשבנו על מהי המשמעות מאחורי פרס על מצויינות במקצועות הרוח", אומרת שלומית גורדון, מנהלת תחום מורים באגף חינוך בספרייה הלאומית. "הדבר הראשון שמייחד את הפרס הזה מפרסים אחרים, הוא הזרקור שאנחנו שמים על ההוראה עצמה. חיפשנו כמובן גם מורים שיוזמים פרויקטים יצירתיים בכיתות ובבתי הספר ושיש להם השפעה רחבה על קידום לימודי הרוח. אבל לפני הכל – שההוראה שלהם בכיתה היא יוצאת דופן. כזו שהופכת את הלמידה ליצירתית, פעילה, מהנה, מסקרנת ומרחיבת דעת. גילינו את מה שידענו – שיש המון מורים ומורות נפלאים למקצועות הרוח, ותלמידים רבים זוכים לחווית למידה מעוררת השראה בזכותם".
המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית מעניק זה השנה החמישית את פרס הספרייה הלאומית למצוינות בהוראה על שם עזריאלי. הפרס מוענק למורות ולמורים התורמים תרומה ניכרת לחיזוק לימודי הרוח בבתי ספר במדינת ישראל. את הזוכים בוחרת ועדה המורכבת מאנשי ציבור וחינוך ומנציגי הספרייה הלאומית וקרן עזריאלי. הפרס מוענק בטקס שמתקיים בספרייה הלאומית בירושלים.
